פסקי דין על אביגיל ינאי | פסקי דין על שלמה ינאי | פסקי דין על נורית יחיא | פסקי דין על חיים יחיא |

3023/91 עא     01/09/1993




עא 3023/91 אביגיל ינאי, שלמה ינאי נ' נורית יחיא, חיים יחיא




(פ"ד מז (4) 710)

(פ"ד מז (4) 773)


בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 3023/91
ערעור אזרחי מס' 5889/91

השופטים:
כבוד השופט א' ברק

כבוד השופט א' גולדברג

כבוד השופט מ' חשין

המערערים:
1. אביגיל ינאי
2. שלמה ינאי
ע"י ב"כ עו"ד י' חגבי-חגי
– בשם המערערים בע"א 3023/91
(המשיבים בע"א 5889/91);

נ ג ד

המשיבים:
1. נורית יחיא
2. חיים יחיא

ע"א 3023/91
ע"י ב"כ עו"ד ש' אריאלי
– בשם המשיבים בע"א 3023/91
(המערערים בע"א 5889/91).


1. נורית יחיא
2. חיים יחיא

נ ג ד

1. אביגיל ינאי
2. שלמה ינאי

ע"א 5889/91
ע"י ב"כ עו"ד מ' קליבץ, ממונה על המחלקה הארצית לערעורים באגף האפוטרופוס הכללי

ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
(השופט י' גלעדי)
מיום 16.5.91 ומיום 14.11.91 בת"א 140/87.

פסק - דין

השופט מ' חשין
:

ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מפי כבוד השופט י' גלעדי. בית-משפט קמא העניק לתובעים סעד של אכיפת הסכם לקניית דירה (ביתר דיוק: הסכם להעברת זכות חכירה על דירה), תוך התניית האכיפה בתשלום סכומי כסף מסוימים. על הכרעת-דין זו קובלים גם מוכרים גם קונים, ואלה הערעורים שלפנינו.

2. ההסכם נושא הדיון נכרת בשנת 1978, ומאז אותה שנה מתכתשים בעלי הדין ביניהם, בבתי המשפט וחוצה לכותלי בית המשפט. היה זה ביום 14.1.82, שמ"מ הנשיא, השופט י' כהן, אמר דברים אלה באחד מגלגולי הסכסוך: "בין בעלי הדין מתנהלת זה שנים מספר התדיינות סבוכה בערכאות שונות, הקשורה לחוזה למכירת דירה, שנחתם ביום 3.3.78...". ובסיום פסק הדין אמר מ"מ הנשיא כך:

"בסיום ברצוני להעיר, שצר לנו לראות איך שתי המשפחות היריבות, שככל הנראה אינן בעלות אמצעים, מסתבכות בהליכים משפטיים ממושכים ועקרים, שאת סופם ותוצאותיהם קשה לחזות. אולי כעת יגבר השכל הישר על יצר ההתנצחות, ובעלי הדין יגיעו לפשרה הוגנת, שתשים קץ לסכסוך, ויפה שעה אחת קודם": ע"א 322/81, 323 *

.


בחודש ינואר 1982 היו ההליכים בין בעלי הדין "ממושכים ועקרים", כלשונו של מ"מ הנשיא, והנה לא הוגד לנו החצי. עד אותה עת נמשכו ההליכים כחמש שנים. מאז אותה עת נוספו אחת-עשרה שנים, ובעלי הדין ממשיכים להילחם איש באיש בחמת זעם. וכך מוצאים אנו את השופט מלץ אומר דברים אלה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו:

"קשה לחשוב על ערכאה כל שהיא שלא טיפלה בענין זה, ובשלב זה או אחר. בימ"ש שלום, יו"ר ההוצל"פ, ביהמ"ש המחוזי, וביהמ"ש העליון ששמע כבר שני ערעורים במסגרת סכסוך זה ואף בקשה לדיון נוסף".


דברים אלה נאמרו ביום 14.4.85 (ת"א (ת"א) 2153/80), ומאז נוספו עוד שמונה שנים רעות של התדיינויות אין ספור. מיניתי למיצער שמונה הליכים שהגיעו לבית המשפט העליון (ראה עוד ד"נ 6/82 *

*

), ואלה נוספים על עשרות עשרות הליכים שהיו בבתי-משפט אחרים.


