פסקי דין על יצחק קורן | פסקי דין על ליוור ישראל | פסקי דין על קבוצת תנובה | פסקי דין על פאר שירותי כוח אדם ואח' |

5058/03 א     09/11/2014




א 5058/03 יצחק קורן נ' ליוור ישראל בע"מ, קבוצת תנובה, פאר שירותי כוח אדם בע"מ ואח'








בית משפט השלום בקריות



ת"א 5058-03 קורן ואח' נ' ליוור ישראל בע"מ ואח'




בפני

כב' השופט
דאוד מאזן

תובע
יצחק קורן


נגד

נתבעת
ליוור ישראל בע"מ


נגד

צדדי ג'
1. קבוצת תנובה
2. פאר שירותי כוח אדם בע"מ
3. מגדל חברה לביטוח בע"מ




פסק דין


א. כללי;

בפני
תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף.

תיק זה הוגש תחילה בבית המשפט השלום בנצרת, הועבר עקב חוסר סמכות מקומית לבית המשפט בקריות. עקב הימשכות ההליכים בבית הדין לעבודה , הותלו ההליכים בתיק זה עד לשנת 2007. רק עם חידוש ההליכים בסוף שנת 2007 , החל התיק להישמע בבית המשפט כאן והחל מסע מינוי המומחים וצירוף צדדים, כפי
שעולה מהתיק.

ב. תנאי העסקת התובע אצל הנתבעת;

התובע, יליד 3/11/1972 , עבד בשירות הנתבעת
(להלן "ליוור ישראל")
החל מחודש דצמבר 1997 ועד 13/1/1999 באמצעות חברת כוח אדם פאר שירותי כוח אדם צד שלישי 2 , החל
מתאריך 14/1/1999 העוסק כעובד שכיר אצל הנתבעת ישירות.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע החל לעבוד בשירות הנתבע בתפקיד
מלקט סחורה . תקפיד זה כלל הכנת
משטחי סחורה
ללקוחות הנתבעת כשתפקידו של התובע להעביר סחורה למשטח המיועד ללקוח מסוים, עבודה שכוללת העמסת סחורה, ניודה , נשיאה סידור והעברת סחורה במשקלים שונים ממקום למקום בתוך מחסן המפעל.

בין אם נקרא לתפקיד הזה "מלקט" ובין אם נקרא לה "סבלות", אין שוני מבחינת טיב העבודה הפיזית הכוללת העברת משא ממקום למקום על ידי
הרמה, החזקה, הורדה, דחיפה, משיכה, נשיאה והזזה של סחורה ממקום למקום. מדובר בעבודה פיזית הכוללת פעולות חוזרות ונשנות, מדי יום ביומו. ראו: ת/1 (סעיף 5) ו- נ/23 (סעיף 4).

נטושה מחלוקת בין הצדדים אם בשנה האחרונה לעבודת עבר התובע לתפקיד בודק שתפקידו לוודא שהסחורה המוזמנת מונחת כולה, בטרם משלוחה, במשטח המיועד ללקוח. אין מחלוקת בין הצדדים כי זו עבודה הכרוכה במאמץ פיזי נמוך ביחס לעבודת ליקוט הסחורה.

תחילה הכחיש התובע, כי הוא עבד בתור בודק סחורה, אך בחקירתו ריכך את עמדתו וציין:

"אני יודע מה עשיתי בעבודה, לא הייתי בודק שנתיים. כשכתוב שהייתי בודק שנתיים זה שקר וכזב. אם רשום בודק , למה העביד אותי בתור סבלות .ממה נשארתי נכה ונגרם לי
כל הסבל , מעבודת הסבלות. הייתי מכין
כל יום משטחים של 30 טון" (עמוד 18 לפרוטוקול שורות 2-4).

לגרסת הנתבעת, התובע, ומעת קבלתו כעובד שכיר החל לעבוד בתפקיד בודק סחורה. גרסתה זו תמכה בעדות המנהל מר ברקו יצחק נ/22. לפי נ/22 העולה בקנה אחד עם הודעתו למל"ל (ת/7), לפיה בשנה האחרונה הפך התובע לבודק סחורה, עבודה הדורשת גם היא מאמץ פיזי של הרמת משאות, אך בתדירות פחותה ובמשקלים פחותים מאשר התפקיד הראשוני.

גרסה זו נתמכה בגרסת עובד אחר מר לב לוין, שהגיש תצהיר נ/23 ועל פי
תצהירו (סעיף 7) התובע החל לעבוד כבודק סחורה. שני העדים נחקרו ועדותם לא נסתרה. מדובר בעדים שכבר אינם עובדים אצל הנתבעת כלל ועיקר ולא ניתן להדביק לעדותם
רצון "לרצות" את המעביד, עדותם עקבית ולא נסתרה. עדות זו משלבת עם המסמכים לרבות הסכם העבודה נ/2 שהגדיר תפקידו כבודק.

בנקודה זו הנני מעדיף את גרסת הנתבעת לפיה התובע אכן עבד בשנה האחרונה לעבודתו בתפקיד בודק ולא מן הנמנע כי גם בשנה הזו חלק מהזמן, ובעת הצורך גם עבד כמלקט סחורה. עדות העדים הייתה אמינה בעיני, עקבית
נתמכת בהוראות ההסכם נ/2.

גרסה זו קיבלה חיזוק באמצעות הכרסום בגרסת התובע, כאמור לעיל, בעת שהודה כי לפעמים עבד בתפקיד כבודק. יש להוסיף את אי הדיוק
שדבק בתובע בעת שנשאל על עבודתו בחברת תנובה. התובע טען בלהט כי לא עבד בעבודה פיזית הדורשת הרמת משאות וזאת בניגוד להודאת חברת
תנובה
במוצג נ/25 לפיו עבד בסבלות והרים משקלים עד 20 ק"ג.

על כן הנני קובע, כי בשנה האחרונה לעבודתו בשירות הנתבעת עבד בתפקיד בודק, אם כי, לא מן הנמנע שגם בתקופה זו, עבד בין היתר, כשנדרש כמלקט סחורה. בין כך ובין כך המשיך התובע בעבודה שכוללת הרמת משאות.

אין חולק, כי התובע במהלך עבודתו עבד בין השעות 6:30 בבוקר ועד השעה 15:30 , לכל הפחות. התובע עבד שעות נוספות רבות מדי יום. אין חולק כי התובע הכין במסגרת עבודתו
עד 40 משטח
כשכל משטח כזה הגיע משקלו ל- 500 ק"ג ( ראו ת/7
עמוד 2 שורות 6-9).

