פסקי דין על גילה כהן

51531-09/14 עח     23/11/2014




עח 51531-09/14 מדינת ישראל - מפלג תביעות ת"א נ' גילה כהן








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



ע"ח 51531-09-14 מדינת ישראל נ' כהן




תיק חיצוני: 55940/2013 דן




בפני

כב' השופטת
דניאלה שריזלי


העוררת

מדינת ישראל - מפלג תביעות ת"א


נגד


המשיבה

גילה כהן
ע"י ב"כ עו"ד רן אלון




ה
ח
ל
ט
ה


פלוני עומד לדין, והוא מבקש לעיין בגיליונות הרישום הפלילי של עדי התביעה על רקע טענתו כי פעל מתוך הגנה עצמית. שני מסלולי פעולה לפניו: המסלול האחד הוא ההסדר הקבוע בחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981, והמסלול השני הוא באמצעות ההסדר שבסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982
(להלן: חסד"פ) שעניינו "חומר חקירה".

לפי כל אחד משני המסלולים, מקום שמתעוררת מחלוקת בין הנאשם והמאשימה בדבר חומר החקירה, אמור בית המשפט להכריע בסוגיה, והשיקולים שינחו אותו מתמצים בנוסחת האיזון אשר נקבעה בבג"צ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים (6.6.05), הידוע כ"בג"צ היומנים", ונשנתה בבש"פ 5881/06 בניזרי נ' מדינת ישראל (7.2.07). בזה האחרון, לאחר שבחנה את סוגית העיון ברישומים פליליים של עד תביעה על פי המסלול שבסעיף 74 לחסד"פ קבעה כב' השופטת ד' ברלינר, כי בהתנגשות החזיתית שנוצרת בין זכות הנאשם למשפט הוגן לבין זכויותיהם של עדים ומתלוננים שברישומיהם הפליליים מבקש הנאשם לעיין, והם "חומר חקירה" מובהק, או, כאשר ברי כי קיימת אפשרות סבירה שתהא ב"חומר" תועלת להגנת הנאשם - יורה בית המשפט על גילויו לנאשם, אף אם יהיה בכך משום פגיעה בזכויותיו של עד או מתלונן. אולם, ככל שהרלוונטיות בין הרישומים הפליליים שבמחלוקת לבין השאלות העשויות להיות במחלוקת במשפט רחוקה יותר, וככל שהזיקה ביניהם לפוטנציאל ההגנה של הנאשם נחלשת, כך יש ליתן משקל רב יותר לזכויותיהם של העדים והמתלוננים.

כל זה טוב ויפה, אולם, מה הדין במקרה שבו נתגלעה המחלוקת בין הצדדים רק בדיעבד, קרי: לאחר שכבר ניתן צו שיפוטי המורה למאשימה למסור לעיון ההגנה את הרישומים הפליליים של עדי התביעה, והתביעה טוענת באחור ניכר כי הרישומים הפליליים אינם "חומר חקירה"?

ה ע ר ר

אלה העובדות הרלוונטיות: לבית משפט השלום בתל-אביב הוגש כתב אישום אשר מייחס לנאשמת, גילה כהן
, המשיבה שלפניי, עבירות אלימות עקב כך שתקפה את עדי התביעה איתי זוארץ (בן זוגה לשעבר), ויוסף שלם (להלן: עדי התביעה), ותקיפתה, נטען, גרמה לשניהם חבלות ממשיות. היא מואשמת גם בהיזק לרכוש במזיד.

במועד ההקראה, 1.6.14, כפרה הנאשמת במיוחס לה. סנגורה הודיע לבית המשפט, כי הנאשמת הייתה במקום האירוע, אולם, היא הותקפה קשות ידי עדי התביעה והתגוננה מפני התקיפה. באותו מעמד ביקש ב"כ המשיבה צו לקבלת גיליונות הרישום הפלילי של עדי התביעה 1 ו-2. התביעה לא הביעה התנגדות. לא נאמר דבר. בית המשפט קמא קבע את שמיעת ההוכחות לחודש דצמבר 2014, והורה למאשימה/העוררת "לאפשר לב"כ הנאשמת לצלם הר"פ של ע/ת 1 ושל ע/ת 2" (להלן: הרישומים הפליליים).

