פסקי דין על יפה מרקוביץ | פסקי דין על אברהם לוי | פסקי דין על עליזה לוי | פסקי דין על רמי לוי | פסקי דין על עובד לוי |

18629/08 א     19/09/2014




א 18629/08 יפה מרקוביץ, אברהם לוי, עליזה לוי נ' רמי לוי, עובד לוי








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 18629-08 מרקוביץ ואח' נ' לוי ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופטת
אנה שניידר


תובעים

1.יפה מרקוביץ

2.אברהם לוי

3.עליזה לוי


נגד


נתבעים

1.רמי לוי

2.עובד לוי



פסק דין




הרקע והשתלשלות ההליכים המשפטיים

1.
עניינה של התובענה שלפנינו, אשר הוגשה ביום 16.9.08, פינוי הנתבעים מנכס שבבעלות התובעים, הידוע כחנות בקומת קרקע ברחוב השקמה 4 בירושלים, גוש 30073 חלקה 89 (להלן – החנות או המושכר), כאשר העילה העיקרית היא
- נטישת המושכר.

2.
על פי כתב התביעה, הנתבעים שכרו את החנות בדיירות מוגנת, בהתאם
להסכם שכירות מוגנת
שנערך ונחתם בשנת 1984, כאשר תחילת השכירות נקבעה ליום 1.12.84 (להלן – ההסכם).
ההסכם צורף כנספח ב' לכתב התביעה.

3.
על פי סעיף 1 (ב) להסכם, התחייבו הנתבעים להשתמש במושכר אך ורק למטרת מינימרקט/ מכולת ליחידים וסיטונאים בלבד , ולא לשום מטרה אחרת.


כמו כן, נקבע כי אסור לשוכרים לשנות את מטרת השכירות,
אלא אם שילמו מראש למשכיר דמי הסכמה.

על פי סעיף 2 להסכם, התחייבו השוכרים לא למסור או להעביר או להשכיר את המושכר לצד שלישי כלשהו , וכן התחייבו לא לקבל שותף לעסק המתנהל במושכר או להחליף שותף או להוציא שותף מהעסק בלי קבלת הסכמה מראש בכתב מאת המשכיר.


בסעיף 24 להסכם נקבע,
כי במקרה שהשוכר לא ימלא אחר אחת מהתחייבויותיו לפי ההסכם – הרשות בידי המשכיר לבטלו ולדרוש את
פינוי המושכר.

4.
כמפורט בסעיפים 6 עד 18 לכתב התביעה, התובעים טוענים כי הנתבעים הפרו את ההסכם באופן שיטתי, דבר שגרם לתובעים להגיש נגד הנתבעים תביעות פינוי, אשר הסתיימו בפשרות שקיבלו תוקף של

פסק דין
,
והנתבעים לא עמדו גם בפסקי דין אלה.

5.
עוד נטען, בסעיף 19 לכתב התביעה, כי החנות ננטשה עוד בשנת 2008, וכי נטישה זו מבטלת את ההסכם והתובעים רשאים
להיכנס ולתפוס חזקה במושכר.


לטענת התובעים, עם נטישת החנות ו/או סגירתה איבדו הנתבעים את הגנת חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב 1972 (להלן – החוק),
והתובעים זכאים לדמי שכירות כלכליים ו/או ראויים, והם שומרים לעצמם את הזכות להגיש תביעה נפרדת לתשלום דמי השכירות, החל מיום הגשת התביעה שלפנינו ועד לפינוי הנכס בפועל.

6.
בכתב ההגנה מכחישים הנתבעים, בין היתר, את טענת התובעים בדבר נטישת המושכר וטוענים כי מדובר בחנות שנפתחת מדי יום ביומו לצרכי פעילות עסקית כדין.


לטענת הנתבעים, התביעה עולה כדי נגישה גרידא, והתובעים מנסים להתיש את הנתבעים
בתביעות והליכים מרובים,
שכן כל כוונתם הוא לפנות את הנתבעים
בהיותם דיירים מוגנים.

7.
מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע 2, לרבות תצהירים משלימים, וכן תצהירים של מר אייל אליעזר, אשר התגורר
בעבר בבניין שבו מצויה החנות, ושל הגב' שמחה לוי, אף היא שכנה שמתגוררת באותו בניין (להלן – שמחה).

