פסקי דין על רב חובל נחמן שי ת.ז. 52639382 פנקס ימאי מס' 24081

65/99 מ     26/03/2000




מ 65/99 מדינת ישראל/משרד התחבורה מינהל הספנות והנמלים נ' רב חובל נחמן שי ת.ז. 52639382 פנקס ימאי מס' 24081




בענין:
מדינת ישראל/משרד התחבורה
מינהל הספנות והנמלים

ע"י ב"כ עו"ד ד. איתני

נציג היועץ המשפטי לממשלה
רח' פנחס רוזן 72, ת"א 69512
המערערת
(התובעת)

- נ ג ד -
רב חובל נחמן שי ת.ז. 52639382
פנקס ימאי מס' 24081

ע"י עו"ד עציוני
, ל.ד. קומיסר ושות'

רח' פל-ים 2, בנין אורן, חיפה
המשיב
(הנאשם)
פסק דין
זהו ערעור על הכרעת דינו של בית הדין המשמעתי לימאים (להלן: "בית-הדין"), שניתנה ביום 9.3.99 לפיה החליט בית-הדין לזכות המשיב מהאישומים לפי סעיפים 118(3) ו118-(17) לחוק הספנות (ימאים) תשל"ג - 1973.

עיקרי העובדות הרלוואנטיות כפי שנקבעו ע"י בית הדין
1. המשיב שימש במועדים הרלוונטיים בתפקיד רב-חובל במיכלית "הקסגרם" (להלן: "האניה") שבבעלות חברת אל-ים אניות בע"מ.
ביום 30.1.97 שבה האניה ארצה מהפלגה בת מספר שבועות, והאניה עגנה בים הפתוח באיזור מעגן קצ"א שבאשקלון במרחק של כ2- מייל מהנמל. בשעה 16.30 הסתיים תהליך הורדת העוגן ואנשים מצוות האניה עשו הכנות לירידה לחוף.
בסמוך לשעה 17.30 התקרבה הסירה "תמר" (להלן: "הסירה") אל האניה על מנת לאסוף אנשי צוות שירדו מהאניה ולהובילם לחוף. בין אנשי הצוות שירדו מהאניה לסירה היה קצין האלחוט יהושע הורוביץ (להלן: "המנוח") אשר ירד מהאניה לסירה אחרי שירדו שלושה אנשי צוות. הירידה לסירה נעשתה באמצעות הכבש שקצהו התחתון כ3- מ' מפני הים, וממנו היה צריך לעבור לסולם חבלים כדי להגיע לסירה.
המנוח עבר מהכבש לסולם החבלים וירד בו מספר שלבים ואז נפל לים ליד דופן האניה במרחק כ3- מ' מהסירה.
מייד לאחר נפילת המנוח למים, נזרקו אל המנוח שני גלגלי הצלה, אחד מן האוניה והשני מהסירה. המנוח תפס באחד מהגלגלים והצליח לשחות אל הסירה ולאחוז בה. שלושת אנשי צוות האוניה, שהיו על סיפון הסירה, אחזו בו, ולאחר זמן מה הוא נשמט מידיהם ונפל למים. לאחר גישה נוספת של הסירה למנוח, הצליחו שלושת הימאים לאחוז בו שוב, אולם המנוח החליק מידיהם ונעלם במצולות הים.
במהלך האירוע האמור ולאחריו, נקט המשיב בפעולות ההצלה הבאות: נתן הוראה, באמצעות ההגאי של הסירה לאנשי צוותו שהיו בסירה, שמישהו מהם ייחגר בחבל וחגורת הצלה ויקפוץ למים כדי לנסות להציל את המנוח. לאחר שקיבל את התשובה "הם פוחדים להירטב", ביקש לדבר עם רב המשמנים והורה לו לקפוץ לים. תשובת רב המשמנים הייתה "אני מפחד, אני לא יודע לשחות". המשיב קרא בקשר לעזרה, ואכן לאחר כ- 30 עד 45 דקות, הגיעו למקום ספינות אזרחיות וספינות חיל הים, שלקחו חלק בחיפושים אחר המנוח, שגופתו נתגלתה למחרת בבוקר על החוף. כל אותה עת התרחקה הסירה מהאניה בשל רוחות וזרמים.
משך הזמן בין נפילת המנוח ועד שקיעתו במצולות הינו כ15- דקות, וגובה הגלים באותה עת היה כמטר וחצי. למעשה, המחלוקת העובדתית היחידה בין הצדדים היתה בדבר המרחק בו נמצאה הסירה מהאניה, במהלך נסיונות ההצלה ועד למועד העלמותו של המנוח.

