פסקי דין על חברת רכבת ישראל בע"מ | פסקי דין על סבח בית עדה | פסקי דין על אלי בן סימון | פסקי דין על הוועדה המקומית לתכנון ולבניה - פתח תקוה |

3454/13 דנא     29/09/2014




דנא 3454/13 חברת רכבת ישראל בע"מ נ' סבח בית עדה, אלי בן סימון, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה - פתח תקוה




החלטה בתיק דנ"א 3454/13
st1\:*{behavior:(#ieooui) }




בבית המשפט העליון


דנ"א 3454/13



לפני:

כבוד הנשיא א' גרוניס


העותרת:
חברת רכבת ישראל בע"מ



נ


ג


ד



המשיבים:

1. סבח בית עדה



2. אלי בן סימון



3. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פתח תקוה


עתירה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון
מיום 28.4.2013 בע"א 3159/09 ובע"א 3236/09 שניתן
על ידי כבוד השופטים:
א' רובינשטיין
,
י' עמית
,
א' שהם

תגובת המשיבים 2-1 מיום 14.10.2013

הודעת העותרת מיום 8.4.2014

הודעת המשיבים 2-1 מיום 8.4.2014

בשם העותרת:
עו"ד טלי ענבר-גולן
; עו"ד פלג אלימלך

בשם המשיבים 2-1:
עו"ד שחר הררי

החלטה

1.
לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון מיום 28.4.2013 בע"א 3159/09
חברת רכבת ישראל בע"מ
נ' בית עדה
(מפי השופט
א' רובינשטיין
ובהסכמת השופטים
י' עמית
ו-
א' שהם
) (להלן –
פסק-הדין
). עניינו של פסק-הדין הוא בתביעה לפיצויים בגין מספר הפקעות שנעשו בקשר לפיתוח "כביש אם-המושבות" ו"כביש איילון-מזרח" ובקשר לסלילה של מסילת "רכבת הפרברים".

2.
בפסק-הדין נדונות סוגיות רבות בקשר לתביעת פיצויי ההפקעה. עם זאת, העתירה לדיון נוסף עוסקת אך באחת מהן, והיא כיצד יש לסווג פגיעה שנגרמה ליתרת מקרקעין שלא הופקעה ושהוחלה לגביה מגבלת "קו בניין": האם כפגיעה שנגרמה עקב ההפקעה עצמה, או כפגיעה שנגרמה עקב אישור תוכנית מיתאר שקודמה בד בבד עם פרסום צו ההפקעה (סוגיה זו נדונה בפסקאות ס'-ס"ט לפסק-הדין). לסיווג זה השלכה, למשל, על פרק הזמן הנתון לתובע להגיש את תביעת הפיצויים. אם ייקבע שמדובר בפגיעה במקרקעין עקב תוכנית, הרי שעל תביעת הפיצויים להיות מוגשת תוך שלוש שנים מיום תחילת תוקפה של התכנית (בהתאם לסעיף 197(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן –
חוק התכנון והבנייה
)). לעומת זאת, אם ייקבע שמדובר בפיצויי הפקעה, פרק הזמן העומד לרשות התובע להגיש את תביעתו הוא ארוך יותר, בהתאם לדיני ההתיישנות החלים בדיני ההפקעות (ראו, דנ"א 1595/06
ארידור נ' עיריית פתח תקווה
(21.3.2013)).

3.
התשתית העובדתית העומדת בבסיס פסק-הדין היא סבוכה, ועל-כן אתאר בקצרה רק את העובדות הרלוונטיות לסוגיה שבה עוסקת העתירה לדיון נוסף:


(א)

בשנות החמישים הופקעה רצועת קרקע מתוך חלקת מקרקעין (חלקה זו פוצלה מאז וידועה כיום כחלקות 27-25 בגוש 6353; והיא תכונה להלן –
המקרקעין
)), מכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (להלן –
פקודת הדרכים
), ונסללה עליה מסילת ברזל יחידה.