8.
כמו כן, הוגשו שתי תעודות ציבור מטעם עיריית ירושלים לעניין דוחות ביקור בחנות של פקחי העיריה , אמיר דהאן ושחר טל, אולם לא הוגשה בקשה לחקירתם של הפקחים.


9.
יצוין, כי בתחילה ביקשו התובעים צו כנגד ערוץ 10 להגשת עותק מכתבת
תחקיר שנערכה על ידי הערוץ האמור אודות עסקיו של הנתבע 1, שהוא
הבעלים של חברת רמי לוי
שיווק השקמה בע"מ (להלן – רמי לוי
), אשר בה נצפה רמי לוי
, בין היתר, כשהוא נכנס לחנות והיא נראית ריקה -
אולם בהמשך ויתרו התובעים על בקשה זו.

10.
מטעם הנתבעים הוגשו תצהירים של שני הנתבעים, לרבות תצהיר משלים מטעם רמי לוי
.

11.
ביום 25.2.14 התקיים דיון הוכחות שבמסגרתו נחקרו המצהירים מטעם שני הצדדים, למעט העד אייל אליעזר, שתצהירו הוצא מהתיק (פרוטוקול עמ' 10 שורות 10-11).

12.
בסיום הדיון נתבקשו הצדדים להגיש סיכומים בכתב.

סיכומי התובעים הוגשו ביום 25.3.14, ואילו סיכומי הנתבעים הוגשו ביום 1.7.14, וזאת לאחר שניתנה להם, לפנים משורת הדין, ארכה להגשתם.

13.
ביום 6.7.14, לאחר שהוגשו הסיכומים מטעם הנתבעים, הוגשה על ידם באופן מפתיע בקשה לצירוף ראיה מפריכה לסיכומים.


לטענת הנתבעים, התעורר צורך להפריך חלק מעדותה של שמחה.


הנתבעים טענו בבקשתם כי מדברי העדה במהלך חקירתה עלה כי ממרפסת הדירה בה היא גרה ניתן לראות בקלות את הכניסה לחנות, בעוד ולדעת הנתבעים -
הדברים אינם נכונים.

הנתבעים טענו כי בדקו את הנושא
וצלמו את הבניין , לאחר הדיון שהתקיים
ביום 25.2.14, ונוכחו לדעת כי המרפסת מסתירה את פתח החנות במלואו, ובניגוד לדברי העדה – לא ניתן כלל לראות מהמרפסת את פתח החנות.

לפיכך, ביקשו הנתבעים לצרף כראיה מפריכה
את התמונה של הבניין, וכן תצהיר של רמי לוי
המסביר את התמונה.


לטענתם, הואיל ובאותו שלב טרם הוגשו סיכומי התשובה מטעם התובעים – הרי שהם יוכלו להתייחס לראיה המפריכה במסגרת סיכומי התשובה, ואף לבקש קיום דיון בראיה המפריכה לגופה.




14.
לאחר עיון בכל טענות הצדדים ביחס לראיה המפריכה נקבע, בהחלטה מיום 15.8.14, כי לפנים משורת הדין תותר הגשתה של הראיה המפריכה בשלב מאוחר זה, וזאת על אף שלא הייתה כל מניעה לצרף את הראיה לאחר שהוגש תצהירה של שמחה,
ולמצער – מיד לאחר חקירתה הנגדית ביום 25.2.14.


מאידך, נקבע כי אין צורך בקיום דיון נוסף
ובחקירתו של רמי לוי
לגבי הסבריו לתמונה, וכי התובעים יהיו רשאים להתייחס לראיה האמורה במסגרת סיכומי התשובה מטעמם.

15.
סיכומי התשובה מטעם התובעים הוגשו ביום 4.9.14, ובהם כלולה בסעיפים 13-15 גם התייחסות לתמונה שצירופה הותר כאמור.

טענות התובעים

16.
התובעים טוענים כי במהלך החזקתם של הנתבעים במושכר
התקיימו מספר הליכים משפטיים בין הצדדים לפינוי הנתבעים (ת.א. 29258/89 בבית משפט השלום בתל אביב, ת.א. 3782/05 בבית משפט השלום בירושלים וע.א. 36209/04/11 בבית משפט המחוזי בירושלים) , ובאותם הליכים
אמנם ניתנו, במסגרת הסכמי פשרה, פסקי דין לפינוי -
אולם ניתן לנתבעים סעד מהצדק והפינוי לא בוצע בפועל , וזאת בכפוף לסכומים שהיה עליהם לשלם לתובעים.