בסוברי לתומי כי הגיעה עת לעשות שלום ולשים קץ לדיונים, ובהשלותי עצמי כי דרכי תצלח במקום שאחרים כשלו, זימנתי את באי-כוח בעלי הדין וניסיתי כוחי לקרב את הנצים אלה אל אלה. הצעתי למתדיינים כי יסיימו את הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט, ובלא שניאלץ לכתוב פסק-דין "אשר בלא כל ספק יכאיב לאחד מבעלי-הדין ואולי לשניהם". לצערי כשלתי במקום שכשלו אף אחרים. נכריע אפוא בסכסוך, וזו הפעם נקצר במקום שיכולנו להאריך במאוד.


3. היה זה ביום 3.3.78 ששלמה ואביגיל ינאי
(ינאי) כרתו חוזה עם חיים ונורית יחיא
(יחיא), למכירת דירתם של ינאי ליחיא. תמורת הדירה נקבעה ל-375,000 ל"י (לירות ישראליות) שישולמו בתשלומים אלה: 35,000 ל"י במעמד חתימת החוזה: 300,000 ל"י לאחר חודש ימים, ביום 3.4.78; 20,000 ל"י ביום 3.7.78 ו-20,000 ל"י ביום 15.8.78. ינאי אמורים היו לרשום את הדירה על שם יחיא ביום 3.4.78, עם תשלום 300,000 הל"י, ולהעביר את החזקה בדירה עם התשלום האחרון. על-פי קביעת בית המשפט קמא – המקובלת עלינו – חתמו הצדדים במעמד הסכם המכר גם על זיכרון-דברים, ולפיו נדחה תשלום 300,000 הל"י ליום 15.5.78 (תחת יום 3.4.78). ומדוע נעשו הדברים כך, אלא שיחיא הקונים ביקשו לקבל הלוואה מבנק, ולביטחון אמורים היו להטיל משכנתא על הדירה. כדי לזרז את קבלת המשכנתא נכתב בחוזה מה שנכתב, והואיל וינאי המוכרים סירבו כי נושא המשכנתא יוזכר בחוזה,
נכתב זיכרון הדברים.


4. מיד בסמוך לאחר חתימת החוזה – בחודש שאפריל 1978 – נפתחה פרשת הסכסוך, והוחל בחילופי מכתבים ובחילופי האשמות בין בעלי הדין, שעה שכל אחד מהם מאשים את רעהו בהפרת החוזה. למותר לומר שהבעלות והחזקה בדירה לא הועברו. ההתדרדרות הייתה מהירה, והיה זה, ככל הנראה, בחודש יוני או בחודש יולי 1978, שהחל ההליך הראשון בין בעלי הדין (בבית-משפט השלום בנתניה). מאז מבלים בעלי הדין את זמנם בבתי המשפט לערכאותיהם, והיריעה תקצר מהכיל כל הליכים שהיו. לסוף הגיעה ההתדיינות להליכים אלה שלפנינו, וכבוד השופט י' גלעדי, החליט כך, ובשני שלבים: בתחילה קבע את זכותם של יחיא לאכיפת החוזה ולקבלת ראיות, השלים כבוד השופט גלעדי את פסק-דינו וקבע, כי להשלמת מחיר הדירה על יחיא הקונים לשלם לינאי המוכרים סך של 192,000 ל"י צמודים למדד בשיעור של 80% מיום 15.5.78 ועד ליום הגשת המשפט, בניכוי 11,000 הדולר (כערכם ביום נתינת פסק הדין) שעל ינאי לשלם ליחיא כפיצויים. על שתי הכרעות אלו מערערים גם יחיא גם ינאי, ובטענותיהם – זה בכה וזה בכה – סורקים הם את השדה כולה לאורכה ולרוחבה: יחיא קובלים על מיעוט הפיצויים שזכו בהם ועל רוב התמורה שחויבו לשלם עבור הדירה, ואילו ינאי קובלים על צו האכיפה שכוון נגדם ועל מיעוט התמורה שיחיא חויבו לשלם להם.


5. אין שאלה שבעלי הדין אינם חלוקים בה; בערעוריהם ובסיכומיהם מעלים הם לפנינו כל שאלה שבעובדה וכל שאלה שבחוק שנתעוררו ביניהם, ומבקשים הם הכרעתנו בכל שלאות אלו כולן. נקדים ונאמר כי לעניין של הכרעות שבעובדה לא מצאנו יסוד לסטות מקביעותיו של בית המשפט קמא, ועל-כן נצמצם דברינו להלן אך לשאלות שמפט עיקריות שהועלו לפנינו, גום בהן לא נדון אלא בקצרה (ככל הניתן).