אין צורך לחקור כל תלוש ותלוש, כדי לעמוד על השעות הנוספות הרבות בהם הועסק. שוכנעתי, כי אכן התובע עבד בתדירות גבוהה שעות נוספות כנטען על ידו. אני מקבל גרסתו שימים רבים במהלך עבודתו עבד 12 שעות ואף למעלה מכך. הדבר אינו במחלוקת ממש בין הצדדים. תלושי השכר אף תומכים בקביעת זו.

עוד עולה מחומר הראיות לרבות הודאת התובע עצמו (עמוד 18 שורות 5 ו6 לפרו'), כי העגלות שהיו בשימוש מלקטי הסחורה היו ידניות ולאחר מכן חשמליות במהלך שנות העבודה אצל הנתבעת. (ראו סעיף 4 למוצג -
נ/23
וכן בעמוד 1 שורה 15
למוצג ת/7). עגלות אלו נועדו להעברת המשטח ממקום למקום, והחלפת העגלה הידנית לעגלה חשמלית הפחיתה את הצורך בסחיבת העגלה ממקום למקום, אך אין בכלי עזר זה כדי להמעיט את ההרמה והנשיאה של הסחורה ממשטח הקיים במחסן אל המשטח המיועד להעמסת ההזמנה. העגלה החשמלית הפחיתה מימד אחד בלבד מעבודת התובע והיא הנעת וסחיבת המשטח ממקום למקום בלבד, אך יתר עבודת התובע נותרה בעינה.

ג. משקל
הסחורה המרבי;

אין חולק בין הצדדים, כך עולה מכל הראיות, שהתובע הרים משקלים הנעים בין 3.5 ק"ג
ועד משקל מרבי
של 24 ק"ג .
התובע בעצמו מאשר זאת בחקירתו
בעמוד 17 שורות 20 עד 26 . לכך יש להוסיף את עדות יתר העדים שאישרו כי זה המשקל המרבי הן במוצגים נ/23 נ/22 והן בחקירתם.

על כן המשקל שהרים התובע בכל פעם נע בין 3.5 ק"ג ועד למשקל מרבי של 24 ק"ג.

ד. הראיות לעניין הדרכה:

הנתבעת טענה כי הדריכה את התובע. כעולה מ-נ/3
לא בוצעה הדרכה לעניין הרמת משאות. הנתבעת הדריכה אותו בכל מיני עניינים כעולה מ-נ/3 אך לא ביחס להדרכה בהרמה, עולה מפורשות מ- נ/3, כי הדבר לא בוצע.

המעביד הקודם אכן הדריך את התובע, אך לא הנתבעת.

ה. הראיות לעניין עזרה :

מהראיות שהובאו בפני
לא ניתנה לתובע כל עזרה .התובע, לבדו, העמיס את הסחורה במלואה, העד יצחק ברקו במוצג ת/7 הבהיר את עבודת המלקט שהסתייע בשינוע המשטח ממקום למקום במלגזה ידנית ומאוחר יותר חשמלית, אך המשיך בעבודה הפיזית של ליקוט הסחורה והנחתה על המשטח, ללא כל אמצעי עזר כלל ועיקר. ראה גם עדות התובע.

משכך ניתן לקבוע כי לא ניתנה כל עזרה לתובע בהרמה ולא הוענק ציוד לעניין ההרמה ואף לא הוצגה כל שיטת עבודה מטעמה של הנתבעת.

ו. הפגיעה והנכות;

התובע ציין
בסעיף 7 לתצהירו, כי בחלוף שנתיים מיום
תחילת עבודתו התחיל להתלונן על כאבים עזים בגב תחתון ועקב כך ביקר מספר פעמים אצל רופא המשפחה. בהמשך טען התובע כי ביום 15/7/00 ובמהלך עבודתו אצל הנתבעת
נתפס גבו ופנה לטיפול רפואי . ביום 10/10/00 נתפס גבו פעם נוספת ונזקק לטיפול רפואי ונבדק בידי רופא אורתופד.

יש ממש בטענת הנתבעת, כי אין כל תיעוד רפואי לפני
10/10/00 המתעד את התלונות לפגיעה בגב
או תומך בטענה זו. וגם המסמך מיום 10/10/00 גם הוא תעודת מחלה ואין בו תיעוד לפגיעה הנטענת בגב. אין בתיעוד הרפואי תמיכה לטענות התובע ביחס לאירוע מסוים. כאבי הגב ככל הנראה החלו אך תיעודם החל לאחר סיום העבודה אצל הנתבעת. מסקנה זו גם נתמכת בהתנהגות התובע לאחר סיום העבודה עת פנה למיצוי זכויותיו בענף הנכות הכללית ולא נכות עבודה.

לא ניתן לקבוע, כי במועד מסוים החל התובע לסבול מכאבי גב עקב אירוע פתאומי כטענתו, תחילה ביום 15/7/100 ולאחר מכן ביום
20/10/00. מומחה התובע, ד"ר שטרן בחוות דעתו לא טען לקיומו של אירוע תאונתי שהוליד את הפגימה בגבו, אלא בפגיעה עקב מנגנון
המיקרו טראומה (פגיעות זעירות שכ"א גרמה לנזק שהצטבר לאורך זמן) , עם מסקנתו זו הסכים מומחה בית המשפט ד"ר קליגמן, אף מומחה בית הדין לעבודה כעולה מחוות דעת מומחה בית המשפט, הנזק ארע עקב מנגנון
המיקרו טראומה .

חוות דעת בתחום האורתופדי;

בית המשפט מינה את ד"ר מרדכי קליגמן, אשר קבע כי נותרה לתובע נכות בשיעור 30%, לפי תקנה 37 (7) (ג) בשל הגבלה ניכרת בתנועות עמוד השדרה המותנית, כקביעת מומחה התובע, ד"ר שטרן.

קביעתו של מומחה בית המשפט, ביחס לשיעור הנכות, היא קביעה מבוססת, לא נסתרה ומשתלבת היטב עם קביעת רופאי הוועדה לנכות כללית במוסד לביטוח לאומי.

עוד ציין מומחה בית המשפט, כי לא ניתן לייחס את הנכות לאירוע תאונתי בודד, אלא קבע בחוות דעתו, כי הנזק והנכות נגרמו על בסיס מנגנון המיקרו טראומה, לפיו נגרמו לתובע פגיעות זעירות, כעולה מאופי עבודתו, שכל אחת גרמה לנזק זעיר, שהצטברותם, לאורך זמן, הובילה למצבו של התובע כפי שהוא היום.