הואיל ולטענת התובעים, הנתבעים מסרבים שוב ושוב להפנים את מחויבויותיהם הנובעות
ישירות מהסכם השכירות ומפסקי הדין שניתנו בעניינם – לא היה מנוס מהגשת התביעה דנא, על מנת לכפות את הנתבעים לעמוד בהתחייבויותיהם.

17.
עוד נטען, כי מדובר בנטישת המושכר על ידי הנתבעים, הן מכוח נטישה פיזית והן מכוח הסכם השכירות, תוך עשיית דין לעצמם.


על כן טוענים התובעים ,
כי הם זכאים להגנת החוק ולפינויים של הנתבעים מכוח הוראות סעיף 131 (2) לחוק, אשר קובע כי אם לא קיים דייר תנאי מתנאי השכירות, אשר אי קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי – ניתן לפנותו.

18.
לעניין הנטישה הפיזית טוענים התובעים , כי לאחר הגשת התביעה, משהבינו הנתבעים כי מרחפת עליהם סכנת פינוי עקב נטישה – מצאו לנכון לפעול בצורה מלאכותית , על מנת ליצור תמונה מעוותת לפיה, כביכול, נמשכת הפעילות העסקית בחנות, וזאת למרות שהוכח כי הנכס נטוש ואין בו כל פעילות עסקית.

19.
לעניין עילת הנטישה מכוח הסכם השכירות
טוענים התובעים, בסעיף 6 לסיכומיהם, כי הנתבעים אינם מפעילים עסק כלשהו בנכס , וזאת בניגוד להתחייבותם על פי סעיף 1(ב) להסכם.

לטענת התובעים, אי קיומו של תנאי זה מעניק להם את הזכות לדרוש את פינויים של הנתבעים , שכן על פי הפסיקה – כל אימת שהדייר איננו עושה שימוש בנכס למטרת השכירות, הרי שבחלוף הזמן יש כדי להצביע על היעדר כוונה לשוב למושכר.

20.
התובעים מבקשים לדחות את טענת הנתבעים לפיה העדר פעילות עסקית בנכס הוא עניין זמני, הנגרם אך בשל סירובם של התובעים לאפשר לנתבעים לבצע שיפוץ בנכס.


לטענתם, אין באמתלה זו ממש, שכן היא נועדה אך ורק להכשיר את הנטישה , ולא נעשתה כל פעולה אמתית על ידי הנתבעים כדי לממש את שאיפותיהם לשיפוץ הנכס במשך ארבע שנים לפחות, ואין כל הצדקה, לא עובדתית ולא משפטית, לנטישת המושכר.

21.
לעניין הסעד מן הצדק , במסגרת התביעה דנא , טוענים התובעים כי לאחר שהנתבעים קיבלו סעד מן הצדק בהליכים הקודמים – אין כל מקום ליתן להם סעד נוסף מסוג זה.

22.
התובעים טוענים כי לאחר שהוכחו יסודות התביעה ואין ספק בדבר נטישת הנכס, ולאחר שאין כל מקום ליתן סעד מן הצדק, בהתחשב בנסיבות – דין התביעה להתקבל.

23.
בסעיפים 13-15 לסיכומי התשובה מטעמם מתייחסים התובעים לראיה המפריכה , וטוענים כי עיון בתמונה, שצירופה הותר כאמור,
מראה באופן חד משמעי כי המדובר בנכס שננטש, וכי מתוך המרפסת של שמחה
ניתן לראות הן את העוברים והשבים והן את מי שמתכוון להיכנס או לצאת מהחנות.

כמו כן, ניתן לראות אם הסורגים של פתחי הכניסה פתוחה או סגורים.


התובעים חוזרים וטוענים כי מדובר בנטישה, ולטענתם לא יועילו ניסיונות ההתפתלות של הנתבעים, הטוענים לביקורים בנכס שכלל לא היו, ואף ביקור מזדמן
של הנתבעים או של מי מטעמם - אין בו כדי להוות פעילות של ניהול עסק במושכר.






