פסקי דין על ציון בר אל | פסקי דין על סימה בר אל | פסקי דין על חיים יהודה אלכסנדר קאופמן | פסקי דין על מוריס משה קאופמן | פסקי דין על ישראל יצחק קאופמן ואח' |

2976/12 עא     23/11/2014




עא 2976/12 ציון בר אל, סימה בר אל נ' חיים יהודה אלכסנדר קאופמן, מוריס משה קאופמן, ישראל יצחק קאופמן ואח'




פסק-דין בתיק ע"א 2976/12
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים


ע"א 2976/12



לפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן


כבוד השופט נ' הנדל


כבוד השופט א' שהם


המערערים:

1. ציון בר אל



2. סימה בר אל



נ


ג


ד



המשיבים:

1. חיים יהודה אלכסנדר קאופמן



2. מוריס משה קאופמן



3. ישראל יצחק קאופמן


4. שמעון קאופמן


5. יוסף קאופמן


6. מיכאל ליצר


7. מנדל קרדיטור


8. בניין שלם יזום פרוייקטים לרווחת הציבור החרדי בע"מ


9. מנחם בלומנטל


10. ארץ הקודש אמ.אס.אמ. בע"מ


11. ישראל אברמוב


12. פורום אדריכלים ומתכנני ערים בע"ד


13. איריס הלוי יערי


ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב מיום 21.02.2012 בתיק א
-001267/09


בשם המערערים:
עו"ד אילן סופר
; עו"ד תמר פולק-גבע
; עו"ד גיא וילף


בשם המשיבים:
עו"ד יובל ברכה
; עו"ד מיטל גרינברג


פסק-דין

השופט נ' הנדל
:

1.
ערעור בעניין האחריות לאובדן כספם של המשיבים, וחשד להברחת נכסים מפני נושים.

עיקרי העובדות וההליכים
2.
משיבים 1-7 (להלן:

המלווים
) העניקו יחדיו הלוואה לשלוש חברות שעסקו בקידום פרויקט מגורים לציבור החרדי בירוחם:
בניין שלם
(משיבה 8),
ארץ הקודש
(משיבה 10), ו
פורום
(משיבה 12). כספי ההלוואה הופקדו בחשבון בנק מיוחד (להלן:
החשבון
). מערער 1 (להלן:
בראל
) היה מורשה החתימה היחיד בחשבון. בראל, עורך דין במקצועו, אף שימש בתקופה הרלבנטית
כדירקטור יחיד בפורום, והיה הבעלים הרשום של רוב מניות החברה.

בסופו של יום, הפרויקט בירוחם לא יצא אל הפועל. כך גם פרויקטים אחרים שנעשה ניסיון לקדמם כתחליף. דא עקא, המלווים הבחינו כי כמעט כל כספי ההלוואה נמשכו מהחשבון. על רקע זה הוגשה לבית המשפט המחוזי תובענה (ת"א (ת.א.) 1267-09, כב' השופט
א' בכר
). נטען, בין היתר, כי בראל נושא באחריות אישית לאובדן כספי ההלוואה. כמו כן נטען כי בראל הבריח לאשתו, מערערת 2 (להלן:
סימה
), את זכויותיו במחצית מדירת המגורים של בני הזוג כדי לחמוק מנושיו.

התובענה כנגד בראל התקבלה. נפסק כי עליו לשלם לשבעת המלווים כ-7.6 מיליון ₪, סכום המשקף את גובה ההלוואה המשוערך בקיזוז סכומים מסוימים (שיפורטו בהמשך) ובתוספת הפרשי ריבית והצמדה. כמו כן נפסקו לטובת המלווים הוצאות משפט בסך 400,000 ₪. עוד קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת התובעים לפיה העברת הזכויות בדירה לסימה נעשתה שלא כדין, ולפיכך נקבע כי בראל הוא הבעלים של מחצית מהזכויות בדירה.

להשלמת התמונה יצוין כי האחריות ל"היעלמות" כספי ההלוואה הוטלה במקביל, בדרך כזו או אחרת, על צדדים נוספים לפרשה: בניין שלם וארץ הקודש, שלא נתבעו בהליך דנא, חויבו ע"י בית דין רבני בהשבת כלל הכספים. כמו כן נתן בית המשפט המחוזי

פסק דין
בהעדר הגנה כנגד פורום. משיב 9 (להלן:
בלומנטל
), מנהלהּ של בניין שלם ומי שאמור היה לפקח בחלק מהזמן על אופן השימוש בכספי ההלוואה, הודה בחובתו האישית להשיב את הכספים מכוח דין תורה. לסיום יוזכר כי ההליכים המשפטיים כנגד משיב 11 (להלן:
אברמוב
), שהיה מנכ"ל פורום בתקופה הרלבנטית – הופסקו, לאחר שהלה נקלע להליכי פשיטת רגל.

תמצית פסק דינו של בית המשפט המחוזי
3.
יוצגו בקצרה האדנים המרכזיים, העובדתיים והמשפטיים, שעליהם נשען פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

ההלוואה עמדה על סך של כ-2.2 מיליון דולר, שהיו שווים בעת הרלבנטית כ-9.5 מיליון ₪. ההלוואה הוענקה מלכתחילה לצורך הקמת פרויקט הדיור בירוחם. בשלב מאוחר יותר התברר כי פרויקט ירוחם לא ממריא. לנוכח זאת הסכימו המלווים שכספי ההלוואה ישמשו לבחינת פרויקטים חלופיים, ובתנאי שאלו יהיו מיועדים לבנייה עבור המגזר החרדי בישראל בלבד.

מנגנון משיכת הכספים מחשבון הבנק הוסדר בהסכם שנחתם בין שלוש החברות הלוות – ארץ הקודש, בניין שלם ופורום (להלן:
ההסכם
). בהסכם נקבע כי הכספים יופקדו בחשבון בנק מיוחד, שבראל ישמש בו כמורשה חתימה יחיד. כמו כן נקבע בהסכם כי חתימת פורום ובניין שלם תהווה אסמכתא להוצאת כספים מהחשבון. בפועל, מנגנון משיכת הכספים היה שונה מזה שנקבע בהסכם: בלומנטל, מנהלהּ דאז של בניין שלם, הוא שהחליט האם לאשר או לא משיכת כספים מהחשבון (סעיף 73).

בפועל, בית המשפט המחוזי מצא כי רק מקצת מכספי ההלוואה הוצאו ברשות, בעוד שהיתר הוצאו מהחשבון שלא כדין ובלא הסכמתו של בלומנטל. כספים אלו שימשו, למשל, למימון פרויקטים בסין. בית המשפט המחוזי הדגיש כי הקשר בין ההוצאות בפועל לבין המטרות שלשמן הוענקה ההלוואה מלכתחילה הינו "מקרי בהחלט, וזאת בלשון המעטה".

על הרקע הזה קבע בית המשפט המחוזי כי בראל נושא באחריות אישית להשבת אותם כספים שהוצאו מהחשבון שלא כדין. כספים אלו לא שימשו לטובת פרויקט דיור עבור הציבור החרדי, אלא למשל לקידום ענייניהם הפרטיים של אברמוב ובראל. לצד זאת נקבע כי יש לראות בבראל כמי שהופקד אישית כנאמן על החשבון המיוחד, ובמובן זה הוא נכנס לגדרי חוק הנאמנות. בראל הפר את חובתו כנאמן, מאחר שהוציא סכומי כסף לטובת מטרות שלא לשמן נמסרו בידיו ההלוואות.

