פסקי דין על ישראל (בן אברהם) ביטון - ת.ז. 038289914

1903/97 פ     03/10/1999




פ 1903/97 מדינת ישראל נ' ישראל (בן אברהם) ביטון - ת.ז. 038289914




בעניין:
מדינת ישראל
באמצעות מח' התביעות של המשטרה

המאשימה

נגד
ישראל (בן אברהם) ביטון - ת.ז. 038289914

הנאשם

הכרעת דין

א. רקע ואישומים

1. הנאשם הואשם, בכתב האישום, בהחזקת נכס החשוד כגנוב, עבירה על סעיף 413 לחוק העונשין תשל"ז - 1977, בכך שבתאריך 24.4.96 בשעה: 14.15 או בסמוך לכך, ברח' הרב קוק באשדוד, החזיק בשעון סוג casio שיש עליו חשד סביר שהוא גנוב מחנות "בית הנעל", שהבעלים שלה, מר יחזקאל קליין, (להלן גם: "המתלונן"), התלונן ביום 11.4.96, כי היא נפרצה ומתוכה נגנבו שעונים שונים.

1.1 עוד נטען בכתב האישום, כי לא היה בידי הנאשם להניח את הדעת, שרכש את ההחזקה בשעון כדין.

2. מטעם התביעה העידו: החוקר שגבה את אמרת הנאשם ובמסגרת חקירתו הוגשה אף
אמרת הנאשם במשטרה. הסייר שתפס את השעון החשוד כגנוב על ידו של הנאשם
(במסגרת עדותו הוגשו גם השעון וצילומו) ושוטר ששוחח עם בעל חנות כדי לדעת את ערכו של השעון.

2.1 המתלונן נמנע מלהתייצב לעדות, למרות הוצאת צו הבאה כנגדו ולבסוף ויתרה התביעה על העדתו.

3. מטעם הנאשם - העיד רק הנאשם, לעצמו.

4. הנאשם עצמו התייצב לישיבת ההקראה, כפר במיוחס לו בכתב האישום ולמרות שתאריך הדיון נקבע בנוכחותו והובהר לו, כי באם לא יופיע לדיון, רשאי ביהמ"ש לדון אותו שלא בפני
ו - נמנע מלהתייצב לישיבות ההוכחות הראשונות, בהן נשמעו עדי התביעה, בהעדרו, עד שזומן באמצעות צו הבאה והתייצב לישיבת ההוכחות בה העיד לעצמו.

4.1 הנאשם נמנע מלבקש בקשה כלשהי בעקבות שמיעת עדי התביעה בהעדרו.

ב. ראיות התביעה

1. עד התביעה מס' 1, רס"מ אמנון מקטובי, משרת כחוקר במשטרת אשדוד ולדבריו, ביום 24.4.96 חקר את הנאשם תחת אזהרה והאשים אותו כי הינו חשוד בהתפרצות וגניבה מחנות שעונים ובכך שנתפס ברשותו שעון מסוג "קסיו" החשוד כגנוב.

1.1 הנאשם הבין את האזהרה, מסר את גירסתו וחתם על הודעתו מרצונו החופשי לאחר שהעד הקריא לו את תוכן ההודעה.

1.2 עדותו של העד נשמעה לי אמינה ונתתי בה אמון מלא.

2. באימרתו במשטרה מיום 24.4.96, טען הנאשם, כי קנה את השעון בתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב, שלושה או ארבעה שבועות לפני כן, ב- 200 ש"ח.

2.1 הנאשם קיבל קבלה מן המוכר, שהיה רוכל שמוכר שעונים מתוך מזוודה.

2.2 הנאשם מתעקש על גירסתו גם כאשר החוקר מטיח בפני
ו שאין רוכלים בתחנה המרכזית החדשה.

2.3 הנאשם נצמד לטענתו כי רכש את השעון ב- 200 ש"ח, למרות שהחוקר מטיח בפני
ו שהשעון עולה הרבה יותר מסכום זה.