טענות הנתבעים

24.
הנתבעים טוענים כי יש לדחות את תביעת הפינוי באשר התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה הכבד המוטל עליהם, ולחלופין בלבד – מבקשים הנתבעים
שיוענק להם סעד מן הצדק.

25.
לטענת הנתבעים,
לא הוכחה עילת הנטישה הפיזית על כל מרכיביה, שכן את שאלת הנטישה יש לבחון במועד הגשת התביעה,
ואילו התובעים הכבירו עדויות לגבי מצבה של החנות לאחר הגשת התביעה, עדויות שאינן רלבנטיות.

לטענתם, גם אם היו עדויות אלה רלבנטיות – הרי שאין בהן כדי להוכיח את מרכיבי הנטישה, כמפורט בהרחבה בסעיפים 15-34 לסיכומי הנתבעים, אשר למען היעילות והחיסכון לא אחזור על האמור בהם כאן.

26.
בסעיפים 35-37 לסיכומיהם,
דוחים הנתבעים את טענת התובעים לעניין נטישה מכוח הסכם השכירות, הן מכיוון שלא קיימת עילה, הן משום שהתובעים טענו שהנתבעים לא עשו כל שימוש בחנות ולכן אין לדבר על שינוי מטרת השכירות, הן הואיל ועובר להגשת התביעה פעלה החנות בהתאם למטרת השכירות הרחבה, והן הואיל וגם לאחר צמצום הפעילות נותר השימוש העסקי בחנות בתחום "מטרת השכירות".

27.
אשר לבקשה לשיפוץ הנכס טוענים הנתבעים , כי הם הוכיחו כדבעי את הצורך בשיפוצו, וסירובם של התובעים נעשה שלא בתום לב.

28.
אשר לסעד מן הצדק, שנטען
כאמור באופן חלופי , טוענים הנתבעים, בסעיפים 42 – 46 לסיכומיהם, כי בכל הנוגע לשיקולים בהענקת סעד מן הצדק לפי הפסיקה – יש מקום להענקת הסעד במקרה שלפנינו.


לטענתם, הסנקציה של פינוי תגרום להם נזק מידי של למעלה ממיליון ₪ (דמי מפתח), וכן נזק בכל הקשור בסינרגיה שבין החנות לבין החנות הסמוכה , המצויה בבעלות רמי לוי
, וזאת על אף שהנתבעים מודים כי "מטה לחמם לא יישבר אם יבוצע נגדם

פסק דין
של פינוי" (עמוד 27 פסקה 4 לסיכומי הנתבעים).


עוד נטען בהקשר זה, כי לחנות מעמד סנטימנטלי מיוחד ובעל משמעות רבה לנתבעים (ולמצער לרמי לוי
) , כפי שניתן ללמוד מעדותה של שמחה בעניין ביקוריו במקום עם עיתונאים , וכן מהאמור בסעיף 11 לתצהירו של רמי לוי
.


דיון והכרעה

29.
השאלות שעומדות בפני
נו בתיק זה הינן:

(א)
האם בנסיבות העניין ניתן לראות במקרה שלפנינו שינוי מטרת השכירות ועל כן הפרה של סעיף 1(בׂ) להסכם, המצדיקה את פינויים של הנתבעים מהחנות.

(ב)
אם התשובה לשאלה האמורה היא
שלילית – יהא עלינו לבחון האם הנתבעים נטשו את המושכר,
והאם הרימו התובעים את הנטל המוטל עליהם להוכיח את עילת הנטישה, על כל מרכיביה, אשר יש בה כדי להצדיק את דרישתם לפינוי הנתבעים מהחנות.

(ג)
אם ייקבע כי אכן הוכחה עילת הנטישה וכי יש לפנות את הנתבעים מהחנות – יהא עלינו לבחון
את השאלה האם , בנסיבות העניין , יש ליתן לנתבעים סעד מן הצדק.

לגבי השאלה הראשונה

30.
כבר כעת ייאמר, כי ראיתי לקבל בעניין זה את עמדת הנתבעים, כפי שפורטה בסעיפים 35 - 37 לסיכומיהם.


