פסקי דין על זאב רום | פסקי דין על גד זאבי
8845/12 עא 25/11/2014
עא 8845/12 זאב רום נ' גד זאבי
פסק-דין בתיק ע"א 8845/12
st1\:*{behavior:(#ieooui) }
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 8845/12
ע"א 8847/12
לפני:
כבוד השופט ח' מלצר
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט י' עמית
המערער (המשיב בערעור שכנגד):
זאב רום
נ
ג
ד
המשיב (המערער בערעור שכנגד):
גד זאבי
ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בחיפה בת"א 375/08 שניתן ביום 22.10.2012
בשם המערער (המשיב בערעור שכנגד):
עו"ד זוהר לנדה
; עו"ד נועה הבדלה
;
עו"ד איתי ויגודה
בשם המשיב (המערער בערעור שכנגד):
עו"ד גיורא ארדינסט
; עו"ד רן שפרינצק
;
עו"ד רותם ידידיה
פסק-דין
השופט נ' הנדל
:
1.
ערעור וערעור-שכנגד שמתמקדים בדרך הדיונית הראויה להטלת אחריות אישית על אורגן בחברה.
עיקרי העובדות וההליכים
2.
בין שני תאגידים, שיכונו להלן בקיצור
"תאגיד זאבי תקשורת"
ו
"פונטנה"
, נחתם הסכם. גד זאבי
– המערער בע"א 8847/12 (להלן:
זאבי
) – חתם על ההסכם בשם זאבי תקשורת, והמערער בע"א 8845/12 (להלן:
רום
) חתם בשם פונטנה.
על פי ההסכם, זאבי תקשורת נדרשה לשלם לפונטנה 7 מיליון דולר. הובהר בהסכם כי 5.5 מיליון דולר כבר שולמו (להלן:
התשלום הראשון
), וכי על זאבי תקשורת להעביר את היתרה בסך 1.5 מיליון דולר (להלן:
היתרה
).
היתרה האמורה לא שולמה. על רקע זה הגיש רום תביעה כנגד זאבי
לבית המשפט המחוזי (ת"א 375/08, כב' השופט
א' קיסרי
). בלב התביעה עמדה טענתו של רום כי זאבי התחייב כלפיו בעל פה לשלם את הסכומים הנזכרים, עוד בטרם נחתם ההסכם בכתב. זאבי כפר בקיומה של התחייבות מוקדמת מצדו בעל פה, ובכל מקרה טען שאף אם ניתנה התחייבות כזו – עילת התביעה התיישנה. כמו כן הדגיש זאבי כי ההסכם בכתב איננו כולל התחייבות אישית שלו אלא של תאגיד זאבי תקשורת.
תביעתו של רום התקבלה. נקבע כי יש לייחס לזאבי אחריות אישית להתחייבות הגלומה בהסכם הכתוב משני טעמים חלופיים: הרמת מסך ושליחות.
באשר להרמת המסך
, נקבע כי תאגיד זאבי תקשורת לא היה אלא מכשיר מלאכותי שבאמצעותו ניסה זאבי להרחיק עצמו מהתחייבויותיו.
באשר לשליחות
, נקבע כי הפעולה היחידה שעשה התאגיד היא לחתום על ההסכם עם פונטנה, ומכאן שפעולה זו נעשתה בשליחות זאבי.
במישור האופרטיבי
נקבע כי על זאבי לשלם לרום את היתרה בסך 1.5 מיליון דולר, בתוספת ריבית מטבע חוץ.
טענות הצדדים
3.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו ערעור וערעור-שכנגד. ערעורו של זאבי עוסק בחבות האישית שהוטלה עליו. ערעורו של רום עוסק בגובה הסעד הכספי שנפסק לטובתו.
בסוגיית החבוּת, טיעוניו של זאבי מתרכזים בשני מישורים.
במישור הרמת המסך
, נטען כי הצדדים כלל לא העלו אפשרות זו בהליך קמא, וממילא לא ניתנה לזאבי הזדמנות להתגונן. כמו כן לא הוכח שהתקיימו התנאים שקבע המחוקק להרמת מסך, למשל: לא הוכח שזאבי הוא בעל מניות בתאגיד זאבי תקשורת, ולא הוכח שזאבי עשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות.
