פסקי דין על אגד ליסינג שירותי ליסינג למוניות | פסקי דין על עמית משה פלד | פסקי דין על שלומי הרוש | פסקי דין על שירביט חברה לביטוח |

9279-04/13 תאמ     19/10/2014




תאמ 9279-04/13 אגד ליסינג שירותי ליסינג למוניות בע"מ, עמית משה פלד נ' שלומי הרוש, שירביט חברה לביטוח בע"מ








בית משפט השלום בראשון לציון



תא"מ 9279-04-13 אגד ליסינג שירותי ליסינג למוניות בע"מ
ואח' נ' הרוש ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כב' הרשמת הבכירה
רבקה ארד


תובעים

1.אגד ליסינג שירותי ליסינג למוניות בע"מ

2.עמית משה פלד


נגד


נתבע ושולח הודעת צד ג'

שלומי הרוש



נגד

צד ג'
שירביט חברה לביטוח בע"מ




פסק דין


עניינה של תביעה זו בנזקי רכוש שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים. השאלה העיקרית שיש לדון בה היא האחריות לתאונה. ככל וימצא כי הנתבע אחראי לתאונה, יש אף לדון בשאלת הכיסוי הביטוחי.

רקע ועיקר טענות הצדדים
ביום 25.3.12, לפנות בוקר, ארעה תאונת דרכים בה היו מעורבים רכב מ.ר. 86-813-25 מסוג מונית בבעלות תובעת 1 נהוג ע"י תובע 2 (להלן: רכב התובעים או המונית) ורכב מ.ר. 89-351-01 נהוג ע"י הנתבע (להלן: רכב הנתבע).
התובעים טוענים כי תובע 2 עצר את המונית בצד הדרך, ליד שפת מדרכה המסומנת באדום-לבן, על מנת לאסוף נוסע. בעודו עומד כאמור, רכב הנתבע התנגש בו מאחור.
הנתבע טוען כי נסע ברכבו מאחורי המונית, כאשר נהג המונית, בנסיון להעלות נוסע, נסע ועצר מספר פעמים, וכך גם הנתבע אחריו. בשלב כלשהו, עת המשיך התובע בנסיעה, גרם לתאונה.
התביעה הוגשה בתחילה גם כנגד שירביט חברה לביטוח בע"מ
, אשר ביטחה את רכב הנתבע בביטוח צד ג'. שירביט טענה בכתב ההגנה כי הפוליסה מכסה אך ורק נהיגת נהג מעל גיל 21 בעל ותק נהיגה של 3 שנים. הנתבע היה מתחת לגיל 21 בעת התאונה ולכן אין התאונה מכוסה עפ"י הפוליסה. לאור טענת שירביט, ביקשו התובעים למחוק את התביעה כנגד שירביט וכך נעשה. הנתבע שלח הודעת צד ג' כנגד שירביט.
בכתב ההגנה להודעת צד ג' טענה שירביט להעדר כיסוי ביטוחי, נוכח המפורט מעלה. עוד טענה לתחולת סעיפים 25 ו-68 לחוק חוזה הביטוח.

העידו התובע והנתבע.

