פסקי דין על ש.א. פתרונות בע"מ ואח' | פסקי דין על פרופסור אמיר ברנע ואח' | פסקי דין על אס.פי. א.ל תוכנה |

7193/13 עא     22/09/2014




עא 7193/13 ש.א. פתרונות בע"מ ואח' נ' פרופסור אמיר ברנע ואח', אס.פי. א.ל תוכנה בע"מ




פסק-דין בתיק ע"א 7193/13
st1\:*{behavior:(#ieooui) }
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים


ע"א 7193/13



לפני:

כבוד השופט י' דנציגר


כבוד השופט י' עמית


כבוד השופט נ' סולברג


המערערים:
ש.א. פתרונות בע"מ ואח'



נ ג ד

המשיבים:

1. פרופסור אמיר ברנע ואח'


2. אס.פי. א.ל תוכנה בע"מ

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב בת"א 32088-07-11 שניתן ביום 16.06.2013 על ידי כבוד השופטת מ' אגמון-גונן

בשם המערערים:
עו"ד ש' קסוטו
, עו"ד ת' שפלר
ועו"ד ש' סחאי

בשם המשיבים 1:
עו"ד י' עשהאל
ועו"ד י' ארן

בשם המשיבה 2:
עו"ד ג' פורת ועו"ד ש' בלום-וולף

פסק-דין
השופט י' עמית

:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת
מ' אגמון-גונן
) מיום 7.8.2013, בו נמחקה תובענת המערערות עקב אי הפקדת ערובה במועד.

רקע והעובדות הצריכות לעניין

1.
ביום 19.7.2011 הגישו המערערות תביעה בסך 15,000,000 ₪ נגד המשיבים 2-1 (שניהם ייקראו להלן יחדיו:
ברנע
) עקב הערכת שווי שערך ברנע למשיבה 3 (להלן:
החברה
). בכתב התביעה נטען כי המערערות היו בזמנים הרלבנטיים בעלות מניות מיעוט כמי שהחזיקו כ-31.5% מהמניות בחברה. החברה הוערכה על ידי ברנע בחודש יולי 2005 בשווי של 90-70 מליון ₪ (להלן:
הערכת השווי
), ועל סמך הערכת השווי מכרו המערערות את אחזקותיהן בחברה בתמורה לסכום של 48.5 מליון ₪ (לאחר שאחזקותיהן במניות החברה דוללו קודם לכן לשיעור של 24.5%). לטענת המערערות, הערכת השווי של ברנע בוצעה בחסר, באשר החברה נמכרה בתחילת שנת 2007 – ולאחר שנמשך ממנה דיבידנד בסך של כ-120 מליון ₪ – ממוכר מרצון לקונה מרצון תמורת 330 מליון ₪.


לטענת המערערות, עקב הערכת השווי המוטעית נגרם להן נזק של כ-86 מליון ₪, אותו העמידו, לצרכי אגרה על סך של 15 מליון ₪.

2.
ברנע הגישו כתב הגנה ושלחו הודעת צד ג' לחברה מכוח התחייבותה בכתב שיפוי שנחתם על ידה סמוך למועד מתן הערכת השווי. ברנע והחברה (להלן:
המשיבים
) כפרו לחלוטין בתביעה, בין היתר, מן הטעם שכתב התביעה אינו מגלה כל טענת הסתמכות על הערכת השווי, שנועדה לקבוע מחיר מימוש של אופציות של נושא משרה בחברה ואף נכתב בה שאין להסתמך עליה לצרכים אחרים, ומאחר שהמערערות ומר אשכנזי, בעל השליטה במערערות, חתמו על הסכם פשרה הכולל תניות ויתור גורפות. עוד נטען כי מר אשכנזי הוא תובע סדרתי שהגיש בעבר הליכים משפטיים רבים כנגד החברה, שכולם נדחו על ידי בתי המשפט.

3.
ביום 21.2.2013 הגישו המשיבים בקשה לחיוב המערערות בהפקדת ערובה להוצאות על פי הוראות סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן:
חוק החברות
) ולפי הוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:
התקנות
).