במישור השליחות
, נטען כי לא הוכח שזאבי הציג מצג שילמד על קיום יחסי שליחות. כמו כן נטען שאין היגיון עסקי לייחס לזאבי רצון להתקשר אישית בהסכם באמצעות יחסי שליחות.
רום, מצדו, סומך ידיו על הקביעות שבפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין החבוּת. במישור הרמת המסך והשליחות, נטען כי נערך בירור עובדתי מעמיק אשר על בסיסו ניתן היה להורות על הרמת המסך או להכיר בקיומם של יחסי שליחות בין זאבי לתאגיד זאבי תקשורת. כמו כן משיב רום לטענות הפרטניות השונות שהעלה זאבי, בכל הנוגע להתקיימות היסודות העובדתיים והמשפטיים של הרמת המסך והשליחות. היבט נוסף בטיעוניו של רום – במסגרת הערעור שהוגש מטעמו – מתמקד, כאמור, בגובה הסכום שנפסק לטובתו. ברם, מסיבות שיובהרו מיד, אינני רואה מקום להידרש בהרחבה לטענות אלו של רום.
דיון והכרעה
4.
אפתח ואומר כי לטעמי יש לקבל את ערעורו של זאבי בשאלת החבוּת. זאת משום שפסק דינו של בית המשפט המחוזי התבסס על עובדות מהותיות וטענות משפטיות שלא הוצגו בכתב התביעה ושלא נטענו בצורה מפורשת וברורה במהלך הדיון. מכשול זה איננו מאפשר, לטעמי, להותיר את פסק הדין על כנו.
בכתב התביעה נטען שזאבי התחייב בעל פה לשלם לרום 7 מיליון דולר. בהמשך, כך נטען, חתמו הצדדים על הסכם בכתב, והסכם זה "נועד לשם הבטחת תשלום יתרת חובו של הנתבע לתובע" (סעיפים 15-18 לכתב התביעה). הנה כי כן, בכתב התביעה לא נטען שההסכם בכתב יוצר מקור חיוב אישי עצמאי כנגד זאבי
. הרושם המתקבל הוא שהתובע, רום, משליך את יהבו על ההתחייבות שלדבריו נתן לו זאבי בעל פה קודם לחתימה על ההסכם בכתב. כתב התביעה איננו רואה בהסכם בכתב עוגן עצמאי לחיובו של זאבי, ואיננו מבאר מדוע זאבי הוא שנדרש לפרוע את החיוב שמופיע בהסכם בכתב (במקום תאגיד זאבי תקשורת).
במסגרת הסיכומים בבית המשפט המחוזי הובהר מעט יותר הקשר בין שני ההסכמים. כאן טען רום כי המקור לחיובו של זאבי הוא ההסכם המוקדם בעל פה. ההסכם בכתב, שנחתם בהמשך בין שני התאגידים, הוא ה"צינור" באמצעותו אמור היה הכסף לעבור. לפי תזה זו, החברות שבשליטתו של זאבי "שימשו... כצינור לביצוע חיובים אישיים שלו ותשלומים עבורו לגורמים שונים" (סעיף 25 לסיכומי התובע). הנה כי כן, על פי התזה העיקרית שבנה רום – המקור המשפטי לחיובו של זאבי הוא ההסכם המוקדם בעל פה. תזה זו משמעה שההסכם המאוחר בכתב, אשר נחתם כאמור בין שני תאגידים, איננו מקור חיוב עצמאי. דברים אלו הודגשו גם בחקירתו הנגדית של רום, שם ציין כי ההסכם בכתב בין התאגידים "לא
[היה]
התחייבות. התחייבות הייתה קודם. זה היה צינור של העברת כספים [...]. בשבילי זו הייתה רק ידיעה מאיפה נשלח הכסף" (פרוטוקול מיום 29.1.2012, עמ' 28, ש' 3-5). רום העלה – בשפה רפה – טענה חלופית, ולפיה זאבי נהג בחוסר תום לב משום שיצר כלפי רום מצג כאילו מדובר בהתחייבות אישית שלו (סעיף 33 לסיכומי התובע).