2. בעקבות האירועים הוגשה נגד המשיב תובענה בבית-הדין המשמעתי לימאים בתיק 2152/97 ובו תוארו הפעולות והמחדלים שלו בפעולות חיפוש והצלה של המנוח ופורטו סעיפי האישום על פיהם הואשם המשיב בהתרשלות במילוי תפקידו או התנהגות באופן המסכן או עלול לסכן בריאותם או את חייהם של בני אדם הנמצאים בכלי השיט... סעיף 118(3), והתנהגות שאינה הולמת את תפקידו או את נוהג המקצוע וכללי הימאות הטובה בניגוד לסעיף 118(17) לחוק.
במהלך הדיון בבית הדין ביקשה המערערת לתקן את כתב האישום ולמחוק את סעיפי האישום 8.2, 8.3 ו8.5- לכתב התובענה שעניינם מחדליו של המשיב מלקבוע חובת שימוש באפודות הצלה בסירות הנוסעים, מלתרגל באופן סדיר משיית אנשים מהים, ומלוודא חגירת חגורת בטיחות הקשורה לחבל ההצלה בעת העלייה והירידה מהאניה לסירה.
במהלך הדיון העלה המשיב טענה שאין להשיב לאשמה ובהחלטת בית הדין מיום 13.1.99 נדחתה הטענה והמשיב חוייב להשיב לאשמה.
יצויין כי לבדיקת נסיבות המקרה מונו ע"י מנהל מינהל הספנות רב-החובל י.חיימס ורב-החובל צוקרמן שהגישו דו"ח חקירה מיום 23.2.97 ובין מסקנותיהם, (שהוגשו בבית-הדין בהסכמת הצדדים) נקבע כי "מרגע שהאלחוטן המנוח נפל לים, התנהלו הענינים באי סדר ובלבול באניה וגם בסירה, כפי שאפשר ללמוד מהעדויות השונות והסתירות בכל מיני פרטים חשובים, עד כדי כך שקשה לדעת מה בדיוק ארע מרגע הנפילה ועד שנעלם המנוח..." ונרשמו המלצותיהם המתחייבות מהאירוע והמסקנות שיש להסיק בעקבותיו.

3. הכרעת בית הדין
הכרעת הדין ניתנה ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של יו"ר המותב, עו"ד אלי שחף. בהכרעת דינו המנומקת, ביקש יו"ר המותב, להרשיע המשיב בהתנהגות שאינה הולמת את תפקידו כרב חובל בהתחשב בכללי הימאות הטובה, לפי סעיף 118(17) לחוק הספנות (ימאים), ולזכותו מן האישום בסעיף 118(3) בגין רשלנות במלוי תפקידו, או התנהגות באופן המסכן את בריאותם או חייהם של בני אדם, כאמור בסעיף 118(3) הנזכר לעיל.
יו"ר המותב סבר, כי הנאשם טעה כאשר הסתפק בתשובה השלילית שקיבל להוראתו לקפוץ למים, וכי "היה עליו לחזור ולפנות לאנשי הצוות האחרים שלו, וגם לאנשי הצוות של הגוררת (הסירה-ב.ג) ולהפעיל כל מידה של השפעה עליהם כדי שבקשתו - דרישתו תמומש ותצא אל הפועל ויינקטו צעדים ממשיים להצלת המנוח".
יו"ר המותב סבר כי אין צורך לדרוש מרב החובל שיקפוץ, הוא בעצמו, ויציל את הטובע, והשאיר בצריך עיון באם היה מקום לצוות על פלוני מצוות האניה לקפוץ מן האניה עצמה, תוך שהוא נוטה לחשוב כי היה בכך סיכון מיותר.
עוד סבר יו"ר המותב, כי המשיב טעה בהפעלת שיקול דעתו, כאשר נמנע מלהוריד סירת הצלה מן האניה למים, וקבע כי טיעוני המשיב, ש"במצב דברים זה אין כל הגיון ואין כל טעם בהורדת סירה, מה גם שהורדת סירה בנסיבות ההן הייתה מורכבת ומסוכנת", היו אך ורק תירוצים ולא נימוקים אובייקטיבים אמיתיים.