(ב)

בשנת 1986 נכנסה לתוקף תמא/23 ("תכנית מתאר ארצית למסילות ברזל"). תוכנית זו קובעת הוראות כלליות בקשר לסלילת מסילות ברזל. בסעיף 7 לתמא/23 נקבע בקשר למרחק בין "קו הבניין" לבין מסילת הברזל, כדלקמן:

"7.
מרחק בין קו הבנין וציר הרצועה המתוכננת

(א)
לא נקבע אחרת בתחילת תכנית זו, בתכנית מתאר מקומית או בתכנית מפורטת, יהיה המרחק בין קו הבנין ובין ציר הרצועה המתוכננת –


(1)
במסילת ברזל יחידה – 80 מטר;


(2)
במסילת ברזל כפולה – 120 מטר; ...".


(ג)

בתחילת שנות התשעים, רכשו המשיבים 2-1 זכויות ביתרת המקרקעין שלא הופקעה כאמור.





(ד)

ביום 28.8.1997 הופקדה תוכנית מיתאר מקומית מס' מח/113 (ילקוט הפרסומים התשנ"ז, 4562). תוכנית זו עוסקת בסלילת מסילה כפולה עבור רכבת הפרברים בתוואי הכולל חלק מהמקרקעין שבידי המשיבים 2-1.


(ה)

ביום 13.8.1998 פורסם צו המורה על הפקעת רצועת שטח על-ידי רכבת ישראל (בהתאם לפיסקה ד' לפסק-הדין, רצועה בת "5,563 מ"ר בצפון חלקה 25 ואת חלקה 27 – 160 מ"ר – בשלמותה"; הפקעה זו כונתה בפסק הדין –
ההפקעה השלישית
או
הצו השלישי
). ההפקעה נעשתה מכוח פקודת הדרכים.


(ו)

ביום 9.11.2000 אושרה תוכנית מיתאר מח/113 – תוואי מסילת רכבת הפרברים (להלן –
התוכנית
), אשר קבעה כי בקרקעות שהופקעו לפי הצו השלישי תיסלל מסילת רכבת כפולה בין פתח-תקוה לרעננה. סעיף 16 לתוכנית קובע, שקווי הבניין מצידי המסילה יהיו על-פי הנחיותיה של תמא/23.


(ז)

ביום 29.4.2003 תפסה העותרת חזקה במקרקעין שהופקעו.

4.
כאמור, הסוגיה שבה עוסקת העתירה לדיון נוסף היא, כיצד יש לסווג את הפגיעה ביתרת המקרקעין שלא הופקעה, ושנפגעה בשל "קו הבניין" הרחב יותר, המוחל עליה בעקבות סלילת מסילת הברזל הכפולה: כפגיעה שנגרמה עקב ההפקעה עצמה או עקב אישור התוכנית. לטענת העותרת, הסיווג הנכון של הפגיעה במשיבים 2-1 בשל מגבלת "קו הבניין" הוא פגיעה מכוח תוכנית מיתאר, ומשכך, חלפה התקופה הקבועה בדין להגשת תביעת הפיצויים מטעמם. בפסק-הדין נקבע כי יש לסווג פגיעה זו כפגיעה הנובעת מן ההפקעה, ועל-כן, המשיבים 2-1 זכאים לפיצוי מן העותרת. מכאן העתירה לדיון נוסף, שבה נטען כי קביעה זו עומדת בסתירה להלכות משפטיות קודמות של בית המשפט העליון.

5.
ביום 24.3.2014 קיימתי דיון במעמד בעלי הדין, ובו נבחנה האפשרות להגיע לפתרון מוסכם בעתירה לדיון נוסף. מאחר שניסיון זה לא צלח, יש להכריע בעתירה. יצויין, כי חרף החלטתי המורה על הגשת תשובות לעתירה, המשיבה 3 לא עשתה כן.

6.
לאחר ששקלתי בדבר, הגעתי לידי מסקנה כי דין העתירה לדיון נוסף להידחות. זאת, מאחר שלטעמי אין בפסק-הדין שינוי של ההלכה הקיימת בדבר ההבחנה בין זכות לפיצוי הנובעת מאישורה של תוכנית מיתאר לבין זכות לפיצוי הנובעת מעצם צו ההפקעה, כפי שאין בפסק-הדין שינוי של ההלכה שלפיה ככלל יש לסווג פגיעה בגין מגבלת "קו בניין" כנובעת מאישורה של תוכנית מיתאר. אפרט.