אלא שבית המשפט המחוזי, בבואו לקבוע את חבותו של זאבי, סלל לו דרך עצמאית וגרס כי מקור החבות של זאבי הוא בהסכם המאוחר בכתב. בעודו צועד בדרך זו, לא נזקק בית המשפט המחוזי להתעמק ב"שבילים שלא נבחרו", דהיינו במקורות החבוּת עליהם התבסס רום בתביעתו. בשל כך לא נדונה כראוי השאלה האם ניתנה התחייבות מוקדמת בעל פה – לא נקבע בהקשר זה כל ממצא עובדתי פוזיטיבי, ולא התקבלה הכרעה משפטית לגופו של עניין (לרבות שאלת ההתיישנות שנוגעת להתחייבות בעל פה). באופן דומה נהג בית המשפט ביחס לטענתו החלופית של רום, בעניין ניהול משא ומתן שלא בתום לב: אפשרות זו הוזכרה בפסק הדין במילים ספורות בלבד, בלא שקדמו לה או שבאו בעקבותיה דברי הסבר או הרחבה (ראו בסוף פסקה 14 לפסק הדין). לא ניתן להסיק, אפוא, כי טענה חלופית זו התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי בתום דיון מפורט ומעמיק ביסודות המשפטיים והעובדתיים הרלבנטיים.
במקום זאת, בית המשפט המחוזי סבר שמקור החיוב של זאבי הוא ההסכם המאוחר בכתב. השאלה שזכתה לטיפול היא האם החיוב הכספי שנוצר בגין ההסכם בכתב – עובר אל כתפי זאבי. בית המשפט המחוזי השיב לכך בחיוב, בעזרת שתי קונסטרוקציות משפטיות חלופיות: שליחות, והרמת המסך. כפי שהובהר, יסודות אלו לא הועלו בבירור – בוודאי שלא במפורש – על ידי רום, החל משלב הגשת התביעה ועד לשלב הגשת הסיכומים. מצב זה יוצר קושי משמעותי ביותר.
5.
זירת התביעה האזרחית מתנהלת על פי הכללים המפורטים שקבע המחוקק, ובהתאם לפירושם בפסיקה. תכלית הכללים היא להסדיר באופן הוגן ויעיל את האינטרסים בין הצדדים השונים להליך – ובראשם התובע והנתבע. כך, למשל, אין לכפות על התובע לחשוף את כל הקלפים שבידיו כבר בשלב המקדמי של הגשת התביעה. מאידך גיסא, יש לאפשר לנתבע הזדמנות הוגנת להיערך על מנת להתגונן מפני הטענות והתביעות שמופנות כלפיו. מעל לכל אלו עומדת המטריה המחייבת – השיטה האדברסרית: התובע מנהל את תביעתו, והנתבע מנהל את הגנתו. בית המשפט הוא הגורם המכריע, אך עליו להכריע בפלוגתות שהניחו בפני
ו הצדדים. הנטל להוכחת התביעה מוטל על התובע. נטל זה כולל הצגת התשתית העובדתית הנדרשת. לבית המשפט מוענק מרחב מסוים, למשל: במצב בו העובדות הוכחו, הפלוגתות הובהרו והסעדים הוצגו – רשאי בית המשפט לחזק טענה ולבסס אותה מבחינה משפטית. אך המסגרת חייבת להישמר. לצד הזכות של התובע לתבוע, עומדת הזכות של הנתבע להתגונן. ביסוד כללי הדיון בהליך האזרחי ניצבת הדרישה מהתובע – להציג בפני
מה על הנתבע להתגונן.
כך עולה מן הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שם המתח בין האינטרסים והשיקולים בא לידי ביטוי במספר כללים. ראשית, נקבע בתקנות כי "אין בעל דין מנוע מהסתמך על הוראת דין... מחמת שלא הביא אותה בכתב טענותיו" (תקנה 74(ב)). סעיף זה מעניק מעין "פטור" לתובע, אשר איננו נדרש לפרט בכתב התביעה את הוראות הדין עליהן הוא מסתמך. הפסיקה הבהירה ש"פטור" זה הוא רחב: התובע איננו נדרש להפנות בכתב התביעה לסעיף קונקרטי בחוק, ואף איננו חייב לפרט בכתב התביעה את
העילה המשפטית
שעליה מתבססת תביעתו (ע"א 6157/08
אסמאעיל נ' מילאדי
, פסקה 10 (5.9.2011)). בד בבד, הדין מורה כי על התובע לציין בכתב התביעה את
הסעד
המבוקש על ידו, וכן לפרט את כל
העובדות
המהותיות המרכיבות את עילת התביעה (תקנות 9(5), 9(7), 14(ב)).