האחריות לתאונה
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי את העדים, עיינתי בתמונות הנזק ובמוצגים ושמעתי סיכומי ב"כ הצדדים בע"פ, הנני סבורה כי הנתבע אחראי לקרות התאונה באופן מלא.
התובע מסר בהודעה לחברת הביטוח מיום 27.3.12: "עמדתי בצד ימ' על מנת להעלות נוסע, רכב צד ג' נכנס לנתיבי ופגע בי בצד שמ' אח'".
בעדותו הראשית העיד התובע: "אני עצרתי בצדי הכביש כמו שצריך, כדי להעלות נוסע שעצר אותי, הרמתי אמברקס הדלקתי 4 וינקרים, הנוסע עצמו נכנס לרכב והתחיל דין ודברים בקשר לגובה התשלום. להערכתי בין 40 שניות לדקה וחצי עמדתי בצד הדרך, לפתע, הרבה לפני שסיימתי את הדין ודברים עם הנוסע, נכנס בי רכב מאחור... זה היה בשעות הבוקר המוקדמות... עמדתי ברח' שנקר. יש שם אדום לבן" (ע' 5 ש' 21-26).
בחקירתו הנגדית אישר התובע כי במקום שני נתיבים, אחד לכל כיוון, וכי עמד סמוך למדרכה המסומנת באדום-לבן. עוד העיד: "לפני המקום שעצרתי מדובר בנתיב רחב מאוד, בצד יש מדרכה, הכביש פנוי לחלוטין... אין עיקולים" (ע' 7 ש' 15-17).
עדותו של התובע היתה עקבית, רצופה, סדורה, ברורה והגיונית. גרסתו התיישבה עם הודעתו לחב' הביטוח ועם תמונות הנזק ברכב התובעים (ת/1) בהן נראה נזק בטמבון האחורי בחלקו השמאלי.
הנתבע לא מסר הודעה לחברת הביטוח (ע' 11 ש' 11-12). בכתב ההגנה טען הנתבע כי התובע התפרץ לכביש בפתאומיות, תוך יצירת סיכון ומפגע תעבורתי.
בעדותו הראשית העיד הנתבע: "אני חזרתי מהעבודה, אני עוסק כתקליטן, חזרתי מחתונה, הייתי בדרכי הביתה להחזיר את העובדים, נסעתי ואז נהג המונית עצר ליד מישהו שכנראה היה שיכור, שאל אותו אתה רוצה לעלות או כל דבר אחר, זה נתיב אחד שלא ניתן לעבור, זה חוסם את הנתיב. נסעתי, הוא עוצר ואני עוצר, הוא נוסע ואני נוסע ותוך כדי הוא עוצר בצד בלי לאותת 4 וינקרים או ימינה שמאלה, אני עצרתי מאחוריו, הוא התקדם והתקדמתי הוא התחיל שוב לזגזג בכביש, כל הזמן הוא מתווכח עם אדם שנמצא על המדרכה לגבי המחיר ולגבי להסיע אותו. אין שום חניה איפה לעמוד, אין תחנה להעלאת נוסעים, כל המדרכה אדום-לבן. כל החניות נמצאות מאחורי מקום התאונה, הוא המשיך לנסוע, הוא נצמד למדרכה, אין לו איפה לחנות, הוא נוסע ופתאום בלי הודעה הוא יוצא החוצה וממשיך לנסוע. העד מדגים – אני עמדתי מאחוריו, הוא עצר ואני עצרתי אחריו, אז בלי הודעה הוא המשיך לנסוע וסטה שמאלה ואני נכנסתי בו בצד השמאלי מאחור". בהמשך העיד: "אני עצרתי אבל הוא נצמד למדרכה אני הייתי במרכז הנתיב, יש קו הפרדה. פתאום הוא החליט שהוא יוצא בלי לאותת ובלי לסמן, יש קו הפרדה ואני לא יכול לעקוף אותו. בסופו של דבר הוא נכנס בי עם החלק האחורי שמאלי שלו בפינה הימנית קדמית. אין לי תמונות גנבו לי את הטלפון".
הנתבע אישר בחקירתו הנגדית כי ראה את רכב התובעים עומד בצד הדרך ויוצא אל הכביש "אפשרתי לו במשך 4-5 פעמים להעלות את הנוסע. הזווית שהוא יכול לפנות בכביש זה לא הזווית שאת מתארת כי הנתיב צר. כשאני נוסע ועומד מאחוריו הוא יצא בלי זווית אלא המשיך לנסוע ישר. אני מתקן – יש זווית שמאלה אבל זווית קטנה" (ע' 11 ש' 5-8).
הנתבע אישר בחקירתו כי לאחר התאונה פנה לתובע והציע לתקן את הרכבים במוסך ו'להסתדר' (ע' 12 ש' 12-13).
הנתבע לא מסר הסבר מלא ומפורט לאופן קרות התאונה. עדותו לא היתה עקבית, הסברו אודות אופן התרחשות התאונה לא היה סדור ולא התיישב עם ההגיון ועם תמונות הנזק ברכב התובעים. מעדות הנתבע עולה ברורות כי לכל אורך האירוע המתואר נסע אחרי רכב התובעים. כאשר התובע עצר, עצר גם הוא. כאשר התובע המשיך בנסיעה, המשיך גם הוא. אם כך הם פני הדברים, מדוע ארעה התאונה ? הנתבע לא טען ולו פעם אחת כי בעקבות אופן נהיגתו הנטענת של התובע, ניסה לעקוף אותו, שכן, לשיטתו שלו, בין הנתיבים הפריד קן רצוף ולכן לא התאפשרה עקיפה במקום (ע' 9 ש' 29-30). טענתו היא כי התובע התפרץ לנתיב מצד הדרך. אלא שגם בענין זה, גרסת הנתבע לא היתה עקבית. תחילה תאר סטיה של רכב התובעים שמאלה (ע' 9 ש' 27). בהמשך טען כי התובע המשיך ישר (ע' 11 ש' 7) ותיקן לזווית קטנה שמאלה (ע' 11 ש' 7-8). מעבר לכך, אם התובע סטה שמאלה וכתוצאה מכך ארעה התאונה, מצופה כי עיקר הפגיעה ברכב התובע תהיה בדופן שמאל. אולם, עיקר הפגיעה נמצאת בטמבון האחורי שמאלי (ת/1), פגיעה המתיישבת עם גרסת התובע כי הנתבע הוא שפגע ברכבו מאחור.
18.