בחלוף שבועיים, ב-15.6.14, פנתה המאשימה לבית המשפט בבקשת הבהרה, תחת הכותרת בקשה להבהרה והחלטה, והביעה התנגדות למסירת הרישומים הפליליים להגנה, בטענה שאינם בגדר "חומר חקירה" עקב חוסר רלוונטיות. המאשימה התרעמה על כך שלא התקיים דיון מסודר לגופו של עניין, ועל שבית המשפט קמא נמנע מלעיין בגיליונות הרישום הפלילי של העדים לצורך קביעת הרלוונטיות. התבקש דיון במסגרת של עיון חוזר, וזה נקבע לתאריך 17.9.14. באותו מועד השיגה המאשימה על החלטת בית המשפט, אלא שבית המשפט קבע, כי מאחר שבמסגרת הדיון (ב-1.6.14) לא הביע ב"כ המאשימה התנגדות לבקשה לעיין ברישומים הפליליים, הרי ששומה על המאשימה ליישם את ההחלטה מ-1.6.14.

על כך הערר שלפניי.

בערר שהוגש ב-21.9.14 מבקשת המאשימה/העוררת שתבוטל החלטת בית המשפט קמא. לטענתה, שגה ביהמ"ש קמא כאשר הורה על מסירת הרישומים הפליליים לעיון ההגנה ללא שעיין בהם בעצמו כנדרש בסעיף 74(ד) לחסד"פ, בלא שבחן את מידת הרלוונטיות של הרישומים ונחיצותם להגנה, וגם בלא שקיים דיון מסודר בבקשה. לא רק זאת, אלא שנמנע מלהעביר את הבקשה לדיון בפני
מותב אחר שאינו דן בתיק העיקרי.

לגופו של "החומר" נטען בערר, כי הרישומים הפליליים של עדי התביעה אינם רלוונטיים להגנת המשיבה, ובאיזון בין זכותה של המשיבה לבין ההגנה על כבודם ופרטיותם של עדי התביעה, והפגיעה שתיגרם להם אם ייחשפו הרישומים, גובר הצורך בהגנה על זכויותיהם של האחרונים.

בתגובתו לערר הצביע ב"כ המשיבה בראש וראשונה על התנהלותה השערורייתית של העוררת שביזתה את הוראת בית המשפט, הפרה צו שיפוטי בכך שנמנעה מלפעול על פי הוראה דווקנית שקיבלה, ועיכבה את הציות להחלטה משך חודשים אחדים. כפועל יוצא, מדובר, לגישת ב"כ המשיבה, בשיהוי ניכר בהגשת הערר, מעבר למועד הקבוע בחוק, וכבר מטעם זה התבקשתי לדחות את הערר. לחילופין, ולגוף הערר נטען, כי נקבע בפסיקה זה מכבר שרישומים פליליים של עדי תביעה מהווים "חומר חקירה", ומכאן זכותה של המשיבה לעיין בהם.

ד י ו ן

שני ראשים לדיון, שהאחד הוא התנהלותה של העוררת בפרשה, לרבות, התעלמותה מהצו השיפוטי, ושאלת השיהוי בהגשת הערר; הראש האחר מתייחס לרישומים הפליליים בבחינת "חומר חקירה", והאם זכאית המשיבה לעיין בהם בתור שכזה. אפתח בזה האחרון.