4. חבר המותב רב חובל רמי זולברג זיכה את המשיב מחמת הספק משני סעיפי האישום. עיקר הספק, אליבא דרב החובל זולברג, הוא בשאלה האם היה על רב החובל לנקוט פעולות להורדת הסירה. רב חובל זולברג דחה את טענת המשיב כי בנסיבות האמורות היה משום סיכון לאנשי צוות סירת ההצלה, אולם לא הגיע לכדי החלטה האם הורדה שכזו הייתה תכליתית ונדרשת לאור מכלול הנסיבות בעת הרלוואנטית. לדעת רב החובל, עד לשלב בו צוות האניה נכשל מלהעלות המנוח לסירה, לא נדרשה שום פעולה על ידי הקברניט, שלא יכול, היה עד לנקודת הזמן הזו, לצפות שיהיה כשל כזה חמור בסירה, ושהמנוח לא יועלה או לפחות יאובטח בחבל מפני נפילה בחזרה למים. עוד סבר כי עם היוודע דבר הישמטות המנוח מידי אנשי הצוות, "היה צריך להיות לכאורה נקיטת פעולות להורדת סירת ההצלה של האניה". גדר הספק לשיטתו היא "האם אי הורדה של הסירה למים, הגיע לכדי גלוי של חוסר ימאות טובה, או אולי טעות שבשיקול דעת של הקברניט?"
ר/ח זולברג נמנע מלהזכיר עמדתו בעניין תגובת המשיב לסירוב אנשי הצוות לקפוץ לים, וכן לא דן בשאלה האם היה מקום להורות למי מאנשים שעל האוניה לקפוץ לים, לרבות שקילת אפשרות של קפיצה לים בעצמו.
באשר לאישום לפי סעיף 118(3), קבע שהמחדלים המיוחסים למשיב בכתב התובענה אינם כלולים בשגרת הימאות הטובה באוניות, ולכן אין אשם מצידו של המשיב לעניין זה.

5. בהכרעת דינו של חבר המותב ר/ח מורדי חבר, קבע הוא כי המשיב זכאי. ר/ח חבר הסתפק בדרך הנמקה קצרה וכללית ביותר, תוך שהוא נמנע מלהתייחס למעשה לגופן של הטענות והשאלות המתעוררות. לדרך הנמקתו (או ליתר דיוק, אי הנמקתו) של חבר המותב חבר, אתייחס בהמשך.

