פסקי דין על אילן סלע | פסקי דין על נוה אונו הותיקה

28004-08/12 תק     10/11/2014




תק 28004-08/12 אילן סלע נ' נוה אונו הותיקה








בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב - יפו



ת"ק 28004-08-12 סלע ואח' נ' נוה אונו הותיקה




תיק חיצוני:





מספר בקשה:
19

בפני

כב' השופטת
דנה אמיר


מבקש

אילן סלע


נגד


משיבים

נוה אונו הותיקה



החלטה


בפני
בקשת המבקש לפסול עצמי מלשבת בדין בתיק זה בשל חשש ממשי למשוא פנים לפי סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד – 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט").
לטענת המבקש, עלי לפסול עצמי מלדון בתיק מאחר ואינני אובייקטיבית וזאת בשל שגיאות משפטיות קשות בהן כשלתי ואופן ניהול ההליך המשפטי על ידי, אשר עולים כדי חשש ממשי למשוא פנים.
על פי המפורט בבקשה, קבעתי באופן קטגורי כי קיים בתיק זה מעשה בית דין, כאשר אין זה כלל המצב המשפטי. לטענת המבקש הנחתי הנחה שגויה לפיה חייב היה המבקש לתקן כתב תביעה מתנהל בהליך אחר משנת 2011 ולא לפתוח הליך חדש.
עוד נטען כי בעת הדיון התבטאתי כנגד המבקש כי הוא אינו מבין את מצבו המשפטי.
המבקש מוסיף כי חרגתי מהדין בכך שהתערבתי בהליך האדוורסרי וטענתי לטובת הנתבעת, וכי בשל השגיאות המשפטיות "נגזרו פעולותיו השגויות של בית המשפט למצוא דרך בה התובע ישא במחצית עלות התיקון", לטענתו נקלעתי למלכוד קשה בשל אימוץ טענת מעשה בית דין מטעם הנתבעת ולכן ניסיתי לשכנע את המבקש לפשרה תחת פסיקה לטובתו, הכל כמפורט בבקשה.
המבקש מפרטים בבקשתו טענות משפטיות באשר לתביעה גופה ובאשר לשאלה האם קיים מעשה בית דין בתיק זה ואף הפנה ל

פסק דין
שניתן בהליך אחר בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב בין אותם הצדדים כראיה לשגיאותי המשפטיות.

המשיבה בתגובתה מתנגדת לבקשה, הן בשל אי עמידת המבקש במועדים ואי הגשת תצהיר והן לגופה.
המשיבה טוענת כי לא היה כל משוא פנים בהתנהלותי בתיק זה , לטענתה נוהל בתיק זה דיון הוכחות יסודי , כאשר במהלך הדיון ומאחר וכתבי הטענות היו בפני
י מצאתי לפנות למבקש על מנת שישיב לטענות אשר הועלו בכתב ההגנה ותו לא.
המדובר בשאלות מעטות כאשר נשאלו על מנת לקבל תשובה וגרסה מהמבקש, בדיוק כפי שנוהג בית המשפט בקדם משפט וכל זאת מבלי שקבעתי עמדה בעניין.
לביסוס התנגדותה הפנתה המשיבה לדין ולספרות בעניין פסלות שופט, ובין היתר להלכות ופסקי הדין הקובעים מהם המבחנים שעל בית המשפט לבחון בבואו להכריע בבקשה לפסול עצמו בשל חשש ממשי למשוא פנים, ביניהם ב"ש 48/75 רחמים ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 375 (להלן: "הלכת ידיד"), בג"צ 2148/94 גלברט אמנון נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח (3) 573, 586-587 ע"א 3196/06 מלחם אקרם נ' ועדת הקבלה לפקולטה לרפואה – האוניברסיטה העברית בירושלים [פורסם בנבו, 14.6.06] ועוד רבים נוספים.
מוסיפה המשיבה לסיכום כי המבקש הינו עז פנים המנסה להטיל דופי ואימה על בית המשפט, כי המדובר בבקשה ריקה מתוכן ואף עותרת לחיוב הוצאות בגינה.
בתגובתם לתגובה, חוזר המבקש על טענותיו, הכל כמפורט בתגובה.