רישומים פליליים כ"חומר חקירה"

סעיף 74 לחסד"פ מקנה לנאשם שהוגש נגדו כתב אישום בפשע או בעוון זכות עיון בחומר חקירה שנאסף נגדו. זכות העיון האמורה מהווה כלי הגנה חיוני שנועד לאפשר לנאשם למצות את יכולתו להגיע אל הראיות והמידע שעשויים להועיל להגנתו ולהבטיח לו משפט הוגן [בש"פ 1355/98 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 1, בעמ' 4]. כדי שלא לחזור ולהידרש להררי ההלכות שנערמו במהלך השנים בנושא זה אקצר ואומר שהרציונל המונח בבסיס הגילוי הוא חקר האמת וזכותו של נאשם להליך הוגן. השלב הראשון בבחינת בקשה במסגרת סעיף 74 הוא בחינת הרלוונטיות של החומר לאישום, על פי פוטנציאל ההגנה של הנאשם העומד לדין, מבחן זה מתפרש בהלכות הפסוקות על דרך ההרחבה [ראו: בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 376; בג"צ 1885/91 צוברי נ' פרקליטות מחוז תל-אביב, פ"ד מה(3) 630, בעמ' 633-634; בש"פ (מאוחדים) 4109/13, 4138/13 מדינת ישראל נ' פביאן דה פאס ואח' (7.7.13); ע"פ 1152/91 סיקסיק ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5), 8, בעמ' 19; בש"פ 5400/01 פלוני נ' מדינת ישראל]. בסופו של יום, קובעת ההלכה הפסוקה, צריכה הקביעה באשר למהותו של "חומר חקירה" להיות מודרכת "על ידי כללי השכל הישר ועל ידי המגמה לאפשר לסנגוריה הזדמנות הוגנת להכין את הגנתה..." [בג"צ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4), 124, בעמ' 129 ו-132], ו"אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח של 'חומר חקירה' ראיות שהרלוונטיות שלהן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית..." [ראו: הפסיקה דלעיל, וכן, דברי כב' השופט א' ריבלין, בבש"פ 2632/00 פלוני נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2000(2), 1287].

השאלה אם ראוי לסווג רישומים פליליים של עדי תביעה כ"חומר חקירה" ולאפשר לנאשם לעיין בהם העסיקה את בתי המשפט חדשות לבקרים. הגישה המקובלת כיום היא, כי גיליונות המרשם הפלילי מהווים "חומר חקירה" בעל מאפיינים מיוחדים, ובעטיים זכו להסדרים מיוחדים [בש"פ 5881/06 הנ"ל, בעניין בניזרי, וכן, בש"פ 5535/01 מדינת ישראל נ' שימשילשווילי (15.8.13)]. ההסדרים האמורים מעוגנים ברציונל העומד בבסיסו של חוק המרשם הפלילי, אשר יוצא מנקודת הנחה כי מדובר ברצון לאפשר למי שהיה נאשם לשקם את חייו לאחר שריצה את עונשו. ועל כן, יש חשיבות ומשמעות לכך שהמידע בדבר הרשעתו לא יוצף מעל פני השטח, מקום שאין בכך נחיצות. בית המשפט הוא שצריך
לאזן ולקבוע האם קיימת נחיצות או לא. בצד הרציונל האמור, ניצב עקרון העל שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והוא קובע כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו".

באורח מעשי, אם כן, בתחרות בין האינטרסים, העדיפות לעולם תהיה לזכותו של הנאשם לנהל משפט הוגן ולמיצוי הגנתו. ועל כן, מקום שהנזק לעד מחשיפת המידע הוא מינימאלי, או, שאיננו קיים, או, לחלופין, הנזק קיים, אלא שיש חשיבות של ממש לחשיפת העבר להגנתו של הנאשם, יטה בית המשפט לאפשר לנאשם לעיין ברישומים הפליליים של העד. לדעת השופטת ברלינר בבש"פ 5881/06 - "מן הראוי אולי לכלול במסגרת זו גם מקרים שבהם התועלת עבור הנאשם היא בשוליים ולאו דווקא בנתיב המרכזי".



כך נוסחו הדברים בבג"צ 9264/04 - "בג"צ היומנים":

"בהתנגשות חזיתית, כאשר על כפות המאזניים מונחים זה מול זה זכותו של הנאשם למשפט הוגן אל מול ההגנה על פרטיותם של העדים, משקלה של זכות הנאשם למשפט הוגן יכריע את הכף, ודינם של השיקולים הנוגדים לסגת. אולם כאשר זכותו של הנאשם להתגונן אינה נפגעת, או כשהאפשרות שהיא תיפגע היא רחוקה ובלתי משמעותית, יש לתת משקל הולם לזכויותיהם של עדים וקורבנות העבירה ולאינטרס הציבורי בקיום הליכי משפט, באכיפת החוק ובחשיפת עבירות.