בנוסף, הנתבע העיד כי נסעו עמו ברכב שני עובדים. אולם הנתבע לא הביאם לעדות ולטענתו, כלל לא ניסה ליצור עמם קשר לצורך מתן עדות (ע' 11 ש' 16-17). כמו כן, הנתבע לא הציג תמונות של הנזק שנגרם לרכבו. לטענתו, מכשיר הטלפון שלו נגנב, מבלי שהובאה כל אסמכתא לענין זה. הימנעות הנתבע מהבאת ראיות ועדים רלוונטים מקימה חזקה כי אילו היה מביאם, היו מעידים לחובתו שכן, כלל ידוע הוא כי צד להליך אשר בוחר שלא להעיד עד אשר יכול לשפוך אור על הפרשה, ניתן להסיק שמא יש לו מה להסתיר, או שמא חושש הוא שאותו עד ימסור בחקירה נגדית דברים לרעתו (ר'
ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה

(1) 736,
ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד
(4) 595, בעמ' 603-602, ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651).
אשר על כן, בכל הנוגע לאופן קרות התאונה, אני מוצאת את גרסת התובע עקבית, מהימנה וסדורה ומתיישבת טוב יותר עם תמונות הנזק.
הוא הדין באשר לתנאי הדרך. אין מחלוקת כי התאונה ארעה לפנות בוקר, טרם זריחה, בכביש המואר בתאורת רחוב. התובע העיד כי מדובר בנתיב רחב, ללא עיקולים, מקום בו הנתבע היה יכול לבצע עקיפה, עת התובע עומד בצד הדרך (ע' 6 ש' 20-22, ע' 7 ש' 15-17). התובע העיד כי עמד בצד הדרך עם בלם יד משוך והדליק 4 וינקרים (ע' 8 ש' 29). לעומת זאת, הנתבע העיד כי התובע עצר את הרכב באופן שחסם את הנתיב (ע' 9 ש' 17-18). עם זאת, הנתבע העיד כי התובע נצמד למדרכה (ע' 9 ש' 24). בהתחשב בכך שגרסת התובע היתה עקבית, סדורה ומהימנה, מצאתי להעדיף את גרסתו גם באשר לתנאי הדרך. משכך, אני קובעת כי התובע העמיד את רכבו בצד הדרך באופן התואם את הוראות תקנה 71 לתקנות התעבורה, דהיינו, באופן שלא הפריע או עיכב את התנועה.
תקנה 76(ב) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, קובעת:
"נוהג במונית רשאי לעצור לאיסוף נוסע או להורדתו בקטע דרך עירונית, גם אם הוצב בו תמרור 433 או 818, למעט בתחום תחנת אוטובוס".