בהחלטתו מיום 16.6.2013 עמד בית המשפט על ההלכות הנוהגות לגבי הפקדת ערובה להוצאות. נקבע כי לא סגי בתדפיס חשבון הבנק של המערערת 1 כדי לספק תמונה חד משמעית לגבי יציבותן הכלכלית של המערערות; כי המערערות לא צירפו ראיות לגבי מצבת חובותיהן ונכסיהן כמו דוחות כספיים מבוקרים או מסמכים אחרים; כי המערערות צברו חובות של למעלה מ-6,000 ₪ לרשם החברות; וכי המערערות העמידו תביעתן לצרכי אגרה על 15 מליון ₪ למרות שטענו לנזקים גדולים בהרבה, וגם בכך יש כדי להוות שיקול בעת בחינת מצבן הכלכלי. באשר לסיכויי התביעה נקבע כי "לא שוכנעתי כי סיכויי התביעה גבוהים, בוודאי לא במידה כזו שמטה באופן מובהק את הכף לטובת התובעות".

על רקע כל אלה, ובהתחשב בסכום התביעה, במורכבות ההליך ובאפשרות הסבירה כי יהיה צורך במינוי מומחים, נקבע כי על המערערות להפקיד ערובה להבטחת הוצאות בסך של 500,000 ש"ח בתוך 30 יום מיום מתן ההחלטה וכי "בהעדר הפקדה במועד, תמחק התביעה".

ההחלטה ניתנה בהיעדר הצדדים והומצאה לבאי כוח המערערים ביום 19.6.2013.

4.
ביום 7.8.2013 הורה בית המשפט
מיוזמתו
,
בהחלטה שניתנה בפיתקית, על מחיקת התובענה לאור אי הפקדת ערובה מטעם המערערים (על אף הכותרת "החלטה" ברי כי מדובר ב

פסק דין
. להלן:
פסק הדין
).

כבר למחרת הגישו המערערות בקשה במסגרתה עתרו כי בית משפט קמא יעיין שוב בהחלטתו ויבטל את מחיקת התביעה. זאת, מן הטעם שמועד 30 הימים להפקדת הערובה טרם חלף, עקב פגרת בתי המשפט, שהחלה ביום 16.7.2013, קרי בתוך מנין 30 הימים.

בהחלטתו מיום 19.8.2013 דחה בית המשפט את הבקשה לביטול מחיקת התובענה, מן הטעם ש"הפקדת ערובה היא פעולה של הפקדה כספית ולא הגשת כתבי טענות או עניינים מסוג זה הנדחים מחמת הפגרה". עוד נקבע כי היום האחרון שנקצב להפקדה היה היום הראשון לפגרה ו"ברור שהכוונה לא הייתה לדחייה של חודש וחצי בהפקדת הערובה".

5.
על פסק הדין נסב הערעור שבפני
נו, הכולל גם ערעור על החלטתו של בית משפט קמא לחייב את המערערות בהפקדת ערובה בסך 500,000 ₪.


אקדים ואומר, כי דין הערעור להתקבל.

מחיקת התובענה בשל אי הפקדת הערובה תוך 30 יום ממתן ההחלטה

6.
כאמור, בהחלטתו מיום 16.6.2013 הורה בית המשפט למערערות להפקיד ערובה בסך של 500,000 ₪ "בתוך 30 יום מהיום". סעיף 10(א) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (להלן:
חוק הפרשנות
) קובע כלהלן: "מקום שנקבעה תקופה קצובה במספר ימים או שבועות מיום פלוני, אותו יום
לא
יבוא במנין". מכאן, שתקופת 30 הימים התחילה ביום 17.6.2013 והסתיימה ביום 16.7.2013, יום לאחר תחילת פגרת בית המשפט.


ברם, תקנה 529 לתקנות קובעת כי "תקופת פגרה של בית המשפט לא תובא במנין הימים שנקבעו בתקנות אלה או שנקבעו בידי בית המשפט או הרשם, אלא אם כן הורה בית המשפט או הרשם, לפי העניין, הוראה אחרת". הוראת בית משפט קמא כי הערובה תופקד "בתוך 30 יום
מהיום"
, אינה משנה לצורך מניין הימים. בע"א 290/84
שלמה לב-טוב נ' אגנס זמיר
,
פ"ד מ(3) 835 (1968) (להלן: עניין
לב-טוב
) נדון מקרה דומה, בו התנה בית המשפט קיומו של צו מניעה זמני במתן ערבות בנקאית "תוך 7 ימים מהיום". ההחלטה ניתנה יום לפני פגרת בתי המשפט והערבות הופקדה כעבור 40 יום. נקבע כי "תוך 7 ימים מהיום" אינה בגדר הוראה אחרת כאמור בתקנה 529, ועל מנת שהפגרה תיכלל במניין, על בית המשפט להורות כך
במפורש
:

"מניין התקופה 'מהיום' אין בו כדי ללמד מאומה על אופן מניין התקופה, שהרי אין חולק, כי מניין התקופה מתחיל כאן מיום מתן ההחלטה (כי יום
15.7.83
היה עדיין מחוץ לפגרה), והשאלה שבמחלוקת היא, אם התקופה, שהחלה ביום שלמחרת, באה במניין הימים, או שמא חלה הפסקה עם תחילתה של הפגרה, ומרוץ הימים הללו מתחיל רק עם תום הפגרה, היינו החל מיום
1
בספטמבר
.1983

[...] תקופת הפגרה תמנה במנין הימים; הא ותו לא. היינו, מנוסח ההחלטה צריך לעלות באופן ברור וגלוי, כי הכוונה היא לכך שהפגרה לא תפסיק את מרוץ הזמן, ואם לא הורו כאמור, יחול הרישא לתקנה 488א [כיום 529 – י"ע] כפשוטו. פרשנות כאמור תפשט את הדברים, תמנע גרימת נזק לבעל דין זה או אחר בשל אי-הבנות ותקדם אימוצן של שיטות דיוניות ברורות וגלויות; למותר להוסיף, שהיא גם תפחית את ההתדיינות".

7.
ודוק: יש להבחין בין הוראה שעניינה חיובים כספיים בין בעלי הדין לבין עצמם, לבין הוראה הקשורה לעבודת בית המשפט, כמו הפקדת ערבון או ערובה. על הוראה מהסוג הראשון לא תחול הוראת תקנה 529. כך נקבע ברע"א 5814/90
שמואל זילברשטיין נ' חברה לאחזקות ונאמנות בני משה אברהם בע"מ
, פ"מ מו(1) 285 (1991) (להלן: עניין
זילברשטיין
). באותו מקרה ניתן

פסק דין
של פינוי שחייב את המבקשים לפנות מושכר, אך העניק להם סעד מן הצדק חלף הפינוי ככל שישלמו סכומים מסויימים למשיבה תוך 30 יום ו-60 יום מיום

פסק דין
. הטענה כי לאור הוראת תקנה 529 הפגרה אינה נכללת במניין הימים לצורך ביצוע התשלום, נדחתה על ידי הנשיא שמגר:

"אך מובן הוא, כי כל מטרתה והגיונה של ההוראה הנ"ל נעוצים בדחייתן במישור הזמן של פעולות השלובות עם עבודת בית המשפט ותיפקודו. יציאתו של בית המשפט לפגרה מגבילה חלקית את תיפקודו בתחומי הפעולה השונים שלו, בין אלו המינהליים ובין אלו השיפוטיים. [...] בתקופה זו מצא מחוקק המשנה להקל על זיקת הגומלין בין מערכת בתי המשפט לבין המתדיינים ובאי-
כוחם, בכך שהורה את האמור בתקנה
529
הנ"ל
.


[...] יש לפרש הוראה זו על רקע מטרתה החקיקתית ובדרך אשר לא תסכל הוראותיו של בית המשפט, אשר נוגעות ליחסים שבין בעלי הדין ביניהם לבין עצמם ואשר אין ביניהן לבין עבודת בית המשפט ופגרתו ולא כלום" (עניין

זילברשטיין

, בעמ' 287).

ובהמשך, מאבחן הנשיא שמגר מקרה זה לעומת פסק דינו בעניין
לב-טוב
ומקרים נוספים שנדונו בפסיקה:

"הווי אומר, בכל המקרים הללו דובר בפעולות של מתדיין, אשר היו כרוכות בהגשה של מסמך כלשהו לבית המשפט או בהפקדתו בו. בע"א 290/84
הנ"ל ובת"א (ב"ש) 815/81
נאמר, כי אם רוצה בית המשפט לקבוע

'הוראה אחרת', היינו כי תקופת הפגרה תבוא במניין, עליו להורות על כך במפורש ובאופן ברור, אולם פרשנות זו של הסיפא של התקנה
529
אין בה כדי ללמד על היקף תחולתו של הרישא, כמבואר לעיל.