לבסוף, בית המשפט המחוזי דן בהעברת חלקו של בראל בדירת המגורים לאשתו, סימה. נקבע כי קיימים "אותות מרמה" בהתנהלות בני הזוג, וכי מוכחת "חזקת שיתוף אובייקטיבית" בין בראל לאשתו. משום כך הנטל עבר אליהם להוכיח שהעברת הזכויות נעשתה בתום לב או מסיבה ראויה אחרת. הנטל לא הורם, ולפיכך יש לקבוע כי העברת הזכויות בוצעה שלא כדין במטרה לחמוק מהנושים.


טענות הצדדים בערעור
4.
להלן אדון ביתר פירוט בטענות הצדדים בערעור. אציין בקצרה כי הערעור מורכב מארבעה ראשים:

ראשית
, נטען כי אין בסיס לקביעה לפיה בראל הוציא כספים מהחשבון בלי אישורו של בלומנטל.
שנית
, נטען כי לא התקיימו התנאים להטלת אחריות אישית על בראל.
שלישית
, נטען כי אף אם יש לבראל אחריות – בית המשפט המחוזי שגה ביחס לגובה החיוב.
רביעית
, נטען כי אין עילה לבטל את העברת הזכויות בדירה מבראל לסימה. המשיבים, מצדם, תומכים יתדותיהם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ומאמצים את קביעותיו העובדתיות והמשפטיות. אדון בכל הטענות כפי סדרן.

דיון והכרעה
א.
האם הכספים הוצאו מהחשבון באישור?
5.
יסוד מרכזי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי קשור באופן הוצאת הכספים מן החשבון המיוחד: כפי שהוסבר, לצורך משיכת כספים מהחשבון נדרש בפועל אישורו של בלומנטל. אלא שבית המשפט המחוזי קבע כי מרבית הכספים הוצאו מהחשבון בלא הסכמתו של בלומנטל ושלא כדין.

המערערים תוקפים קביעה זו של בית המשפט המחוזי בשלושה רבדים:
ראשית
, נטען כי בלומנטל ידע על "השימוש החורג" ב
כספים ואישר זאת.
שנית
, נטען כי נוצר השתק המונע את הצדדים מלהלין כנגד "השימוש החורג".
שלישית
, נטען כי בית המשפט המחוזי העביר – שלא בצדק - את הנטל הראייתי אל כתפי המערערים (הם הנתבעים).

6.
הרובד הראשון של טענות המערערים מתמקד, כאמור, בשאלה האם בלומנטל ידע על הוצאות הכספים ואישר אותן. המערערים סבורים כי בלומנטל היה שותף מלא בפעילות פורום, ידע על כל הוצאות הכספים ואישר אותם. זאת בניגוד למסקנתו של בית המשפט המחוזי.

לאמיתו של דבר, היבט זה של טענות הצדדים מתמקד
בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו בבית המשפט קמא ובמסקנות שיש להסיק מהם.
מובן כי התמונה העובדתית בתיק דנא היא סבוכה וכוללת רכיבים רבים. עיון בפסק הדין ובכתבי הטענות מלמד כי בית המשפט המחוזי היה ער למלוא החומר. מחד גיסא, ישנן אינדיקציות שעשויות ללמד כי בלומנטל היה מעורב בפעילותה של פורום בתקופה הרלבנטית. למשל, מי ששימשה כמזכירה במשרדי חברת פורום העידה שבלומנטל היה מגיע למשרדי החברה באופן שוטף ונוטל חלק בפגישות עסקיות רבות. מאידך גיסא,
יוזכר לדוגמא כי לא נמצאו תימוכין לכך שבלומנטל אישר הוצאות כספים שלא לטובת פרויקט ירוחם לאחר שנת 2006. התמונה היא מורכבת ועתירת פרטים. לאחר בחינת מכלול הראיות, הן אלו שבכתב והן אלו שבעל פה, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי בלומנטל לא אישר את הוצאת הכספים.
למסקנה זו יש בסיס מוצק בחומר הראייתי שבתיק. בית המשפט שמע את מגוון העדויות ונתן אמון בגרסת התובעים (הם המשיבים בערעור דנא), לפיה בכל עת שהתעורר הצורך לקבל את הסכמת בלומנטל למשיכת כספים – הופנתה אליו דרישה בכתב, והלה היה מאשר זאת בכתב.

כלל הוא כי ערכאת הערעור תמעט להתערב בקביעות כאלו של
הערכאה הדיונית,
בשל יתרונה של הערכאה הדיונית אשר התרשמה ישירות מן העדים והראיות.
כמובן, כדרכו של כלל – ייתכנו לו חריגים (השוו
בהקשר הפלילי, והדברים נכונים בעיקרם גם במישור האזרחי
: ע"פ 2439/10
פלוני נ' מדינת ישראל
, פסקה 4 (6.6.2012)). במקרה דנן, בית משפט קמא ניתח באופן מפורט את החומר הראייתי שהונח בפני
ו והגיע למסקנה כי בלומנטל לא נתן הסכמתו להוצאת הכספים האמורים מחשבון הבנק.
לאור האמור,
לא מצאתי עילה של ממש להתערב בהקשר זה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

7.
הרובד השני של טענות המערערים עניינו השתק. דרך ההילוך של המערערים היא כדלקמן: בלומנטל צריך היה לדעת על "השימוש החורג" בכספי ההלוואה. מכיוון שכך, נוצר מצג כלפי הנתבעים כאילו "השימוש החורג" בכספים נעשה בידיעתו ובאישורו של בלומנטל. לנוכח מצג זה – בלומנטל והמשיבים מנועים מלטעון כעת ש"השימוש החורג" בכספים נעשה שלא כדין.

שאלה אחת היא, אפוא, האם בלומנטל – בהתחשב במכלול נתוני התיק – צריך היה לדעת בזמן אמת על "השימוש החורג" בכספים. זאת להבדיל מן השאלה האם הוא ידע
בפועל
, שאלה אליה התייחסתי לעיל. בית המשפט המחוזי נזהר מלקבוע מסמרות בשאלה הראשונה שציינתי – מה צריך היה בלומנטל לדעת. זאת, בין היתר, משום שלקביעה מפורשת בעניין זה עלולה להיות השלכה על מידת חבותו של בלומנטל כלפי המלווים, בעוד שהלה כלל איננו נתבע בתיק (ראו סעיף 83 לפסק הדין). טעם זה להימנעות מהכרעה מקובל גם עליי. לפיכך,
ולצורך הדיון בלבד,
מוכן אני להניח לטובת המערערים כי אכן בלומנטל צריך היה לדעת על "השימוש החורג" בכספים. ברם אף בכך אין די כדי לקבל את טענת ההשתק שהציגו המערערים.