2.4 הנאשם מסביר, לבקשת החוקר, את פשר מעשיו בת"א וטוען כי היה באותו יום בחב' ימהה לאופנועים - ועבר דרך התחנה המרכזית החדשה.
3. עד התביעה מס' 3, רס"ל משה מנדלאווי, שירת בזמנים הרלבנטיים לכתב האישום,
כבלש במשטרת אשדוד ותפס, לפי דבריו, את השעון החשוד כגנוב מהתפרצות, על
הנאשם.

3.1 בתחילת התייצבות המשמרת קרא העד - כך על פי דבריו - כמו ככל הגעה
למשמרת - מידע על כך שבוצעה התפרצות לחנות שעונים המצויה באזור א',
ונאמר שם, שחלק מהשעונים הגנובים נמצאים אצל האחים בני משפחת
ביטון, המתגוררים ברח' הרב קוק באשדוד.

3.2 מידע זה שאוב - כך לדברי העד - מתוך מודיעין פנימי של המשטרה, וכמו כן
מוכרים האחים לעד ולחבריו, מעבודתם במשטרה.

3.3 העד מספר, כי בסיור שיגרתי ברח' הרב-קוק, באזור ב', שהוא אזור מגורי
האחים ביטון, הבחינו שוטרי הסיור בנאשם, ובעוד אדם המוכר למשטרה, בשם יורם אוחנה, כאשר הנאשם ענד שעון צלילה, שנראה לעד יקר-ערך.

3.4 הדבר העלה בעד את החשד ששעון זה הוא אחד מן השעונים הגנובים, ועל כן הוא ניגש אל הנאשם, אמר לו שהשעון חשוד כגנוב בהתפרצות - תפס ממנו את השעון והכניסו למעטפה.

3.5 לאחר שהשעון זוהה ע"י המתלונן - הכניסו העד, כשהוא בתוך המעטפה, למעטפה נוספת שסומנה כמוצג 188/96.

3.6 השעון וצילומו הוגשו כמוצגים. השעון עצמו הוחזר למשמורת התביעה, צילומו, ת2/(ב) נשאר בתיק המוצגים.

3.7 עדותו של העד נשמעה לי אמינה - ונתתי בה אמון מלא.

4. עד התביעה מס' 2 - רס"ר יצחק רובינה, משרת כחוקר במשטרת אשדוד, ובתאריך 28/4/96 ניגש לחנות שעונים במרכז מסחרי א' באשדוד ושוחח עם בעל החנות, בשם איציק כהן, כדי לדעת מה ערכו של השעון החשוד כגנוב.

4.1 מר איציק כהן אמר לעד, כי ערכו של השעון בין 300 ש"ח ל- 340 ש"ח.

4.2 גם עדותו של רס"ר רובינה נשמעה לי אמינה ונתתי בה אמון מלא.
ג. ראיות ההגנה

1. כאמור לעיל, העיד רק הנאשם עצמו.

2. הנאשם סיפר, כי קנה את השעון בתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב מאדם שהציע לו אותו.

2.1 הנאשם הבהיר כי אין לו קבלות, ואת המוכר איננו יכול למצוא.

3. לשאלת התובעת, במסגרת חקירתו הנגדית, לא זכר הנאשם אם קיבל קבלה, וכשנטען בפני
ו כי באימרתו במשטרה השיב בחיוב לשאלתו - הוא משיב:
"אני לא זוכר. יכול להיות. עברו 3 שנים מאז". (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 20/6/99,
שורה 19).

4. הנאשם טען שייתכן שהייתה לו קבלה, אך באם הייתה בידו בעת שנחקר - היה מציג אותה.

5. לשאלה האם לא שמר את הקבלה כבר 3 שבועות לאחר הקנייה, משיב הנאשם:
"לא. זה לא שעון יקר. הוא שווה 300 ש"ח". (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 20/6/99 שורה
3).

6. לשאלה בכמה קנה את השעון משיב הנאשם:
"ב- 200 ש"ח, אני חושב". (שם - שורה 5).

7. לשאלה מדוע קנה את השעון במחיר הנמוך מערכו - משיב הנאשם, כי קנה אותו מבן אדם בתחנה המרכזית ולא בחנות.
"אם זה היה אותו מחיר כמו בחנות - לא הייתי קונה אותו - ממשיך הנאשם - זה תחנה מרכזית".
ובהמשך: "אני יודע שבתחנה המרכזית מוכרים במחיר נמוך ביותר מאשר במקום אחר. למה - זה חדש". (שם, בין השורות: 7-11).