במקרה דנן מדובר, כזכור, בחיוב כספי שנקבע בפסק-דין ואשר נקצבו מועדים לתשלומו.
זהו חיוב שעניינו ביחסים בין המתדיינים בלבד, אשר אינו קשור כלל לעבודת בית המשפט ואינו מחייב את הצדדים במגע כלשהו עם בית המשפט.
לפיכך
,
הוראת תקנה
529
אינה רלוואנטית כלל לעניין קיום החיוב הנ"ל במועדים שנקבעו בפסק הדין" (
שם
, בעמ' 288. הדגשה הוספה – י"ע).

8.
המשיבים הפנו להחלטתה של כבוד השופטת (כתוארה אז)
מ' נאור
בעע"מ 3416/09

עירית ירושלים נ' רחל כהן
(4.5.2009), אולם החלטה זו לא רק שאינה תומכת בעניינם, נהפוך הוא. באותו מקרה, ניתן

פסק דין
של בית המשפט לעניינים מינהליים שהורה לעירייה להעניק למשיבים רשיונות רוכלות בתוך 30 יום. העירייה עשתה דין לעצמה ולא העניקה את הרשיונות במהלך 30 הימים, בטענה כי
ימי פגרת הפסח, כאמור בתקנה 1 לתקנות בתי המשפט וההוצאה לפועל (פגרות), התשמ"ג-1983 לא באים במניין 30 הימים לאור תקנה 529. הטענה נדחתה על ידי השופטת נאור תוך הבחנה בין פעולות שמצריכות מעורבות של בית המשפט לבין פעולות שבין הצדדים לבין עצמם:

"בענייננו יש לזקוף לחובת העירייה את העובדה כי עד כה לא ביצעה את פסק הדין ולא נתנה את הרשיונות בתוך התקופה שקבע לכך בית המשפט לענינים מינהליים [...] איני רואה מה עניין פגרת הפסח לכאן; העירייה יכולה היתה להגיש ערעור ועמו בקשה לעיכוב ביצוע לפני פגרת הפסח. הוראות תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי עניינה פעולות הצדדים השלובות
עם עבודת בית המשפט ותיפקודו
(רע"א 5814/90
זילברשטיין נ' חברה לאחזקה ונאמנות בני משה אברהם בע"מ
, פ"ד מו(1) 285, פסקאות 6-4 להחלטת הנשיא שמגר (1991)) ו'היא אינה משתרעת על פעולות באשר ליחסים שבין בעלי הדין לבין עצמם' (רע"א 1332/05
רוזנצוויג נ' בנק לאומי לישראל בע"מ
, פסקה 7 להחלטת השופט גרוניס (לא פורסם, 22.11.2005)). מתן הרשיון אינו שלוב בעבודת בית המשפט. הפגרה כשלעצמה לא הצדיקה אי הוצאת רשיון. אם, כטענת העירייה, חג הפסח וחופשות העובדים יצרו קשיים בהתארגנות להוצאת הרשיון, היה עליה לפנות לערכאה הדיונית ולבקש עיכוב ביצוע זמני עד להגשת הערעור" (ההדגשה במקור – י"ע).


הפקדת ערובה להבטחת הוצאות, כמוה כהפקדת ערבון או ערובה להבטחת צו מניעה זמני, כמוה כהגשת תצהיר תשובה לשאלון – כל אלה פעולות המערבות את עבודת בית המשפט. ערובה במזומן או בערבות בנקאית מופקדת בגזברות בית המשפט, הטיפול ברישומה מתבצע על ידי מזכירות בית המשפט וחילוטה או החזרתה מבוצעים על פי החלטות שופט או רשם, כך שאין לראותה כעניין שבין הצדדים בלבד. משכך, חלה בענייננו הקביעה בעניין
לב-טוב
ותקופת הפגרה לא נכללת במניין. עולה אפוא כי פסק דינו של בית משפט קמא ניתן עוד טרם חלף המועד להפקדת הערובה, כך שדין הערעור להתקבל.