אומר זאת כך: גם אם הייתי מניח שבלומנטל מושתק מלטעון כנגד "השימוש החורג" בכספים, אינני רואה הצדקה לקבוע שגם המלווים – התובעים – מושתקים כמותו. מבין השיטין של כתבי הטענות עולה האפשרות כי בלומנטל היה שלוחם של המלווים, ולפיכך מצג השווא שיצר "מחייב" גם את המלווים. אולם כפי שהוסבר, בלומנטל היה בתקופה הרלבנטית מנהלהּ של בניין שלם – אחת משלוש החברות הלוות. התובעים בתיק דנא הם המלווים. כמובן שהתקיים מפגש אינטרסים מסוים בין הצדדים, ולוּ בשל כך שכולם קרוב לוודאי רצו בהצלחת הפרויקטים. ועדיין, קשה להלום את האפשרות שקיימת זהות ברמה כה גבוהה בין בלומנטל לבין המלווים-התובעים, עד כדי כך שמעשיו או מחדליו של בלומנטל - ככל שהיו כאלה (וכאמור אינני מכריע בכך) - יוצרים השתק גם מבחינת המלווים. אינני רואה בחומר הראיות עיגון לכך שהמלווים מינו את בלומנטל לשלוחם או נציגם, או שהוא נתפש על ידי המלווים בתור "האיש שלנו" בפרויקט ירוחם. מכאן שיש לדחות לטעמי את הטענה כאילו נוצר השתק כלפי המלווים מלטעון כנגד "השימוש החורג" בכספים.

8.
הרובד השלישי של הטענות עוסק בהיפוך הנטל. המערערים סבורים כי מסקנותיו של בית המשפט המחוזי בעניין ידיעתו ואישורו של בלומנטל – התקבלו לאחר העברת נטל הראייה אל כתפי המערערים. אין בידי לקבל פירוש זה של פסק הדין. כפי שצוין לעיל, עיון בפסק הדין מלמד על נקלה כי בית המשפט המחוזי ביסס את הכרעתו על קרקע ראייתית מוצקה. לא היפוך הנטל הוא שהביא לדחיית עמדת הנתבעים. פסק הדין התבסס על לימוד מדוקדק של התמונה הראייתית הכוללת שהונחה בפני
בית המשפט המחוזי, לרבות שמיעת עדויות וניתוח המסמכים הרבים שהוצגו (למשל ההסכם המשולש והתכתובת הענפה בין הצדדים).

סיכומו של פרק זה, לא מצאתי עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי
נעשה "שימוש חורג" בכספי ההלוואה בלא קבלת אישור כדין. מסקנה זו מבוססת היטב ביריעה הראייתית המקיפה שנפרשה
בבית המשפט קמא, ואינני מוצא מקום להתערב בה.

ב.
אחריותו האישית של בראל
9.
טענתם של המערערים בפרק זה היא שלא התקיימו התנאים להטלת אחריות אישית על בראל. בהקשר זה יש להבחין בין מספר עילות אפשריות ובהן דיני נאמנות, עוולת הגזל ועוולת הרשלנות. המערערים טענו כי אין אף עילה שהוכחה כנדרש. לאחר בחינת הדברים, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור ככל שהוא עוסק בדיני הנאמנות. די בתוצאה זו כדי לייתר את הדיון ביתר העילות, כגון גזל ורשלנות, וזאת מבלי להביע כל עמדה באשר לשאלות המשפטיות והעובדתיות הנוגעות לעילות אלו ולמידת התקיימותן אצל בראל.

10.
בכל הנוגע לדיני הנאמנות, טענתם העיקרית של המערערים היא שבראל לא שימש כנאמן על הכספים. על מנת לתהות על קנקנה של הטענה אבהיר, ראשית, את הוראות הדין הרלבנטיות.

מהי נאמנות? כך נקבע בסעיף 1 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979:

"נאמנות היא זיקה לנכס, שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת".

הנה כי כן, על מנת לזהות האם נוצרה נאמנות – יש לעמוד על שני רכיבים: האחד -
זיקה
של הנאמן לנכס, והשני -
חובה
המוטלת על הנאמן להחזיק או לפעול בנכס לטובת הנהנה או לשם מטרה אחרת.

הזיקה
איננה דורשת בהכרח בעלות. ייתכן שהנאמן איננו בעלים בנכס, אלא למשל רק מחזיק בכוח לבצע בו פעולות פיזיות או משפטיות (ע"א 3521/11
וגנר נ' עבדי
, פסקה 29 לחוות דעתי (22.6.2014); השוו: ע"א 4660/94
היועץ המשפטי לממשלה נ' לישצקי
, פ"ד נה(1) 88 (1999); סעיף 563 להצעת חוק דיני ממונות; שלמה כרם
חוק הנאמנות

102-103, 116-120 (מהדורה רביעית, 2004)).

החובה
המוטלת על הנאמן עשויה לנבוע ממקורות שונים. ניתן לחשוב למשל על חובה שמקורה בחוק ייעודי, או בחוזה פרטני בין שני צדדים (שם, בעמ' 107-108). כאמור, החובה היא להחזיק או לפעול בנכס לטובת הנהנה או לשם מטרה אחרת. באשר לסיפא, "לשם מטרה אחרת" - המחוקק לא הגביל את קשת המטרות האפשריות, ואף לא קבע את מידת הפירוט הנדרשת לתיאור המטרה או לתיאור דרכי המימוש שלה (שם, בעמ' 125-129).

עולה, אם כך, שהגדרת הנאמנות בחוק היא רחבה ביותר. היא עשויה לחול הן על נאמנויות שהוסדרו בחוק (למשל אפוטרופסות), הן על נאמנויות שנוצרו באופן עצמאי בידי הנאמן והנהנה. כפי שציין המלומד כרם: "התחולה הרחבה של ההגדרה מאפשרת לתפוש ברשתה כל זיקת נאמנות, גם כשייעשה ניסיון להסוותה או להתחמק בדרך אחרת מהחלתה... חוק הנאמנות אינו מייחס חשיבות מיוחדת לקיומן של תבניות מסוימות דווקא של נאמנות" (שם, בעמ' 38-40, 132).

11.
להרחבת התמונה יוער כי מוסד הנאמנות זכה לדיון מקיף גם במשפט העברי. הרב אשר וייס כתב לאחרונה כי ניתן לשבץ את הנאמנות באחת משתי מסגרות חלופיות: שליחות, או קניין (שו"ת מנחת אשר, חלק ב, סימן קג). על פי האפשרות הראשונה, הנאמן הוא שליחו של בעל הנכסים עליהם הוא מופקד. אלא שמאפשרות זו יוצא שהשליח "מוגבל הוא מעצם טבעו, ותלוי תלות מתמדת במשלחו". דוגמא לכך מצויה בהלכה לפיה המשלח רשאי לבטל את השליחות אף שלא בפני
השליח (המשנה בגיטין לב, א). תלות זו עלולה להקשות על הנאמן למלא את תפקידו כראוי – להשביח את נכסי הנאמנות לטובת הנהנים. על פי האפשרות השנייה, הנאמן יכול לפעול בנכסים מתוקף קניין שהוענק לו בהם. באשר לאפשרות זו הודגש כי הכוונה היא שבעלי הנכסים יישארו בעלי הקניין העיקרי בנכס, בעוד שהנאמן יקנה את הנכסים "רק במידה הנצרכת לביצוע תפקידו בשלימות". בכך מכיר המשפט העברי בעיקרון של הקניין המוגבל. דוגמא נוספת לכך היא "קניין פירות" (בבלי, בבא בתרא קלו, ב; בבלי, גיטין מח, א). נדמה כי הניתוח העיוני של המשפט העברי מבליט נקודה חשובה בתיק זה: הקביעה בדבר קניין מוגבל ממחישה את היבט האחריות של הנאמן כלפי הנכס.