הפרת החוזה


6. שאלה ראשונה ועיקרית היא, מי מן הצדדים הפר את החוזה, ולמותר לומר שכל אחד מבעלי הדין מטיל את האשם בראש רעהו. בית המשפט קמא קבע כי היו אלה ינאי שהפרו את ההסכם, ועל קביעה זו מערערים ינאי לפנינו. אין חולקים על כך שיחיא לא שילמו לינאי אלא 35,000 ל"י בלבד – אותו תשלום הועבר מיד ליד במעמד חתימת החוזה – וכי לא עוד יספו. התשלום הבא שהיה על יחיא לשלם לינאי היה בסכום של 300,000 ל"י, וינאי טוענים כי משחדלו יחיא ולא עמדו בחובתם זו, יש להעלות עליהם כי הפרו את חוזה המכר ואשר-על-כן אין הם זכאים לאכיפת ההסכם.


7. שאלת תשלום 300,000 הל"י – ואם שולם במועדו אם לאו – תלויה מצדה באותו זכרון-דברים שדחה תשלום זה מיום 3.4.78 ליום 15.5.78. לגירסת ינאי, נודע להם על קיומו של מסמך זה רק בבית המשפט, וככל הנראה הוחתמו עליו – כך טענו – בלי שידעו פשרו. במילים אחרות: טוענים הם כי הונו אותם, וכי מטעם זה, כנראה, חתמו על זיכרון הדברים. לו נתקבלה גירסה זו במלואה, אפשר היו ינאי יוצאים וידם על העליונה; אלא שבית משפט קמא דחה את גירסתם, בהוסיפו כי ינאי חתמו על זיכרון הדברים ביודעין ובכוונת מכוון. משנמצא לנו כך, ממילא לא הפרו יחיא את חוזה המכר – כטענת ינאי – בכך שלא שילמו את 300,000 הל"י ביום 3.4.78, ויש לדחות את טענת ינאי מכול וכול. אשר ליום 15.5.78, בית המשפט קמא קבע כי במועד זה היו יחיא נכונים ומזומנים לקיים את ההסכם, אך ינאי סירבו להוסיף ולקיים אותו (בטוענם כי יחיא הפרו אותו עוד ביום 3.4.78). נוכח כל אלה קבע בית המשפט קמא שאין להעלות על יחיא כי הפרו את חוזה המכר בכך שלא שילמו את 300,000 הל"י ביום 15.5.78. מסקנה זו מקובלת עלינו, הן מצדה העובדתי הן מצדה המשפטי.


8. משנמצא לנו שיחיא לא הפרו את חוזה המכר, וכי ינאי לא היו נכונים ומזומנים לקיים את חיוביהם הם על פיו, מסקנה נדרשת מאליה היא, שהיו אלה ינאי שהפרו את החוזה בכך שסירבו לקיימו על דרך העברת הבעלות בדירה ליחיא. זו הייתה אמנם מסקנת בית-משפט קמא, ומסקנה זו מקובלת עלינו אף היא. אמנם כן הוא: שלא כבית-משפט קמא, סבורים אנו כי ינאי לא היו חייבים להעביר את הדירה על שם יחיא ביום 3.4.78. לדעתנו, נדחה חיובם של ינאי להעביר את הדירה על שם יחיא במקביל לדחיית תשלום 300,000 הל"י; לאמור: תשלום 300,000 הל"י נדחה מיום 3.4.78 ליום 15.5.78, ובמקביל נדחה ממועד ראשון למועד שני גם חיובם של ינאי להעביר את הדירה על שם יחיא. ואולם גם אם רואים אנו להסתייג מקביעה (מסקנה) זו של בית-משפט קמא, אין בכך כדי לשנות מן התמונה הכוללת. כבית-משפט קמא אף אנו סבורים, כי ינאי הפרו את ההסכם, אלא שההפרה הייתה, לדעתנו, ביום 15.5.78 ולא ביום 3.4.78. לעניין זכויותיהם וחובותיהם ההדדיות של יחיא ושל ינאי, אין בדבר כדי להעלות או להוריד.


9. כללם של דברים: היו אלה ינאי שהפרו את חוזה המכר, והשאלה אינה אלא מה סעדים זכאים יחיא לקבל כנגד ינאי.


סעד האכיפה


10. יחיא ביקשו – ומבקשים – לאכוף את חוזה המכר על ינאי, וכנגד בקשת סעד זו התקוממו – ומתקוממים – ינאי בכל כוחם. בית-משפט קמא נעתר לבקשת יחיא וציווה על אכיפת החוזה. על פסיקת דין זו מלינים ינאי לפנינו, ובפיהם טענות מטענות שונות.