טענות הערעור ונימוקיו
6. המערערת העלתה מספר טענות חלופיות. באופן כללי ניתן לחלק את ראשי ערעורה כדלקמן:
א) את עיקר יהבה, משליכה המערערת על מחדלו של המשיב מלהוריד את סירת ההצלה. לדעתה, טעה ביה"ד כאשר נמנע מלקבוע, כי גם אם הסיכוי למציאת המנוח היה מזערי, הרי שנוכח העדר הסיכון מהורדת הסירה, חייב היה המשיב להורות על הורדתה. לטענת המערערת, חובה היה על המשיב להכין סירת הצלה מייד עם נפילת המנוח למים, ולהורידה לכל המאוחר מייד עם אובדן קשר העין עם המנוח.
ב) על בית הדין היה להרשיע את הנאשם באי השלטת מרותו על אנשי צוותו, על מנת שיקפצו למים, כל עוד היה קשר עין עם המנוח. לאור העובדה, שאיש מהימאים לא שמע להוראותיו, היה על המשיב בשלב זה, לקפוץ בעצמו למים. לטענת המערערת, טעתה דעת הרוב כאשר התעלמה משאלת הקפיצה למים של אנשי הצוות בסירה ו/או באוניה, לרבות המשיב בעצמו.
ג) כטענה חלופית, טוענת המערערת, כי אם יוחלט שלא לקבל את ממצאיו של ביה"ד קמא באשר לאי קיום סכנה לבטחון אנשי הצוות בסירה, עקב תנאי הים ומזג האויר, אזי יש להרשיע את הנאשם באי ביצוע פעולות מקדימות, שהיו מונעות את האסון, ואשר התחייבו מתנאי מזג אויר חריגים.
ד) בנוסף לטענות אלו, מעלה המערערת שורת טענות באשר לטעויות שעניינן סדרי הדין ודרכי ההתייחסות לראיות, קביעת ממצאים עובדתיים ללא ביסוס ראייתי הולם, אי התייחסות לטענות המערערת, ואי מילוי חובותיו של בית הדין להכריע בעניין שלפניו מן הבחינה הערכית.

7. ב"כ המערערת מבקש לאמץ את גישתו של כב' השופט ביין בת.א. (ח"י) 1066/88 מ"י נ' רב החובל תדמור, לפיה כאשר מדובר בקביעת נורמות, נכנסים לתחום מומחיותו של המשפטן, ובכך עדיפות לביהמ"ש הרגיל על פני ביה"ד המקצועי, ועל כן גישתו היא לקבל בד"כ את קביעות ביה"ד באשר לממצאים, אך להעביר תחת שבט הביקורת השיפוטית את המסקנות הנורמטיביות הנובעות מהן.

8. עמדת המשיב
לעניין הורדת הסירה, חוזר ומדגיש המשיב שלא היה טעם בהורדת סירה נוספת למים. המשיב מסתמך, בין השאר, על עדות עד התביעה רב חובל צוקרמן, החתום על דו"ח החקירה, לפיה הוא מעריך שבנסיבות המקרה לא הייתה הורדת סירת ההצלה מהאניה תורמת למציאת הקורבן. כן מפנה המשיב לקביעתו של חבר המותב רב חובל זולברג, לפיה סירת ההצלה הינה כלי שיט מסורבל, המתמרן בכבדות כאשר הוא נושא מספר קטן של מפליגים. המשיב אף ביקש להביא לידיעתו של ביהמ"ש את אשר היה לטענתו בידיעת חברי בית הדין, ולתאר את מידת כושר תמרונה המוגבל של סירת ההצלה, ובהתאם את העדר הצורך, הטעם וההצדקה לפעול להורדתה לים, בה בשעה שהסירה "תמר", היתה בעלת יכולת התמרון העדיפה, ושעליה נמצאים אנשי הצוות הכשירים, נמצאת כבר במקום.

9. לעניין אי השלטת מרותו על אנשי הצוות, סבור המשיב כי אין זה מסמכותו על פי דין, ואין ביכולתו להורות ולכפות על איש צוות זה או אחר לקפוץ למים, וכי טענה זו לא הועלתה כלל בכתב התובענה. המשיב סבור כי פעל בעניין זה בדיוק כפי שהתבקש ממצב העניינים, הורה לאנשי הצוות לקפוץ למים, וכששמע שהם מסרבים לעשות כן, ביקש לשוחח עם מי מהם וחזר בפני
ו על ההוראה.