אכן, הפגיעה בפרטיותם של העדים היא לעתים בלתי נמנעת במהלך המשפט, אך היא צריכה להיות מידתית, ויש להקפיד על כך שלא תעלה על הנדרש לשם מתן הזדמנות הוגנת לנאשם להתגונן. מעבר לכך, יש להגן על העדים ועל המתלוננים כדי לא ייפגעו זכויות היסוד שלהם לפרטיות ולכבוד.

. . .

השיקול המרכזי ביישומה של נוסח האיזון בין זכותו של הנאשם למשפט הוגן לבין זכויותיהם של עדים ומתלוננים לכבוד ולפרטיות הינו חשיבות החומר להגנת הנאשם. דהיינו, בכל מקרה תיבחן זיקתו של החומר לאישום ולנאשם ותיבחן האפשרות הסבירה כי תהיה בו תועלת להגנת הנאשם. בהתנגשות חזיתית בין זכות הנאשם למשפט הוגן לבין זכויותיהם של עדים ומתלוננים - דהיינו, כאשר מדובר ב"חומר חקירה" מובהק או כאשר ברי כי קיימת אפשרות סבירה שתהא בחומר תועלת להגנת הנאשם - יורה בית המשפט על גילויו של החומר לנאשם, אף אם יהיה בכך משום פגיעה בזכויותיו של עד או מתלונן. אולם, ככל שהרלוונטיות בין החומר הנדון לבין השאלות העשויות להיות במחלוקת במשפט רחוקה יותר, וככל שהזיקה בין החומר לפוטנציאל ההגנה של הנאשם נחלשת, כך יש ליתן משקל רב יותר לזכויותיהם של העדים והמתלוננים"
.




אלא שהכל מסכימים, כי הפיקוח על מסירת גיליונות המרשם הפלילי לעיון ההגנה לעולם יתבצע ע"י בית המשפט, ורק הוא זה שיאזן בין האינטרסים הנוגדים. במלים אחרות: חובתו וסמכותו של בית המשפט היא לבדוק את גיליונות המרשם שמדובר בהם ולהעמידם במבחן של רלוונטיות ותועלת פוטנציאלית להגנתו של הנאשם העומד לדין.

מתבקשת מכאן סמכותו וחובתו של בית המשפט לבדוק את גיליונות המרשם הפלילי שמדובר בהם ולהעמידם במבחן של רלוונטיות ותועלת פוטנציאלית להגנתה של המשיבה. מטעם זה עיינתי ברישומים הפליליים של עדי התביעה, למרות התנגדותו של ב"כ המשיבה. העליתי כי לעד האחד אין כל רישום פלילי, ואילו לעד האחר רישומים פליליים. להערכתי, הרישומים אינם רלוונטיים להגנת המשיבה מפני האישום שתלוי כנגדה, ומאידך גיסא, חשיפתם עשויה לפגוע בפרטיותו של העד ובכבודו.

התנהלות
העוררת

מכאן, כך נראה, מקור התרעומת שמעלה העוררת, ובקשתה להעביר את רוע הגזרה שיצאה מבית משפט השלום, ולפיה, נצטוותה להעביר את הרישומים הפליליים להגנה. אולם, העוררת מתעלמת כליל מהתנהלותה היא לאורך ההליך. אסביר: בדיון שהתקיים בבית המשפט קמא ב-1.6.14 לא התעוררה מחלוקת בין הצדדים בשאלת חומר החקירה שהתבקש לעיון. הפרוטוקול אינו משקף כל התנגדות למסירת החומר לעיון ההגנה. ועל כן, הצו למסירת הרישומים הפליליים ניתן בהעדר התנגדות מצד העוררת. המסקנה המתבקשת היא, ובניגוד לטענת העוררת, כי לא נפלה שגגה מצד בית המשפט קמא.