11. על עקרונות הדין מסכימים, בעצם, שני בעלי הדין: כי מאז חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן – חוק התרופות), קנה נפגע זכות לאכיפה, וכי סעד האכיפה הוא ראשון בין מי שאינם שווים ונעלה הוא על סעדים אחרים. עוד מסכימים הכול, כי לא תמיד ייעתר בית-משפט לבקשתו של נפגע ויזכהו באכיפה. להענקתו של סעד האכיפה יש יוצאים – אלה האמורים בסעיף 3 לחוק התרופות – והנטל להוכיח קיומם של אלה הוא על המפר. לענייננו צריכה לפנים הוראת סעיף 3(4) לחוק התרופות, ולפיה לא יצווה בית-משפט על אכיפת חוזה אם "אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין". אימתי תיראה אכיפת חוזה "בלתי צודקת בנסיבות העניין" – הכרעה זו הינה הכרעה ערכית ממעלה ראשונה, וחוש הצדק המפעם בלבם של שופטי ישראל הוא שינחה אותם הדרך. ובלשונו של השופט ברק בע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן השקד בע"מ (בפירוק) פ"ד לג (2) 281, בעמ' 292:

"השאלה, מתי אכיפת החוזה היא 'בלתי צודקת' תיפתר ממקרה למקרה, על-פי מבחני הצדק של שופטי ישראל. לענין זה יש לקחת בחשבון את כל מסיבות המקרה, הן אלו שארעו בשעת כריתת החוזה והן אלו שארעו לאחריה, ולהכריע על-פי המכלול הכולל אם אכיפת החוזה, בנסיבות הענין, היא בלתי מוצדקת".


נקודת המוצא היא, כאמור, בזכותו של הנפגע לאכיפה, וממילא ביתרון פתיחה המוקנה לו על פני המפר. מכאן ואילך על בית המשפט לשקול נסיבותיו של כל עניין ועניין לגופן – רשימת ה"נסיבות" העשויות להשפיע על שיקול הדעת אינה סגורה ולעולם לא תינעל – וכפות מאזני הצדק ייטו פעם לכאן פעם לכאן, ככל שנוסיף ונטיל עליהן שיקולי צדק והגינות, פעם לימין פעם לשמאל. ובלשונה של הפרופ' ג' שלו בספרה דיני חוזים (דין, תש"ן) 537:

"...כדי להביא לידי שלילת זכות האכיפה של הנפגע ולשכנע את בית-המשפט כי מתן צו אכיפה יהא בלתי-צודק בנסיבות העניין, על המפר להראות כי העוול שייגרם לו אם ייאכף החוזה, גדול מן העוול שייגרם לנפגע א ם תידחה תביעתו לאכיפה, ויהא עליו להסתפק בפיצוי כסף. בגדר מבחן הצדק ישקול בית-המשפט את התנהגות הצדדים, את האינטרסים שלהם ואת התוצאה הצפויות לכל אחד מהם, במקרה שייאכף החוזה ובמקרה שלא ייאכף".


ראה עוד: ע"א 48/81 ר' פומרנץ ואח' ק.ד.ש בנין והשקעות בע"מ ואח' פ"ד לח (2) 813(להלן – פרשת פומרנץ), בעמ' 817-819, 822-823; ע"א 620/89 ס' חושנג'י ואח' נ' אמגר, פ"ד מו (1) 588, בעמ' 594-595; ע"א 100/87, 673/89 נ' אחמד סלאמה ואח' נ' מ' ר' בשיר ואח', פ"ד מו (2) 409, בעמ' 415.


כל אלה הינם עקרונות שהכול מסכימים עליהם, והרי הם תשתית לכל פסיקה והכרעת-דין. וכרגיל, הקושי והלבטים ניצבים בפתח, מתגרים בנו כלשהו, שעה שעוברים אנו לבדיקתו של עניין פלוני הניצב לפנינו. ואולם גם זו אמת, שהמשקל המוטל על שכם מוקל במעט, בזוכרנו – גם בשלב זה של התלבטות – כי רשאי בית-משפט להתנות אכיפתו של חוזה בתנאים כאמור בסעיף 4 לחוק התרופות, ועל דרך זה לרכך במשהו את מכת האכיפה העשויה להיות מונחתת על המפר.


12. בתוקפם את הכרעת האכיפה של בית המשפט קמא, מעלים ינאי טענות מטענות שונות, ממין העניין ושלא ממין העניין. מבין כל אלו ראויות לבחינה שתי טענות, ואלו הן: הטענה האחת נסבה על האיחור הרב שהיה בהכרעת הסכסוך, ואילו הטענה האחרת אומרת כי הנזק שייגרם לינאי, אם ייאכף החוזה, גדול לאין ערוך מן הנזק שייגרם ליחיא, אם לא ייאכף החוזה, וכי הפער בין זה לבין זה גדול כדי שלילתו של סעד האכיפה. הבה נדון בטענות אלו, אחת לאחת, כסדרן.