12.
האם המסכת העובדתית בתיק זה מלמדת כי בראל אכן היה נאמן על כספי ההלוואה?

המערערים משיבים לשאלה זו בשלילה. לגישתם, מדובר היה בעסקת הלוואה נטולת ממד של נאמנות. על פי השקפתם, לאחר שהתברר כי פרויקט ירוחם נכשל – הוסכם שכספי ההלוואה יופנו למטרות אחרות, שטיבן לא הוגדר, ויושבו בתום מועד נקוב בתוספת ריבית. הסדר כזה, כך נטען, איננו בגדר נאמנות: הכספים לא הוחזקו בחשבון הבנק לטובת המלווים, ואף לא לשם מטרה מוגדרת. בהיבט נוסף טוענים המערערים כי ההסכם עליו חתמו כאמור שלוש הלוות – איננו מלמד על יצירת נאמנות: ההסכם הסדיר את מערכת היחסים הפנימית בין הלוות, ולא כלל הוראות מפורשות לעניין הנאמנות. למעשה, בראל והמלווים כלל לא היו צד להסכם. המערערים מוסיפים כי הצדדים בשעתו לא ראו את בראל כנאמן; כך למשל לא ניתן לו שיקול דעת, והוא לא נדרש לדווח על השימוש בכספים.

לב הקושי בעיניי הוא בכך שלא נחתם חוזה נאמנות מפורט ומפורש, בו הוצהר כי בראל יהיה מופקד בנאמנות על הכספים. ברם חסר זה כשלעצמו איננו מבטל את האפשרות שלפנינו הסדר של נאמנות. חוק הנאמנות איננו קובע רשימה סגורה של נאמנויות. ההגדרה בסעיף 1 לחוק, כפי שפורשה בפסיקה, מותירה את הפתח להכיר במגוון רחב של סוגי נאמנויות - הכול בהתאם לנסיבות המקרה הקונקרטי. על מנת לחדד עוד יותר את הדיון, בהתאם להגדרת הנאמנות בסעיף 1 לחוק, ניתן לומר כי זיקתו של בראל לכספים נראית ברורה על פניה: כאמור, הוא היה מורשה החתימה היחיד בחשבון, ומכאן שהחזיק בכוח המשפטי להוציא את הכספים. שאלה קשה יותר היא האם חלה על בראל חובה לפעול בכספים לטובת הנהנים (היינו המלווים) או לשם מטרה אחרת. המערערים סבורים שלא; ברם אין בידי לקבל עמדה זו.

בראל היה מורשה חתימה יחיד בחשבון בו הופקדו כספי ההלוואה. ניתנה לו היכולת וההזדמנות לנהל את תנועות הכספים בחשבון, בבחינת "האיש עם היד על השאלטר". באשר לתכלית הכספים, כפי שצוין לעיל, בתחילה מדובר היה על מימון פרויקט המגורים בירוחם. בסביבות חודש ינואר 2006 התברר שפרויקט ירוחם לא יצא אל הפועל. במקום זאת פעלו החברות הלוות – פורום, ארץ הקודש ובניין שלם - בניסיון לגבש פרויקטים חלופיים עבור המגזר החרדי, בין היתר ביישוב חריש ובלוד. בית המשפט המחוזי מצא כי המעבר מפרויקט ירוחם לתוכניות החלופיות הללו נעשה בידיעת המלווים ובהסכמתם, אך הודגש כי המלווים לא נתנו הסכמתם לשימוש בכספי ההלוואה לצרכים אחרים לבד מפרויקטים הקשורים לבנייה לציבור החרדי בישראל.

מהעדויות שנשמעו בבית המשפט המחוזי, ושנמצאו מהימנות, עולה כי בראל לא "התגלגל" במקרה לעמדת המפתח הקריטית: המלווים – תושבי אנגליה – נתנו בבראל אמון, וסמכו עליו שיתפקד כשומר הסף של הכספים. יתירה מכך: בראל תרם במידה רבה להעצמת האמון שניתן בו, כאשר נטע במכוון את הרושם שהוא עורך הדין שמְלווה את הפרויקט בירוחם, ובמקביל הצניע את עובדת היותו בעל מניות ומנהל בפורום – אחת משלוש החברות הלוות. יוזכרו בהקשר זה דבריו של מנדל קרדיטור (משיב 7), אחד משבעת המלווים, אשר העיד:

"כשראיתי את בראל ראיתי עו"ד, אצלנו בלונדון אם תרצה להיות סמוך על כסף, אז לשים בבנק או אצל עו"ד. הלכתי אליו, התרשמתי ממשרדיו, סמכתי עליו, חשבתי שהוא מייצג את הפורום... מדובר בעו"ד גדול ומפורסם, סמכתי עליו... כשמכניסים אותנו לדיל היה שם הפורום ועו"ד אחד, הוא הטריח עצמו לבוא מב"ש לירושלים, הוא היה עוה"ד בראל, היחיד בפרויקט, ידעתי שהוא נאמן על כל הכסף ולכן ישנתי בלילה" (עמ' 35-40 לפרוטוקול).

ברוח דומה העיד מיכאל ליצר (משיב 6), אף הוא אחד משבעת המלווים: "לא העברתי את הכסף עד ש
[מנדל קרדיטור – משיב 7]
אמר שיש עו"ד ואיש מסודר שיפקח על הכול" (עמ' 50). כך גם משה קאופמן (משיב 2), אשר ציין בחקירתו: "בראל הבטיח לי שהוא ישמור על הכסף בחשבון נאמנות של עו"ד" (עמ' 67).

גורמים אחרים שהיו מעורבים בפרויקט התרשמו מבראל בדרך דומה. למשל, דידי הרפז, שהחליף בשלב מסוים את בראל כדירקטור ובעל המניות בפורום, הצהיר כי במועד היכרותו עם בראל הציג הלה את עצמו כעורך הדין של פורום, והוסיף: "לא ידעתי באותה עת שהוא שותף ובעל מניות" (סעיף 5 לת/9). בחקירתו הנגדית הוסיף הרפז כי כשפגש את בראל לראשונה הוא "אמר שהוא נציג היזמים" (עמ' 107). עו"ד עדיאל גלס, שייצג את בניין שלם וארץ הקודש, העיד:

"עו"ד בראל הוצג לי ולארץ הקודש כעו"ד של הפרויקט, הפניתי למכתבים שלי, ציינתי והתייחסתי לפורום כ'מרשתך'. עו"ד בראל לא תיקן ואמר שזה לא לקוח שלו, והוא רק שותף בחברה. עו"ד פנה אלי על גבי נייר פירמה של משרדו ולא של החברה, כאשר הודגש בסעיף 1 להסכם 'חשבון מיוחד שנפתח... שבו מציין עו"ד בראל כמורשה חתימה יחד'. מכאן שאני מבין שעו"ד בראל נאמן לכספים, אחרת לא הייתה משמעות לציון עובדה זו בסעיף 1 להסכם" (עמ' 25-26 לפרוטוקול).