המסגרת הנורמטיבית:

סעיף 77א לחוק בתי המשפט קובע:

"(א) שופט לא ישב בדין אם מצא מיוזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט"

בישראל נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין, כי המבחן לפסלות שופט הינו מבחן אובייקטיבי. ראה הלכת ידיד.

על פי ההלכה הרווחת המבחן העיקרי לבחינת טענת הפסלות באופן אובייקטיבי הינו מבחן החשש הממשי למשוא פנים בפועל, ולא שיקולים של מראית פני הצדק. (ראה הלכת ידיד (עמוד 381) ויגאל מרזל, דיני פסלות שופט (2006) עמוד 112 ).

לדברי כב' הנשיאה (בדימוס) ד' בייניש:
"מעצם היות הבקשה לפסילת שופט בקשה רצינית, המטילה צל כבד על השופט אישית ועל מערכת השפיטה, נגזרת גם המסקנה, כי הראיות שיש להביא לשם הוכחת קיומה של עילת הפסלות חייבת להיות משמעותיות (ע"א 10379/06 ידיעות אחרונות בע"מ נ' גולדברג (לא פורסם): מרזל, 84). על כן, ברור כי חשדות, תחושות והשערות, הנעדרים בסיס עובדתי מעבר לאמירתם, אינם יכולים לשמש בסיס לטענת פסלות (ע"א 3863/04 הג'ונגל של אלי (1998) פרדסיה בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם) : מרזל, בעמ' 85".
ע"א 9311/06 משה סידון נ' רשות הטבע והגנים (2007), נבו הוצאה לאור.

נקודת המבט על פיה יש לבחון את שאלת הפסלות היא זו של השופט הממוצע והסביר, לא בעיני בעל הדין, עורך הדין או הציבור הרחב .

"השאלה איננה מה הרושם שיווצר בציבור הרחב או מה תגובתו של האדם הסביר...'האפשרות הממשית' עניינה התרשמותו הכללית של בית המשפט ממכלול הנסיבות שנוצרו ועל בית המשפט להשיב אם אלו יוצרים יסוד לסכנה שהשופט יהיה בעל דעה קדומה כזאת, שיהיה בכך כדי לשלול יכולתו לקיים משפט צדק. חשד בלבד אינו די לעניין זה, גם חשד סביר אינו יוצא מגדר חשד בלבד ובכך לא סגי".


מאיר שמגר, "על פסלות שופט – בעקבות ידיד תרתי משמע"
גבורות לשמעון אגרנט (1987), עמוד 107.
וכן ראה
ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן, פ"ד נא(4) 673 ויגאל מרזל, דיני פסלות שופט (2006) עמוד 140 )

עפ"י הלכת ידיד, אמת המידה לבחינה הינה אפשרות ממשית למשוא פנים וזאת בניגוד לאפשרות סבירה, כאשר אמת המידה העיקרית לבחינת קיומה של אפשרות ממשית למשוא פנים הינה השאלה האם היושב בדין גיבש דעה כך שאין הוא פתוח לשכנוע.