7.
בשורה ארוכה של פסקי-דין נקבע, כי יש להבחין בין זכות לפיצוי הנובעת מאישורה של תוכנית מיתאר, לבין זכות לפיצוי הנובעת מעצם ההפקעה (ראו, למשל, בג"ץ 75/57
קלמס נ' הוועדה המקומית לבניה ותכנון ערים תל אביב-יפו
, פ"ד יא 1601, 1604 (1957) (להלן –
עניין

קלמס
); בג"ץ 62/61
זקס נ' הוועדה המקומית לבניה ולתכנון עיר, ירושלים
, פ"ד טו 1516 (1961) (להלן –
עניין

זקס
); ע"א 377/79
פייצר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת-גן
, פ''ד לה(3) 645, 655 (1981)). ההלכה המבחינה בין הזכות לפיצוי הנובעת מהפגיעה התכנונית לבין זו הנובעת מן ההפקעה, היא הלכה מושרשת וידועה. כפי שנקבע בע"א 5735/93
חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הועדה המקומית
, פיסקאות 6-4 (1.4.1996) (להלן –
עניין חברת החשמל
): "האבחנה בין פגיעה כתוצאה מתכנית לבין פגיעה כתוצאה מהפקעה הוכרה בשורה ארוכה של פסקי דין... ההלכה המבחינה בבירור בין שלב התכנית ושלב ההפקעה השתרשה והיתה לנדבך מנדבכי היסוד לבחינת תוצאותיה של תכנית הפוגעת במקרקעין" (אף שעל הבחנה זו נמתחה ביקורת, ראו, דפנה לוינסון-זמיר,
פגיעות במקרקעין על-ידי רשויות התכנון
260-251 (תשנ"ה)).
בהקשר זה נהוג לתאר את הפיצוי המגיע לבעל המקרקעין כפיצוי "דו-שלבי", כאשר בשלב הראשון מפוצה בעל הזכויות במקרקעין בגין הפגיעה שנגרמה על-ידי תוכנית המיתאר, שבה יועדו המקרקעין להפקעה; בשלב השני הוא מפוצה בגין ההפקעה עצמה. עמדתי על-כך בע"א 9749/03
הועדה המקומית לתכנון ובניה קרית-אתא נ' אליהו
, פיסקה 8 (22.8.2007) (להלן –
עניין אליהו
):

"הפגיעה בבעל הזכות במקרה כזה הינה דו שלבית: בשלב הראשון נגרמת הפגיעה על ידי התוכנית עצמה... בשלב השני, גורמת הלקיחה השלטונית להעברת הזכות בקרקע מבעל הזכות המקורי לרשות הציבורית, וזאת כתוצאה מן ההפקעה עצמה. מאז פסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 62/61
זקס נ' הועדה המקומית לבנייה ולתכנון עיר ירושלים
, פ"ד טו 1516 (1961), מקובל עלינו שהפיצוי בגין הפגיעה הדו שלבית מתפצל אף הוא. בעל הזכות זכאי תחילה לפיצוי עקב הפגיעה על ידי התוכנית שלא בדרך ההפקעה, מכוח סעיף 197 לחוק. עם ביצועה של ההפקעה, זכאי הוא לפיצוי בגין הפגיעה הנוספת, זו הנובעת מנטילתה של הזכות במקרקעין, בנבדל מן הפגיעה התכנונית".




8.
נוכח הבחנה זו, נפסק לא אחת כי כאשר הפיצוי הנתבע על-ידי בעל זכויות במקרקעין הוא בגין נזק שנגרם כתוצאה מתוכנית המיתאר ולא מן ההפקעה עצמה, הרי שדין התביעה להידחות אם חלפה התקופה הקצרה יחסית של שלוש שנים, הקבועה בסעיף 197 לחוק התכנון והבניה להגשת התביעה (ראו, למשל, ע"א 6420/07
יעקבזון נ' חברת החשמל לישראל בע"מ
, פיסקה 4 (28.7.2008); בג"ץ 43/79
גולדנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה מרחב תל אביב
, פ"ד לג(3) 122, 123 (1979) (להלן –
עניין

גולדנברג
);
וכן ראו, עניין
אליהו
, פיסקה 8;
עניין
קלמס
, בעמ' 1604
; לשינויים שחלו במהלך השנים לגבי התקופה בגדרה יש להגיש תביעה בשל פגיעה עקב תוכנית, ראו בג"ץ 7250/97
סולימאני נ' שר הפנים
, פ"ד נד(3) 783, 790-789 (2000)).
יצוין, כי לשר הפנים נתונה הסמכות להאריך את המועד להגשת התביעה מטעמים מיוחדים שיירשמו (סעיף 197(ב) סיפה לחוק התכנון והבניה)).