מובנת, אפוא, מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה בראל ציין את עובדת היותו עורך דין "באופן מובלט ומובחן", אך לא הדגיש באותה מידה את היותו בעל מניות ודירקטור בפורום. יש היגיון בהתרשמותו של בית המשפט המחוזי לפיה הצגת הדברים באופן המתואר נועדה לשדרג את מידת האמון שנתנו המלווים ויתר המעורבים בבראל. התנהלות זו מצטרפת לרכיבים האחרים שהוזכרו - בעיקר עובדת היותו של בראל מורשה חתימה יחיד בחשבון הבנק ועדויותיהם של המלווים (שנמצאו מהימנות בבית המשפט המחוזי) באשר לאופן בו הם ראו את מעמדו של בראל בעסקה.

מכלול הנסיבות מביא אפוא למסקנה כי בראל שימש כנאמן על כספי ההלוואה. תפקידו היה להשגיח על משיכת הכספים מהחשבון - תחילה לטובת פרויקט ירוחם, ובהמשך לטובת פרויקטים אחרים של בנייה למגזר החרדי. בפועל, על אף היותו נאמן, הוציא בראל סכומי כסף לטובת מטרות שלא לשמן נמסרו בידיו הכספים. על פי קביעת בית המשפט המחוזי הכספים הוצאו, בין היתר, לצרכים הבאים: הלוואה לאברמוב בסך 350,000$; הלוואה נוספת לאברמוב על סך 400,000$; ותשלומים פרטיים כגון רכישת שרשרת זהב, רכישת נופש בבתי מלון והעברת תשלומים למטפלת של אמו של בראל. על בסיס זה קבע בית המשפט המחוזי כי בראל היה שרוי ב"הלך הרוח... המתיר לו לעשות בכספי פורום, או ליתר דיוק בכספי המלווים המופקדים בידיו הנאמנות, כעולה על רוחו". בכך הפר בראל את חובותיו כנאמן לשמור על נכסי הנאמנות, ולנהוג באמונה ובשקידה במילוי תפקידו. עקב הפרת חובותיו כנאמן – קמה לבראל אחריות לנזק שנגרם לנכסי הנאמנות, דהיינו אחריות לאובדן כספי הלוואה (סעיפים 10 ו-12 לחוק הנאמנות). לשיעור המדויק של החיוב אתייחס עתה.

ג.
גובה החיוב
13.
נקודת המוצא בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הייתה כי המלווים העבירו את מלוא סכום ההלוואה שהתחייבו להעביר - 2,155,000$. נקבע כי סכום זה שווה ל-9,512,170 ₪; זהו

סכום החיוב הראשוני
, ממנו יש לנכות את סך הכספים שהמלווים או בלומנטל התירו להוציא מהחשבון - 2,348,110 ₪. נמצא שהסכום שלא הותר בהוצאה עומד על 7,164,060 ₪. כאשר עזב בראל את פורום עמדה היתרה בחשבון על 47,000 ₪. מכאן שהיה עליו לשלם 7,117,060 ₪. זהו
סכום החיוב הסופי
. התביעה הוגשה על ידי המלווים במרץ 2009, ושערוך סכום החוב ליום הגשת התביעה עומד על 7,576,183 ₪. זהו
סכום החיוב הסופי המשוערך
, אותו חויב בראל לשלם בבית המשפט המחוזי (בתוספת הוצאות משפט והפרשי הצמדה וריבית).

במסגרת הערעור טוען בראל כי מסכום החיוב הראשוני יש לנכות סכומים נוספים, כך שהסכום החיוב הסופי יהיה נמוך בהרבה. בראל מתייחס בעיקר לשני ניכויים: 500,000$ שלטענתו לא הועברו מלכתחילה על ידי המלווים, ו-740,000 ₪ שלדבריו המלווים התירו להוציא (בנוסף על ה-2,348,110 ₪ שאותם ניכה בית המשפט המחוזי). ואולם הטענות בחלק זה של הערעור מתמקדות בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בבית המשפט המחוזי. ככלל, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא, ואף לא מצאתי בחומר שלפניי עילה של ממש אשר תצדיק חריגה מן הכלל. כך, באשר לחצי מיליון הדולרים, בית המשפט המחוזי דן בהרחבה בטענה כאילו הכספים לא הועברו על ידי המלווים - ודחה אותה. זאת בהסתמך על עדויות וראיות שהגישו הצדדים השונים בתיק, הן מקבוצת הלווים והן מקבוצת המלווים. כך גם באשר לסכום הנוסף – 740,000 ₪ - שלטענת בראל המלווים התירו להוציא: הובהר בפסק הדין כי המלווים התירו להוציא סכום זה בכפוף להצגת קבלות, אולם אלו לא הוצגו. לנוכח כל זאת, ובסיכומו של דבר, דעתי היא כי יש לדחות את כל טענות המערער הנוגעות לחישוב גובה החיוב. זאת פרט לטענה אחת, שתוצג כעת.

כאמור, נקודת המוצא לחישוב גובה החוב היא הסכום הראשוני שהיה נקוב בהסכם ההלוואה - 2,155,000$. בית המשפט המחוזי קבע כי סכום זה שווה ל-9,512,170 ₪. בראל חולק על שער ההמרה, וסבור כי הסכום הדולרי שווה ל-8,669,045 ₪. לאחר בחינת הדברים, דומני כי אכן קיים קושי בנקודה זו. המרת הסכום הדולרי לשקלים בפסק הדין נעשתה תוך שימוש בממוצע שערי החליפין של שנת 2006, מתוך הנחה שכספי ההלוואה הועברו לאורך שנה זו. אלא שעל פי הסכמי ההלוואה - הכספים אמורים היו להיות מוחזרים במועד הנקוב, דהיינו במהלך שנת 2009, בערכם הדולרי לפי שערו היציג של הדולר ביום התשלום (ראו למשל סעיפים 5 ו-10(ג) להסכם ההלוואה שצורף כנספח ב' לכתב התביעה, וסעיף 13.3 לכתב התביעה). המשיבים, מנגד, טוענים כי על פי הסכמי ההלוואה יש לשלם מעין "קנס" בסכום ניכר על כל איחור בהשבת הכספים.

במבט ראשון נראה כי היה מקום לשקול את החזרת התיק לבית המשפט המחוזי, על מנת שזה ידון ויכריע באשר לגובה החוב המדויק של בראל (להבדיל מעצם חיובו).
ככלל, מוטב להימנע ככל שניתן מלהחזיר תיק מערכאת הערעור לערכאה המבררת. בין השיקולים בדבר החזרת התיק יש לשאול מה התועלת בהחזרה, עד כמה החסר עומד בליבת העניין, ובאיזו מידה יש יתרון לערכאה המבררת לעומת ערכאת הערעור בבדיקת הסוגיה הדורשת הכרעה. לאחר שבחנתי את הדברים, דעתי היא שבנסיבות התיק מן הראוי להכריע בעניין באופן סופי במסגרת הערעור דנן ועל פי טיעוני הצדדים.