הנה כי כן, בשלב של הגשת כתב התביעה, ניתן לתמצת את הכללים הרלבנטיים כך: עילות תביעה – אין חובה לפרט, סעדים ועובדות – יש חובה לפרט. ניתן להמחיש זאת בדוגמא הבאה. נניח שפלוני מגיש תביעה כספית בהסתמך על עוולת הרשלנות. כתב התביעה איננו חייב לכלול את סעיפי החוק ופסקי הדין הרלבנטיים. ברם יהא על התובע לפרט בכתב התביעה את הסעד הכספי המבוקש על ידו, ואת העובדות המהותיות שלשיטתו מקנות לו את הסעד, למשל: מהו הקשר הסיבתי בין מעשי או מחדלי הנתבע לבין הנזק שנגרם לתובע (ראו: יואל זוסמן
סדרי הדין האזרחי
133-155 (מהדורה שביעית, 1995)).
6.
ומן הכלל אל הפרט. כפי שצוין, בית המשפט המחוזי קבע את חבותו של זאבי על בסיס היסודות המשפטיים של הרמת מסך או שליחות. שתי דוקטרינות אלו נשענות על יסודות עובדתיים ייחודיים. כך, למשל, לצורך הוכחת שליחות נדרש תחילה להוכיח קיומה של הרשאה פנימית (סובייקטיבית) – במערכת היחסים שבין השולח לבין השלוח, או הרשאה חיצונית (אובייקטיבית) – ביחסים שבין השולח לבין הצד השלישי כלפיו בוצעה פעולת השליחות (ראו: דנ"א1740/91
בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' כחולי
, פ"ד מז(5) 31 (1993); ע"א 3526/11
כראדי נ' צנציפר
–
חברה לייבוא תבואות ומספוא בע"מ
, פסקה 29 לפסק דינו של השופט
א' שהם
(6.5.2013)). לצורך הוכחת הרמת המסך נדרש להוכיח את היסודות השונים שמנה המחוקק בסעיף 6 לחוק החברות, למשל שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, נטילת סיכון בלתי-סביר באשר ליכולת התאגיד לפרוע את חובותיו ועוד.
ברור, אפוא, כי קבלת תביעה על בסיס הרמת מסך או שליחות מצריכה
הנחת תשתית עובדתית ראויה ומקיפה (ראו למשל: רע"א 3925/12
רונן נ' כהן
(17.6.2013); רע"א 8523/05
החברה המרכזית לפיתוח השומרון בע"מ נ' מזי את יחזקאל בע"מ
, פסקה 20 לפסק דינה של השופטת
א' פרוקצ'יה
(14.2.2010)). העניין איננו מתמצה ברובד הראייתי, אלא גם ברובד הדיוני.
תובע שמבסס את תביעתו – אף אם רק כחלופה – על עקרונות של הרמת מסך, נדרש לציין ולפרט את העובדות שמצדיקות לשיטתו הרמת מסך. הוא הדין באשר לתובע שמבסס את תביעתו על יסודות השליחות. במילים אחרות: אף אם אין הכרח לנקוב בשם המפורש – "שליחות" או "הרמת מסך", יש לפרט את כל היסודות העובדתיים הרלבנטיים כבר בכתב התביעה.
במקרה דנא, הרושם המתקבל הוא כי נוצר כשל דיוני מתמשך. רום לא פירט בכתב התביעה את היסודות העובדתיים שעשויים היו לקשור את זאבי להתחייבות בכתב של התאגיד: לא על דרך השליחות, ולא על דרך הרמת המסך. במקום זאת התמקד כתב התביעה בהתחייבות בעל-פה. מקומן של העובדות המהותיות שעשויות היו להצדיק הרמת מסך או שליחות – נעדר מכתב התביעה. אף בהמשך, לרבות בשלב הגשת הסיכומים, לא נמצא כי יסודות אלו לחיובו של זאבי הועלו במפורש על ידי הצדדים. יוצא אפוא שרום ביסס את תביעתו על התחייבות בעל פה שניתנה לו לדבריו, או על חוסר תום הלב של זאבי. בית המשפט המחוזי לא קיבל את התזה של רום על שני נדבכיה, ובמקום זאת ביסס את חבוּתו של זאבי על ההסכם בכתב, תוך שימוש ביסודות של הרמת מסך ושליחות. טענות אלו לא נטענו בהיבט העובדתי בצורה מפורשת וברורה במהלך הדיון, אף לא על ידי רום.
