פסקי דין על לוטפי משעור | פסקי דין על וידא משעור | פסקי דין על חברת "אל-סינארה" | פסקי דין על אמיל חביבי

1370/91 עא     09/03/1993




עא 1370/91 לוטפי משעור, וידא משעור, חברת "אל-סינארה" בע"מ נ' אמיל חביבי




(פ"ד מז (1) 209)

(פ"ד מז (1) 535)


בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 1370/91

השופטים:
כבוד השופט ד' לוין
כבוד השופט ג' בך
כבוד השופט א' מצא

המערערים:
1. לוטפי משעור

2. וידא משעור

3. חברת "אל-סינארה" בע"מ


ע"י ב"כ עו"ד נ' ח' איברהים
– בשם המערערים (המשיבים בערעור שכנגד);


נ ג ד

המשיב:
1. אמיל חביבי

וערעור שכנגד


ע"י ב"כ עו"ד א' טובי
– בשם המשיב (המערער בערעור שכנגד)

ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת
(השופט ג' גינת)
מיום 4.3.91 בת"א 388/88 *

פסק - דין

השופט א' מצא
:

1. המשיב תבע את המערערים בעילה של פירסום לשון הרע. בהסכמת בעלי הדין דן בית המשפט המחוזי בשאלת החבות תחילה. בתום הדיון בשאלה זו ניתן פסק-דין חלקי, ובו נקבע, כי המערערים אכן ביצעו כלפי המשיב את העוולה הנטענת. המערערים ערערו לפנינו על פסק הדין החלקי, וביום 14.12.92 פסקנו לדחות את ערעורם (ע"א 809/89**). בעוד הדיון בערעור הנ"ל תלוי ועומד, השלים בית המשפט המחוזי את הדיון בתביעת המשיב. בפסק-דין סופי שניתן בתובענה נקבע נזקו של המשיב, והמערערים חייבו לפצותו בסך 16,000 ₪. כנגד פסק-דין זה הופנה הערעור שלפנינו, ובו השיגו המערערים על גובה הסכום שחויבו בו. המשיב הגיש ערעור שכנגד, והשיג על מיעוט הפיצוי שנפסק לו.

ביום 14.12.92, לאחר מתן פסק-דיננו בערעור הראשון (ע" 809/89** הנ"ל), הורינו על הגשת סיכומי טענות בכתב בערעור ובערעור שכנגד. בשלב זה נמלך בא-כוח המערערים בדעתו וחזר בו מן הערעור, וזה בוטל בהחלטת כבוד הרשם. נותר איפוא הערעור שכנגד, בו סיכמו הצדדים את טענותיהם.

2. המשיב הוא סופר ידוע בשפה הערבית. בשעתו נמנה עם מייסדי המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) וכיהן כחבר-כנסת מטעמה. בזמן הרלוואנטי לפרשתנו כיהן כעורכו הראשי של העיתון היומי "אל-איתיחד", היוצא לאור בחיפה.

תובענת המשיב נסמכה על מאמר מפרי עטו של המערער 1, שפורסם ביום 8.4.88 בשבועונם של המערערים, "אל-סינארה", היוצא לאור בנצרת. במאמר זה תואר המשיב כבוגד בעם הערבי, אשר בחוסר מצפון פעל ופועל אך לשם השגת הכרה אישית וטובות הנאה לעצמו. בפסק-דיננו בע"א 809/89* - בו עמדנו על תוכנו של מאמר זה לפרטיו – קבענו (כניסוחו של חברי הנכבד,
השופט בך
), כי המאמר "מהווה רצף של ביטויי גנאי, קיטרוג והשמצה כלפי המשיב"***

*

. כן קבענו, כי "למאמר אופי של כתב השמצה, שמטרתו העיקרית (אם לא היחידה) איננה לבקר את עמדותיו ומעשיו של המשיב, אלא לבזותו, להכפיש את שמו ולהבאיש את ריחו בעיני הציבור"*

**

.

3. בקובעו את גובה הפיצוי התחשב השופט המלומד, על-פי המבואר בפסק-דינו, בשורה של שיקולים. לצד החומרה ייחס משקל, לאותו קטע במאמר שבו נטען כי בשנת 1948 יצא המשיב לצ'כוסלובקיה, ביחד עם שמואל מיקוניס, בשליחות, שמטרתה הייתה להביא נשק למדינת ישראל הצעירה. השופט ראה בחומרה את העובדה שטענה זו – שלדעתו גבלה בהאשמת המשיב בבגידה – פורסמה על-ידי המערערים בלא לבקש עליה את תגובת המשיב. לקטעים אחרים במאמר, סבר השופט, "אין זה מן הראוי לייחס חשיבות רבה..."*

***

. עם זאת ציין, לחובת המערערים, כי גם במהלך המשפט לא עשו כל ניסיון לחזור בהם מטענות עובדתיות בלתי מבוססות שפירסמו אודות המשיב. הוא קיבל את טענת המשיב, כי שמען של טענות אלו הגיע עד ארצות הים, וכי הפירסום פגע בו וגרם לו נזק נפשי.

לצד הקולא ציין השופט, שכאיש ציבור על המשיב להיות מוכן לספוג ביקורת, אף אם היא קשה וכואבת וגם אם היא גובלת באי-דיוקים עובדתיים. כן זקף לזכות המערערים, כי בהזדמנויות קודמות השתמש גם המשיב, במאמריו, בלשון חריפה כלפי המערער 1 ומקורביו. השופט סבר, כי בפירסום מאמרו על המשיב הושפע המערער 1 מן הלשון הבוטה הנהוגה בוויכוח הפוליטי במיגזר הערבי. כן קיבל את הסברם של המערערים, שמאמר זה פורסם על-ידיהם "'מתוך כעס ורוגז רגעי'"*

****

.