מטבע הדברים, הצדדים בתיק זה התמקדו בשאלת החבוּת של בראל, נושא מורכב כשלעצמו, בנבדל משיעור החוב. המשיבים, הן בסיכומים והן בדיון בעל פה, לא השיבו לטענתו של בראל בדבר "יחס ההמרה" הרלבנטי. לא הועלתה תשובה שיש בה כדי ללמד מדוע מוצדק היה להשתמש בממוצע שערי החליפין של שנת 2006, ולא בשער החליפין המבוסס על המועד הנקוב להחזר ההלוואות. בשים לב להיגיון שיש בעמדת בראל כשלעצמה, ומאחר שזהו "מאזן הטענות" בין הצדדים בערעור, דעתי היא כי יש לקבל את גישתו של בראל ולקבוע כי השווי השקלי של הסכום הראשוני עומד על 8,669,045 ₪. לאחר הניכויים, עומד סכום החיוב על 6,273,935 ₪. שני הצדדים לא התייחסו בטיעוניהם לשאלת השערוך שיש לבצע. ההיגיון בשערוך שביצע בית המשפט המחוזי, כפי שעולה, הוא התאמת הסכום למחירי שנת 2009. ברם הסכום אליו הגעתי מותאם מלכתחילה לשנה זו. על כן – ועל רקע הטענות שלא נטענו על ידי שני הצדדים, הן בפני
נו והן בכתבי הטענות ובסיכומים בבית משפט קמא – לא הוכחה ההצדקה לפעולה תחשיבית נוספת.

ד.
העברת הזכויות בדירה
14.
כפי שהוסבר, בית המשפט המחוזי קבע כי מחצית מהזכויות בדירה הרשומה על שם סימה – שייכות לבראל, והורה לשנות את רישום המקרקעין בהתאם. טענות המערערים בהקשר זה נחלקות לשני רבדים.

ברובד הפרוצדוראלי
, צוין כי כתבי הטענות – בעיקר כתב התביעה – לא פירטו עובדות שמקימות עילת תביעה כנגד סימה. כמו כן נטען כי שינוי הרישום הוא סעד שלא התבקש על ידי התובעים.
ברובד המהותי
, נטען כי אין עילה שבדין המצדיקה את הקביעה שמחצית הזכויות בדירה שייכות לבראל.

15.
אפתח ברובד הפרוצדוראלי.

זירת התביעה האזרחית מתנהלת על פי כללי סדר הדין שנקבעו בחוק ובפסיקה. כללים אלו מבהירים, בין היתר, את ההשפעה שיש לכתבי הטענות על המשך בירור ההליך.
נקודת המוצא בהקשר זה היא שעל התובע לציין בכתב התביעה את הסעד המבוקש על ידו, וכן לפרט את כל העובדות העיקריות המרכיבות את עילת התביעה (תקנות 9(5), 9(7), 14(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984
). עם זאת, התובע איננו נדרש לפרט בכתב התביעה את הוראות הדין עליהן הוא מסתמך (תקנה 74(ב)). הפסיקה הבהירה ש"פטור" זה הוא רחב: התובע איננו נדרש להפנות לסעיף קונקרטי בחוק, ואף איננו חייב לפרט את העילה המשפטית שעליה מתבססת תביעתו (ע"א 6157/08
אסמאעיל נ' מילאדי
, פסקה 10 (5.9.2011)).

בהמשך לכך, הכלל הרחב המקובל במשפטנו אוסר באופן עקרוני על הרחבת חזית או שינוי חזית. משמעות הדברים היא
שכתבי הטענות תוחמים את גבולות המחלוקת בין הצדדים, ו
על המשפט להתנהל בתוך המסגרת העובדתית והמשפטית שהותוותה בכתבי הטענות. כפי שציינתי בעניין
ליפץ
- כלל זה משתלב באופיו האדוורסרי של המשפט הישראלי, לפיו הצדדים הם אשר מגדירים את הפלוגתות העומדות לדיון. אין זה מתפקידו של בית המשפט לדון בטענות שלא היוו חלק מחזית היריעה. בנוסף, הכלל בדבר שינוי חזית נועד למנוע מהנתבע לנקוט בהתגוננות-יתר, כזו שבפועל תסייע ליריבו לגלות טענות חדשות שלא עלו על דעתו מלכתחילה (ראו: ע"א 1653/08
ליפץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ
, פסקה 5 לחוות דעתי (4.7.2011)).

כמובן, הכלל איננו גורף ומוחלט. בעל דין רשאי, למשל, להגיש במהלך המשפט בקשה לתיקון כתבי הטענות (תקנה 92). לא תמיד יידרש שינוי פורמאלי של כתב טענות כדי להתיר הרחבת חזית, ויתכן שבעלי הדין יסכימו ביניהם, במפורש או מכללא, לנהל את המשפט שלא בהתאם לכתבי הטענות. לדוגמא, כאשר בעל דין הציג ראיה להוכחת טענה ויריבו לא התנגד לכך – ייתכן שבעל הדין שכנגד נחשב כמי שנתן מכללא את הסכמתו להרחבת החזית (ע"א 8570/09
חגולי נ' עיריית ראשון לציון
, סעיף 21 לפסק דינו של השופט
ע' פוגלמן
(15.3.2011); רע"א 8600/12
שירותי בריאות כללית נ' משטה
(3.2.2013)). כפי שהעיר הנשיא
מ' שמגר
: "
אם בעלי הדין פורשים לפני בית המשפט, למעשה, את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם... אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד, הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים, אשר הובאו בפני
ו במסגרת ההליכים" (
ע"א 311/83
פינקלשטיין נ' פלבסקי
, פ"ד לט(1) 496, 503 (1985); יואל זוסמן
סדר הדין האזרחי
121, 266-267 (מהדורה שביעית, 1995); אורי גורן סדר הדין האזרחי 145-146 (מהדורה אחד-עשר, 2013)).

ובחזרה לתיק דנן. בכתב התביעה נטען כי בראל הבריח את זכויותיו בדירה לידי סימה כחלק ממסכת "הדחיות וההתחמקויות", כלשון התביעה, של בראל, והימנעותו מנטילת אחריות לאובדן כספי ההלוואה (סעיף 38 לכתב התביעה). על הרקע הזה התבקש בית המשפט המחוזי "להצהיר כי לבראל זכויות מלאות בקשר עם
[הדירה]
, וכי התובעים זכאים לממש זכויות אלו בבואם לגבות את חובם
[מבראל]
" (סעיף 40). הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, לפיה סימה לא תידרש להתייצב להליך אלא אם יורה בית המשפט אחרת. במהלך המשפט הגישה סימה תצהיר (נ/31), ובהמשך הוזמנה לעדות ונחקרה בחקירה נגדית מפורטת על ידי בא כוח התובעים (ראו עמ' 246-252 לפרוטוקול). במוקד העדות והחקירה עמדה שאלת העברת הזכויות בדירה והשאלות המסתעפות ממנה, ובפרט ההיבטים הכספיים של יחסי בני הזוג. יצוין כי לא נרשמה התנגדות של מי מהצדדים, לרבות באי כוחה של סימה, לקו החקירה.