כאמור לעיל, הפנתה המשיבה לשורת פסקי דין והחלטות, אשר חלקן נסקרו לעיל, ביניהן בבג"צ 2148/94 גלברט אמנון נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3) 573 שם מסביר בית המשפט כי בעת הדיון בבקשה לפסילת שופט בית המשפט אינו נחפז לפסול שופט בשל אמירות של שופט במהלך הדיון, אלא בודק בכל מקרה אם קיימת אפשרות ממשית למשוא פנים. בנוסף מבהיר בית המשפט כי במבחן הינו "שהשופט גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ("המשחק מכור")".
כן הפנתה המשיבה להחלטת כב' השופטת גנות בע"א 3196/06 מלחם אקרם נ' ועדת הקבלה לפקולטה לרפואה – האוניברסיטה העברית בירושלים [פורסם בנבו, 14.6.06] הרלבנטית לעניין לאור טענות המבקשים בה נקבע בין היתר כי בית המשפט רשאי, בהליך קדם משפט, להביע דעתו באשר לסיכויי התביעה וההגנה ודעה שהיא רק בבחינת השערה לכאורה לפני שלב השמיעה של ההליך וטיעוני הצדדים אין בה, ככלל להעיד כי "ננעל ליבו של בית המשפט".

מן הכלל אל הפרט:
ראשית, צודקת המשיבה בטענה לפיה בקשה זו הוגשה בשיהוי ניכר שכן הדיון עליו מלין
המבקש במהלכו קם לטענתו החשש ממשי למשוא פנים נערך עוד ביום 28.5.14.
בהקשר זה יש לציין כי מספר ימים לאחר הדיון הגיש המבקש בקשה לקיום דיון נוסף בתביעה טרם מתן

פסק דין
, לה נעתרתי על אף התנגדות הנתבעת.
ברי כי לו סבר המבקש שקיימת אפשרות ממשית למשוא פנים , היה מגיש בקשה לפסילתי באותו המועד ולא עותר לקיום דיון נוסף.

מעבר לכך ועל אף שנטענו טענות עובדתיות בבקשה, לא צורף כל תצהיר מטעם המבקש.
יודגש כי המבקש הינו עורך דין וברי כי ידוע לו כיצד יש להגיש בבקשה ממין זה.

אציין עוד בפתח הדברים כי פרוטוקול הדיון מיום 28.5.14 מדבר בעד עצמו, תיקונו של הפרוטוקול לא התבקש ע"י המבקש עובר לקיומו של הדיון.

המבקש מבסס בקשתו על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים עקב שגיאות משפטיות קשות של בית המשפט.
אינני סבורה שטענה בדבר שגיאה משפטית של בית המשפט, קשה כקלה, יש בה כדי להקים עילת פסלות.
כידוע ערכאת הערעור היא המוסמכת לקבוע אם שגה בית המשפט קמא ולא מי מהצדדים.

באשר לתחושתי הסובייקטיבית, אבהיר כי בעת הדיון שנערך ביום 28.5.14
לא חשתי שיש בהתנהלותי משום משוא פנים או "שננעל ליבי", בין אם בשל שגיאות משפטיות מצידי או מכל טעם אחר.
אינני מוצאת מקום להתייחס לטענות בדבר "השגיאות המשפטיות הקשות" לגופן, על אף שנטענו בהרחבה בבקשה
ובתגובה לתגובת המשיבה, שכן טענות אלו אינן מן העניין. מקומה של טענה בדבר שגיאה משפטית הינה בבקשה לרשות ערעור על פסק הדין, היה ויסבור המבקש כי שגה בית המשפט לאחר מתן פסק דינו.
כן אינני סבורה שהתערבתי בהליך האדוורסרי. בית המשפט רשאי להפנות שאלות לצדדים על מנת לברר את הדרוש בירור וליבון לאור טענות העולות בכתבי הטענות, וכך נעשה.

באשר למבחן האובייקטיבי, יישומו
על המקרה הנדון מביא אותי למסקנה שלא קם חשש ממשי למשוא פנים מצידי המקים עילה לפסילתי מלדון בתיק זה.
כאמור, אין די בחשש, תחושה או חשד. כדי להביא לפסילתו של מותב על המבקשים להראות כי קם חשש ממשי באמצעות ראיות ממשיות – ראיות כאלו לא הובאו על ידי המבקש.