הואיל והתובעים טוענים כי החנות ננטשה – מכאן, שלדעתם
לא נעשה בה כל שימוש על ידי הנתבעים, לשום מטרה שהיא.
משכך, אין התובעים יכולים לטעון "באותה נשימה " כי הנתבעים השתמשו בחנות "למטרה אחרת"
מזו שצוינה בהסכם, ועקב כך הייתה הפרה מצדם של הסכם השכירות.
הרי
ממה נפשך – אם נטען
כי היה שימוש למטרה אחרת , הרי שיש בעצם העלאת טענה זו משום ויתור למעשה על טענת הנטישה (הואיל ולפנינו הודאה בדבר שימוש בחנות) .
(ראה לעניין זה ע.א. 417/79 מרכוס נ. המר ואח', פ"ד ל"ז (ב) 337 (להלן – פס"ד מרכוס).

31.
לאור האמור, לא ניתן לקבל
במקרה דנא את טענת
"שינוי מטרת השכירות", ואין מקום לטענת התובעים בדבר הפרת סעיף 1 (ב) להסכם, המאפשרת לתובעים לפנות את הנתבעים מכוח העילה שבסעיף 131 (2) לחוק.




האם הוכחה עילת נטישה?

32.
משהגעתי למסקנה כי התשובה לשאלה הראשונה היא שלילית - עלינו לבחון עתה האם הורם הנטל המוטל על התובעים להוכיח
את עילת הנטישה. הנטענת על ידם .

33.
כידוע, "נטישה" כעילת פינוי הינה יציר ההלכה הפסוקה, אשר התווספה לרשימת העילות לפינוי על פי סעיף 131 לחוק.


על מנת להוכיח "נטישה" על בעל הבית להוכיח כי דייר עזב את המושכר וכי אין בכוונתו לשוב אליו, כאשר כוונה זו מורכבת מרצון לחזור (סובייקטיבי) וסיכוי ממשי לחזור המלווה במעשים גלויים
(אובייקטיבי) )ראה ד. בר "סוגיות בדיני הגנת הדייר" עמ' 114 – (להלן – בר אופיר).


בעל הבית אינו יכול לצאת ידי חובתו בהוכחת היעדרותו של הדייר מהמושכר באופן פיזי. עליו להראות עובדות על פיהן ניתן להסיק שאין בדעתו של הדייר לשוב אל המושכר.
אורך הזמן שבו אין הדייר מחזיק במושכר נמנה על הראיות החשובות ביותר להוכחתה של כוונת נטישה.
היעדרות ממושכת יוצרת הנחה של נטישה , והחובה לתת הסבר לסתור רובצת על הדייר (ראה -
פס"ד מרכוס).


אם הביא בעל הבית ראיות לכאורה לביסוס "נטישה" והעדר כוונה של הדייר לחזור אל המושכר -
עובר הנטל המשני לסתור כאמור אל הדייר,
ועליו להסביר מדוע אין להסיק מהיעדרותו דווקא את המסקנה אליה חותר בעל הבית.
במצב כזה על הדייר לשכנע את בית המשפט , על יסוד עובדות , כי היעדרותו אינה אלא זמנית, וכי קיימים סימנים חיצוניים לכך שהוא עומד לשוב אל המושכר ( ראה בר אופיר, בעמ' 118).

34.
לעניין נטל ההוכחה – הנטל מוטל בעל הבית התובע פינוי, הואיל ובעל הבית
הוא בגדר "המוציא מחברו" .

בע.א. 170/63 פפסימידוף ואח' נ. חיזק ואח', פ"ד י"ז 2498 (שצוטט גם בע.א. 977/91 הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ. מוחמד זכי נוסייבה ( פ"ד מ"ו (5) 758) נקבע , כי אם נותר בלב בית המשפט ספק אם הדייר נטש או לא – ספק זה פועל לעולם לטובת הדייר, הזכאי לכך שהתביעה תידה מחמת
הספק.

35.
אשר לעילת נטישה ביחס למושכר שמשמש כבית עסק - הרי אין מקפידים בעסקים על אותה מידה של קשר אישי בין הדייר לבין בית העסק שלו, כפי שנוהגים להקפיד בדרך כלל על הקשר בין הדייר לבין דירת מגוריו.