10. באשר לטענת המערערת, שמישהו מהאניה עצמה, היה צריך לקפוץ למים, טוען המשיב, כי בשלב בו התעורר צורך שכזה, היינו השלב בו ראה שאנשי הצוות בסירה מסרבים לבצע את ההוראה לקפוץ למים, רק אז היה עליו לשקול אם יש אפשרות והגיון בכך שיורה למישהו מהאנשים שעל האוניה לקפוץ למים, ובאותו השלב הסירה "תמר" הייתה כבר , לטענתו, במרחק 200-300 מטר, הים גלי, מזג האוויר גשום והחשיכה יורדת. במצב עניינים זה, סבר המשיב לטענתו, כי גם אם היה נמצא מישהו שמוכן לקפוץ לים, היה הדבר כרוך בסיכון של אותו איש צוות.

11. את טענות המערערת בעניין רשלנותו עקב אי ביצוע פעולות מקדימות כגון חיוב חגורת הצלה ויצירת מחסה באמצעות האניה, הגדיר המשיב כתמוהה וצורמת, והזכיר לעניין זה את ממצאי דו"ח החקירה והעדויות, מהם עולה כי החגורה לא טובה, מסוכנת והשימוש בה מסוכן ומיותר, והעובדה כי הנוהג הוא שאין יורדים עם חגורות ההצלה.

12. לעניין מידת התערבותו של ביהמ"ש בהחלטות ביה"ד, מקיש המשיב, בבחינת קל וחומר, מדברי כב' השופט זמיר בער"מ 1351/91 פינקלשטיין נ' ביה"ד למשמעת של עובדי עירית י-ם, פ"ד מט(5) 573, לפיהם ביהמ"ש יתערב במקרה רק אם אמות המידה שנקבעו ע"י ביה"ד חורגות מן המבחנים החלים על כל רשות מנהלית, ובעיקר מבחן הסבירות והמידתיות, או אם טעה ביה"ד ביישום אמות המידה על המקרה באופן הגורם לעיוות- דין. בהתאם לכך, סבור במשיב, כי רק בנסיבות מיוחדות וחריגות ימיר ביהמ"ש את שיקול דעתו בשיקול דעתם של רבי החובלים המנוסים, המכהנים בבית הדין.

13. לעניין מידת ההוכחה הדרושה להרשעה בביה"ד, סבור המשיב ,כי הינה זהה לזו הדרושה בהליך הפלילי, היינו על התביעה להוכיח את אשמת המשיב מעבר לכל ספק סביר. המשיב מסתמך על קביעתו של הנשיא שמגר, בעש"מ 3725/91 ראובן בכרך נ' מ"י, פ"ד מה(5) 401.

14. מידת התערבותו הראויה של ביהמ"ש לימאות בהחלטות ביה"ד
לעניין מידת ההתערבות הראויה, מקובלת עלי עמדתו של המשיב, המסתמכת על פסק הדין פינקלשטיין הנ"ל, לפיה ביהמ"ש לימאות יתערב רק אם אמות המידה שנקבעו על ידי ביה"ד חורגות ממבחני הסבירות ושאר המבחנים החלים על רשות ציבורית, או אם טעה ביה"ד ביישום אמות המידה על המקרה שלפניו באופן הגורם עיוות דין. בהתאם לכך תוגבל גם מידת התערבותי בהחלטת ביה"ד ותתמקד בשאלת סבירותה ותקינותה.