אמנם נכון הוא שכתב התביעה שהוגש לבית המשפט המחוזי עסק, רובו ככולו, באחריותם של הנתבעים לאובדן כספי ההלוואה, בעוד שסוגיית הדירה הוזכרה באופן מצומצם ביותר. ייתכן שניתן היה לנסח את כתב התביעה בצורה שונה, למשל לרכז בפרק נפרד את העובדות והטעמים שמהם עולה – לשיטת התובעים – כי יש להעביר לבראל מחצית מהזכויות בדירה. ברם לא זה הדגש. השאלה שבפני
נו היא האם צודקים המערערים באומרם כי לא ניתן לקבל את התביעה כנגד סימה בשל אי-פירוט העילות. לטעמי, דין טענה זו להידחות. התובעים הבהירו בכתב התביעה כי לשיטתם העברת הזכויות בדירה נעשתה שלא כדין, וביקשו מבית המשפט להצהיר כי מחצית מהזכויות בדירה שייכת לבראל. במהלך המשפט הוצגו ראיות בעניין, וסימה אף נקראה להעיד ונחקרה ארוכות בנושא. כפועל יוצא מכך, סיכומי הצדדים בבית המשפט קמא עסקו אף הם בשאלת הזכויות בדירה, הן בהיבט העובדתי והן ביחס לעילות המשפטיות. יוצא, אפוא, ששאלת הזכויות בדירה הועלתה באופן מפורש על שולחן הדיונים תוך כדי ההליך ונדונה בפירוט. בנסיבות אלו, אף אם נאמר כי כתב התביעה איננו מפרט באופן מספק את עילת התביעה כנגד סימה, לכל הפחות מדובר בהרחבת חזית שנעשתה בהסכמה מכללא של הצדדים. לטענה הנוגעת לסעד של שינוי הרישום – אתייחס להלן.

16.
עתה לרובד המהותי. שאלת המפתח היא האם הוכחה עילה שבדין, מכוחה ניתן להורות על השבת מחצית מהזכויות בדירה לבראל.

בית המשפט המחוזי התבסס, בעיקר, על היקש מהוראות סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. סעיף זה עוסק במצב בו זוכה בתיק הוצאה לפועל טוען כי נכס מקרקעין מסוים שייך לחייב, על אף שהוא רשום על שם צד שלישי. במצב כזה קובע הסעיף כי "בית המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם". דא עקא, בענייננו לא עסקינן בתובענה מכוח סעיף 34(ב), שהרי לא מדובר היה על תיק הוצאה לפועל והצדדים לא היו בגדר זוכה וחייב.
מכיוון שכך,
לא יהא זה נכון לעשות שימוש בהוראות סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל לשם בירור מצבת הזכויות בדירה בתיק דנא (ראו ע"א 8789/96
פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ (בפירוק)
, פ"ד נג(5) 689, 700 (1999)).

חלף זאת, דעתי היא כי האכסניה המשפטית המתאימה היא סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. סעיף זה, אשר הוזכר גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובסיכומי הצדדים, קובע כי "חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל". חוזה למראית עין פירושו שכלפי חוץ מסכימים הצדדים על הסדר משפטי מסוים, אך כוונתם האמתית הנסתרת היא שונה (גבריאלה שלו
דיני חוזים – החלק הכללי
255 (2005)). השאלה היא, אפוא, האם העברת הזכויות בדירה מבראל לסימה היא בבחינת חוזה למראית עין, דהיינו שכוונתם הנסתרת של השניים הייתה להותיר אצל בראל את זכויותיו בדירה. זו שאלה עובדתית, שהתשובה לה תתבסס על הממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט המחוזי. יובהר כי לא מצאתי עילה להתערב בקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי כשלעצמן, ולפיכך יש להתמקד במסקנות העולות מהן.

בעיניי, התשתית העובדתית בתיק מלמדת כי אכן מדובר על חוזה למראית עין. ליתר דיוק, עסקינן בחוזה למראית עין במתכונת של "סימולציה מוחלטת", דהיינו שמאחורי החוזה להעברת זכויותיו של בראל לידי סימה – לא היה ולא כלום. אמנם כלפי חוץ הוסכם שבראל יעביר ללא תמורה את זכויותיו לידי סימה, אך כוונת השניים
- כך עולה מהראיות והממצאים שנקבעו - הייתה אך להוליך שולל את המתבונן, ואילו לאמיתו של דבר בראל הוסיף להיות בעל הזכויות במחצית הדירה. מסקנה זו נשענת בעיקר על שלושה נדבכים עובדתיים: מסכת היחסים בין בני הזוג, מועד העברת הזכויות, והעדר צידוק ברור להעברה.

ראשית
, עולה מהחומר כי בראל וסימה ניהלו במשך השנים – גם לאחר העברת הזכויות הנטענת בדירה – מערכת יחסים זוגית מלאה. הדירה הוקמה מכספם המשותף של בני הזוג, והשניים הוסיפו להתגורר תחת אותה קורת גג ולנהל משק בית משותף גם לאחר העברת הזכויות. אמנם נראה שבני הזוג חתמו במהלך שנת 2008 על הסכם ממון, ונטען כי הוא מתייחס גם לדירה; ברם בית המשפט המחוזי ציין בהקשר זה כי הסכם הממון לא צורף לכתבי הטענות, ובסיכומו של דבר לא הוכח שבני זוג ביצעו ביניהם הפרדה רכושית בעניינים נוספים.

שנית
, העברת הזכויות בוצעה באוגוסט 2007. חודשיים קודם לכן עזב בראל את פורום, והעביר את מניותיו ואת תפקידו כדירקטור לדידי הרפז. סמוך להעברת הזכויות החלו נושיו של בראל – לרבות התובעים בתיק דנן – לפנות בשאלות וטענות כלפי בראל, וכן כלפי סימה. אף הוגשה תלונה פלילית נגד בראל על ידי הרפז. יובהר כי בית המשפט המחוזי דחה את טענתם של סימה ובראל כאילו השניים החליטו להעביר את הזכויות בדירה כבר בשנת 2005, והדגיש כי אין לכך כל תימוכין בחומר.

שלישית
, ההסבר שהציגו המערערים להעברת הזכויות איננו מתיישב עם מסכת העובדות בתיק. לפי גרסתם של בראל וסימה, העברת הזכויות הייתה מעין "איזון משאבים", משום שבראל ביצע מספר השקעות כושלות (ללא קשר לפרויקט ירוחם) בלא ליידע את סימה, ובתמורה דרשה סימה מבראל להעביר אליה את זכויותיו בדירה. הקושי הוא שבית המשפט המחוזי מצא כי גרסה זו איננה אמינה ואיננה נתמכת בעובדות. כך, למשל, בני הזוג לא הציגו תיעוד אודות ההשקעות הכושלות שכביכול ביצע בראל. סימה אף לא ידעה להוסיף פרטים לגבי ההפסדים באותם פרויקטים. יש להוסיף כי העברת הזכויות דווחה לשלטונות המס בתור העברה ללא תמורה בין בני זוג, ולא כמעין עסקת חליפין. ולבסוף, סכומי ההשקעות שכביכול ירדו לטמיון – נמוכים בהרבה משווי הזכויות שהעביר בראל לידי סימה, וזאת אפילו אם נלך לפי שיטתם של המערערים: בראל השקיע לדבריו במיזמים לכל היותר 300 אלף ₪ מכספו, בעוד ששווי הזכויות בדירה שהועברו לסימה היה כ-700 אלף ₪.