8. כאשר מטיחה בפני
ו התובעת, כי השעון עלה לו פחות כסף כי הוא לא כשר והוא ידע את זה, משיב הנאשם:
"אם הייתי יודע, הייתי מעדיף להוסיף 100 ש"ח, ולקנות מהחנות.
ש. אבל בכל זאת לא קנית בחנות?
ת. כי שם המחירים זולים ביותר. הרוכל הזה לא מחזיק חנות ויותר זול לו למכור במחיר מופחת. גם את יודעת את זה". (שם, בין השורות: 14-18).

9. עוד מתברר, כי הנאשם לא רכש את השעון בתוך קופסא וגם לא בדק אם הרוכש מורשה.
"... מה, אני צריך לבדוק את תעודת הזהות שלו? מה, אני קונה בית? בסה"כ המדובר ב- 200 ש"ח...". (שם, שורות 20-21).

10. במסגרת חקירה חוזרת הבהיר הנאשם, כי שעון לא קונים בקופסא וחזר על דבריו כי אם היה יודע שמדובר בשעון לא כשר - לא היה קונה אותו "בשביל הפרש של 100 ש"ח".
ד. דיון והכרעה

ההלכה

1. בהתאם ללשון סעיף 413 "המחזיק דבר, כסף, נייר ערך או כל נכס אחר, שיש עליהם חשד סביר שהם גנובים, ואין בידו להניח את דעתו של בית המשפט שרכש את ההחזקה בהם כדין, דינו - מאסר שישה חודשים".

2. היסוד הפיזי שבעבירה כולל את רכיבי: 1. החזקה. 2. של דבר או נכס, 3. אשר יש עליהם "חשד סביר שהם גנובים".

3. מבחינת אופיו של הנכס - החשד הסביר מתייחס לנכס שהושג בעבירה של גניבה ולא בכל דרך אחרת.

4. נכס שיש עליו "חשד סביר שהוא גנוב" - הוא נכס שבנסיבות העניין היה אדם סביר, בנעליו של העבריין, חושד בו שהוא גנוב.

4.1 המבחן לקיומו של החשד הוא מבחן אובייקטיבי.

(כב' השופט קדמי, על הדין בפלילים, מהדורה מעודכנת, תשנ"ד - 1994, חלק ראשון, בעמ' 394-395).

5. יחד עם זאת, די "בחשד סביר" ואין צורך בראיות ישירות המזהות את החפץ (עפ"י 112/78 ג'אנה - קדמי בעמ' 395).

5.1 למעשה, אף אין צורך בהבאת ראיות ישירות לגניבתם של החפצים, אך זאת בתנאי שמסקנה שהם גנובים מתחייבת מן הנסיבות (ע"פ 780/78, דדון, פד"י ל"ג (3) 57, 59 והפסיקה, בפסקת שוליים מס' 58 בע"מ 395, בספרו הנ"ל של כב' השופט קדמי).

5.2 כפי שנקבע בפסיקה, אין קיומו של החשד צריך להיות מוכח מפי עד חיצוני, אלא שצריך להתעורר חשד סביר בלב בית המשפט השומע את התיק.

5.3 ניתן לבסס את החשד הסביר בדרכים רבות ושונות, באופן עקיף, תוך התייחסות לנסיבות מחשידות בדרך העברת הרכוש, טיבו ומהותו של הרכוש, התנהגות חשודה של הנאשם וכיו"ב.

6. היסוד הנפשי שבעבירה, כולל רכיב התנהגות המתבטא בהחזקה מודעת של הנכס החשוד כגנוב ורכיב נסיבתי המתבטא בהלך הנפש המספיק להרשעת נאשם בכל הקשור לטיבו של החפץ, שהוא בדרגת "רשלנות", דהיינו: מספיק שאדם סביר, בנעלי הנאשם, היה חושד בנכס שהוא גנוב, כדי שאפשר יהיה להרשיע את הנאשם.