15. מידת ההוכחה הדרושה להרשעה
הלכת בכרך, עליה מסתמך המשיב בטענתו לעניין זה, איננה סוף פסוק בסוגיית מידת ההוכחה הנדרשת להרשעה בהליך משמעתי. נראה כי סוגיה זו, טרם הוכרעה סופית על ידי ביהמ"ש העליון, ובהחלט הועלו עמדות לפיהן, מידת ההוכחה הנדרשת איננה זהה לזו של המשפט הפלילי, ועשויה להשתנות לפי מידת כובד העניין הנדון. (וראה לעניין זה את עמדתו של כב' השופט זמיר בעש"מ 5550/98 גל-אור נ' מ"י, תקדין עליון, 99(1), תשנ"ט/תש"ס- 1999, 86).
עם זאת, לצורך ערעור זה, ומאחר ונראה שזו הדרך בה נקט חבר המותב, ר/ח זולברג, מוכנה אני להניח כי לצורך הרשעת המשיב, נדרשת מידת הוכחה של מעבר לספק סביר. יחד עם זאת אציין, כי בהקשר של הדיון המשמעתי, הספק שמעבר לסביר, בסוג סעיפי האישום בהם עסקינן, עניינו בהוכחת התשתית העובדתית/ראייתית, ולא בהסקת המסקנות הנורמטיביות הנובעות מהן. ככל שהדברים נוגעים לעיצוב נורמות ההתנהגות, ע"י ביה"ד, הרי שמטבע הדברים, אין הדברים ברורים ומוחלטים, וכמעט תמיד קיימת התחבטות ואיזון ערכים הנעשית ע"י ביה"ד. ואם תאמר, בכל מקרה בו ישנם פנים לכאן ולשם, כי אינו מגיע למידת ההוכחה הנדרשת, הרי שגישה כזו תמנע כל אפשרות מביה"ד למלא חובתו, לשקול הערכים השונים ולהכריע נורמטיבית על בסיס האיזון הראוי לדעת ביה"ד, שבין ערכים אלו.

16. סבירות החלטת ביה"ד המשמעתי
לאחר שבחנתי את מכלול הטיעונים והחומר שהוצג בפני
ניתן לומר כי הכרעת-הדין של יו"ר המותב עו"ד שחף, ושל חבר המותב, רב-חובל זולברג, סבירות מנומקות ועקביות, וגם אם נפלו פגמים דיוניים כאלו או אחרים בדרך החלטתם, אין פגמים אלו יורדים לשורשו של העניין.

17. לעומת זאת, לטעמי, אין החלטתו של חבר המותב רב-חובל חבר מנומקת דיה. והוא נמנע מלהיכנס לעובי הקורה, להתחבט, ולבחון את התנהגותו של המשיב, כשם שעשו זאת חבריו האחרים להרכב. כאשר חבר מותב אחד סבור כי המשיב התנהג באופן שאינו הולם את תפקידו, והשני מחליט לזכותו מאישום זה רק מחמת הספק, מתבקש לדעתי, שחבר המוטב השלישי, שהוא זה שמכריע את גורל המשפט, ואשר מחליט בדרך שונה או מנוגדת להחלטת חבריו למותב, ינמק ויסביר את הכרעתו ולא די בהערה כללית לפיה הנאשם פעל כמתחייב.
אין משמעות הדבר, כי חייב הוא להאריך בהנמקותיו ויכול הוא אף להסתפק, בהסכמה לחבר מותב זה או אחר, מן הנימוקים של אותו דיין, אולם לא כך עשה חבר המותב חבר. שלא כדעת רב- חובל זולברג, שזיכה המשיב מחמת הספק, היה רב-חובל חבר בדעה "שאין לייחס את חוסר הצלחת הצלת חייו של המנוח לתפקודו ו/או רשלנותו של הנאשם, אם אכן קיימת" ולכן לדעתו יש לזכות המשיב מכל אשמה.
דווקא בשאלה המרכזית של הדיון לא החליט, דהיינו - האם יש בתפקודו של רב-החובל התנהגות שאינה הולמת או מעשה רשלנות, והיא זו שעמדה בבסיס כתב התובענה שהוגש נגד המשיב והיתה נשוא המחלוקת בין הכרעת-דינו של עו"ד שחף לרב החובל זולברג.
משכך, נמצאת הכרעת בית הדין בכללותה על בסיס המחייב התערבות בית המשפט שלערעור שכן אל מול הרשעה, כדעתו של עו"ד שחף, וזיכוי מחמת הספק, כדעתו של רב החובל זולברג, אין בדעה השלישית להכריע את גורל כתב התובענה ואני נדרשת להתערב בענין עפ"י עמדתי והשקפתי לפי חומר הראיות שהובא בפני
בית הדין, ובמידת ההתערבות של בית משפט לערעורים על החלטת בית דין משמעתי.