עם כל ההבנה לרצונו של בית המשפט המחוזי להגיע לתוצאה צודקת, הרי לא ניתן לוותר על צדק דיוני. פסק דינו של בית המשפט המחוזי סטה סטייה ניכרת מטענות הצדדים, לרבות טענותיו של התובע. לדעתי, פער זה בין פסק הדין לבין טענות הצדדים יוצר קושי של ממש. ויודגש: אין מדובר במכשול פרוצדוראלי שולי, אלא במכשול מהותי. כפי שהוסבר, הכללים הדיוניים אינם תוצאה של שרירות-לב. הם משקפים איזון ראוי בין האינטרסים הרבים המונחים על כפות המאזניים של ההליך האזרחי. האיזון הנדרש איננו מאפשר, לטעמי, להותיר על כנו את פסק הדין של בית המשפט המחוזי.
דא עקא, בכך לא תם הדיון בערעור. בתיק זה עומדת במלוא עוצמתה הדילמה הבאה: מצד אחד, צודק בא כוחו של זאבי כי קשה עד מאד להותיר על כנו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כאשר מרשו לא קיבל הזדמנות להתגונן מפני היסודות עליהם התבסס פסק הדין. בה בעת, יש צדק גם בטענת בא כוחו של רום לפיה הבסיס לתביעתו לא נדון והוכרע לגופו על ידי בית המשפט, אשר בחר שלא להתמקד בהתחייבות בעל פה אלא בהסכם הכתוב. הפיתרון הראוי לטעמנו היה כי הצדדים יגיעו להסדר, וכך גם הצענו. ברם העניין לא צלח. זוהי כמובן זכות הצדדים. משכך, אין מנוס לדעתי מהחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי. ואם זהו גורל התיק, נדמה כי הצדק הדיוני תומך במתן הזדמנות לרום לתקן את כתב תביעתו וכמובן הזדמנות לזאבי להתגונן בהתאם.
טרם סיום, בשל חשיבות העניין נראה כי לא יהא זה נכון להתעלם מן השאלה שהתעוררה: מהי הקטגוריה המשפטית אליה יש לסווג את הרמת המסך והשליחות? האם מדובר בסעד, או בעילה? שאלה זו מעוררת אתגר במישור התיאורטי, והצדדים אף התייחסו לכך בדיון בפני
נו. בהקשר של תיק זה אומר כי הואיל ועסקינן בתביעה כספית, דהיינו: שהסעד המוצהר המבוקש בה הוא סכום נקוב, אין לומר כי הרמת המסך או שליחות הן בגדר סעד. באשר לשאלה האם עסקינן ב"סעד לסעד", עילת תביעה או חוליה חיונית בהוכחת התביעה – דוגמת הרכיב של קשר סיבתי בתביעת נזיקין – אינני רואה צורך להכריע בכך. המשמעות המעשית של כך שאין מדובר בסעד היא ברורה. בכל אחת מהחלופות האחרות שהוצגו, יש צורך להציג בפירוט את התשתית העובדתית הנדרשת כבר בכתב התביעה – מה שלא נעשה כאן.
סוף דבר
7.
לנוכח האמור, הייתי מציע לחבריי לקבל את הערעור בע"א 8847/12, ובהתאם לכך למחוק את הערעור בע"א 8845/12. זאת במובן הבא: פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוטל. ניתנת בזאת הזדמנות למערער בע"א 8845/12 להגיש כתב תביעה מתוקן, וזאת תוך 30 יום מיום מתן פסק דיננו. היה ויוגש כתב תביעה מתוקן – תינתן למערער בע"א 8847/12 תקופה זהה להגשת כתב הגנה מתוקן.