גם קביעה זו הינה מבוססת ואין מקום להתערב בה.

המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי ציין בחוות דעתו, כי תקופה של שנתיים, הינה תקופה גבולית להתפתחות הנזק, ככל הנראה עקב חוסר מידע לגבי העבודה הקודמת שבוצעה על ידי התובע. בשל כך, נשלחו למומחה בית המשפט שאלות הבהרה והמומחה ציין, כי במידה ואופי העבודה אצל המעסיק הקודם, חברת תנובה, דומה לזו אצל הנתבעת, יש לחלק את שיעור הנכות באופן יחסי בין שני המעבידים, על פי משך תקופת העבודה בכל אחד מהם.

חוות דעת בתחום הנוירולוגי;

בהמלצת ד"ר קליגמן, אשר המליץ על מינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגי ועקב מצבו המורכב של התובע ונוכח תלונות לא ברורות ובדיקות אי.אם.ג'י הסותרות אחת את השנייה, בית המשפט קיבל את המלצת ד"ר גליקמן והורה על מינוי ד"ר עאיד מאחג'נה כמומחה בית משפט בתחום זה.

ד"ר עאיד מחאג'נה הגיש חוות דעת וקבע, כי לא נותרה לתובע כל נכות בתחום הנוירולוגי, אף לא נכות זמנית.

המומחה סמך את ידו על בדיקת אי.אם.ג'י, שבוצעה במכון ישי ביום 3.2.09, אשר תוארה בגבולות הנורמה, ללא עדות לנזק שורשי.

המומחה לא סמך את ידו על בדיקות אחרות שבוצעו בבית החולים האנגלי בנצרת והתייחס לכל בדיקה ובדיקה, מדוע הוא סבור, כי אינה בדיקה אמינה, תוך הנמקה מפורטת מדוע, בעיניו, הבדיקות הסותרות אינן בדיקות אמינות ועל כן, לא סמך את ידו על בדיקות אלו.

המומחה לא נחקר על חוות דעתו ומשלא נחקר, אין מקום לסטות מחוות הדעת ואני קובע, כי בתחום הנוירולוגי לא נותרה כל נכות לתובע.

התובע בסיכומיו ייחס לד"ר מחאג'נה ניגוד עניינים ורק בשל העובדה, ששכר חדר במרפאה של המומחה מטעם הנתבעת ובשל כך יש לפסול אותו.

לא ברור מדוע לא הוגשה כל בקשת פסלות שתידון בנפרד, אלא העדיף התובע להעלותה בסיכומיו. מכל מקום לא מצאתי, כי מומחה בית המשפט היה בניגוד עניינים, עצם שכירת חדר במשרדו של המומחה מטעם הנתבעת, אין בו כדי ללמד דבר, חלק מהרופאים שוכרים במשותף מרפאה, הדבר מקובל ואין בכך כדי ליצור ניגוד עניינים, כנטען על ידי התובע. משכך, אני דוחה את כל טיעוניו בעניין זה.

חוות הדעת בתחום הנפשי;

המומחית מטעם בית המשפט, ד"ר אילה שינקמן, קבעה לתובע נכות בשיעור של 10%, אך רק מחציתם (5%), נובעים ממצבו וממחלתו הגופנית.

גם מומחית זו לא נחקרה על חוות דעתה, ואין כל הנמקה מדוע יש לסטות מחוות דעת זו ועל כן, אני מקבל קביעתה ומסקנתה, כי לתובע 5% נכות בתחום זה.

לסיכום הפרק הרפואי, התובע סובל מנכות משוקללת בשיעור 33.5%.

הנכות התפקודית;

ככלל, ראוי לדייק ולהבחין בין נכות תפקודית לבין אובדן כושר השתכרות – ע"א 3049/93 ג'רוסיאן נ. רמזי, פ"ד נב(3) 792. במקרה שלפנינו, נבחן את השלכות התאונה על כושר השתכרותו של התובע, וגם על תפקודו הכללי, לצורך ראש הנזק של עזרת צד ג'.

התובע, כאמור, סיים 7 שנות לימוד. עיקר מיומנותו בעבודה פיזית קשה, זה כוחו בשוק העבודה, אלה הם כישוריו שניחן בהם, הניסיון התעסוקתי בעבר, בכל פעם ששולב במעגל העבודה הייתה זו עבודה פיזית.

נוכח אופי הנכות, בעמוד שידרה מותני וההגבלות הקשות
כמתואר בידי המומחה מטעם בית המשפט
ונוכח העובדה שהתובע
עובד עבודה פיזית, ללא רקע אקדמאי, ומעל כל אלה
מרחפת לה
נכות נפשית בשיעור 5%, אני סבור כי צריך להעמיד את הנכות התפקודית בתיק זה על שיעור 40%.

ז. אחריות הנתבעת;

ידועה ההלכה על פיה:

"במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו"
(ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 603-604).

חובתו המושגית של המעביד כלפי העובד היא כבר מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה – ראה,
לדוגמה, ע"א 663/88 שיריזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז (3)225, 229.

במסגרת חובת הזהירות המושגית של המעביד כלפי עובדו, עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם, ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים. אם כך על המעביד החובה
לנקוט באמצעים הסבירים הנדרשים כדי למנוע הצבת עובדיו בסיכון בלתי סביר. 'אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ובריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון באם אכן יתממש" (ע"א 663/88 שירזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ פ"ד מז(3), 225 ,עמ' 229-230 (1993); ע"א 741/83 חנן גוריון ואח' נ' פרץ גבריאל פ"ד לט(4), 266 ,עמ' 271-עם זאת הוברר כי אין מדובר באחריות מוחלטת ובכל מקרה יש לבחון האם הועמד העובד בסיכון להיפגע שחורג מגדר הסביר.

נקודת המוצא, לדידי, לבחינת רשלנות המעביד במקרה שלפנינו הנה משקל הסחורה שיש לשאת. השאלה איננה האם מתן הוראה לפועל סבלות להרים או לשאת סחורה במהלך עבודתו הנה, על דרך הכלל, דבר רגיל וסביר, אלא האם הוראה להרים ,לשאת ולהעביר משא במשקל ספציפי של 24 ק"ג כמשקל מרבי, מספר פעמים ביום , הנה רגילה וסבירה, באופן הפוטר את המעביד מנקיטת אמצעי עזרה, הדרכה והגנה שיבטיחו את שלום העובד.

מהו המשקל המרבי המותר להרמה?