13. אשר לאיחור הרב בהכרעת הסכסוך. אין ספק שגורם הזמן יש להביאו במניין השיקולים אם לאכוף חוזה, אם לאו: "...כאשר בית המשפט בא לדון בהפעלת סמכותו לפי סעיף 3(4) (לחוק התרופות – מ' ח'), נשקלים, בין היתר, גם שאלת העיתוי ושאלת השיהוי וגם עניין הסבירות באותו מועד שבפעולתו של נפגע...": הנשיא שמגר בפרשת פומרנץ [2] לעיל, בעמ' 819; וכן: שלו, בספרה הנ"ל, בעמ' 537 ה"ש 55. בענייננו מדובר בתקופת שלוש-עשרה שנים מאז ההפרה ועד לפסק-דינו של בית-משפט קמא, ועל אלו נוספו כשתי שנים מאז הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי ועד להכרעתנו אנו. האמנם יש במניין שנים זה כדי לשלול מיחיא את סעד האכיפה? בית-משפט קמא השיב על שאלה זו בשלילה, והרי השאלה מונחת עתה לפנינו.


14. דומה כי מניין שנים, כשהוא לעצמו, אין בו סוף פסוק, ולא הרי שנה כהרי שנה. כך, למשל, שנת איחור שמפר תורם לסכסוך הינה שנה "קלה", ואילו שנת איחור שנפגע מביא עמו הינה שנה "כבדה". לכל שנה ושנה משקל סגולי משלה, והכובד המצטבר של השנים – כל אחת מהן כמשקלה – הוא שיכריע בעת שנטיל את גורם האיחור על כף המאזניים שלחובת הנפגע. להסיר ספקות נמהר והוסיף: גם שנת רזון הינה שנה בת משקל – גורם הזמן, כשהוא לעצמו, הינו גורם שלעניין – ואולם לעולם מחובתנו להוסיף ולבחון כל תקופת זמן לגופה. אכן, לא בכדי טוענים ינאי כי האיחור הרב נגרם באשמתם של יחיא, וגורם זה מדגישים הם בטיעוניהם.


15. לא אוכל להסכים לטענת ינאי. ראשית לכול אומר, שיחיא לא נחו ולא שקטו אף לרגע מאז שנת 1978, והרי חודשים ספורים לאחר כריתת ההסכם החלו בהליכים בבתי המשפט. אכן, אפשר ניתן להאשימם בהיפר-אקטיביות, אך בוודאי אין לחייבם בעצלות מעשה. ההליכים החלו מתגלגלים, בתאוצה גוברת והולכת המשיכו וממשיכם הם בגלגוליהם, ללא מעצור, זה חמש-עשרה שנים, וקשה להאשים את יחיא כמי שנשתהו או כמי ששקטו על מקומם. אכן, פרקליטיהם של יחיא לא תמיד נקטו הליכים נכונים, אך טענה זו לא מפי ינאי תישמע. הרי הם, ינאי, עשו ככל יכולתם כדי שההליכים יימשכו ויילכו, ומי שעוצר במעשהו מרוצתם של הליכים, כיצד נשמע לטענתו כי ההליכים נעצרו? אכן, בטענתם, זו נדמים ינאי בעיניי כמי שטובלים ושרץ בידם; ומה מחזיקים שרץ בידם וטובלים, ולו בכל מימות שבעולם – לא עלתה להם טבילה (תענית, טז, עא [א]), כן טענתם של ינאי אינה טענה.


16. אני מסכים עם בית-משפט קמא, כי מירוץ השנים מאז הפרת ההסכם אין בו כדי לשלול מיחיא את זכותם לאכיפה. אוסיף עם זאת ואומר, שאפשר הייתי מגיע למסקנה אחרת – אחזק דבריי: קרוב הייתי להגיע למסקנה אחרת – ללא אותו תבלין של התניית האכיפה בתנאים, כפי שנראה ונבחן עוד להלן.