על רקע השיקולים הללו, ומתוך התחשבות בכך שהמערערים הם מוציאים לאור של עיתון, החליט השופט שלא להחמיר עמם בקביעת פיצוי העלול לסכן את מעמדו הכלכלי של עיתונם. משדחה את טענת המשיב, כי המקרה ראוי לפסיקת פיצויים עונשיים או מוגברים, ונתן דעתו לגובה הפיצויים שנפסקו בפרשיות קודמות, אמד את הפיצוי (ליום מתן פסק הדין) בסך 16,000 ₪.

4. בא-כוחו המלומד של המשיב השיג בטיעונו, במסגרת הערעור שכנגד, על צדקת שיקוליו של בית המשפט המחוזי, שעל פיהם הנחה את עצמו לעניין קביעת גובה הפיצויים.

טענתו העיקרית הייתה, כי בנסיבות העניין מוצדק היה לחייב את המערערים בתשלום פיצויים מוגברים. כשלעצמי, נוטה הייתי לקבל טענה זו אלמלא קביעתו של השופט המלומד, כי בהזדמנויות קודמות השתמש גם המשיב, במאמריו, בלשון חריפה כלפי המערער 1. פסיקתו של פיצוי מוגבר, בגין פירסום לשון הרע, מיועדת לשרת תכלית חינוכית והרתעתית כללית
(ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל

וערעור שכנגד, פ"ד כז (2) 225, בעמ' 244; ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי פ"ד מה (2) 489, בעמ' 494
). כלפי הפוגע (המעוול) יש לפסיקתו של פיצוי מוגבר אופי עונשי, שכן הוא מחויב לשלם לנפגע סכום גדול יותר מן הדרוש להטבת הנזק שגרם לו. הנפגע, לעומת זאת, יוצא נשכר, ובטרם יזכה אותו בפיצוי מוגבר, צריך בית המשפט להיווכח, שהוא עצמו חף מן האשם שבעטיו צפוי הפוגע להיענש. מקום בו מתברר, כי הנפגע נהג בפוגע שלא כהוגן – ולוא גם שלא על-פי אותה אמת מידה ממש – כגון שהתגרה בו קודם לפירסום הפוגע או גמל לו על הפירסום הפוגע – זכאותו לפיצוי מוגבר מוטלת בספק ממשי. משקבע השופט המלומד, כי בנסיבות העניין הנדון אין לפסוק פיצוי מוגבר, אין יסוד שנתערב בשיקול-דעתו.

5. בשתיים מטענותיו האחרות של בא-כוח המשיב מצאתי מידה של טעם, אך גם בהן אין כדי להעמיד עילה להתערבותנו בגובה הפיצוי שנקבע על-ידי השופט המלומד.

הטענה הראשונה היא, כי בהתחשב בתוכנו של המאמר, שלפי כל אמת מידה סבירה איננו יכול להיחשב כביקורת על עמדותיו ומעשיו של המשיב כאיש ציבור, לא היה מקום לזקוף לזכות המערערים את השיקול, שכאיש ציבור מצופה המשיב לספוג גם ביקורת קשה וכואבת. הטענה השנייה היא, כי מן ההבחנה שעשה השופט בין קטע אחד של המאמר (אותו ראה בחומרה) לבין יתר חלקי המאמר (להם לא ייחס חשיבות רבה) ניתן לכאורה להעלות, כי בקביעת סכום הפיצוי לא הביא השופט בחשבון (או הביא בחשבון במידה בלתי מספקת) את רוב דברי ההשמצה שנכללו במאמר.

כאמור, גם בטענות אלו אין כדי להועיל למשיב. קביעת סכום הפיצוי היתה נתונה לשיקול-דעתו של השופט, והוא נקבע על-ידיו בסכום גלובאלי. בהערכה כוללת נראה, כי הסכום שנקבע איננו חורג במידה בולטת מן הראוי בנסיבות העניין. וגם אם עולה התרשמות, שאילו הקפיד השופט יותר בבחינת משקלם וחשיבותם היחסית של שיקולים מסוימים, עשוי היה להגיע לפסיקת פיצוי שהוא במידת-מה גדול יותר, אין בכך בלבד כדי להצדיק הגדלת הסכום על-ידינו.

6. הערעור, כאמור, בוטל בהחלטת כבוד הרשם (כעתירת המערערים), ואת הערעור שכנגד יש, לדעתי, לדחות. בנסיבות העניין יישאו הצדדים בערעור שכנגד איש איש בהוצאותיו.

השופט ד' לוין
:
אני מסכים.

השופט ג' בך
:
אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של
השופט מצא.

ניתן היום, ט"ז באדר תשנ"ג (9.3.93).







*

פ"מ תשנ"א (3) 3
**

פ"ד מז (1) 1
*

פ"ד מז (1) 1
**

שם
, בעמ' 11
***

שם
, בעמ' 10
****

ת"א (נצ') 388/88, פ"מ תשנ"א (3) 3, בעמ' 19
*****

שם







עא בית המשפט העליון 1370/91 לוטפי משעור, וידא משעור, חברת "אל-סינארה" בע"מ נ' אמיל חביבי, [ פ"ד: מז 1 535 ] (פורסם ב-ֽ 09/03/1993)