סעיף 172 לפקודת הבטיחות בעבודה [ נוסח חדש] התש"ל – 1970, קובע:
"השר רשאי להתקין תקנות הקובעות את המשקל המקסימלי של משאות שעובדים במפעלים או במקומות עבודה אחרים ירימו, יישאו או יניעו".
המשקל המרבי המותר, ביחס לבגיר,
לא נקבע
בחקיקה ראשית או משנית.

הרמת משא כבד על ידי עובד היא שאלה שחוזרת על עצמה בערכאות השונות. ברע"א 4215/04 מוריס טיטו נ'
אהוד אבו חצירה (12.9.2004) אישר בית המשפט העליון פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר קבע אחריות המעביד לנזק שנגרם לעובד כתוצאה מהרמת משא שמשקלו 30 ק"ג, כאשר נקבע כי היה על המעביד ליישם שיטת עבודה בטוחה שתמנע את הנזק שנגרם לעובד, ועליו להדריך את העובד כיצד לעבוד עם משא מן הסוג הנדון. בית המשפט המחוזי פסק כי הרמת שק במשקל של כ-30 ק"ג עולה כדי סיכון מיוחד, שגרר אחריו חובה של המעביד להדריך את עובדיו לגביו וליישם שיטת עבודה בטוחה "בין באמצעות מכשור הולם ובין באמצעות שיתוף פעולה של שני העובדים".

בע"א 5580/92 מרקוביץ' נ' התעשייה הצבאית (לא פורסם) גבו של התובע נתפס בעת שביחד עם עובד אחר הרים מן הרצפה חלקי טנק במשקל שבין 20 ל-30 ק"ג. בית המשפט העליון עמד בפסק דינו על כך שחלקו של התובע במשא (בין 10 ל-15 ק"ג) היה נמוך מהמשקל המרבי של 16 ק"ג המותר בנשיאה לנער שלא מלאו לו 16 שנה על פי תקנות עבודות נוער (עבודות אסורות ועבודות מוגבלות), תשי"ד-1954. קרובים לכך דברי בית המשפט העליון בע"א 2162/90 מצא נ' "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בישראל בע"מ :


"אין אני סבור שמחובתו של מעביד היא ללמד אדם מבוגר, איך יש להרים משקל של 10 ק"ג לערך מן המקום שבו הוא הונח".

ב"כ הנתבעת הפנתה בסיכומיה לתקנות עבודות נוער (עבודות אסורות ועבודות מוגבלות), תשי"ד-1954, בתקנות אלו נקבע לגבי צעיר – "במשך שעתיים ביום לכל היותר, אם כל מטען אינו עולה על 20 ק"ג; במשך למעלה משעתיים ביום, אם כל מטען אינו עולה על 16 ק"ג..." תקנות אלו כבר בוטלו ואין לפעול על פיהם. בשנת 1995 ובחלוף למעלה מארבעים שנה מאז חקיקת התקנות הישנות, המחוקק המשנה התקין תקנות חדשות המשנות את הרף הנדרש לסטנדרט התנהגות ביחס לצעירים עד גיל 18 , וממנו ניתן לבחון את הסטנדרט הנדרש ביחס למבוגר. תקנות עבודות הנוער (עבודות אסורות ועבודות מוגבלות), תשנ"ו – 1995 (להלן: "התקנות החדשות") שבאו במקומן, קבעו
בתוספת לתקנות החדשות נקבע כדלקמן:

"העברת חפצים ממקום למקום שלא על-ידי כלי הרמה מכני אלא אם כן נתקיימו ההגבלות האלה: לגבי נער – (1) במשך שעתיים ביום לכל היותר, אם כל מטען אינו עולה על 12.5 ק"ג".


משלא הותקנו תקנות ביחס למשקל המרבי המותר להרמה לבגיר, הסטנדרט שבתקנות הישנות הוחל
מכוח קל וחומר לסבירותה של התנהגות המעביד לעניין עובד בגיר. כך נקבע מפורשות על ידי כב' השופטת דורנר בעניין מרקוביץ,

פסק דין
שאליו חברו כב' השופטים אור וזמיר. על רקע האמור הסכימו בתי המשפט לראות במשקלים בסדר גודל זה ואף במשקלים של עד 30 ק"ג ובפרט מקום ששני עובדים נשאו או יכלו לשאת במשא משקל מותר שאינו מצריך אמצעים מיוחדים. להדגיש בפרשת מרקוביץ בית המשפט מצא כי משקל של 30 ק"ג אשר הורם על ידי שני עובדים, באופן חד פעמי, (כל אחד 15 ק"ג)
הינו סביר בהשוואה למשקל המותר לנשיאה ביחס לקטין. טעות לקרוא סטנדרט המשקל הסביר שנקבע במרקוביץ כ 30 ק"ג, עבור עובד אחד, כמשקל מרבי להרמה. בעובדות אותו מקרה מדובר בהרמה על ידי שני עובדים
על ידי הרמה חד פעמית ולא כבמקרנו מדובר בעבודה חוזרת ונשנית של הרמה.

עלי עתה להדגיש כי התקנות החדשות קובעות שתי מגבלות רלבנטיות לעניינו, הראשונה: המשקל המרבי המותר ; השניה : משך העבודה המותרת בהרמה שעתיים ביום (במימד משך הזמן לא חל שינוי בין התקנות הישנות לחדשות).

אני סבור כי התקנות החדשות יש בהן לשמש סטנדרט לבחינת ביחס הסטנדרט הנדרש ביחס למבוגר, הן ביחס למשקלי המרבי והן ביחס למשך הזמן שעובד יכול וצריך לעבוד בהרמה ממושכת.

האחריות שנקבעה בבית המשפט העליון בעניין "מוריס טיטו"
ואף "במרקוביץ" , נבחנה ונקבעה ביחס לאירוע בודד, נראה לי הדבר מתעצם יותר, מקום שהנתבעת מעסיקה
יום ביומו את התובע בעבודת סבלות והרמה, שבמהלכה
נדרש העובד לבצע מספר רב של פעולות הרמה ונשיאה למשקלים של 24 ק"ג, מדי יום ובמספר שעות לא מבוטל. המשקל הרב של המשא (24 ק"ג) , יוצר מעמסה על כל הגוף, והסיכונים הנובעים מהרמה הם אותם סיכונים הנובעים מנשיאה של המטען. ראו והשוו
ת"א (מחוזי חיפה) 1223/00 חיים נ' החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ, (ניתן על ידי כב' השופטת ש. וסרקרוג, היום 01.08.05, לא פורסם ; ע"א (מחוזי חיפה) 4758/98 אורנים סיילנסר בע"מ נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 16.03.00, לא פורסם ; ע"א (מחוזי חיפה) 1089/03 ואזנה חנניה נ' קיבוץ עין השופט.