17. אשר לטענת ינאי שעניינה "מאזן האינטרסים", לאמור, כי הנזק שייגרם להם, אם ייאכף החוזה, גדול לאין שיעור מן הנזק שייגרם ליחיא אם לא ייאכף החוזה. כאן הגענו אל הליבה: יעלה ינאי – יירד יחיא, יירד ינאי – יעלה יחיא: זה בזה ייתלה, והקומץ לא ישביע את הארי. עיקר הדברים נעוץ בכך שמחירי הדירות עלו מאז שנת 1978, היא שנת החוזה, הרבה אל מעבר לעליית המדד, ולא עוד אלא שינאי ייאלצו לפנות את דירתם שבה מתגוררים הם עשרות בשנים.


אכן, מכה קשה תונחת על ינאי אם ייאלצו לעזוב את דירתם, אך מנגד ניצבת לפנינו משפחת יחיא. יחיא מכרו את דירתם לפני כחמש-עשרה שנים – למימן רכישת דירתם של ינאי – כספי התמורה נתמסמסו במהלך ההתדיינות הארוכה והממושכת, וכל שנים אלו מגלגלים יחיא עצמם בין מקום מגורים אחד למשנהו, בין דירה שכורה לבין דירות קרובי משפחה, ומקום להניח ראשם תחת קורת גג משהם לא מצאו להם. האם דמם של ינאי סומק טפי מדמו של יחיא, והרי היו אלה ינאי שהפרו את ההסכם, ואילו יחיא היו הצד התם? לא מצאתי הצדק סביר וראוי להורות על המשכו של מצב דברים זה; שיחיא – אשר לא חטאו – ינדדו ממקום למקום ותרמיליהם על שכמם, ואילו ינאי – והם מפרי ההסכם – ימשיכו לדור בדירתם ואין מחריד.


בע"א 91/75, 135 מ' פרץ ואח' נ' א' ביטון ואח' וערעור שכנגד, פ"ד ל (1) 367 וערעור שכנגד אומר בית המשפט דברים אחדים על צדק באכיפת חוזה, ודומה שהדברים כמו הוסבו על ענייננו-אנו. וכה היו דבריו של השופט ברנזון, בעמ' 373:

"כשאנו באים כעת לשקול במאזני הצדק את התנהגותם של שני הצדדים ואת האינטרסים שלהם, נראה לי שבסך-הכל נוטה הכף לצד המערערים, המבקשים את אכיפת החוזה. מבחינת האינטרס בלבד, סבורני כי האינטרס של המערערים לזכות באכיפת החוזה שקול כנגד האינטרס בלבד, סבורני כי האינטרס של המערערים לזכות באכיפת החוזה שקול כנגד האינטרס של המשיבים שלא לכפותו. במקרה של אכיפה, יהא על המשיבים למסור את דירתם למערערים ולרכוש לעצמם דירת מגורים אחרת כאשר מחירי הדירות עלו מאז במידה ניכרת. במקרה של אי-אכיפה, יהיו המערערים במצב דומה. הם לא ביטלו את החוזה שלהם עם משפחת כליף ומסתבר שיצטרכו למסור לה את דירתם ולהשיג לעצמם דירה אחרת במחירים של היום. אבל, התנהגותם של שני הצדדים היתה שונה בתכלית... החלטה על אי-אכיפת החוזה תעמיד את המערערים במצב של היותם מפסידים על לא עוול בכפם, ואילו המשיבים – שנהגו בחומרה ושלא כדין – אם גם לא יצאו נשכרים, אין הם נותנים אלא מה שהתחייבו לתת".


אכן, יש שבתי המשפט קבעו כי אכיפת חוזה בנסיבותיו של עניין פלוני אינה צודקת ואינה ראויה. כשאני לעצמי, כך דומה עליי, אכיפת החוזה בענייננו תהיה גם צודקת גם ראויה.


חישוב יתרת המחיר ושאלת השיערוך


18. עד כאן דנו בשאלת האכיפה, ומסקנתנו הייתה שיחיא זכאים לאכיפה. ואולם כנגד אכיפה זו אמורים יחיא לקיים את התחייבויותיהם הם על-פי החוזה, ועתה שומה עלינו לקבוע התחייבויות אלו: מה הן ומה שיעורן. בנושא זה נתגלעו חילוקי דעות בכמה וכמה נושאים, ונעמוד על אלה, בקצרה, אחד לאחד.


