פסקי דין על אורי אבנרי | פסקי דין על אילנה לויאן | פסקי דין על מתי גולן ואח' |

3877/93 רעפ     22/09/1993




רעפ 3877/93 אורי אבנרי, אילנה לויאן, מתי גולן ואח' נ' מדינת ישראל




(פ"ד מז (4) 796)

(פ"ד מז (4) 832)


בבית המשפט העליון

רשות ערעור פלילי מס' 3877/93
רשות ערעור פלילי מס' 3838/93
רשות ערעור פלילי מס' 3858/93

השופטים:
כבוד הנשיא מ' שמגר


המבקשים:
1. אורי אבנרי

רע"פ 3877/93


ע"י ב"כ עו"ד א' וייק
2. אילנה לויאן

רע"פ 3838/93
ע"י ב"כ עו"ד י' לאלו
3. מתי גולן
4. יהודית קנולר
רע"פ 3858/93
ע"י ב"כ עו"ד ש' ליבליך
– בשם המבקשים 3-4;

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד י' למברגר


בקשות רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
(הנשיא א' וינוגרד והשופטים א' סטרשנוב, א' הומינר)
מיום 31.5.93 בע"פ 240/91, 241, שבו נתקבל ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בפתח-תקוה
(השופט א' כהן)
מיום 1.1.91 בת"פ 4746/86, 4747.

החלטה

1. שלוש הבקשות עניינן אחד – היינו בקשה למתן רשות ערעור כדי שתבוטל החלטתו של בית המשפט המחוזי – בפסק-דינו מיום 31.5.93 – לפיה בוטל פסק-דינו של בית-משפט השלום, וניתנה הוראה להחזיר את התיק לבית-משפט השלום לדיון מחדש בכתב האישום, לפני שופט אחר.

2. החלטתי לדון בבקשות במאוחד.

3. בכתב האישום בתקי בית-משפט השלום ת"פ 4746/88 הואשמו מר אורי אבנרי
, עורכו דאז של "העולם הזה", וגב' אילנה לויאן
באיסור גילוי לפי סעיף 34(א) לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981, כאמור שם:

"ביום 13.5.86 פורסמה בעיתון כתבה אותה כתבה נאשמת 2, ואשר בה פורסמו פרטים לגבי מאומץ והורהו שלא כדין, וללא רשות בית המשפט".


הכתבה נקבה בשמם של האם הביולוגית, וכן בשמותיהם הפרטיים של ילדיה, לרבות הילד המאומץ, והביאה תמונת אחיו של המאומץ, שלפי הנטען בכתבה הינו דומה למאומץ, שהם פרטים העשויים להביא לזיהוים של המאומץ ושל הוריו.


נטען כי הנאשם הראשון היה שותף לגילוי הפרטים המזהים בכך שהרשה את פירסומם בכתבה ולא מנע זאת.


אישום דומה (ת"פ 4747/88) הוגש נגד מר מתי גולן, עורכו דאז של עיתון "הארץ", ונגד יהודית קנולר שכתבה כתבה באותו נושא בעיתון האמור.


4. בית-משפט השלום זיכה את המבקשים.


התביעה הביאה כעדה מטעמה את גב' אביבה ליאון, פקידת סעד ראשית לענייני אימוץ. אחד הסניגורים העלה התנגדות להשמעת דברים מפיה בקשר לאימוץ הקונקרטי נושא הדיון, אשר עליו ביקשה להעיד מידיעתה האישית. ההתנגדות התבססה על כך שלא הובא על-ידי העדה תיק האימוץ המקורי, כפי שנתבקש בזימון למשפט. משביקש בא-כוח התביעה דחיית דיון לשם הבאת התיק, התנגדו הסניגורים לדחייה.


בא-כוח התביעה חזר בו, על-כן, מבקשתו לדחות הדיון, אך הוסיף כי ישקול חידוש בקשת הדחייה מטעמו לאחר השמעת עדותה של גב' ליאון.


בית המשפט החליט בהחלטת הביניים כי אין מקום לשמיעת עדות בעל-פה, כל עוד קיימת ראיה טובה יותר, קרי, תיק האימוץ ובו מסמכים משפטיים, ובהם פסק הדין בעניין האימוץ; הוא לא הרשה, על-כן, המשך חקירתה של גב' ליאון על-ידי התביעה.


הסניגורים, פרט לאחד, נמנעו מחקירה נגדית של גב' אביבה ליאון.


מטעם התביעה הוגשו ההודעות של המבקשות שנמסרו בשלב החקירה המשטרתית, ובכך נסתיימה פרשת התביעה.


5. הסניגורים טענו שאין עליהם להשיב לאשמה.


בית המשפט החליט לקבל את טיעוני הסניגורים, מאחר שלא הוכח לדעתו שהכתבה שבה מדובר מתייחסת למעשה אימוץ שנעשה כדין: הראיה הטובה ביותר להוכחת נתון זה היא הצגת צו האימוץ אם אכן ניתן; צו כאמור לא הוצג.