משהגעתי לתוצאה זו, לא ראיתי מקום להידרש לטענות המרובות שהעלו הצדדים בפני
נו לגופו של עניין. טענות אלו, אשר עוסקות בין היתר ביסודות המשפטיים והעובדתיים של עילת הרמת המסך ועילת השליחות, קיומה של התחייבות בעל פה, שאלת ההתיישנות וסוגיית הריבית – שמורות לצדדים, ובכפוף לכתבי הטענות המתוקנים שיוגשו, אם יוגשו. הטעם לתוצאה זו הוא גם העדר תשתית עובדתית להכרעה במסגרת הערעור דנא. מאותו נימוק, הייתי מציע כי כל צד יישא בהוצאותיו בערעור.
ש ו פ ט
השופט י' עמית
:
1.
אני מסכים עם חברי השופט הנדל, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן שלא על בסיס הטענות והעילות שנטענו בכתב התביעה, באופן שקופחה זכותו של זאבי להתגונן. כפי שציין חברי, בית המשפט המחוזי סטה מטענותיו של רום. אך הלכה למעשה, בית המשפט לא דחה את התזה של רום, אלא בחר לילך במסלול של הרמת מסך ושליחות, מבלי לבחון לגופה את טענת רום לפיה המסמך שנחתם אך משקף את הדרך בה בחר זאבי לבצע את התשלום לגבי התחייב בעל פה. כפי שזאבי לא קיבל הזדמנות להתגונן מפני היסודות של הרמת מסך ושליחות עליהם התבסס פסק הדין, גם רום לא קיבל הזדמנות כי התזה שהציג תיבחן לגופא. החזרת הדיון לבית משפט קמא, נראית לי במקרה דנן הדרך הראויה וההוגנת כלפי שני הצדדים, באשר אין לקפח גם את זכותו של רום כי תביעתו תידון על ידי בית משפט קמא בהתאם למערך העובדות והטענות שנטענו על ידו, קרי, התחייבות בעל פה של זאבי שעוגנה בהמשך בהסכם בכתב, תוך שהצדדים אדישים לשאלה באיזה "צינור" יועבר הכסף. אולם בניגוד לחברי, איני סבור כי יש להורות על תיקון כתב התביעה, באשר הדבר לא נתבקש על ידי רום גם בשלב זה של הערעור, והוא עומד גם כיום על גרסתו ועמדתו כפי שהוצגה בבית משפט קמא.
אשר על כן, אילו דעתי תישמע, הייתי מציע כי התיק יוחזר לבית משפט קמא על מנת שידון בו באספקלריה של הטענות שנטענו על ידי רום.
2.
המונח עילת תביעה משמש בהקשרים שונים, כמו התיישנות, מעשה בית דין, כתבי טענות, פיצול סעדים ועוד. יש להבחין בין
סעד
לבין
עילה
לבין
עובדות
המקימות את העילה (פסק דיני ברע"א 256/10
ארקדי גאידמק נ' יוסף טרוים
(7.11.2011)), ואף אני כמו חברי איני מוצא טעם לדקדק בשאלה אם הדוקטרינה של "הרמת מסך" היא בגדר עילה או חוליה חיונית להוכחת התביעה. מבלי לקבוע מסמרות, אני נוטה לדעה כי הרמת מסך אינה עילה משפטית העומדת בפני
עצמה, אלא אמצעי להשגת סעד מסוים. הדברים אך ממחישים כי המונח
עילה
משמש אותנו בהקשרים שונים, באשר נוהגים אנו לומר כי סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 מפרט את
העילות
להרמת מסך. מכל מקום, החשוב לענייננו הוא, שעל בעל דין המבקש להסתמך על הדוקטרינה של הרמת מסך, לפרט בכתב טענותיו את מערך העובדות המצדיק יישומה של הדוקטרינה.
3.
תקנה 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי "אין בעל דין מנוע מהסתמך על הוראת דין כאמור מחמת שלא הביא אותה בכתב טענותיו". הפסיקה הרחיבה וקבעה כי אין מדובר רק בשם החוק או במספר הסעיף, אלא שאין התובע חייב להציג את העילה המשפטית או ה"כותרת המשפטית" שעליה הוא מתבסס בתביעתו (ע"א 6157/08
אסמאעיל נ' מילאדי
בפסקה 10 (5.9.2011)).