העסקת העובד מספר שעות כה רב בעבודת סבלות הכולל הרמה של משקל 24 ק"ג מספר פעמים ביום, ללא הגבלת תקרת השעות בהן יעבוד התובע בהרמת משקולות, ללא ביצוע החלפה בתפקיד של מלקט ובודק במהלך יום העבודה, ללא אמצעי עזר וללא עזרה של פועל נוסף, עולה כדי סיכון מיוחד, שגרר אחריו חובה של המעביד להדריך את עובדיו לגביו וליישם שיטת עבודה בטוחה. אני סבור כי צירוף המשקל ומשך שעות רבות בעבודה פיזית של הרמה, הופכים את הסיכון
לסיכון חריג.

הנני דוחה את טענת הנתבעת כי המחוקק הישראלי אימץ ביחס להרמת משאות את הסטנדרט שנקבע בספר (
acgih
) , התקנות אימצו את ההוראות אך ורק ביחס לניטור סביבתי כעולה מהתקנות אך לא לעניין המשקל המרבי להרמה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי כי במקרה זה יש מקום להטיל אחריות על הנתבעת וזאת בשל הטעמים הבאים:

א.
מתוך הראיות שהובאו עולה כי דרך שגרה עסק התובע בהנעת מטענים שמשקלם מגיע גם כדי 24 ק"ג וזאת למשך לפחות 8 שעות ביום ואף למעלה מכך, כשהכין כעולה מת/7 40 משטחים. לא מדובר בפעולה חד פעמית, אלא בפעולה חוזרת ונשנית למשך למעלה מ-40 פעולה של העמסה של קרטון, לפחות, של 24 ק"ג, וזאת מעבר למשקלים פחותים.

ב.
הרמת הארגזים במשקל כזה ונשיאתם נעשתה בחלק לא מבוטל של עבודתו ויצרה עומס בלתי סביר על גופו בכל עת שעסק בליקוט ידני של
הסחורה בתוך המחסן. ביצוע העבודה באופן המתואר לעיל נעשה ללא שהודרך בצורה נכונה כיצד להרים את הארגזים ולמעשה כמעט ללא עזרה.

ג.
העובדה שרק בנקודת זמן מסוימת אירע מה שאירע אינה שוללת או פוגמת במשמעות המצטברת של העמדת התובע בתנאי עבודה שכאלה וכפועל יוצא מכך חבות הנתבעת לשאת בנזק שנגרם.

ד.
מהמעסיק מצופה לפקח על עובדיו ולוודא כי ככל שנתן להם הנחיות, אלה מבוצעות. פיקוח כזה לא נעשה ולא הוברר האם טרח מי ממנהליו של התובע להורות לו שלא לבצע את העבודה באופן בו היא בוצעה על ידו.


ה.
מעביד המודע לכך שעובדיו עובדים בעבודה פיזית קשה, מחויב להקפדה יתרה על תנאי העבודה ועל ביצוע העבודה באופן זהיר ובטוח. נטיית כל אחד מהעובדים תהיה לבצע את העבודה במהירות לעיתים על חשבון הקפדה על התנהלות בטוחה יותר. תפקידו של המעביד הוא להביא לכך שעובדיו ימלאו אחר ההוראות הנדרשות וישתמשו בעזרים השונים שהוא מעמיד לרשותם.

ו.
ברגיל, אין די בהעמדת הכלים, והעזרים לרשות העובד, אלא על המעביד החובה ליצור סביבת עבודה שתביא לכך שייעשה שימוש באותם כלים ועובדיו לא יעבדו באופן שבו הם משנעים בידיהם עשרות פעמים ביום קרטונים כבדים; קל וחומר מקום לא סופקו עזרים אלו כלל ועיקר כפי שהוכח בעניינו.

ז.
לא הועמדה כל עזרה, התובע נשא לבדו במעמסה ואף לא נשקלה על ידי המעביד העמדת עובד נוסף שיעזור לתובע במשימתו. עבודה בתנאי עבודה
בהם מרכיב לחץ הכרוכה בעבודה פיזית קשה מחייב קביעת משקל מתאים, המעביד לא שקל להגביל את משקל השק למשקל נמוך ומתאים על מנת להקל על העובד ולא שקל שיטת עבודה הולמת, כגון שני עובדים להכנת הזמנות שיש בהם משקל קרטון של 24 ק"ג.

ח.
אני מסכים עם חברתי השופטת עדוי בת.א. 17527/05 כשקבעה כי מעביד הבוחר להעסיק סבלים תוך הנהגת שיטת עבודה פיסית ידנית ללא אמצעי עזר, צריך לקחת על עצמו את הסיכון בביצוע אותה עבודה.


מכל האמור, בהעדר הדרכה ואזהרה, בהעדר שיטת עבודה (החלפת תפקידים בין הבודק והמלקט במהלך היום) ובהעדר המצאת עזרים מכאניים או העסקת עובד נוסף, כשל המעביד בחובתו, ועל כן אני סבור, כי הדבר באחריות הנתבעת.

ח. אשם תורם;

הנתבעת טענה, לחילופין, שיש להטיל על התובע אשם תורם. התובע סבור שאין לעשות כן.

קביעת האשם התורם נעשית תוך פניה למבחן האשמה המוסרית בין הצדדים ולאחר קביעה כי הניזוק לא נהג בזהירות הסבירה, יש לחלק את האשמה בין המזיק לבין הניזוק תוך 'הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד...' (ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח'
נ' יגאל תנעמי'
פ"ד נח(1),עמ'
1 ), אשם תורם יוטל על עובד מקום בו ניתן לייחס לו את יצירת הסיכון תוך הפעלת 'שיקול-דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד...' (ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא (4) 524 (1987)).

במקרנו, פעל התובע באופן מסוכן ואף אם היה על המעסיק לפעול בצורה אחרת ניתן לצפות גם מהתובע שינקוט צעדים כדי להרים את הקרטונים בצורה בטוחה יותר וייעזר
בחבריו לעבודה להרמת המשא הכבד. בהביאי בחשבון את האשמה המוסרית שדבקה במעשיו ובמחדליו של כל אחד מהצדדים אני מעמיד את אשמו התורם של התובע על 5%.