תמרור 818 הינו:
"אבני שפה צבעונית אדום-לבן: אסורה כל עצירה או חניה של רכב בכביש שליד אבני השפה, אלא אם הדבר דרוש למילוי הוראות כל דין".
דהיינו, עפ"י תקנות התעבורה, עצירת התובע בסמוך לאבני שפה הצבועות אדום-לבן לשם העלאת נוסע הינה עצירה מותרת.
על הנתבע, אשר נסע מאחורי התובע היה לאפשר לתובע לאסוף את הנוסע בבטחה. אף אם, כגרסתו, לא ניתן לעקוף במקום, היה על הנתבע להמתין להשלמת איסוף הנוסע. הפגיעה בחלק האחורי ברכב התובעים מלמדת כי הנתבע פעל בניגוד לתקנות התעבורה ולפיכך, אחראי לקרות התאונה באופן מלא.

הכיסוי הביטוחי
בפוליסה שהוציאה שירביט נרשם תחת הכותרת "תנאים והרחבות": "מוצהר ומוסכם כי ברכב הנ"ל רשאים לנהוג כל נהג מגיל 21 הנוהג בפקודת בעל הפוליסה ובתנאי שברשותו רשיון נהיגה בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג הרכב לעיל. וותק נהיגה מינימלי 3 שנים". תקופת הביטוח מ-12.1.12 עד 31.12.12.
אין מחלוקת כי הנתבע הוציא רשיון נהיגה בשנת 2008 ובעת התאונה היה בעל וותק נהיגה העולה על 3 שנים. אין מחלוקת כי התובע יליד 1.4.91 וביום התאונה היה בן 21 פחות 6 ימים.
הנתבע העיד בחקירתו הראשית אודות רכישת הפוליסה: "אבי הלך לסוכן לעשות ביטוח לרכב ברלינגו, שאל כמה הוא רוצה, 2500 ₪ פוליסה, הוא אמר שיתן לו 500 ₪ כל חודש במזומן. זה מה שסוכם עם הסוכן באופן אישי. ... כשהגיע מקרה התאונה אז כביכול חודשיים אחר כך מכרתי את האוטו אולי 3 חודשים אחרי. אמרתי לו שנהג מונית התקשר אלי כדי לברר פרטים. הפניתי אותו לסוכן הביטוח שלו (צ"ל: שלי ר.א.) שאמר לו שילך ויתבע אותי כי יש לי ביטוח ויש לי כיסוי והכל בסדר" (ע' 10 ש' 1-6).
הנתבע טען כי מלבד תעודת חובה לא קיבל דבר וכי סוכן הביטוח לא הסביר לו את תנאי הביטוח (ע' 10 ש' 7-10).
הנתבע העיד כי רכש את הפוליסה בסמוך למועד רכישת הרכב, רכבו הראשון, וכי באותו מעמד סוכן הביטוח צילם את תעודת הזהות ורשיון הנהיגה של הנתבע.
הנתבע אישר בעדותו כי ידוע לו כי בגיל צעיר נדרשת פוליסה "מיוחדת" שעלותה גבוהה יותר (כדבריו: "כולם יודעים את זה"). הנתבע אף העיד כי טרם שרכש את הרכב המעורב בתאונה, נהג ברכבים אחרים כאשר בכולם היתה "פוליסה מיוחדת" (ע' 16 ש' 11-22). כך גם, העיד הנתבע כי כאשר נהג ברכב של אביו בוטח הרכב בביטוח מתאים המכסה את נהיגתו (ע' 16 ש' 23-24). הנתבע אף התייחס לכך שנהיגה ללא כיסוי ביטוחי מתאים הינה, להבנתו, בגדר סיכון חיים: "אם הייתי יודע שהוא עושה לי פוליסה מעל גיל 21 לא הייתי מסכן את החיים שלי" (ע' 16 ש' 3).
בנסיבות אלו ואם אכן רצה הנתבע לרכוש פוליסה המכסה נהיגה של נהג מתחת לגיל 21, לא סבירה בעיני גרסתו לפיה הוא ואביו לא דרשו מסוכן הביטוח במפורש פוליסה שמכסה את נהיגת מי שמתחת לגיל 21.