כל שדורשים מהדייר
המשתמש במושכר כבית עסק ,כתנאי להגנת החוק,
הוא שיתפוס את המקום לצרכי עסקו , להבדיל מעסקים של בני אדם אחרים ולהבדיל מהעדר עסק כלשהו,
ואם נמצא שהדייר אכן מחזיק במקום
- אין לדקדק עמו
בדבר מידת השימוש שהוא עושה בו.
הכלל הוא , כי גם שימוש מוגבל או חלקי בבית עסק משמש הגנה מפני נטישה , ובלבד שהעסק אשר מתנהל במושכר יהיה עסקו של הדייר (ראה
פס"ד מרכוס).

36.
העובדה שבעל עסק אינו נמצא באופן פיזי במקום העסק אינה בהכרח מצביעה על כך שהוא נטש את המושכר,
ובסופו של דבר המסקנה אם הייתה נטישת בית עסק או לא, צריכה להיות מבוססת על נסיבות כל ענין וענין.

(ראה ע"א 554/79, קוטלר נ' מיכקשווילי, פ"ד לו (1) 810).

כך למשל,
כאשר השימוש בנכס הוא שימוש "פאסיבי" , כמו לצורך אחסון חפצים, שלגביו מתקיים השימוש גם ללא נוכחות פיזית שכיחה של הדייר במושכר
– אין בהכרח להסיק מהיעדר נוכחות של הדייר
שקיימת "נטישה" .
(ראה ע"א 264/76 מרקוס נ' שלף פ"ד לא (2) 622).

37.
שלושה
הם תנאים , אפוא , אשר מכוננים נטישה במובנו של אובדן הזכות לדיירות מוגנת:

(א)
שימוש (או אי שימוש) בפועל בנכס, המבטא את זניחתה לחלוטין של הדיירות המוגנת במובן הפיזי;
(ב)
היעדר כוונה לחזור למושכר;
(ג)
היעדר אפשרות ממשית לחזרה למושכר, ולא באשמת מצבו של המושכר.


(
ראה גם 41200-02-12 שושנה סגל נ. רבקה אביגדור מיום 6.2.14 – פורסם בנבו).

38.
את שלושת התנאים האמורים של עילת
ה"נטישה " יש לבחון לפי נסיבותיו העובדתיות של כל עניין, הנקבעות בתחומיו של מצב הדברים שהתגבש בעת הגשת התביעה ( ראה בר אופיר עמ' 116).



לעניין זה, יש לבחון את משך עזיבתו של המושכר רק עד למועד הגשת התביעה ( ראה בר אופיר, עמ' 116 א').

39.
התנאי הראשון והמרכזי, שממנו נגזרים
התנאים האחרים לקיומה של עילת "נטישה, הוא אם כן עזיבת המושכר בפועל, וזוהי שאלה עובדתית במהותה, אשר אותה על בעל הבית להוכיח.
הואיל ומן המפורסמות הוא שבעלי בתים מנסים בכל דרך לגרום לפינויים של
דיירים מוגנים,
על מנת "להשתחרר מעולם של אלה" ולזכות בדמי שכירות ריאליים עבור הנכס שבבעלותם – הנטל שמוטל על בעלי הבתים להוכחת עילת הנטישה הוא כבד, ועל בית המשפט להזהיר עצמו היטב בעת שמיעת עדויות של בעל הבית עצמו ו/או של מי מטעמו, המצדדים בפינוי הדייר המוגן בשל
עילת נטישה.

40.
בכפוף לאמור לעיל – עלינו לבחון כעת האם הוכחה עילת הנטישה, על כל מרכיביה , במקרה שלפנינו, ובמסגרת זו לבחון את כל אחד מהמרכיבים בנפרד.

לעניין עזיבת המושכר

41.
לאחר עיון בתצהירו של התובע 2, ולאחר ששמעתי את עדותו בבית
המשפט וכן את עדותה של שמחה - לא שוכנעתי כי התובעים עמדו בנטל הכבד הרובץ על כתפיהם לגבי הוכחת עילת הנטישה , ככל שהיא מתייחסת לרכיב של עזיבת המושכר, כפי שיובהר להלן.