18. אי הורדת הסירה למים
על אף הטעם הרב שבנימוקו של ב"כ המשיב בעניין הורדת הסירה, לפיה על פי גישת המערערת "אילו היו נמצאות במקום עוד 20 סירות על יד האניה, גם אז היה רב החובל צריך להוריד עוד סירה", אינני יכולה לקבל עמדה זו כפשוטה. עסקינן במידה הראויה, ובמידה הסבירה של הפעולות שהיה על המשיב לנקוט. אכן, הורדת 20 סירות הימה (או הימצאותן שם) חורגת ממידת הסבירות הנדרשת. אך האם אין באי הורדת אף סירה, כאשר במים ישנה סירה אחת, אשר מסתבר שאנשיה אינם מטים אוזנם להוראות המשיב, גם כן משום חריגה מן המידה הסבירה?
התשובה לשאלה זו, אינה חד משמעית ותגזר מנסיבותיו הספציפיות של המקרה הנדון. בחקירתו הנגדית של רב החובל צוקרמן שהיה מעורכי דו"ח החקירה, אישר שלא היה כל סיכון בהורדת סירת ההצלה לים, כך גם חשב חבר המותב רב חובל זולברג.
באיזון שבין הסיכוי שבהצלת חייו של המנוח, קטן ככל שיהיה, לבין הסיכון שבהורדת הסירה לים, שכאמור לעיל לא היה כלל, לא הייתה החלטת המשיב שלא להוריד סירה לים בתוך המתחם של ההחלטות הסבירות אותן היה ראוי לקבל. כנגד הסיכוי שבהצלת החיים, אינני מוצאת כל שיקול ראוי העשוי להטות את כפות המאזנים, לעברה של החלטת המשיב שלא להוריד סירה. נראה כי ככל שהדברים אמורים בדיני הים ובייחוד בפעולות הקברניט, עקרון קדושת החיים מחייב את נקיטתם של כל הפעולות הסבירות האפשריות להצלה ובלבד שלא יהיה בהם משום סיכון בלתי סביר או בלתי פרופורציונלי לסיכויי ההצלה, או שיעמיד את המציל בסיכון דומה לזה של המונצל. במקרה דנן, משנקבע כי לא היה כל סיכון, שומה היה על המשיב לנקוט בכל הפעולות הסבירות ובכללן גם הורדת סירת ההצלה.