מנגד, יש להזכיר את תקנה 72(א) הקובעת כי "בעל דין המסתמך בכתב טענותיו על
נימוקים
שונים זה מזה ומבוססים על עובדות נפרדות ושונות, יפרש אותם, עד כמה שאפשר, בנפרד ובמובחן". הנה כי כן, לצד המונח עילה משפטית אנו מוצאים גם את המונח
נימוק תביעה או הגנה
. עוד ראוי להזכיר את תקנה 89 הקובעת כלהלן:
יש לפרש כל טענה לסתור וכל טענה מפתיעה
89.
הנתבע או התובע, לפי הענין, חייב להעלות בכתב טענותיו כל דבר הבא להראות שהתובענה או התביעה שכנגד אין לה על מה שתסמוך, או שהעסקה בטלה או ניתנת לביטול מבחינה חוקית,
וכן כל נימוק של הגנה או של תשובה, שיש בו – אם לא הועלה בכתב הטענות – כדי להפתיע את בעל הדין שכנגד
או לעורר שאלות שבעובדה שאינן עולות מתוך כתבי הטענות הקודמים, כגון תרמית, התיישנות, שחרור, תשלום, ביצוע או עובדות המגלות מעשה לא חוקי.
מה
תקנות עולה עקרון כללי לפיו בעל הדין שכנגד אינו אמור להיות מופתע, ועל כתבי הטענות להיות מנוסחים באופן שיתאפשר לבעלי הדין ולבית המשפט להבין מתוכם את חזית המחלוקת, ו"ככלל, כתבי טענות אינם כתב סתרים בבחינת 'צפנת פענח'" (פסק דיני בע"א 2161/11
דרור נ' פרץ
בפסקה 10 (5.2.2013)).
יפים לענייננו דברי השופט זילברטל ברע"א 2232/14
פלוני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ
בפסקה 6 (10.8.2014):
"לצערי, אנו נתקלים שוב ושוב בחוסר הקפדה על ניסוח נאות של כתבי טענות, והדבר יוצר קשיים לא מבוטלים בהבנת המחלוקות, מה שמשליך על האפשרות לנהל את ההליך ביעילות ולוודא שרק ראיות רלבנטיות תוגשנה והטענות תתמקדנה במחלוקות האמיתיות. מכל מקום, כאשר מתעוררת השאלה, האם טענת תביעה מסוימת כלולה בכתב התביעה אם לאו, התשובה לה לא תינתן תוך עריכת תמרונים פרשניים והסקת מסקנות.
'נימוק תביעה' צריך להיות מפורש וברור
. כתב התביעה שהגישו המבקשים אינו כולל נימוק תביעה מפורש וברור שעניינו נזק שנגרם מקרינה בתדר נמוך שמקורה במערכת חשמל הקשורה לתחנת השידור" (הדגשה הוספה – י"ע).
4.
כשלעצמי, אני סבור כי רצוי שבעל דין יבהיר בכתב טענותיו כי בדעתו לטעון ל"הרמת מסך". אכן, ככל שלפני בית המשפט עמדה מערכת עובדתית מסוימת, רשאי בית המשפט לפסוק על פי נימוקים משפטיים שונים מאלה שהועלו בתביעה "
ובלבד שהתמונה נובעת מן הראיות שהיתה לצדדים ההזדמנות להידרש אליהן
" (רע"א 7288/12
רוזן נ' אברמוביץ
בפסקה י"א (23.10.2012), ואף
בית משפט שלערעור אינו מוגבל לנימוקי הערעור שהובאו לפניו (תקנה 415) (
רע"א 8903/11
מפעלי הנדסה קדמני בע"מ נ' מקורות חברת המים הלאומית
(26.8.2012)). מנגד, לא אחת נקבע בפסיקה כי "היזקקות להנמקה משפטית שלא הועלתה בטיעוני הצדדים צריכה להיעשות בזהירות – על מנת למנוע מצב שבו בית המשפט פוסק על סמך טענה שלא ניתנה לבעלי הדין הזדמנות הוגנת להתמודד עמה" (ע"א 9255/11
יוסף דניאל
נ' ברלינסקי
בפסקה 24 והאסמכתאות שם (11.8.2013)).
לכן, טוב יעשה בעל דין אם יפרש בכתב טענותיו אם מסתמך הוא על עילה חוזית או נזיקית או בדיני עשיית עשר, אם מבקש הוא לייחס אחריות אישית לאורגן בחברה או מבקש הוא להרים מסך בין החברה לבעליה. שאם לא כן, הוא מסתכן בכך שבית המשפט לא ימצא לפסוק על סמך נימוק תביעה שלא נטען, או שייטען כנגדו כי העלה טענה מפתיעה או טענה שלא ניתנה הזדמנות לצד שכנגד להתמודד עמה.