שאלה ראשונה היא באשר ליתרת חובם של יחיא לינאי על-פי החוזה. מוסכם כי יחיא שילמו לינאי את התשלום הראשון בסך 35,000 ל"י, ועוד מוסכם כי יחיא לא שילמו לינאי את התשלומים השלישי והרביעי, בני 20,000 ל"י כל אחד. המחלוקת נסבה על התשלום השני, בסך של 300,000 ל"י: לטענת יחיא שולם בסכום זה במלואו (100,000 ל"י לעו"ד וקסלר ביום 15.5.78, ו-215,000 ל"י לעו"ד הולנדר), ואילו ינאי טוענים כי סכומי כסף אלה לא הגיעו עדיהם כלל. בית-משפט קמא נתקשה לקבוע מימצאי עובדה, ולסוף הכריע כך: אשר ל-100,000 הל"י שיחיא העבירו לעו"ד וקסלר (בעבור ינאי), בית המשט קבע כי סכום זה לא הוחזר מעולם ליחיא ואין הם חייבים לשלמו שנית. אשר ליתרת הסכום, בהיעדר ראיות חותכות – כך קבע בית-משפט קמא – יש לנקוט אומדן, ולפיו על יחיא לשלם לינאי כ-80% מיתרת מחיר הדירה, לאחר ניכוי 135,000 ל"י ששולמו (35,000+100,000); לאמור:80% מ-240,000 ל"י (135,000-375,000) שהם 192,000 ל"י. כך הועמד חובו של יחיא לינאי על סך של 192,000 ל"י (והם 80% מ-240,000 ל"י).


19. שני הצדדים חולקים על קביעתו של סכום זה, וטענותיהם עמהם, זה בכה וזה בכה. כשאני לעצמי, לא אוכל להסכים להכרעותיו של בית-משפט קמא. לעניין תשלום התמורה לינאי, הנטל היה על יחיא להוכיח כי אכן שילמו ינאי את שנטלו עליהם לשלם. ומשנמצא לנו כי בית-משפט קמא לא יכול היה לקבוע בנושא התשלום מימצאים שבעובדה, דומני שמסקנה נדרשת מכאן היא שלא עלה בידי יחיא להוכיח כי סכומי כסף כלשהם – מעבר ל-35,000 הל"י, והם התשלום הראשון – באו לידי ינאי. כך דין 100,000 הל"י – אשר ניתנו לעו"ד וקסלר ולינאי לא הגיעו, וכך דין 215,000 הל"י – אשר ניתנו לעו"ד הולנדר ואל ינאי לא הגיעו. לא עו"ד וקסלר ולא עו"ד הונלדר לא היו שליחיו של ינאי לעניין קבלת סכומי הכסף האמורים; ומשכך פני הדברים, אין מנוס ממסקנה כי יחיא לא עמדו בחובתם כלפי ינאי באשר לסכומים אלה. חובם של יחיא לינאי עומד אפוא על סך של 340,000 ל"י.


20. אשר להצמדת החוב: בית-משפט קמא החליט על הצמדה למדד בשיעור של 80% החל ביום 15.5.78 ועד יום הגשת התביעה, ומיום הגשת התביעה – חוב צמוד למדד ונושא ריבית חוקית עד להפקדתו לזכות ינאי בקופת בית המשפט. ינאי קובלים על הכרעת-דין זו, ולטענתם היה על בית המשפט לקבוע את סכום החוב לפי שווייה של דירה מקבילה היום, ולמיצער לערוך שיערוך בשיעור של 100%. יחיא טוענים נגד עצם השיעור, ולעניין זה מצביעים הם על התנהגותם של ינאי כלפיהם.


21. בתי המשפט עשו את הוראת סעיף 4 לחוק התרופות תשתית לשיערוכם של חיובי ממון כתנאי לאכיפת חוזה – שיערוך מלא או חלקי – והכול בבקשם כמיטב יכולתם לחלק צדק גם לתובע גם לנתבע. ראה סיכום ההלכה אצל שלו, בספרה הנ"ל, בעמ' 541-545. ואם על ההלכה אין חולקים, יישומה של ההלכה, בדרך הטבע, עשוי להיות שנוי במחלוקת. בית-משפט קמא ראה לנכון להצמיד את החוב ב-80% למדד יוקר המחיה, וינאי אינם שבעי רצון. על כך נאמר, כי אין חובה מוטלת על בית המשפט להורות על הצמדה מלאה דווקא – כתנאי לאכיפה – שלא יהא חוטא (המפר) נשכר. עניין עניין וההכרעה בו. אינני רואה מקום להתערב בהכרעתו זו של בית-משפט קמא, ואני מציע לאמצה לנו.