טענת ב"כ העוררת, לפיה, אמור היה בית המשפט לעיין ברישומים הפליליים ולהתרשם ממידת הרלוונטיות שלהם להגנת המשיבה היא טענה מחוסרת בסיס. שכן, את הסמכות הנטענת מפעיל בית המשפט אך ורק כשמתקיימת מחלוקת בין הצדדים ומתעוררת התנגשות בין אינטרסים. לא כך, כאשר לא הביע ב"כ המאשימה כל התנגדות לאורך הדיון כולו. הפרוטוקול מוכיח, כי במהלך הדיון ב-1.6.14 שתק נציג המאשימה, ושתק גם לאחר שניתן הצו במסגרת ההחלטה. שתיקתו היא בעלת משמעות דיונית ומשפטית. בית המשפט רשאי לסמוך עליה כפי שארע במקרה דנן, ומכאן המסקנה כי מתוך הבנה שקיימת הסכמה בין הצדדים, נתן בית המשפט את הצו למסירת החומר המבוקש לעיון ההגנה.

תהיה הסיבה שבעטיה נמנע ב"כ המאשימה מלהגיב לבקשה (במהלך הדיון) אשר תהיה, בין אם התרשל בהופעתו, ובין אם בטעות אנוש מדובר, כשלהבנתי - הראשונה נכונה, הייתה התנהלות העוררת בלתי תקינה בעליל. העוררת חטאה באלה: באדישות שהפגין נציגה ביחס לבקשה כפי שזו נשקפת מהפרוטוקול; בהתעלמותה מפניות הסנגור (בין ה-1 ו-15 ביוני) לקבלת חומר החקירה, למרות שטען לקיומו של צו שיפוטי; בפני
ה לבית המשפט בבקשת הבהרה (ב-15.6.14), תחת לפנות מיידית בבקשה לעיון חוזר ולעיכוב ביצוע הצו; ולא פחות מכך, ב"גרירת הרגלים" בת שלושת החודשים הנוספים, שרק בעקבותיה הוגש הערר.

רק משום שהתקיים בבית המשפט קמא דיון נוסף בנושא "חומר החקירה" בתאריך 17.9.14, אני נוטה לדחות את הטענה בדבר השיהוי בהגשת הערר (שהוגש, כאמור, ב-21.9.14). ואולם, אי התקינות המתוארת, וחומרת המעשים והמחדלים שפירטתי, מחייבים בחינה והסקת מסקנות בידי הגורמים המתאימים. חומרה מיוחדת נודעת לפרשה, דווקא משום שמדובר ב"חומר חקירה" מסוג מיוחד שמחייב התייחסות קפדנית ושמרנית. כך אינה נוהגת תביעה מקצועית ואחראית.

ה כ ר ע ה

לכאורה, נוכח הצו שניתן בבית המשפט קמא, גוברת זכותה של המשיבה למשפט הוגן על פני זכויותיהם של עדי התביעה במשפטה, אלא אם כן השתכנע בית המשפט כי אין בחומר נשוא הדיון כל זיקה להגנתה, וכי על פני הדברים ברור שהרישומים לא יביאו תועלת.

נוצר, אפוא, מצב דברים בעייתי, שבו אל מול התנהלותה הבלתי תקינה של העוררת, אשר בעטיה חויבה למסור לעיון ההגנה את הרישומים הפליליים, נמנעה מהמעורבים זכותם הבסיסית שייערך איזון בין זכותה של המשיבה למשפט הוגן, ומידת החשיבות של הרישומים הפליליים להגנתה, לבין זכויותיהם של עדי התביעה לכבוד ולפרטיות. כאמור, לא נערך האיזון המתחייב, וזאת, לא עקב שגגה שיצאה מבית המשפט, אלא בעטיה של העוררת, אשר גרמה בהתנהגותה להוצאת הצו, רק משום שבית המשפט סבר כי מסירת הרישומים הפליליים מוסכמת ומקובלת על העוררת.