9.
עם זאת יוער, כי לעתים הגשת תביעה לפיצויים, בהסתמך על סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה ולא על חקיקה המקנה זכות לפיצויי הפקעה, פועלת
לטובת
התובע. כך, בע"א 474/83
הועדה המקומית לבנייה ולתכנון ערים, ראשון לציון נ' חממי
, פ"ד מא(3) 370 (1987) נקבע, כי בתביעת פיצויים הנסמכת על סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, שיעור הפיצוי אינו נתון להפחתות שונות הקבועות בפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן –
פקודת הקרקעות
) והחלות על פיצויי הפקעה. בנוסף, בע"א 8863/07
ב.מ.כפריס דדו בע"מ נ' מנהל מע"מ חיפה
(28.3.2010) נפסק, כי פיצוי שניתן מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, להבדיל מ
פיצוי המשולם בגין ההפקעה, אינו חייב בתשלום מע"מ.
נמצא, כי סיווג פגיעה במקרקעין כנובעת מן ההפקעה עשוי אומנם לפעול לטובתו של הזכאי לפיצויים בכל הנוגע לפרק הזמן העומד לרשותו להגשת התביעה; אולם הדבר עשוי לפעול לרעת תובע אשר הגיש את תביעתו בלא לישון על זכויותיו ואשר מבקש ליהנות מיתרונות שונים שמקנה ההסדר הקבוע בסעיף 197 לחוק התכנון והבניה. הבדל נוסף בין ההסדרים השונים נוגע לזהותו של הגוף החייב בתשלום הפיצויים: בעוד שעל-פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה מוטל החיוב הכספי על הוועדה המקומית, הרי במקרה של הפקעה על הגוף המפקיע לשאת בתשלום הפיצויים.

10.
בענייננו נשאלת השאלה כיצד יש לסווג מגבלת בנייה (המכונה "קו בניין") המוטלת על מקרקעין הסמוכים לאלו שהופקעו. באשר לכך נקבע בשורה של פסקי-דין, כי ככלל יש לראות פגיעה מסוג זה כנובעת מתוכנית המיתאר, ועל-כן, הפיצוי בגין הפגיעה בא בגדר ההסדר הקבוע בסעיף 197 לחוק התכנון והבנייה. כך, למשל, בע"א 1188/92
הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' ברעלי
, פ''ד מט(1) 463, 474 (1995) נפסק כי "כאשר התכנית אוסרת בנייה או מקטינה את אחוזי הבנייה במקרקעין הנדונים", הרי ש"
זהו מקרה מובהק של פגיעה במקרקעין על-ידי תכנית
", ו"
לכן ברור כי הוראה מסוג זה נתפסת על-ידי סעיף 197 לחוק
". באופן דומה, בע"א 1968/00
חברת גוש 2842 חלקה 10 בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נתניה
, פ"ד נח(1) 550, 561 (2003), התייחס בית המשפט אל שינוי בקו בניין כאל פגיעה הנובעת מתוכנית, וקבע כי: "
תכנית המשנה ייעוד מקרקעין באופן האוסר על בנייה למגורים מקום שעל-פי המצב התכנוני הקודם הדבר הותר, הינה תכנית הפוגעת
במישרין
במקרקעין, משפיעה על שוויים
ומזכה לכאורה את בעליה בפיצוי על-פי סעיף 197
"
[ההדגשות הוספו, א.ג.]. למעשה, כבר בעניין
זקס
נקבע כדלקמן (בעמ' 1521-1520):

"המבקשים תובעים פיצויי נזק בשל כך שהחלקה שלהם נועדה לשמש שטח פתוח או דרך ציבורית.
זהו
הגורם השולל כל ערך מסחרי מאת החלקה הנדונה. אף אילו לא הופקעה ולא נועדה להפקעה כלל, הרי
עצם איסור הבניה עליה שולל ממנה כל ערך ממשי – ונזק זה יכולים הם לתבוע מכוח הסעיף הנ"ל
" [הכוונה לסעיף 34 לפקודת בנין ערים, כיום סעיף 197 לחוק התכנון והבניה; ההדגשה הוספה, א.ג].