כמו כן, הנתבע העיד כי ידוע לו שפוליסה המכסה נהיגתו הינה פוליסה יקרה יותר. הנתבע אף טען מספר פעמים בעדותו כי לא היתה לו כל בעיה לשלם עוד כמה אלפי שקלים לרכישת כיסוי מתאים, ככל והיה נדרש לעשות כן. בנסיבות אלו, תמוהה טענתו כי רכש פוליסת חובה ופוליסת צד ג' המכסה נהיגה של נהג צעיר והכל תמורת סכום כולל של 2500 ₪.
הנתבע טוען כי סוכן הביטוח עשה מה שהוא רוצה על מנת לגרוף רווח: "אני שילמתי כסף על ביטוח. בדיעבד הוא עשה מה שהוא רוצה אז הוא עבד עלי במילים אחרות. הוא לקח 2500 ₪ עשה ביטוח איך שנוח לו ואני קיבלתי רק תעודת חובה" (ע' 13 ש' 9-10) וכן: "יכול להיות שבגלל מה שהוא עשה כדי לחסוך לעצמו כמה מאות שקלים ולשים אותם בכיס אז בגלל זה לא קיבלתי. הוא הרי מתמחר ביטוח יתכן והעדיף לעשות ביטוח מתחת לגיל 21 כי ראה שאוטוטו אני בגיל 21 וזה יותר זול ואז הוא יוכל להרוויח עלי יותר" (ע' 14 ש' 13-15). בהמשך, כאשר נשאל מה האינטרס של סוכן הביטוח לפעול כנטען השיב: "אין לי מושג מה האינטרס שלו לעשות ביטוח יותר זול" (ע' 14 ש' 21).
כאמור, ברי לכל, ואף לנתבע, כי פוליסה צד ג' המכסה נהיגת נהג צעיר הינה פוליסה יקרה יותר באופן משמעותי מזו שנרכשה. ברי גם כי ככל שעלות הפוליסה גבוהה יותר, עמלת סוכן הביטוח עולה אף היא בהתאם. דהיינו, האינטרס של סוכן הביטוח הינו למכור פוליסה יקרה יותר, ולא כפי שטוען הנתבע. דווקא לנתבע אינטרס מיידי להוזיל את עלות הפוליסה, כאשר חודשיים וחצי לאחר רכישתה ימלאו לו 21 שנים.
עדות הנתבע הינה עדות יחידה של בעל דין. עפ"י סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, על מנת לבסס ממצא על עדות מסוג זה במשפט אזרחי, נזקקת העדות לסיוע. ככל ולא נמצא סיוע לעדות האמורה, על ביהמ"ש לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו.
אלא שבענייננו, עדות הנתבע מלאה תמיהות ונעדרת סבירות כמפורט לעיל. יתר על כן, הנתבע לא הביא לעדות עדים רלוונטים אשר עדותם עשויה היתה לשפוך אור על העובדות. למשל סוכן הביטוח. הנתבע ביקש בישיבה המקדמית לזמן את סוכן הביטוח לעדות ללא תצהיר ונדרש להגיש בקשה מתאימה בענין זה. בקשה כאמור הוגשה, אולם הנתבע לא מילא אחר החלטתי בענין זה ולמעשה זנח בקשתו. דהיינו, הנתבע ויתר על העדת סוכן הביטוח. יתרה מזאת, הנתבע לא הביא לעדות את אביו, אשר לטענתו נכח עימו בעת רכישת הביטוח והיה הרוח החיה בשיג ושיח מול סוכן הביטוח בעת רכישת הפוליסה. הימנעות הנתבע מהבאת עדים רלוונטים עומדת לחובתו גם בענין זה.
אציין כי למרות אופי טענות הנתבע בחקירתו כלפי סוכן הביטוח וצד ג' באשר לכיסוי הביטוחי, הרי שבא כוחו בסיכומיו התייחס להתנהלות הנטענת של סוכן הביטוח כאל טעות, אך גם זו לא הוכחה.
סוף דבר בענין הכיסוי הביטוחי, הנתבע לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח כי הכיסוי הביטוחי בפוליסה שונה מזה שנרכש על ידו.
כעת יש לבחון המשמעות המשפטית של הכיסוי הביטוחי הקיים בנסיבות הענין ולאור המצב המשפטי הנוהג.
בסעיף 17 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח), שכותרתו "חובת הודעה על החמרת הסיכון", נקבע:


"(א)
נודע למבוטח שחל שינוי מהותי, עליו להודיע על כך מיד למבטח בכתב.


(ב)
לענין סימן זה, "שינוי מהותי" – כל אחד מאלה:

(1)
שינוי בענין מהותי ששאלה עליו הוצגה למבוטח לפני כריתת החוזה ושחל אחרי שניתנה תשובה לאותה שאלה;

(2)
שינוי שחל אחרי מסירת הפוליסה למבוטח, בנושא שצויין בה במפורש כענין מהותי;

(3)
דבר המגלה שתשובה לשאלה בענין מהותי היתה לא נכונה ויש בכך כדי להחמיר את סיכון המבטח החמרה של ממש."

בסעיף 18 לחוק חוזה הביטוח, שכותרתו "תוצאות של החמרת הסיכון", נקבע:


"(א)
תוך שלושים ימים מהיום שנמסרה למבטח הודעה על שינוי מהותי או מהיום שנודע לו עליו בדרך אחרת, לפי המוקדם יותר, וכל עוד לא קרה מקרה הביטוח, רשאי המבטח לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבוטח.


(ב)
ביטל המבטח את החוזה מכוח סעיף זה, זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר הביטול, זולת אם פעל המבוטח בכוונת מרמה; לא ביטל המבטח את החוזה, רואים אותו כמסכים להמשך קיומו על אף השינוי.


(ג)
קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה:
(1)
לא ניתנה הודעה לפי סעיף 17, והדבר נעשה בכוונת מרמה;
(2)
מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר השינוי
".

בסעיף 21 לחוק חוזה הביטוח, שכותרתו "אמצעים להקלת הסיכון" נקבע:
"הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך, יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19, בשינויים המחוייבים."