היענות לערר משמעותו מתן גושפנקא להתנהלותה הבלתי תקינה של העוררת, מחד גיסא; אלא שמאידך גיסא, יש במסירת הרישומים הפליליים כמות שהם להגנה משום פגיעה בעדי התביעה, שבמקרה זה עלולה להיות בלתי מידתית, נוכח התרשמותי כי הגנת המשיבה לא תיתרם מעיון ברישומים הפליליים. מקביעה זו מתבקשת המסקנה הטבעית שהבכורה היא לזכויותיהם של עדי התביעה לכבוד ולפרטיות, מסקנה שאינה עולה בקנה אחד עם החלטת בית המשפט קמא.

אפשר שראוי היה בשלב זה להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא, כדי שיתיר את הסבך. אולם, לאחר ששקלתי את היבטיה השונים של הפרשה, כפי שפורטו לעיל, וכן, את הימשכות ההליך, סברתי, כי צעד זה אין לו מקום. בהיבט הפרגמאטי - כל סמכות המוקנית לערכאה הדיונית מוקנית גם לערכאת הערר [סעיף 213(3) לחסד"פ]. מקום שניתן להגיע להכרעה, מבלי שהדבר כרוך בשמיעת עדים או בדיון נוסף, מן הראוי שכך ייעשה. הוראה לעוררת להעמיד לרשות ההגנה חומר כזה ואחר יכולה להינתן על-ידי בית משפט זה, והתרומה היא ברורה. בהיבט נוסף, על סוגיית העיון בחומר חקירה חולש סעיף 74, וכפי שהבהרתי לעיל, לא סטה בית המשפט קמא מההלכה הפסוקה, ולא שגה בהחלטתו. לפיכך, הצעד של החזרת הדיון לבית המשפט קמא, על מנת שהוא ייתן את ההוראה הנכונה, אשר לי היא ברורה, הוא צעד מיותר, שאינו ראוי ואינו נחוץ.

עתה פתוחה דרכי להכרעה.

עיינתי, כאמור, ברישומים הפליליים של עדי התביעה והעליתי כי לעד האחד אין כל רישום פלילי, ואילו לעד האחר רישומים פליליים מעטים ביותר. כמצוין לעיל, אין הרישומים האמורים רלוונטיים להגנת המשיבה מפני האישום שתלוי כנגדה בעבירות אלימות והיזק לרכוש. אני נכונה להרחיק לכת ולומר, כי להוציא הרישום האחרון כרונולוגית, כל הרישומים האחרים של העד במובהק אינם רלוונטיים להגנת המשיבה. חשיפתם בפני
ההגנה עלולה להסב לעד נזק בלתי מידתי, וראוי להימנע מכך.

בשל אופיו של הרישום האחרון הנזכר, והגם שאינו בעל רלוונטיות מובהקת להגנת המשיבה, אני מאבחנת אותו מהרישומים האחרים. רישום אחרון זה בלבד יוצג בפני
ב"כ המשיבה.

לסיכום: לאחר שהבאתי בחשבון את האינטרסים המתנגשים, זכותה של המשיבה לעיין ברישומים פליליים מזה, זכות שנענתה ע"י בית המשפט קמא, ומזה, העובדה שהרישומים הפליליים אינם בעלי רלוונטיות מובהקת להגנתה מפני האישום, אורה על קבלת הערר באורח חלקי בלבד. אני מורה לעוררת למסור לעיון ההגנה תוך 5 ימים אך ורק רישום פלילי יחיד, הרישום האחרון של עד התביעה מס' 1. כפועל יוצא, מודעת ההגנה מהחלטה זו כי לעד האחר אין כל רישום פלילי.

המזכירות תמציא החלטתי לצדדים

ניתנה היום, א' כסלו תשע"ה, 23 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.














עח בית משפט מחוזי 51531-09/14 מדינת ישראל - מפלג תביעות ת"א נ' גילה כהן (פורסם ב-ֽ 23/11/2014)