9.
בית משפט קמא העיד על עצמו בהחלטתו מיום 19.8.2013 כי לא נתכוון לדחות בחודש וחצי את הפקדת הערובה. ברם, על מנת להימנע מתוצאה זו, יכול היה בית משפט קמא לעשות אחת משתיים: להורות במפורש כי הפגרה תיכלל במניין 30 הימים או לקבוע תאריך מסויים שעד אליו יש להפקיד הערובה. כשלעצמי, אני מעדיף את הדרך השנייה, שאם ננקב בהחלטה תאריך מסויים, כגון "ערובה תופקד עד ליום 1.1.2015", הדברים ברורים ואינם נתונים לפרשנות.

10.
בשולי הדברים אציין כי אי הפקדת ערובה במועד מביאה
לדחיית
התביעה ולא למחיקתה. תקנה 519(ב) קובעת כלהלן:

"לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע,
תידחה

התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות" (הדגשה הוספה – י"ע).




לכך אוסיף ואומר כי המערערות פנו לבית המשפט למחרת ההחלטה בבקשה לביטולה. אף לשיטת בית משפט קמא, לפיה אחרו המערערות בהפקדת הערובה, היה על בית המשפט לשקול בקשתם בהתאם לאמות המידה הקבועות בסיפא לתקנה 519(ב) כפי שנתפרשו בפסיקה, ובין היתר: תוך מתן משקל לזכות הגישה לערכאות; לעובדה שהבקשה הוגשה ללא שמץ של שיהוי; ולא היה בהיעתרות לבקשה כדי לפגוע במשיבים (ראו השיקולים השונים המפורטים בהחלטת הנשיא גרוניס ברע"א 9686/09
נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי זיסר
, פסקה 7 (21.2.2010)).

11.
סוף דבר שדין הערעור להתקבל, כך שפסק הדין המוחק את התביעה יבוטל והדיון יוחזר לבית משפט קמא.


בשולי הדברים, איני רואה להיעתר לבקשת המערערות כי התיק יוחזר למותב אחר מאחר שבית משפט קמא חיווה דעתו על סיכויי התביעה. המערערות לא הצביעו על כל עילה של ממש לבקשתן זו, וטוב היה לבקשה משלא הועלתה כלל.

אלא שבכך לא סיימנו את הילוכנו, באשר המערערות הלינו גם על גובה הערובה שהושתה עליהן.

גובה הערובה

12.
איני רואה להאריך בשיקולים השונים הנדרשים לצורך השתת ערובה על חברה-תובעת, ואפנה את הקורא להחלטתו המקיפה של השופט
ח' מלצר
ברע"א 10376/07
ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ
(11.2.2009). בתמצית, בית המשפט יפטור חברה מהפקדת ערובה בשני מצבים: (א) כאשר ניתוח מצבה הכלכלי של החברה מעלה כי יהיה ביכולתה לשלם את הוצאת הנתבע אם תידחה תביעתה; (ב) כאשר בית המשפט סבור כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה, ובעניין זה יש להביא בחשבון בין היתר את הזכויות החוקתיות הנוגדות של הצדדים. שאלת סיכויי ההליך אף היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט, אולם לזו תהא השפעה רק כאשר מדובר בסיכויים גבוהים מאוד או קלושים מאוד (להרחבה ראו: רע"א 857/11
מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ
(23.5.2011); וכן רע"א 9618/11
ארט יודאיקה בע"מ נ' ג.טלי עד שינוע
(29.12.2011)).

13.
המערערות טענו כי יש לפטור אותן לחלוטין מהפקדת ערובה, באשר עמדו בנטל להוכיח את איתנותן הפיננסית כפי שהשתקפה בתדפיס הבנק המעיד על כך שלזכות המערערת 1 סכום מזומן בבנק בגובה של כשני מליון ₪. עוד נטען כי המערערות קיבלו כחמישים מליון ₪ בעקבות מכירת אחזקותיהן בחברה במסגרת הסכם הפשרה, וכי על איתנותן הפיננסית ניתן לעמוד גם מהעובדה ששילמו את חלקה הראשון של אגרת בית המשפט בסך 187,500 ₪. לחילופין, נטען כי סכום הערובה של 500,000 ₪ פוגע בזכות הגישה לערכאות וזכות הקניין של המערערות, וכי המדובר בסכום חריג מהמקובל.