אשר לשניים מן המבקשים, שהיו עורכי העיתונים שבהם פורסמו הכתבות, הוחלט גם שאין די בהוכחת מהות תפקידם, אלא צריך היה להוסיף ולהוכיח שהרשו את הכתבה ולא מנעו אותה. בהביעו ביקורת על עבודת התביעה אמר בית המשפט:

"לא יכול להיות ספק שהתביעה היתה צריכה להכין עצמה במשפט זה בצורה יותר ראויה וטובה ממה שעשתה.

ובדברי אלה אני גם מתייחס להחלטותי בעניין ניסוח כתב האישום המקורי. לאחר הכל מדובר כאן בעבירה מיוחדת, שאינה עניינם של תובעי המשטרה בעבודתם הרגילה, והיה מקום שיקדישו לה הרבה יותר תשומת לב ממה שנעשה".


6. המדינה ערערה לבית המשפט המחוזי, וזה קיבל את הערעור. כדבריו, בית-משפט השלום נקט במהלך ניהול הדיון ובפסיקתו נוקשות פרוצדוראלית יתרה, וזאת לא מעט לאור עמדת הסניגורים שהופיעו לפניו, "ובסופו של דבר החליט לזכות את הנאשמים ללא בירור יסודי ומעמיק של האשמה שיוחסה להם כפי שמן הראוי היה לעשות".


בית המשפט החליט להחזיר את הדיון לבית-משפט השלום לשם שמיעתו מחדש של המשפט לפני שופט אחר. על כך סבה בקשת רשות הערעור שלפניי, שבה נתבקשתי להתיר ערעור לפני מותב של שלושה כדי שיבטל את ההחלטה האמורה בדבר החזרת הדיון ויחליט על הותרת הזיכוי על כנו.


7. לא ראיתי מקום למתן רשות ערעור בעניין החזרת התיק לבית-משפט השלום.


ראשית, לאור הקווים המנחים בעניין מתן רשות ערעור כפי שנתגבשו בפסיקתנו (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123), אין לגלות כל עילה לקיום ערעור שני בשלב הנוכחי.


שנית, מהלך הדיון בבית-משפט השלום אכן היה יוצא דופן ובלטו בו התנגדויות רבות – בחלקן שלא במקומן – שהזכירו סדרי דין מתקופת המנדט, אשר בה התנגדויות פורמאליסטיות לרוב (כולל בעניין ביול המסמכים) היו עיסוק חביב על הפרקליטים.


כך אינני סבור, למשל, שגב' ליאון לא הייתה רשאית להעיד על עניין של אימוץ הזכור לה אישית, ולא היה צורך כי עדותה הראשית תופסק באמצע, במהלך דיוני בלתי שיגרתי. הרי יש הבדל בין עצם ההעדה של עד לבין משקלם של דברים המושמעים בפי העד, ועניין שני זה נשקל בדרך כלל עם תום המשפט ולאו דווקא על-ידי הפסקת עדותו של עד תוך מהלך עדותו.


יתרה מזאת, לא היה מקום להתנגד מעיקרו לדחיית הדיון לשם הבאת תיק האימוץ, שהעדה שכחה להביאו, וזאת בייחוד במשפט שבו נדחה הדיון בעבר על-ידי בית המשפט למשך תקופה לא קצרה, לפי בקשת המבקשים, עקב פנייתם של המבקשים ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לעיכוב הליכים.


8. סדרי הדין הם כלי לארגונו של הדיון, על-מנת שיקוים באופן מסודר, יעיל והוגן. יישום בלתי נאות של הוראות סדרי הדין יכול על נקלה להפסיק מהלכו של כל משפט ולמנוע קיומו: אין לך מילה או מקצתה היוצאת מפי העד שלא ניתן להמציא לגביה טעם להתנגדות, ואין מסמך שלא ניתן להשיג על הגשתו. הרי עצם העלאת הטענה אינה מותנית בקבלת רשות מראש או בכך שיהיה טעם והצדק להעלאתה. דחיית התנגדות בהליך פלילי כגון זה שלפנינו איננה נושאת עמה תוצאה כלשהי לגבי המתנגד. משמע, אם התנגד ללא הצדקה, כל שיקרה הוא כי ידחו את התנגדותו. הא ותו לא. בדרך זו ניתן לחנוק כל הליך בעודנו באבו. מן הראוי שהדיון יתנהל באופן הוגן וענייני ולמען בירורה של המחלוקת. סדרי הדין הם כלי עזר לבירור האמת ולא מכשיר לחסימת בירורה.


9. סוף דבר, לא הייתה הצדקה להימנעות מבירורו של העניין כנאות.


אינני מביע, כמובן, כל דעה לגבי האשמה המיוחסת למבקשים, אולם יש לקיים תחילה דיון כסדרו.


הבקשות נדחות.


ניתנה היום, ז' בתשרי תשנ"ג (22.9.93).









רעפ בית המשפט העליון 3877/93 אורי אבנרי, אילנה לויאן, מתי גולן ואח' נ' מדינת ישראל, [ פ"ד: מז 4 832 ] (פורסם ב-ֽ 22/09/1993)