42.
כפי שנאמר לעיל, הראיות הרלבנטיות לעניין הוכחת נטישה
הן אלה המתייחסות למצב הדברים שהתגבש בעת הגשת התביעה, ולא ראיות מאוחרות יותר, המתייחסות לתקופה שלאחר הגשת התביעה.


במקרה שלפנינו, רוב ראיות התובעים מתייחסות לתקופה שלאחר הגשת התביעה (16.9.08).


התובע 2 אמנם אומר בתצהירו, בסעיף 18, כי בחודש יוני 2008 (לפני הגשת התביעה) הוא ראה שהחנות נטושה, אולם בהמשך תצהירו, בסעיפים 19-22, מתייחס התובע 2 למצב הדברים כפי שהיה לאחר הגשת התביעה, ואין בדברים אלה כאמור
כדי להשליך באופן ישיר על המצב שהיה בעת הגשת התביעה, בחודש ספטמבר 2008.




בחקירתו העיד התובע 2 כי בשנת 2007 – 2008 החנות עוד הייתה בפעילות (פרוטוקול עמ' 12 שורה 4), ומכאן שטענותיו הרלבנטיות יכולות להתייחס רק לתקופה שבין יוני 2008 (המועד שלגביו העיד כי ביקר בנכס) ועד ספטמבר 2008 (מועד הגשת התביעה), ולא נמצא ביסוס ממשי לטענות אלה, מעבר לדברי התובע 2 עצמו אשר נאמרו בעלמא.


כפי שהוזכר
בפסקה 33 לעיל,
ההלכה היא כי אורך הזמן שבו אין הדייר מחזיק במושכר נמנה על הראיות החשובות ביותר להוכחתה של כוונת נטישה, ובענייננו לא הוכחה
היעדרות ממושכת,
אשר יש בה כדי ליצור הנחה של נטישה.

43.
בעדותו (פרוטוקול עמ' 14 שורות 1-3) הודה התובע 2 כי במועד שלאחר הגשת התביעה הוא ראה שהחנות פתוחה,
אולם טען שהדבר היה פיקטיבי ולמראית עין בלבד , וזאת מבלי שהובאה ראיה ממשית
כלשהי לטענה חמורה זו, מעבר להתרשמותו הסובייקטיבית של התובע 2.

44.
זאת ועוד, טענותיו של רמי לוי
בסעיפים 10-12 לתצהירו,
לפיהן התובעים סירבו לאשר לו לבצע שיפוצים בחנות מתוך הנחה שהדבר יגרום לנתבעים להסכים לפינוי ו/או לעזוב את המושכר, למעשה לא נסתרו על ידי התובע 2.


התובע 2 הודה כי דיבר עם עורך הדין שלו , ובעקבות זאת אמר לנתבעים כי הוא לא מסכים לאשר שיפוץ (פרוטוקול עמ' 13 שורה 8).


כאשר נשאל מה הייתה הסיבה לסירובו – נתן התובע 2 תשובה בלתי מספקת:

"כי כבר אין לי אמון ברמי לוי
, אני לא יכול לסכן את הנכסים שלי כי אם יום אחד יצליח בצורה מתוחכמת לנשל אותי מהנכסים שלי אני לא מוכן לתת לו אפשרות לנשל אותי מהנכסים שלי"

(פרוטוקול עמ' 13 שורות 10-11).


לתובע 2 בלבד הפתרונים כיצד בדיוק
שיפוץ של נכס שבבעלותו על ידי דייר מוגן יכול לגרום לנישולו של בעל הבית מהנכס.
הרי לכל היותר ערכו של הנכס רק יעלה עקב השיפוץ!


מכאן המסקנה, כי סירובם של התובעים לאשר לנתבעים ביצוע השיפוצים
בחנות מהווה למעשה קיום של הסכם השכירות בחוסר תום לב.


בנסיבות אלה היה זה סביר
כי הנתבעים נאלצו לצמצם את פעילות העסק
ולהפעיל את החנות באופן חלקי בלבד, כאמור בסעיף 12 לתצהירו של רמי לוי
וכן בעדותו (פרוטוקול עמ' 22 שורה 26 וכן עמ' 23 שורות 8-10), מתוך תקווה ל "ימים טובים יותר" , אך אין הדבר יכול להוביל למסקנה ברורה כי מדובר בנטישה.