ש ו פ ט
השופט ח' מלצר
:
אני מצטרף בהסכמה לפסק דינו של חברי, השופט
נ' הנדל
,
וכן להערותיו של חברי, השופט
י' עמית
,
באשר לדרך הראויה לניסוח כתבי טענות. עם זאת, בשאלה שחברי נחלקו בה – הנני מצדד בעמדת חברי, השופט
נ' הנדל
. התוצאה המוצעת על ידו (הכוללת את האפשרות לתיקון כתב התביעה וכתב ההגנה בהתאמה) מוצדקת כאן, שכן בית המשפט המחוזי הנכבד חרג בפסק הדין שהוציא תחת ידו מכתבי הטענות שהיו בפני
ו: בסוגיה חשובה שעלתה ונטענה
– הוא לא דן, ובמה שנפסק – הוא הלך מעבר
למחלוקות
שנתגבשו ודרשו הכרעה.
יש צורך פה לפיכך להחזיר את התיק לדיון מחודש בערכאה הדיונית תוך עדכון של הפלוגתאות – כדי להגיע לחקר האמת העובדתית והמשפטית. גישה זו תואמת תפיסה ששמה במרכז האיזון את השיקול של
בירור האמת
, שהוא ערך מסדר ראשון, ביחס להגנה על
הצדק הדיוני,
שמקומו בסדר – שני בתור, זאת על פי מודל שפותח לאחרונה ע"י
ד"ר
איתמר מירון
בחיבור שהגיש לסנט אוניברסיטת בר-אילן לשם קבלת התואר: דוקטור לפילוסופיה ואשר נושאו:
סדר הדין האזרחי – בין מהות לפרוצדורה במשפט העברי ובמשפט הכללי
(כסלו-התשע"ד). דומה שהמודל האמור ראוי להשקל בכובד ראש, ובמיוחד הוא מתאים ליישום במקרה כמו זה שלפנינו, בו פסק הדין, מושא הערעור, לא בא בעקבות הנתיב הדיוני שבגדרו ההליך צריך היה להתנהל ועקב כך
גם לא נשמר האיזון הנדרש.
עמדה קרובה הובעה בשעתו ע"י הנשיא
א' ברק
ב-ע"א 1412/94
הסתדרות מדיצינית הדסה עין כרם נ' גלעד
, פ"ד מ"ט (2), 516, (1995), שהתבטא כך:
"המשפט עומד על האמת. ביסוד ההליך השיפוטי עומדת חשיפת האמת (ראה: רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי (פ"ד מ"ט (14, 54)). מטרת ההליך השיפוטי כולו הינה – כלשונו של הנשיא זמורה – "להוציא כאור משפט" (ע"פ 1/48 סילוסטר נ' היועץ המשפטי (פ"ד א(5)), בעמ' 18). תפקידו של ההליך השיפוטי – האזרחי, הפלילי והמינהלי – הינו "לחשוף את האמת, וזו מטרתו העיקרית" (ע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל (פ"ד ל"ה (3) 505, בעמ' 516; ע"פ 639/79, 656 אפללו ואח' נ' מדינת ישראל (פ"ד ל"ד (3), 561, בעמ' 575). תפקידו של השופט, הוא "התפקיד לעשות כדי שהאמת תצא לאור העולם" (מ"מ הנשיא, השופט אגרנט, ב-ע"א 153/60 שפר נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד ט"ו 263, בעמ' 271).
"לאמת יוציא משפט" (ישעיהו, מב, ג'). "משפט אמת שפטו" (זכריה, ז, ט)".
(שם בעמ' 522)
יש לקוות איפוא שעתה משיחזור התיק לשמיעה מחדש – יתוקנו השגגות ויועמדו דברים על מכונם הראוי.
ש ו פ ט
אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל
.
ניתן היום, ג' כסלו תשע"ה (25.11.2014).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
12088450_z12.doc
מא
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il
עא בית המשפט העליון 8845/12 זאב רום נ' גד זאבי (פורסם ב-ֽ 25/11/2014)