שאלת הפיצויים


22. בית-משפט קמא קבע כי יחיא זכאים לפיצויים בגין דמי שכירות שנאלצו לשלם עבור דיור חלופי כל שנים אלו, מאז מכרו את דירתם הם למימון קניית דירתם של ינאי. בהיעדר ראיות ברורות על גובה שכר דירה ששילמו, קבע בית-משפט קמא דמי שכירות ראויים בסך 100 דולר לחודש. דמי שכירות אלה הם, אמנם, על הצד הנמוך, אך הנחתנו חייבת להיות זו, שתמורת הדירה נשארה בחזקת יחיא (אם כי הנחה זו מפוקפקת ביותר), והשקעה נבונה של אותה תמורה אף היא עשויה הייתה להניב פרי. בנסיבות אלו אני מציע שלא להתערב גם בקביעתו זו של בית-משפט קמא. בית המשפט חישב ומצא כי סך דמי השכירות הראויים עולה ל-11,000 דולר עד ליום הגשת התביעה, וכך פסק לזכות יחיא. לא ידעתי מדוע לא זיכה בית המשפט את יחיא בדמי שכירות ראויים גם לאחר הגשת התביעה – ועד לקבלת הדירה לידיהם – ולדעתי יש להוסיף סכומי כסף אלה לפיצויים שיחיא זכאים להם. המדובר בתקופה שבין יום 7.5.87 ובין יום הקרוב ליום מתן פסק-דיננו זה (7.8.93), ועל-כן ייווסף לפיצויים, עבור 75 חודשים, סך של 7,500 דולר.


23. סיכום הדברים הוא אפוא זה:

א. יחיא זכאים לאכיפת חוזה המכר ביניהם לבין ינאי – לרישום הדירה על שמם ולקבלת החזקה בה – אך כתנאי לכך עליהם לשלם לינאי סכום של 340,000 ל"י, צמוד (כקביעת בית-משפט קמא) למדד יוקר המחיה בשיעור של 80%, וזאת החל ביום 15.5.78 ועד יום הגשת התביעה (7.5.87). מסכום זה יופחת הסכום של 11,000 דולר בשקלים על-פי שער החליפין היציג ביום 7.5.87. סכום ההפרש בין סכומי הכסף הנ"ל יהיה צמוד למדד ותיתוסף לו ריבית על-פ דין מיום הגשת התביעה, אך יופחת ממנו סך של 7,500 דולר בשקלים, על-פי שער החליפין היציג ביום מתן פסק-דין זה. עם הפקדת הסכום שיתקבל בקופת בית המשפט לזכות ינאי, ימלאו יחיא את חיובם על-פי החוזה, ויהיו זכאים לאכיפת החוזה במלואו כאמור לעיל. ינאי יהיו זכאים למשוך כספים אלה רק עם מסירת החזקה בדירה לידי יחיא. עד למסירת הדירה לידיהם, יהיו יחיא זכאים לקבל מינאי, מדי חודש בחודשו, סכום בשקלים השווה ל-100 דולר לפי שער החליפין היציג ביום התשלום, ויום התשלום הראשון יהיה יום 1.9.93. להבטחת תשלומם של סכומי כסף אלה יהיו ינאי רשאים למשוך את הכספים שיופקדו בקופת בית המשפט – כאשר יהיו רשאים למושכם – למעט סכום של 1,500 דולר (בשקלים), אלא אם יוכיחו כי העבירו את החזקה בדירה ליחיא ושילמו ליחיא דמי שכירות ראויים כאמור לעיל, כולם או חלקם; במקרה זה יהיו ינאי זכאים לקבל את כל סכום הפיקדון או את חלקו היחסי, הכול לפי העניין.

התלבטתי בשאלת ההוצאות, ולסוף הגעתי לכלל מסקנה כי לא ניתן צו להוצאות בערעור שלפנינו.

הערת סיום


24. כפי שרמזנו לעיל, לא ידענו מה אירע לסכומי כסף אלה ואחרים בדרכם מיחיא אל ינאי, שמחזקת יחיא יצאו ולחזקת ינאי לא הגיעו. לא נתברר, לא לנו ולא לבית-משפט קמא, מה אירע לאותם כספים, וזכותם של יחיא שמורה להם כלפי צדדים שלישיים בעניינם של אותם כספים.

השופט א' ברק
:
אני מסכים.

השופט א' גולדברג
:
אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט חשין.

ניתן היום, ט"ו באלול תשנ"ג (1.9.93).




*

ש' ינאי נ' נ' יחיא ואח'; א' ינאי נ' י' יחיא ואח', פ"ד לו (4) 365, בעמ' 367, 375
**

ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל ואח', פ"ד לו (3) 99.







עא בית המשפט העליון 3023/91 אביגיל ינאי, שלמה ינאי נ' נורית יחיא, חיים יחיא, [ פ"ד: מז 4 773 ] (פורסם ב-ֽ 01/09/1993)