11.
כן נפסק שככלל, פגיעות ביתרת מקרקעין שלא הופקעה יסווגו כפגיעות הנובעות מתוכנית המיתאר ולא מעצם ההפקעה (ראו, עע"מ 1975/01
הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כרמיאל נ' רובינשטיין
, פ"ד נו(6) 638, 658 (2002)). יוטעם כי באופן דומה נפסק בשורה של פסקי דין בבתי המשפט המחוזיים (ראו, ת"א (מחוזי – חיפה) 770/07
פייג נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה
, פיסקאות 26-25 (24.4.2013); ת"א (מחוזי – חיפה) 713/04
אלמקייס נ' מדינת ישראל
, פיסקה 57

(30.7.2012) (הערעור נדחה; ע"א
7680/12, 11.6.2014); ה"פ (מחוזי – מרכז) 31-09-07
חברת חשמל לישראל בע"מ נ' קזודנר
, פיסקה 12 (22.10.2008) (הערעור נמחק; ע"א 10422/08,
15.7.2010); וכן ראו ה"פ (מחוזי – תל-אביב-יפו) 113/04
מוארמן נ' רשות הנמלים והרכבות
, פיסקה 4(ב) (6.9.2004) (הערעור נמחק; ע"א 9826/04, 17.02.2010), שם נדונה מגבלת קו בניין מכוח אותה תוכנית שבה עסק פסק-הדין מושא העתירה). לשלמות התמונה אוסיף כי נפסק, שנזק למקרקעין שלא הופקעו הנובע
משימוש
שנעשה במקרקעין סמוכים שהופקעו לא יסווג ככלל כנזק הנובע מן ההפקעה, אך הוא עשוי להקים עילת תביעה מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה או מכוח דיני הנזיקין (ד"נ 29/69
אביבים בגוש 3947 בע"מ נ' שר האוצר
, פ"ד כד(2) 397 (1969); ע"א 439/72
מיכקשווילי נ' מדינת ישראל
, פ"ד כח(1) 533 (1994); עניין
גולדנברג
, בעמ' 123). יצויין, כי בסוגיה זו לא הבחינה ההלכה הפסוקה בין חוקי ההפקעה השונים (לעמדה שונה ראו, אריה קמר,
דיני הפקעת מקרקעין
כרך שני 757-755 (מהדורה שמינית, התשע"ד), שם מביע המחבר את דעתו לפיה לאור סעיף 9(ד)(
ii
) לפקודת הדרכים, העוסק בפיצוי בגין הפחתת שווי ל"קרקע אחרת" השייכת לבעל המקרקעין, יש להחיל דין שונה בהפקעה שנעשתה מכוח פקודה זו מאשר בהפקעה שנעשתה מכוח פקודת הקרקעות; סוגיה זו לא נדונה במפורש בפסק-הדין מושא העתירה, ועל-כן סבורני שניתן להותירה בצריך-עיון ואין מקום להידרש אליה במסגרת העתירה דנא לדיון נוסף).

12.
לסיכום עניין זה, ההלכה המבחינה בין זכות לפיצוי הנובעת מן ההפקעה לבין זכות לפיצוי הנובעת מתוכנית המיתאר, היא הלכה ידועה ומושרשת. גם ההלכה שלפיה מגבלת בנייה על מקרקעין שלא הופקעו תסווג ככלל כפגיעה הנובעת מתוכנית, היא הלכה ידועה. בפסק-הדין אין דיון בפסיקה הענפה העוסקת במטֶריה זו. הרושם המתקבל הוא שלא הייתה בפסק-הדין כוונה לשינוי ההלכה הפסוקה בתחום זה, הנוהגת זה שנים רבות. במילים אחרות, חרף התוצאה של פסק-הדין, לא ניתן לראות בו שינוי של ההלכה הקיימת. מאחר שאין לראות בפסק-הדין שינוי של ההלכה הקיימת או קביעת הלכה חדשה בסתירה להלכה הקיימת, מסקנתי היא שאין מקום לערוך בו דיון נוסף.