צא וראה: עולה מהממצאים העובדתיים שפרט להעברת הזכויות בדירה כביכול - לא התבצעה הפרדה רכושית של ממש בין בראל וסימה, והשניים הוסיפו לנהל מערכת יחסים זוגית מלאה לרבות ניהול משק בית משותף. העברת הזכויות בוצעה זמן קצר לאחר שהחלו לצוץ סימני השאלה עקב אובדן כספי ההלוואה. לכך יש להוסיף כי ההסבר החלופי שהציגו בני הזוג רחוק מלשכנע, ואיננו מתיישב עם יתר העובדות בתיק. אציין כי בית המשפט המחוזי עמד גם על כך שסימה רכשה נכס מקרקעין אחר באזור (ללא קשר לפרויקט ירוחם) יחד עם עו"ד כהן – שותפו של בראל. הנכס נרשם על שמה של סימה בלבד, על אף שלא היו בידה כל הכספים הדרושים לרכישתו, ועל אף שבית המשפט המחוזי התרשם שסימה לא ידעה למסור פרטים מהותיים על העסקה והנכס. ייתכן שהיבט זה הוא מעין "עדות שיטה", דהיינו שהוא מחזק את הסברה לפיה נעשו פעולות במטרה להוציא רכוש מידי בראל ולרושמו על שם סימה.

יודגש, למען הסר ספק, כי ההכרעה בתיק דנא איננה מתייחסת לשאלה המשפטית-עקרונית אימתי יכולים בני זוג לרשום זכויות בנכס על שם אחד מבני הזוג, כאשר המניע לרישום הוא רצון להגן על נכסיהם מפני חובות לנושים פוטנציאליים. השאלה העומדת לפתחנו היא שונה באופייה, ולמעשה ממוקדת יותר: האם העברת הזכויות בתיק דנן הייתה פיקטיבית, למראית עין בלבד, כאשר כוונתם האמיתית של הצדדים הייתה להותיר את הזכויות של בראל בידיו. הנטל להוכיח כי מדובר בחוזה למראית עין – מוטל היה על כתפי התובעים בתיק. הראיות בדבר מערכת היחסים בין בני הזוג ומועד העברת הזכויות, מצטרפות לראיות לפיהן לא הייתה הצדקה כלכלית או אחרת להעברת הזכויות לידי סימה, וייתכן גם להתנהלות הצדדים בעניין רכישת נכס המקרקעין באזור. מכלול הדברים והממצאים מביאים, לטעמי, למסקנה כי הוכח כנדרש שהעברת הזכויות בידי בראל הייתה למראית עין בלבד ולפיכך דינה בטלות.

17.
משהגעתי למסקנה זו, אחזור לשאלה שנותרה בדבר הסעד. בית המשפט המחוזי פסק כי מחצית מהזכויות בדירה שייכות לבראל, וכן שיש לשנות את מרשם המקרקעין בהתאם. באשר לסעד הראשון, ההצהרתי, הבהרתי לעיל מדוע לגישתי ההכרעה היא נכונה. ברם באשר לסעד השני, שינוי הרישום, מתעורר קושי כפול.

ראשית
, עולה מהחומר כי התובעים לא ביקשו סעד זה בכתב התביעה. בית המשפט התבקש להורות כי לבראל "זכויות מלאות בקשר עם
[הדירה]
..., וכי התובעים זכאים לממש זכויות אלו בבואם לגבות את חובם
[מבראל]
" – הא ותו לא. ככלל, אין מקום לפסוק לתובע סעד שלא התבקש על ידו. חריג לכך עשוי להתקיים אם הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת מחייבים את מתן הסעד; הסעד נובע ישירות מן הסעד שהתבקש; ובפני
בית המשפט מונחות כל הראיות המאפשרות לו לתן הכרעה לגבי הסעד הנוסף (ע"א 69/98
מחאג'נה נ' מחאג'נה
, פסקה 12 לפסק דינו של השופט
א' א' לוי
(8.6.2005): ע"א 8566/06
אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו ישראל בע"מ
, פסקה 35 לפסק דינו של השופט
ס' ג'ובראן

(8.11.2009); זוסמן, סעיף 128; גורן, עמ' 113-115). בענייננו, מסופקני האם התנאים שנקבעו בפסיקה אכן מתקיימים. כך, למשל, ייתכן שישנם צדדים שלישיים – שכלל לא היו שותפים להליכים כאן – אשר מחזיקים בתביעות סותרות לעניין רישום הבעלות בדירה. אוסיף כי עולה מהחומר שבכל מקרה יידרשו הליכים משפטיים נוספים על מנת לגבות את החוב הפסוק של בראל.

שנית
, לעיל הוסבר כי סעיף 13 לחוק החוזים הוא המקור הנורמטיבי שמכוחו ניתן להכריז על בטלות העברת הזכויות בדירה. בסיפא של הסעיף צוין כי "אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה". אף אם נכון הוא שיש להצהיר על בטלות העברת הזכויות בדירה – אין בכך כדי לפגוע בזכויותיהם של צדדים שלישיים בדירה אם מתקיימים לגביהם התנאים שקבע המחוקק.

צירוף הטעמים מביא, אפוא, למסקנה כי הסעד ההצהרתי בדבר בטלות העברת הזכויות – נותר על כנו, ואילו הסעד הנוסף שקבע בית המשפט המחוזי ושעניינו שינוי הרישום ביחס לדירה – בטל.

סיכום
18.
לנוכח האמור הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור, פרט לשני עניינים:

ראשית
, תבוטל קביעת בית המשפט המחוזי לפיה יש לשנות את מרשם המקרקעין של הדירה.
שנית
, בראל ישלם למשיבים 1-7 סך של 6,273,935 ₪ נכון למועד הגשת התביעה, חלף הסכום של 7,576,183 ₪ שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי. שיעור ההוצאות בגין ההליך קמא יופחת ל-350,000 ₪. יתר רכיבי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לרבות קביעת עצם חבותו של בראל; הסעד ההצהרתי ביחס לזכויותיו בדירה; וחיוב בהפרשי הצמדה וריבית - יעמדו בעינם בכפוף להערותיי לעיל. המשיבים יישאו בהוצאות המערערים ושכר טרחת עו"ד בגין הליך זה בסך 50,000 ₪ להיום.




ש ו פ ט


השופט ס' ג'ובראן

:




אני מסכים.




ש ו פ ט





השופט א' שהם

:



אני מסכים.




ש ו פ ט



אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל
.



ניתן היום, א' כסלו תשע"ה (23.11.2014).


ש ו פ ט

ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.


12029760_z21.doc

מא

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il







עא בית המשפט העליון 2976/12 ציון בר אל, סימה בר אל נ' חיים יהודה אלכסנדר קאופמן, מוריס משה קאופמן, ישראל יצחק קאופמן ואח' (פורסם ב-ֽ 23/11/2014)