7. אשר לטענת ההגנה שבסייפא של הסעיף, דהיינו: שכנוע בית המשפט שהנאשם רכש את החזקה בנכס החשוד כגנוב - כדין, קבעה הפסיקה, כי יש ליתן למושג "כדין" משמעות של "יושר ותום לב", כאשר אלמנט תום הלב נבדק באמת מידה סובייקטיבית.

7.1 נטל ההוכחה של טענת ההגנה - מוטל על הנאשם, במידה המוטלת על תובע במשפט אזרחי (הערת שוליים מס' 64 בעמ' 396 לספרו הנ"ל של כב' השופט קדמי).

7.2 יחד עם זאת, באם לא ניתן לייחס לנאשם חוסר יושר וחוסר תום-לב בהתנהגותו בקבלת הנכס - כי אז אין להרשיעו בעבירה זו (ע"פ 235/59, אל-נג'מי, פד"י י"ד 226 (1) 225, 227; ספרו הנ"ל של כב' השופט קדמי, בעמ' 397).

8. משנמנע המתלונן מלהתייצב לעדות, הודתה גם התובעת, בהגינותה, במסגרת סיכומיה, כי התביעה לא הצליחה להוכיח את עובדת הגניבה, כמפורט בסעיף 1 לפרק העובדות שבכתב האישום.

8.1 יחד עם זאת, לטענת התביעה, בנסיבות שהובאו בפני
בית המשפט, הגם שלא הוכח כי אותו שעון נגנב מחנותו של המתלונן, הרי שקניה מרוכל בכמעט מחצית ממחיר השוק, ללא קבלות, כאשר הנאשם אומר שהוא קנה את השעון בכוונה במחיר כזה, כי בתחנה המרכזית הכל בזול - זו קניה שאדם סביר היה חושד שהמדובר בשעון גנוב או מזויף.

8.2 לטענת התביעה, עצם הנאשם עיניו ורכש את השעון בגלל מחירו הזול.

8.3 הנטל על הנאשם להוכיח, את נסיבות החזקתו של אותו שעון והוא, כשנחקר במשטרה כבר לאחר 3 שבועות לאחר הקניה, לא יכול היה להציג קבלה על הקניה וגם לא להצביע על המוכר.
יישום ההלכה

9. לאחר שבחנתי את חומר הראיות שהוצג לבית המשפט, הגעתי למסקנה, שהתביעה לא הוכיחה את כל רכיבי היסוד הפיסי של העבירה. ממילא אין עוד נפקות לרכיבי היסוד הנפשי שלה.

9.1 יתרה מכך, גם אילו הצליחה התביעה להוכיח את כל מרכיבי הגדרת העבירה (הפיסי והנפשי - למעט הוכחת הגניבה!) - לא שוכנעתי כי ניתן לייחס לנאשם במקרה זה חוסר יושר וחוסר תום-לב.

10. למעשה לא הרימה התביעה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי השעון גנוב וזה רכיב בסיסי במסגרת הגדרת העבירה.

10.1 אכן, עד התביעה מס' 3 טען בעדותו, כי השעון זוהה ע"י המתלונן, אך המדובר בעדות שמיעה ובהעדר עדות ישירה של המתלונן, כפופה לחקירה נגדית ולהתרשמות של בית המשפט - אין אפשרות לקבוע כממצא עובדתי, שהשעון אכן גנוב, בוודאי לא לצורך הרשעה במשפט פלילי.

11. התביעה גם לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את ערכו של השעון, מחיר השוק שלו.

11.1 אמנם, עד התביעה מס' 2 סיפר, ששוחח עם בעלי חנות שעונים במרכז א' וזה אמר לו שערכו של השעון בין 300 ל- 340 ש"ח.

11.2 גם כאן המדובר בעדות שמיעה; לא הוגשה כל חוות דעת כדין בעניין ערכו של השעון והמעריך אף לא הובא לעדות ולא היה כפוף לחקירה נגדית ולהתרשמות בית המשפט ממומחיותו, מרצינות ההערכה, מן הנתונים ששימשו אותו לצורך מתן ההערכה וכיו"ב.