ט. על הקשר הסיבתי והעמימות;

המומחה, ד"ר קליגמן , קבע באופן פוזיטיבי כי קיים קשר רפואי בין עבודתו לבין המגבלה והנכות. המומחה הוסיף כי לא ניתן לייחס את הנכות לארוע תאונתי בודד, אלא קבע בחוות דעתו, כי הנזק והנכות שנגרמה, נגרמה על בסיס מנגנון המיקרו טראומה, לפיו נגרמו לתובע פגיעות זעירות, כעולה מאופי עבודתו, שגרמה כל אחת לנזק זעיר שהצטברותם, לאורך זמן, הובילה למצבו של התובע כפי שהוא היום.

ככלל, הנטייה היא שלא לסטות מחוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, בהיעדר טעות בולטת. כך, לדוגמה, נאמר בע"א 3056/99 שטרן נ. המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949:

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה
בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן..." .

עם זאת, מסקנות המומחה לעולם אינן באות במקום מסקנות בית המשפט, וההכרעה הסופית לעולם מסורה בידי בית המשפט, המומחה מטעם בית המשפט
לא נחקר על חוות דעתו, חוות דעתו בהירה ונהירה לעניין הקשר הסיבתי ובהיות המגבלה נובעת מתנאי העבודה, אין מקום לסטות ממנה בהעדר כל נימוק לכך.

על קיומה של זיקה עובדתית בין אשם לבין נזק, ניתן להסיק על פי רוב, מהמבחן הידוע של "הגורם שאין בלתו". בשאלת הקשר הסיבתי המשפטי, החילה הפסיקה שלושה מבחנים והם: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר - ראה, לדוגמה, ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, בעמ' 146 מול ג'-ד' ; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ. מוסטפא עואד, פ"ד מד(1)
422, בעמ' 437; ע"א 2028/99 פאר נ. חברה לבניין סילובט (1964) בע"מ, פ"ד נה (3) 493. במקרנו קיים קשר בין תנאי העבודה לבין הפגיעה .

על כן, נכות התובע נובעת מתנאי העבודה.

יחד עם זאת, המומחה בחוות דעתו לא היה מודע לתקופת עבודה קודמת בתנובה. כעולה מהראיות ובפרט מוצג נ/25 לפיו קיימת הודאת בעל דין כי התובע עבד גם בתפקיד מלקט סחורה והרים משאות במשקל הנע
עד 20 ק"ג. התובע מצדו טען והמשיך לטעון כי לא עבד כל עבדוה פיזית אצל תנובה והיה בתפקיד בודק.

הדבר משתלב עם חוות דעתו של מומחה בית המשפט ומומחה בית הדין אשר ידעו על תקופה של כשלוש שנים בשירות הנתבעת, והביעו דעתם שמדובר בתקופה גבולית. סביר יותר כי העבודה החלה עוד קודם בתנאים זהים אצל תנובה, ואז הסתייגות זו לא הייתה באה לעולם מצד המומחה. הסתייגות שנעלמה בשאלות ההבהרה לאחר שהמומחה הבין כי הייתה עבודה קודמת בתנאים דומים בשירות חברת תנובה.

נוכח הודאת תנובה ורצונו של התובע להמעיט בתקופת העבודה בתנובה לצורכי התביעה כאן, אין לקבל את גרסתו. הנני קובע כי התקיימו אותן נסיבות עבודה. תנובה לא נתבעה ישירות על ידי התובע ולא ברור מדוע. אך בכל מקרה נוכח עמדתו כי לא עבד עבודה פיזית שם, בחר שלא לתקן את כתב התביעה.

במקרנו, קיים קשר סיבתי מוכח בין ההתרשלות לבין קיומו של נזק והעמימות נסבה על שיעור הנזק שניתן לייחס לגורמים מעוולים מתוך נזק כולל. במקרנו, קיים מעשה עוולה שגרם לנזק - הוסיף על הנזק הקיים תוספת שאינה ידועה ואינה ניתנת להפרדה. במקרה כגון דא, השייך למשפחת המקרים בהם קיימת "עמימות עובדתית", ובו ברור כי התבצע מעשה עוולה וכי הוא גרם לנזק, אולם לא ניתן לקבוע את שיעורו ועד כמה החמיר את המצב הקיים, נקבע בפסיקת בית המשפט (ראו: עא 8279/02 זאב גולן נ' עזבון המנוח דר מנחם אלברט ז"ל ע'י דורה מנחם (טרם פורסם, ניתן ביום 14.02.06)) כי ניתן לפסוע בשלושה נתיבים על מנת להכריע בשאלת גובה הנזק, או ליתר דיוק, בגובה הנזק המיוחס למבצע העוולה. האחד- העברת נטל השכנוע לעניין היקף הנזק אל כתפי הנתבע – ככל שזה יצר את העמימות העובדתית בכך שמנע מן הניזוק להוכיח מהו שיעור הנזק שנגרם בעטיו של המזיק המעוול; השני – קביעת גובה הנזק על דרך האומדנא,; והשלישי – פסיקה על פי דוקטרינת הנזק הראייתי המהותית.

באשר לדרך הראשונה, קרי – העברת הנטל, נקבע כי העברה זו לא תתבצע כדבר שבשגרה. תחילה יש לברר ממה נובעת העמימות. לעיתים העמימות הינה אינהרנטית לסוג הנזק, אולם במקרים אחרים, העמימות נובעת מכך שהניזוק לא הביא ראיות אשר ביכולתן להסיר את מעט העמימות ולהבהיר מהו חלקו של המזיק משיעורו הכולל של הנזק. במקרים מן הסוג השני יבחן בית המשפט האם אכן יצר המזיק באשמו את העמימות העובדתית אם לאו, וייטה שלא להעביר את הנטל במיוחד במקרים בהם חלקו של הנזק לא נגרם על ידי גורם בר-אשם או במקרים בהם חלקו של המזיק-הנתבע קטן ביחס לכלל הנזק. אך ככלל, על המבקש העברת הנטל לשכנע את בית המשפט כי קיימת עמימות, וכי נגרמה באשמתו של המזיק.

באשר לדרך השניה,
קרי – פסיקה על דרך האומדנא, נקבע כי למעשה, במקרים רבים נפסוק שיעור הנזק על דרך האומדנא, אולם על מנת לפסוע בדרך זו, על הניזוק להניח תשתית מינימאלית על בסיסה יאמוד בית המשפט את שיעור הנזק, כאשר תשתית זו תתחום את הכרעותיו הסבירות של בית המשפט, להבדיל ממקרים בהם אין כל דרך לשער את גובה הנזק ואז ישנו חשש לפיו ילך הדין אחר הדיין, או בהשאלה מן המשפט האנגלי "כאורך רגלו של הצ'נסלור" .