לעניין טענת המבקש לפיה קבעתי באופן קטגורי כי קיים במקרה זה מעשה בית דין, לא הונח ביסוס ראייתי לטענה.
מעיון בפרוטוקול עולה כי לא ניתנה כל החלטה הקובעת כי קיים מעשה בית דין.
כידוע, פסק הדין בהליך זה טרם ניתן והצדדים זומנו לדיון נוסף לבקשת המבקש.
ניסיון להביא הצדדים לפשרה, עליו מלין המבקש, דווקא מעיד על כך שדעתי לא הייתה נעולה ולא נקבעה כל קביעה על ידי, וכן שטרם גיבשתי עמדתי, בניגוד לנטען על ידו.
ודוק, לו הייתי מחליטה על קיומו של מעשה בית דין הייתי פוסקת כבקשת הנתבעת, במעמד הצדדים.

באשר לטענה לפיה התבטאתי כלפי המבקש כי אינו מבין את המצב המשפטי, טענה זו לא נתמכה בתצהיר כאמור, ואף לא פורט מהו השלב בו נאמרו הדברים לטענתו.
פרוטוקול הדיון אינו מלמד על אמירה כזו
ומעבר לכך, כמפורט לעיל, בע"א 3196/06 מלחם אקרם נ' ועדת הקבלה לפקולטה לרפואה – האוניברסיטה העברית בירושלים [פורסם בנבו, 14.6.06] נקבע בין היתר, כי בית המשפט רשאי, בהליך קדם משפט, להביע דעתו באשר לסיכויי התביעה וההגנה ודעה שהיא רק בבחינת השערה לכאורה לפני שלב השמיעה של ההליך וטיעוני הצדדים אין בה, ככלל להעיד כי "ננעל ליבו של בית המשפט"

כאמור,
ביום 2.6.14 בטרם ניתן פסק הדין עתר המבקש לקיום דיון נוסף בתביעה וביום 26.6.14, חרף התנגדותה הנחרצת של הנתבעת, נעתרתי לבקשה וקבעתי דיון נוסף שאמור היה להתקיים ביום 26.10.14 ונדחה לאור בקשה זו אשר הוגשה בסמוך למועד הדיון.
קבלת בקשת המבקש לקיום דיון נוסף, לבדה, שומטת את הקרקע מתחת טענותיו לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים או לכך שקבעתי קטגורית על קיומו של מעשה בית דין.
ברי כי לו הייתה דעתי נעולה בעת הדיון שנערך, בסיומו או בכל מועד שלאחריו, לא הייתי נעתרת לבקשה.
גם עצם הגשת הבקשה לאחר הדיון מעיד כי המבקש לא סבר, בתום הדיון שהתקיים, שקיים משוא פנים מצד בית המשפט או אפשרות ממשית לקיומו.

השאלה הרלוונטית הינה כאמור האם קיים חשש ממשי העולה לכדי אפשרות ממשית בפועל שהיושב בדין גיבש דעה כך שאין הוא פתוח לשכנוע – כאשר על המבקש את פסילתו להציג ראיות ממשיות לכך, הנבחנות במבחן האובייקטיבי על פי אמות המידה של השופט הסביר היושב בדין.

לאחר שסקרתי את טענות המבקשים והעובדות סבורני כי לא הונחה תשתית ראייתית המלמדת על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים, כנדרש על פי דין.

לאור המפורט בהחלטה, דין הבקשה לפסילתי להידחות.


המשיבה עתרה בפני
לחיוב המבקש בהוצאות– אינני מוצאת מקום להיעתר לבקשה בעת הזאת, שאלת ההוצאות בכללותה תידון בסוף ההליך, במסגרת פסק הדין.
נוכח הודעת המבקשים לפיה אין בכוונת להגיש ערעור על החלטה זו, הדיון אשר נקבע ליום ה- 17.11.14
יתקיים במועדו.
ניתנה היום, י"ז חשוון תשע"ה, 10 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.













תק בית משפט לתביעות קטנות 28004-08/12 אילן סלע נ' נוה אונו הותיקה (פורסם ב-ֽ 10/11/2014)