45.
גם טענתו של הנתבע 2 כי יש סחורה בחנות המיועדת למכירה, הגם שכרגע אין היא נמכרת בחנות (פרוטוקול עמ' 19 שורות 5-9 ושורות 14-25) עקב מצבו של המושכר
- לא נסתרה על ידי התובעים.


התובע 2 אמנם הצהיר, בסעיף 22 לתצהירו וכן בעדותו (פרוטוקול עמ' 12 שורות 14-15), כי אין פעילות מסחרית בחנות וכי היא ריקה לחלוטין – אולם הוא הודה (פרוטוקול עמ' 14 שורות 9-11) כי לא ניתן לראות מה קורה בחנות,
כי "הזכוכית מלוכלכת ואטומה" .

מכאן, שלא הוכח כי החנות אכן נטושה, וקיים ספק סביר בעניין זה, הפועל לטובת הדייר המוגן, כפי שנאמר בפסקה 34 לעיל.

46.
בהקשר זה יש לשוב ולהפנות להלכה, כפי שצוטטה בפסקה 35 לעיל , לפיה
לגבי בית עסק, להבדיל מדירת מגורים, אין מקפידים באותה מידה על קשר אישי בין הדייר למושכר,
ואין לדקדק עמו
בדבר מידת השימוש שהוא עושה, וכי גם שימוש מוגבל או חלקי בבית עסק משמש הגנה בפני
טענת נטישה.

47.
גם בעדותה של שמחה אין כדי לסייע לתובעים.


כפי שנאמר לעיל, על בית המשפט להזהיר עצמו היטב גם לגבי עדות זו,
שכן יש לשמחה אינטרס מובהק לעזור לתובעים, בהיותה קרובת משפחתם ומתגוררת בדירה מעל החנות , אשר שייכת לתובע 2 (פרוטוקול עמ' 15 שורות 13-14).


אמנם לא ראיתי לקבל את טענת הנתבעים כי ממרפסת דירתה של שמחה לא ניתן לראות את פתח הכניסה לחנות, כפי שטענו הנתבעים בבקשתם לצירוף הראיה המפריכה, אולם לא שוכנעתי מדברי העדה כי היא מסתכלת וצופה אל החנות "כל 10 דקות במהלך היום " כי אין לה מה לעשות (פרוטוקול עמ' 16 שורות 22-23).



גם אם אקבל את דברי העדה כי אין לה מה לעשות, בהיותה פנסיונרית – עדיין היא העידה כי היא עסוקה עם המשפחה ומטפלת באביה בן ה- 90 (פרוטוקול עמ' 15 שורה 24), ובמצב כזה -
אין סבירות בעדותה האמורה.

48.
כאשר נשאלה שמחה האם יש סחורה בירכתי החנות, להבדיל מקדמת החנות שאותה ניתן לראות גם מבחוץ
– הודתה שמחה
כי היא לא הייתה בחנות מאז שהיא סגורה (פרוטוקול עמ' 17 שורות 1-2).

מכאן, שגם בעדותה של שמחה אין כדי לסתור את טענות הנתבעים כי יש סחורה בחנות, וכי היא מופעלת באופן חלקי ובכל מקרה לא ננטשה.

49.
לאור כל האמור לעיל – לא שוכנעתי כי הרכיב הראשון והעיקרי של עילת הנטישה – עזיבת המושכר – הוכח על ידי התובעים.

50.
משהגעתי למסקנה האמורה, מתייתר למעשה הצורך לבחון את הרכיבים האחרים של עילת הנטישה (העדר כוונה לשוב למושכר , והיעדר יכולת לשוב למושכר), וניתן לקבוע כי עילת נטישה לא הוכחה.

51.
אין צריך לומר,
כי בנסיבות אלה אין מקום לבחון
כלל את טענתם החלופית של הנתבעים בדבר סעד מן הצדק.

סוף דבר

52.
התביעה נדחית.


התובעים, ביחד ולחוד, ישלמו לנתבעים תוך 30 ימים, הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין
לצדדים.







ניתן היום,
כ"ד אלול תשע"ד, 19 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.












א בית משפט שלום 18629/08 יפה מרקוביץ, אברהם לוי, עליזה לוי נ' רמי לוי, עובד לוי (פורסם ב-ֽ 19/09/2014)