על פי הדרך השלישית – היא פסיקה על פי דוקטרינת הנזק הראייתי – רואים את העובדה שהתובע אינו יכול להוכיח את שיעור נזקו כראש נזק עצמאי, אשר ניתן להיפצות בגינו. יחד עם זאת, נקבע כי על התובע להוכיח כי אכן נגרם לו נזק ראייתי. עוד נקבע כי במקרים מעין אילו גובה הנזק בגין ראש נזק זה יקבע על ידי הערכה (ראו גם: אריאל פורת, אלכס שטיין, דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות, עיוני משפט כא (תשנ"ח) 191, 238-241). אולם ככלל לא נקלטה שיטה זו במשפטנו.

אין מקרנו נופל לגדר הגולגולת הדקה כלל, לטעמי מקרנו נופל לסיטואציה בה
נגרם נזק על ידי מעוולים שפעלו בנפרד כאשר לא ידוע איזה חלק מהנזק גרם כל מעוול, והנני בוחר לפסוע בדרך שהתווה המומחה מטעם בית המשפט, לשייך את הנזק שנגרם בידי הנתבעת לשני המעבידים לפי החלק היחסי של תקופות העבודה אצל כל אחד. המומחה של בית המשפט קבע שהנזק נובע מהפעלת מנגנון המיקרו טראומה, אשר, כאמור, יוצר לשיטתו של המומחה מטעם בית המשפט נזק שאחראית לו הנתבעת בחלקו וגם המעסיק הקודם - חברת תנובה. המומחה קבע כי יש לחלק את האחריות בין שניהם, לאחר שקבעתי כי תנאי העבודה היו זהים, לפי תקופת העבודה היחסית. משכך הנתבעת גרמה ל- 56 % מהנזק ואילו תנובה גרמה ל 44% מהנזק שנגרם לתובע. אימוץ קביעה זו של המומחה בנסיבות תיק זה הולמת את העמימות של התרומה של כל מעוול ואשר לא הובררה בפני
עד תום.

בעא 8279/02 זאב גולן נ' עזבון המנוח דר מנחם אלברט ז"ל ע'י דורה מ, פ''ד סב(1) 330 קבע כב' השופט ריבלין:

"למעשה, כמעט בשום מקרה לא יכול בית המשפט לחשב באופן מדויק לחלוטין את הנזק שנגרם, למצער בתביעות נזיקין, ועל כן כמעט תמיד נדרש הוא להסתייע בהערכה במידה כזו או אחרת. אין קו גבול המפריד בין הגדרה מדויקת של הנזק לבין קביעתו על דרך אומדן."

משכך, ביהמ"ש בדיעה כי יש מקום לאימוץ חוות הדעת של המומחה ובפרט בהבהרה שנתקבלה על ידו כבסיס לקביעת אחריות הנתבעת שבפני
.

י. הנזק;

כאב וסבל;

בהתחשב בגובה הנכות, בתקופת אי הכושר, גילו
ובמהות הפגיעה, אני פוסק לתובע פיצוי בסכום של 200,000 ₪.


הפסדי שכר בעבר;

שכרו הרבע שנתי של התובע לפני פיטוריו עמד על סך 3,907 ₪. השכר מוצמד נכון להיום 5,192 ₪.

מאז פיטוריו על ידי הנתבעת לא שב למעגל העבודה. הניסיון התעסוקתי של התובע כלל עבודה פיזית לפני הפגיעה הן אצל הנתבעת והן במקומות אחרים. לא ניתן לשייך את תקופת אי עבודתו מאז פיטוריו ועד היום על רקע המגבלה בלבד, למגבלה תרומה לא מבוטלת ולכן ראוי לפסוק בגין כל העבר סכום לפי הנכות התפקודית בשיעור 40% מאז הפסקת עבודתו ועד היום.

מאז חודש 11/00 ועד היום חלפו 167 חודשים.

5,192 ₪ *40% *167 חד' = 346,825 ₪.

סכום זה יש להוסיף הפרשי ריבית והצמדה מאמצע התקופה ועד להיום
הסכום יעמוד על סך 463,455 ₪.

הפסד בגין גריעה בכושר השתכרות והפסדי פנסיה;

התובע בן 42 כיום. נותרו לו 25 שנים עד להגיעו לגיל פרישה (67). מקדם ההיוון 211.8, בסיס השכר 6,800 לעתיד בהתחשב כי שכרו היה גדל בתקופה זו, והיה יכול לכלול שעות נוספות, ראוי להעמידו על סך 7000
₪ והנכות התפקודית בשיעור 40%.

סכום זה
עומד על סך 593,040 ₪.

הפסדי פנסיה;

הנני פוסק בגין ראש נזק זה סך 90,000 ₪.

עזרת צד ג';

התובע לא הוכיח העסקת עזרה בשכר ומאחר ולא היה במצב סיעודי, גם אם קיבל עזרת בני משפחה לא חרגה זו מהמקובל ועל כן אינה ברת פיצוי כאמור בע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד ל"ד(3) 580, 588: "לא היה מקום לפסוק פיצוי לאביו של המערער כמיטיב, בקשר לטיפול בבנו בעת מחלתו בעקבות התאונה, משלא השתכנע בית המשפט כי הדבר היה מעבר לדאגת אב לבנו וכי נגרם בגין נזק ספציפי".

לאור הפגיעה, הממצאים הרפואיים, העזרה שהוענקה לתובע על ידי בני משפחתו, ההגבלות שנבעו מכך בתפקוד היום יומי, הנני פוסק של 50,000 ₪.

הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה והוצאות כלליות בעבר ובעתיד;

מדובר בתאונת עבודה. הנני פוסק בגין הוצאות שלא ניתן לקבל בגינם החזר על ידי המוסד לביטוח לאומי סך של 15,000 ₪.

סיכום הנזק;

נזקיו של התובע מסתכמים, אם כן, כדלקמן:


(א)
הפסד שכר בעבר


463,455 ₪

(ב)
הפסד שכר בעתיד ופנסיה

593,040 ₪

(ג)
כאב וסבל




200,000 ₪

(ד)
עזרת צד ג' עבר ועתיד


50,000 ₪

(ה)
הוצאות



15,000 ₪

(ו)
הפסדי פנסיה



90,000 ₪



_____________________________________


סה"כ




1,411,495 ₪.