11.3 זאת ועוד: לא ברור האם ערך השעון כפי שנקבע ע"י בעל חנות השעונים זהה למחיר השוק שלו, העשוי להיות מושפע מגורמים רבים אחרים.

12. משלא הוכח ערכו של השעון - בוודאי שלא מחיר השוק שלו - אין אפשרות לקבוע כי הנאשם אכן רכש את השעון החשוד כגנוב - במחיר המופחת כדי מחצית ממחיר השוק שלו.

13. בנסיבות אלו, לא ניתן לקבוע, כי "אדם סביר" בנעליו של הנאשם, היה צריך לחשוד שהמדובר בשעון גנוב.

14. יתרה מכך, גם אילו הייתה התביעה מוכיחה את ערכו/מחיר השוק של השעון, כטענתה, בין 300 ל- 340 ש"ח - עדיין אין הפער מחייב מסקנה של "האדם הסביר", שהמדובר בשעון גנוב: באותה מידה הוא יכול להיות מזויף, או מיוצר, בהרשאת היצרן, בארץ בעלת טכנולוגיה נמוכה ועל כן - באיכות ירודה.

15. בנסיבות אלו גם לא הוכח היסוד הנפשי של העבירה לגבי טיבו של הנכס כנכס גנוב.

16. למעשה, משלא הוכחו יסודות העבירה, מן הראוי לזכות את הנאשם, כבר בשלב זה, ולא לבחון כלל את טענת ההגנה שבסיפא של הסעיף.

17. למרות זאת, ולמעלה מן הדרוש יש לציין, כאמור לעיל, כי גם אם הייתה התביעה מוכיחה את ערכו/מחיר השוק של השעון ואת הנסיבות כאמורות לגרום לאדם הסביר לחשוד שהמדובר בנכס גנוב, עדיין סבור אני כי הנאשם הצליח לשכנע, לפחות במידה הדרושה לתובע במשפט אזרחי, על פי גירסתו (שלא נסתרה!) כי האמין באמת ובתמים, כי הפרש של 100-140 ש"ח ממחיר השעון בחנות (ולא הפרש של 50% כטענת התביעה!) הינו פער סביר המתחייב ממכירת השעון ע"י רוכל ש"לא מחזיק חנות ויותר זול לו למכור במחיר מופחת".

17.1 הפסיקה קבעה, כי אדישות ורשלנות אין בהם משום "לא אכפתיות" אלא אם כן נסיבות העניין מחייבות אדם לנקוט אמצעים כי אז יש מקום לסברה שההתנהגות של אותו אדם מגלה את חוסר תום לבו, שאין הוא רוצה לראות את הסכנה.

17.2 לא מצאתי כי נסיבות העניין - רכישת שעון מרוכל עם מזוודה, במחיר מופחת ממחירו בחנות, מחייבות אדם לנקוט באמצעים כלשהם.

17.3 בהתאם לנקבע בפסיקה, אפילו התרשל אדם בכך שלא חקר בזהותו של המוכר, או בדבר הנסיבות שבהן רכש הוא את הסחורה - אין פירוש הדבר בהכרח, שנהג בחוסר תום לב, כל עוד לא הגיע הדבר לדרגה של "עצימת עיניים" (ע"פ 235/59 אל נג'מי, פד"י י"ד (1) 225, 226).

17.4 העובדה שהנאשם, המוכר למשטרה, טייל ברחוב כשהוא עונד את השעון, רק מחזקת את טענתו שלא ידע שהמדובר בשעון גנוב, אם אכן הוא גנוב.

18. לאור כל האמור, הנני מזכה את הנאשם מן המיוחס לו בכתב האישום.
זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי.

ניתן היום כ"ד בחשוון תשנ"ס, 3 באוקטובר 1999, במעמד התובעת והנאשם.

מותר לפרסום מיום 03/10/1999.

ח. חדש
- שופט

לירז ליברטי / k00190397p.001
6
בתי המשפט
בימ"ש שלום אשדוד

תפ 001903/97

בפני

כב' השופט ח. חדש









פ בית משפט שלום 1903/97 מדינת ישראל נ' ישראל (בן אברהם) ביטון - ת.ז. 038289914 (פורסם ב-ֽ 03/10/1999)