14.
מנגד, אחזו המשיבים בנימוקי בית משפט קמא, והצביעו על כך שהמערערות לא הפקידו את הערובה בשום שלב, לא הגישו בקשה להארכת מועד ואף לא שילמו את ההוצאות שנפסקו לזכות המשיבים. עוד נטען לסתירה בין הצהרת המערערות שאין להן קשיים פיננסיים לעומת הצהרתן כי סכום הערובה הגבוה פוגע בגישתן לערכאות. לטענת המשיבים, הדבר מעיד על כך שבקשת המערערות להפחתת גובה הערובה נובע מ"שיקולי עלות תועלת" של סיכויי התביעה הנמוכים מול הסיכון בחיוב בהוצאות. לבסוף, נטען כי המערערות לא הפריכו את החשש שלא יהיה באפשרותן לשלם את ההוצאות וכן הצביעו המשיבים על סיכויי התביעה הנמוכים לטענתם.

15.
ככלל, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטה על חיוב בערובה ובהחלטה על גובה הערובה (רע"א 3686/05
גאלי אחזקות בע"מ נ' פרידמן חכשורי
(26.7.2005); רע"א 10671/08
cme devices llc
נ' קיסריה אלקטרוניקה רפואית בע"מ
(2.3.2009). אציין כי באותו מקרה היה מדובר ב"גלגול שלישי" וגובה הערובה הועמד על 850,000 ₪ בגין תביעה בסך של 34 מליון ₪. עם זאת, היה מדובר בתביעה של חברה זרה).


במקרה דנן, איני רואה מקום לפטור את המערערות לחלוטין מחובת הפקדת ערובה, באשר צירוף תדפיס דף חשבון אינו הדרך להוכחת איתנות פיננסית. עם זאת, בקביעת גובה הערובה, אפשר ליתן משקל כלשהו לתדפיס, ממנו עולה כי החברה מחזיקה בבנק 2 מליון ₪ במזומן, ולעובדה כי אך לפני מספר שנים המערערות קיבלו הסך של כ-50 מליון ₪ במסגרת הסכם פשרה עם החברה.

לכך יש להוסיף כי אחד השיקולים לאי התערבות ערכאת ערעור בגובה ערובה, הוא השיקול לצמצם, ככל שניתן, במספר בקשות רשות הערעור על החלטות ביניים. במקרה דנן, שיקול זה לא עומד בפני
נו, מאחר שנושא גובה הערובה נדון במסגרת הערעור הכולל על מחיקת התובענה.

16.
בהתחשב באמור לעיל, דומה כי הסכום שהושת על המערערות הוא על הצד הגבוה. בית משפט קמא נימק החלטתו בכך שייתכן כי יהיה צורך במינוי מומחים, אך ככל שיתעורר צורך כאמור, הרי שניתן יהיה לחייב את המערערות בשכר טרחת המומחים, כולו או חלקו, בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט. שלא כדעתו של בית משפט קמא, אף איני סבור כי יש לזקוף לחובת המערערות את העובדה שהגישו תביעה על סך 15 מליון ₪, בעוד הנזק הנטען על ידן עומד על כ-84 מליון ₪. רשאי תובע לכלכל מעשיו בתבונה ולהעריך נכוחה סיכוייו, ולא להגיש תובענה על מלוא הנזק הנטען, כך שברגיל אין בהעמדת תביעה על סכום נמוך יותר לצורך אגרה, כדי להעיד על חולשה פיננסית של התובע.

על רקע מכלול השיקולים דלעיל, אציע לחברי להפחית סכום הערובה ולהעמידו על הסך של 150,000 ₪.

סוף דבר

17.
אשר על כן הערעור מתקבל במובן זה שפסק הדין של בית משפט קמא המוחק את התובענה מבוטל, וגובה הערובה על פי סעיף 353א לחוק החברות יעמוד על 150,000 ₪. משנתקבל הערעור ברובו, ישאו המשיבים 2-1 והמשיבה 3 בהוצאות המערערות בסך 15,000 ₪ כל אחד (סה"כ – 30,000 ₪).



ניתן היום, כ"ז באלול התשע"ד (22.9.2014).



ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט




_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

13071930_e10.doc
עכ

ב
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il






עא בית המשפט העליון 7193/13 ש.א. פתרונות בע"מ ואח' נ' פרופסור אמיר ברנע ואח', אס.פי. א.ל תוכנה בע"מ (פורסם ב-ֽ 22/09/2014)