19. שאלת הקפיצה לים מהאניה
הדברים האמורים לעיל, יפים, בשינויים המתחייבים, גם לשאלת הקפיצה לים מהאניה, שאלה שלדעתי לא זכתה למענה הולם, ע"י מי מחברי המותב. בעניין זה כתב עו"ד שחף: "אין כמובן צורך לדרוש מרב החובל שיקפוץ, הוא בעצמו, ויציל הטובע. ספק, אם כי זו בהחלט נקודה לדיון, אם היה מקום לצוות על פלוני מצוות האניה לקפוץ מן האניה עצמה. סביר שהיה בכך סיכון מיותר, אך שוב אין זה בטוח".
עו"ד שחף, כתב ששאלת הקפיצה למיים של אנשי צוות אחרים ראויה לדיון אך משום מה נמנע מלדון בה. רב חובל זולברג כלל לא התייחס, לסוגיה זו ואף לא להתנהגות המשיב בעניין הסתפקותו בתשובות אנשי הסירה הסרבנים, אשר לא סיפקה את דעת יו"ר המוטב.
הסיבה שסוגיה זו הינה מהותית בעיני, נעוצה בין השאר בכך, שלעניות דעתי, אם היה סיכוי כלשהו להציל את המנוח בשלב בו התברר כי האנשים בסירה מסרבים לקפוץ, הרי שהוא היה טמון בקפיצה של מי מהאנשים שבאניה למים. כנגד סיכוי זה, יש כמובן לבחון את הסיכון הכרוך בקפיצה שכזו למים. לעניין זה למדה אני מעדותו של רב חובל צוקרמן, אשר בתשובתו לשאלת רב חובל חבר העיד: "ההצלה היא חובה אך אין לדרוש ממישהו שיסכן את חייו כדי להציל אחר. להערכתי התבקש שמישהו יקפוץ". ומוסיף בחקירתו ע"י ב"כ המשיב: "בסיטואציה שנשמט להם והם ראו אותו- אזי מישהו היה צריך לקפוץ מהסירה או מהאניה וזה תלוי במרחק. 200 מטר -אין טעם. 20 מטר- יש טעם" ובחקירה החוזרת: "במרחק של 20 מטר ויש קשר עין עם הקורבן הייתי מצפה שמישהו יקפוץ למים מהסירה או מהאניה".
סוגיית המרחק של הסירה מהאניה בשלב שבו התעורר הצורך בקפיצת מי מאנשי הצוות, נותרה שנויה במחלוקת ולא נקבעו בה מסמרות.
על פי הגיונם הפנימי של דברי רב חובל צוקרמן, למדה אני, כי לא היה סיכון ממשי בקפיצה. רב חובל צוקרמן בוחן את שאלת הטעם שבקפיצה, כאשר הסירה בטווחים שונים אך לא את רמת הסיכון, שכן לפי שיטתו, אם היה סיכון לחיי הקופץ, אין לדרוש ממנו מלכתחילה לקפוץ. סוגיית המרחק מן האניה נותרה כאמור שנויה במחלוקת.
משהחליט המשיב כי יש צורך בכניסת מנציל למים, ומשנוכח, כי אנשי הצוות שנמצאים בסירה לא נשמעים לו, חייב היה לדאוג שמישהו מהאניה יקפוץ לים.
המשיב עצמו, בעדותו הראשית בבית הדין, העיד כי בעבר קפץ מספר פעמים למים להציל אנשים אחרים והסביר שלא קפץ למים כי היה עסוק בניהול המבצע: "אני חושב שאני לא הייתי צריך לקפוץ, אני רב החובל העוסק בניהול המבצע". הוא לא תאר שהיה סיכון כלשהו בקפיצה ולכן אין בדבריו הסבר נאות לכשל שבמהלך זה שנדרש כנסיון אחרון, אולי, להצלת המנוח.

20. לאור העמדות השונות בהכרעת-הדין המרשיעה של עו"ד שחף, ומנגד הכרעת-הדין המזכה מחמת הספק של רב החובל זולברג, ובהעדר דעה מכרעת ביניהם על פי עמדתי באשר להכרעת-הדין של רב החובל חבר, הגעתי לכלל דעה כי היה מקום להרשעת הנאשם בכך שלא עשה די למשיית המנוח מהים במיוחד ע"י אנשי צוות אחרים,לא הוריד סירה למים להקל ו/או לאפשר משייתו ולא הפעיל אנשי צוות אחרים לחיפוש אחריו.
אי לכך יש לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיב בהתנהגות שאינה הולמת את תפקידו כרב חובל בהתחשב בכללי הימאות הטובה, לפי סעיף 118 (17) לחוק הספנות (ימאים) התשל"ג - 1973.
אני מחזירה את הדיון לבית הדין לדיון והחלטה בדבר העונש שיש להטיל על המשיב.

ניתן היום י"ט באדר ב תש"ס, 26 במרץ 2000 בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק פסק-הדין לב"כ הצדדים ותודיע להם טלפונית כי פסק-הדין ניתן היום.
ב. גילאור
- שופטת
פנינה ב. / d000065999.1
1
בתי המשפט
בית המשפט המחוזי בחיפה
בשבתו כבית משפט לימאות
ימ 000065/99

בפני

כב' השופטת ב. גילאור









מ בית משפט מחוזי 65/99 מדינת ישראל/משרד התחבורה מינהל הספנות והנמלים נ' רב חובל נחמן שי ת.ז. 52639382 פנקס ימאי מס' 24081 (פורסם ב-ֽ 26/03/2000)