13.
אציין, כי בפסק-הדין מושא העתירה הוסיף בית המשפט כדלקמן (פיסקה ס"ז לפסק-הדין):

"בכל הנוגע לפגיעה ביתרת המקרקעין בשטח החורג מעבר לקו הבנין הצפוי של 80 מטרים מתוואי המסילה החדשה, יש לקבל להשקפתי את עמדתה של הרכבת. הפגיעה נגרמה כאמור רק עם פרסום אחת מן התכניות הנזכרות מעלה, כאשר נודע לציבור כי במקום תונח מסילה
כפולה
– כלומר, פגיעה
על ידי תכנית, שלא בדרך הפקעה
. משהיה סיפק בידם של המערערים להגיש בגינה תובענה לפי סעיף 197, אין מקומה להידון במסגרת תביעה לפיצויי הפקעה" [ההדגשות במקור, א.ג.].



קביעה זו מתיישבת עם ההלכה הפסוקה שלפיה ככלל מגבלת קו בניין תסווג כפגיעה שנגרמה על-ידי תוכנית מיתאר. גם לאור קביעה זו בפסק-הדין, אין לראות בו שינוי של ההלכות הברורות שנקבעו בסוגייה או כעומד בסתירה להן, ודין העתירה לדיון נוסף להידחות.

14.
בשולי הדברים אתייחס לטענת המשיבים 2-1 בתשובתם לעתירה, לפיה יש לייחס משקל לכך שבענייננו פורסם צו ההפקעה לפני אישורה הסופי של תוכנית המיתאר (כאמור, בענייננו תוכנית המיתאר הופקדה לפני פרסום צו ההפקעה, אולם אושרה לאחר-מכן). אומנם, נפסק כי ככלל מוטב כי הליך הפקעת המקרקעין ייעשה לאחר סיום הליכי התכנון (ראו, ע"א 1528/05
רשות הנמלים והרכבות – רכבת ישראל נ' אביגדרוב
, פיסקה 8 לחוות-דעתה של השופטת
ע' ארבל

(14.9.2005) (להלן –
עניין אביגדרוב
)). עם זאת, לא אחת כאשר מדובר בפרויקט ציבורי מורכב ורחב היקף, הליכי ההפקעה והתכנון נעשים במקביל, כפי שנעשה בענייננו (ראו, עניין
אביגדרוב
, אשר עסק גם הוא בסלילה של מסילת "רכבת הפרברים", פיסקה 11 לחוות-דעתה של השופטת
ע' ארבל
ופיסקה 6 לחוות-דעתו של הנשיא
א' ברק
). על-כן דומה, כי על ההבחנות בין סוגי פגיעות במקרקעין להיעשות באופן מהותי נוכח מאפייניה של הפגיעה, בין אם מדובר בהליכי תכנון והפקעה שנעשו במקביל כבענייננו ובין אם לאו.

15.
לבסוף אעיר, כי אין להסיק מדבריי שמיון הפגיעות במקרקעין לסיווגים שונים הוא רצוי. לא אחת סיווגים אלו אינם בהירים, ולעתים אף אין זה ברור מהי ההצדקה העניינית לתוצאות המשפטיות השונות הנגזרות מהם. עם זאת, נכון לעת הזו זה הדין המצוי. ייתכן שיש מקום להסדרה כוללת של תחום זה, באופן שיאחד את סוגי הפגיעות במקרקעין ואת ההסדר למתן הפיצוי בגינן. אולם מובן שהסדרה זו דורשת פעולה מצד המחוקק (וראו, את הקריאה לשינוי חקיקתי בתחום זה שנעשתה בע"א 7959/00
עזר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה
, פ"ד נו(2) 365, 370-369, 374 (2001)).

16.
העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.



ניתנה היום, ה' בתשרי התשע"ה (29.9.2014).





ה נ ש י א

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.


13034540_s05.doc

דז

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il







דנא בית המשפט העליון 3454/13 חברת רכבת ישראל בע"מ נ' סבח בית עדה, אלי בן סימון, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה - פתח תקוה (פורסם ב-ֽ 29/09/2014)