טוען ב"כ הנתבע כי יש להחיל בענייננו את ההלכה שנקבעה בביהמ"ש העליון ברע"א 3260/10 חתמי לוידס נ' אליהו סלוצקי (15.9.13). באותו עניין נבחנה משמעותו של "תנאי מוקדם" אשר הפרתו מביאה להעדר כיסוי ביטוחי, לעומת אמצעי שעל המבוטח לנקוט לשם הקלת סיכון המבטח במובן סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח. ביהמ"ש העליון קבע כי מקום שמבוטח לא נקט באמצעי להקלת סיכון המבטח, אין בכך כדי לבטל כליל את חובת המבטח לפצות את המבוטח, אלא להפחיתה בהתאם לסעיף 18 לחוק חוזה הביטוח. באותו ענין המבטחת התנתה את הכיסוי הביטוחי בהתקנת מערכת מיגון ונקבע כי הדין החל הוא סעיף 18 לחוק חוזה הביטוח.
בענייננו, נוכח הקשיים הרבים בגרסת הנתבע כמפורט לעיל, התרשמתי כי הנתבע ידע היטב כי נדרשת פוליסה "מיוחדת" לנהיגת נהג מתחת לגיל 21 וכי הפוליסה שרכש אינה מכסה נהיגתו של מי שטרם שמלאו לו 21 שנים. הנתבע אף לא הודיע לצד ג' כי נוהג ברכב מי שטרם מלאו לו 21 שנים. בנקל יכול היה הנתבע לרכוש פוליסה המכסה נהיגתו, ללא כל תנאי. פוליסה המכסה נהיגת נהג מתחת לגיל 21 הינה חוזה שונה מזה שנכרת בין הצדדים ואין לראות בה, בנסיבות דנן, כאמצעי להקלת סיכון המבטח (ראו בענין זה תאמ (ראשל"צ) 36723-07-12 יוסי שי יפרח נ' מדינת ישראל (27.8.14), תא"מ (חיפה) 922-03-04 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' קרדן רכב בע"מ (5.9.14).
אשר על כן, אני דוחה את הודעת צד ג'. טענת צד ג' בכתב ההגנה, לפיה יש לדחות ההודעה מכח סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, נזנחה בסיכומי ב"כ צד ג' ולכן לא נדרשתי לה.

הנזק
התובעים תמכו התביעה בחוות דעת שמאי מיום 23.5.12 לפיה הנזקים הישירים שנגרמו לרכבם הוערכו בסך 5,184 ₪, ללא מע"מ. צורפה חשבונית תיקון מיום 14.5.12 לפיה שולמו 6,013 ₪ כולל מע"מ. בכתב התביעה הועמד ראש נזק זה ע"ס 5,184 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ליום הגשת התביעה בסך של 5,306 ₪. כמו כן, צורפה לכתב התביעה חשבונית בגין שכ"ט השמאי בסך 712 ₪ לפני מע"מ ובכתב התביעה הועמד ראש נזק זה על סך של 728 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ליום הגשת התביעה. עוד עתרו התובעים כי הנתבע יפצה את הנהג בסך של 1,020 ₪ בגין 2 ימי עמידה.
לא הוגשה חוו"ד נגדית.
משנמצא כי הנתבע אחראי לקרות התאונה באופן מלא, יש לחייבו בגין הנזקים המוכחים באמצעות חוות דעת השמאי, החשבונית ובעלות שכרו של שמאי התובעים. אשר לימי עמידה, לא צורפו אסמכתאות כלשהן כי הרכב הושבת בפועל ליומיים. בחשבונית התיקון מופיע כי הרכב נכנס למוסך ביום 26.3.12 ולא צויין תאריך יציאה. לכן, נקודת המוצא היא שיצא באותו יום. עם זאת, יש להוכיח אובדן הכנסות בפועל וראיה בענין זה לא הוגשה. אשר על כן, אין לחייב הנתבע בגין ראש נזק זה.
סוף דבר, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים הסך של 6,034 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (7.4.13) ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, אני מחייבת את הנתבע בהוצאות התובעים ובשכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪. בנוסף, אני מחייבת את הנתבע לשאת בהוצאות צד ג' ובשכ"ט בא כוחה בסך של 2,000 ₪.
זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי כחוק.

ניתן היום,
כ"ה תשרי תשע"ה, 19 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.
















תאמ בית משפט שלום 9279-04/13 אגד ליסינג שירותי ליסינג למוניות בע"מ, עמית משה פלד נ' שלומי הרוש, שירביט חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 19/10/2014)