בניכוי אשם תורם 5%
1,340,920 ₪.


ניכוי מל"ל;

בהלכת פרלה עמר (רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350 (2003)) נקבעו שני עקרונות עיקריים: האחד – שיעור הנכות הכוללת מוכח על ידי מומחים רפואיים המתמנים על ידי בית המשפט. השני – הניכוי היחסי של תגמולי המל"ל, עקרון אשר "שוכלל" והובהר בפסק הדין בענין כלל (רע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (27.3.2011)),
אשר במידה רבה הבהירה את הסוגיה שעניינה שיעור ניכוי גמלאות מל"ל, כאשר אלו משולמות לנפגע בתאונת הדרכים בגין נכות הכוללת פגימות שאינן קשורות לתאונת הדרכים וכאשר לא נקבע על-ידי המל"ל קשר סיבתי בין הנכויות המוכרות על-ידו לבין תאונת הדרכים. לפי ההלכת "כלל" משיעור הנכות הכוללת הנוכחית של הנפגע (כפי שהוכחה בבית המשפט) יש לנכות את שיעור הנכות של הנפגע עובר לתאונה (הנכות הקודמת). היחס שבין ההפרש הנ"ל לבין הנכות הכוללת הנוכחית מבטא את שיעור הניכוי של תגמולי המל"ל.

נכות משוקללת של כל הנכויות עומדת בשיעור
63.15%, הנכות שאינה קשורה בתאונה הינה 26.9%, אי לכך שיעור הניכוי הינו ( 26.9/63.15
- 1 )= 57.5%. אי לכך ניכוי המל"ל יעמדו על סך
840,173 ₪.

אין מקום לנכות תשלום דמי אבטלה .

אי לכך ההפרש בין הסכומים ( 1,340,920 ₪ - 840,173 ₪ ) הינו 500,747 ₪.

כ. התוצאה;

הנני מחייב את הנתבעות, לשלם לתובע
285,425 ₪ ( סכום השווה ל 57%) , בצירוף הפרשי ריבית והצמדה החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

הנתבעת תשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% בצירוף מס ערך מוסף, מהסכום
וכן את החזר הוצאות המשפט (האגרה, חוות דעת המומחים מטעמו וחלקו בחוות דעת מומחה בית המשפט ). כל הוצאה תושב בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתה. הסכומים ישולמו בתוך 45 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי בא כוח הנתבעת.

הודעת צד ג';

כלפי תנובה
;

נוכח העובדה כי הנתבעת חויבה בגין התקופה בה נמצאת אחראית ולאחר חלוקת הנזק בין המזיקים, הנני דוחה את הודעת צד ג' נגדה. התובע באופן מודע בחר שלא לצרפה בכל שלב משלבי המשפט.

במכלול הנתונים, אין צו להוצאות ביחס להודעת צד ג' כלפי תנובה.

הודעת צד ג' נגד פאר- שירותי כוח אדם בע"מ;

לגבי פאר, אין מחלוקת שהייתה המעבידה הישירה של התובע בחלק לא מבוטל מהזמן. חברת פאר
סיפקה את כוח האדם לביצוע העבודה במפעל בתפקיד לקט סחורה . למרות זאת לא ידעה פאר מה בדיוק קורה במפעל, לא היה מודע לסביבת העבודה הבלתי-בטוחה של העובדים, להיעדר הפיקוח ולסכנות האורבות להם. פאר לא דאגה להדריך את העובדים, לא דאגה לפיקוח על בטיחותם, לא התריעה על הסכנה
שבסוג זה של עבודה.

אחריות חברת כוח האדם כמעסיק ישיר כאחריותו של מעביד לבטיחותם של העובדים. בנסיבות תיק זה
יש להטיל על הנתבעת ליוור ישראל בע"מ

אחריות גדולה יותר מאשר על פאר שירותי כוח אדם
שכן דומה כי אשמתה המוסרית גדולה יותר. ליוור ישראל
היא בעלת המפעל, בעלת הידע והכישורים, היא שקבעה את שיטת העבודה, ועל כן, צפוי היה כי היא זו שתדאג לבטיחותם של העובדים, ובמידת הצורך תנחה את פאר כוח אדם, ששימש רק כספק כוח אדם
מטעמה, כיצד לדאוג לעובדים ולהבטיח כי לא ייפגעו בעבודתם. הנני סבור כי 30% אחריות הינה על פאר שירותי כוח אדם ו 70 % הינה באחריות הנתבעת.

אי לכך ההודעה כלפיה מתקבלת ועליה להשיב לנבעת 30% מכל סכום ששולם על ידה לפי

פסק דין
זה, בצירוף החזר אגרה ושכ"ט עו"ד בשיעור 15% בתוספת מע"מ כחוק.

תוגש פסיקתא לחתימתי.

הודעת צד ג' נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ:

דין ההודעה להתקבל. אין חולק כי מגדל ביטחה את הנתבעת בתקפה הנטענת. נוכח קביעת מומחה בית המשפט לפיה הנזק והנכות, נגרמו על בסיס מנגנון המיקרו טראומה, לפיו נגרמו לתובע פגיעות זעירות, כעולה מאופי עבודתו, שגרמה כל אחת לנזק זעיר שהצטברותם, לאורך זמן, הובילה למצבו של התובע כפי שהוא היום.

מכאן מתבקשת מסקנה כי חלק הנזק שנגרם לתובע הינו מעת תחילת העבודה ועד לסיומה, ושוב לא ניתן לקבוע בצורה מדויקת בכל מועד ומועד. אך קביעת המומחה, ביחס ליחסיות של התקופה מחייב לדידי גם ביחס בין חברות הביטוח.

על כן הסכום שעל הנתבעת לשלמו על פי

פסק דין
זה בניכוי הסכום שעל פאר שירותי כוח אדם להשיבו לנתבעת, יחולק בין חברות הביטוח מגדל
- 86% מהסכום וכלל
תישא בסכום השווה ל
14%.

בנוסף תשלם מגדל החזר אגרה ושכ"ט עו"ד
בשיעור 15% בתוספת מע"מ כחוק.

תוגש פסיקתא לחתימתי.

זכות ערעור תוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום,
י"ב חשוון תשע"ה, 05 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.







חתימה





ניתן היום,
ט"ז חשוון תשע"ה, 09 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.
















א בית משפט שלום 5058/03 יצחק קורן נ' ליוור ישראל בע"מ, קבוצת תנובה, פאר שירותי כוח אדם בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 09/11/2014)