פסקי דין על אביגל ירדן | פסקי דין על אביגל בריג'יט | פסקי דין על אביגל יובל | פסקי דין על קופ"ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י

758/96 א     17/02/2000




א 758/96 אביגל ירדן, אביגל בריג'יט, אביגל יובל נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י




בעניין:
1. אביגל ירדן

2. אביגל בריג'יט

3. אביגל יובל
התובעים
- נ ג ד -
קופ"ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י

הנתבעת


ב"כ התובעים: עו"ד מרצקי

ב"כ הנתבעת: עו"ד וייס
פסק דין
מבוא
1. התובעת 1, בתם של התובעת 2 והתובע 3, נולדה ביום 27.9.92 בבית החולים "יוספטל" באילת, להלן: "בית החולים". הריון זה היה הריונה הראשון של התובעת 2, ונמשך 41 שבועות ושלושה ימים.

עד למועד הלידה הייתה התובעת תחת מעקב רפואי צמוד בתחנת טיפת חלב ובמיון יולדות של בית החולים. אין חולק, כי במהלך ההריון לא נרשמו כל ארועים חריגים או בעיות מיוחדות. מכל מקום בפני
לא באו טענות שכאלה.

2. ביום 27.9.92, בשעה 8:00 בבוקר, התייצבה התובעת 2 במיון יולדות של בית החולים, לשם ביקורת הריון. משהחלה, סמוך לשעה 10:00 בבוקר, לחוש בצירי לידה, התקבלה לחדר יולדות.

הנתבעת טוענת כי, בסביבות השעה 9:00 בבוקר ראה את התובעת 2 ד"ר מיטראני, הרופא התורן במחלקה. ראה עדותו בע' 73 לפרוטוקול:

"ש. אתה ראית את התובעת באיזו שעה?
ת. אני ראיתי אותה גם בבוקר כאשר באה לבית החולים. היא באה לבית החולים בסביבות השעה 9 ומשהו. זה לא נכון שאני לא ראיתי אותה בבוקר".


ברם, אין בנמצא כל רישום המעיד על כך, כאמור בהמשך עדותו של ד"ר מיטראני:

"ש. האם יש רישום שראית אותה?
ת. רישום אני לא יודע אם יש..."

3. מהלך הלידה.

א. פתיחת הצוואר. בשעה 9:40 בבוקר אובחנה אצל התובעת 2 פתיחה ראשונית של 4 ס"מ. המוניטור הדגים צירים סדירים ועקביים. בשעה 11:40 נמדדה פתיחה של 5 ס"מ, ובשעה 14:00 נמדדה פתיחה של 8 ס"מ.

ב. ירידת הראש. בין השעות 12:00 ל- 14:00 הייתה עצירה בירידת הראש.

על קצב ירידת הראש ניתן ללמוד מרישומי בית החולים מהם עולה, כי במהלך שש שעות הייתה ירידה של 2 ס"מ בלבד.

ג. תדירות צירי הלידה. את תדירות צירי הלידה מתאר פרופ' שרף בעדותו, בע' 45 לפרוטוקול:

"ש. אנו מסתכלים על גליון 1351321 שנרשם בשעה 16.20 בערך.
האם תוכל לומר לנו בטווח של 10 דקות כמה צירים יש?
ת. 4 צירים.
ש. כמה יש לנו בגליון הבא שמסתיים ב- 322?
ת. 4 צירים.
ש. על פני כל שורת הדפים 320 עד 323 כמה צירים יש?
ת. 13 צירים לאורך 20 דקות.
ש. כמה יש לנו בעמודה 317 עד 320?
ת. 17 צירים לאורך 20 דקות.
ש. בקבלתה בשעה 11 בבוקר מה היה מספר הצירים שלה בגליון 491 עד 494?
ת. 18 צירים לאורך 20 דקות".
ד. קצב פעימות הלב העוברי. החל ממועד קבלתה של התובעת 2 לחדר הלידה, קרי - בשעה 9:40 בבוקר, הוחל בבקרה אלקטרונית רציפה של פעימות לב העובר והצירים.

אין חולק כי מעת לעת הצביע המוניטור על ירידות בפעימות לב העובר למשך מספר דקות בכל פעם, אך אין בכך כדי להצביע בבירור על מצוקה עוברית, כפי שמודה אף ב"כ התובעים בסעיף 2(ו)(8) לסיכומיו. ירידה רצינית בקצב פעימות הלב העוברי, נרשמה רק בשעה 19:00 (60 פעימות למשך כדקה וחצי), כלומר - בעת הליך הלידה עצמו.

ה. בשעה 18:30 הדגים תרשים הניטור מצוקה עוברית למשך כשש דקות, ודופק העובר צנח כדי 80 פעימות דופק לדקה. בשלב זה גילה ד"ר מיטראני, הרופא התורן, כי העובר נמצא במצג עורף לאחור. ד"ר מיטראני הזעיק את ד"ר לחמן, הרופא הכונן, ואת צוות חדר הניתוח.

ד"ר לחמן החליט לבצע לידת מלקחיים. נסיון לידת המלקחיים בוצע, כעולה מרישומי בית החולים, בחדר היולדות.

ו. מרישומי בית החולים עולה, כי הנסיון לא בוצע בתנאי double set up. קרי: הנסיון לבצע לידת מלקחיים לא נעשה בחדר הניתוח, כאשר צוות ניתוח קיסרי עומד מוכן לבצע ניתוח מיידי, אלא בחדר היולדות.

ז. משנכשל הנסיון, לאחר ביצוע משיכה קצרה אחת, הועברה התובעת 2 לחדר הניתוח לשם ביצוע ניתוח קיסרי.

על האמור ניתן ללמוד מן העמוד השני של "גליון יולדת - סיכום לידה":

"...היה נסיון מלקחיים שלא הצליח. כל הדרך לחדר ניתוח, כמספר דקות, לא היה מוניטור על הדופן...".

ח. נפלה מחלוקת בין הצדדים באשר למועד ביצוע ההרדמה, אך מוסכם כי היא נערכה בנקודת זמן מסוימת שבין השעות 19:00 ל- 19:15.


4. בסיומו של הניתוח הקיסרי, בשעה 19:15 יצאה לאויר העולם התובעת 1 כשאינה נושמת. בדקה הראשונה נמדד אפגר ברמה 3. התובעת 1 חוברה למכונת הנשמה, ולאחר חמש דקות נמדד אפגר ברמה 6. לאחר כ - 15 דקות של הנשמה, הצליחה התובעת 1 לנשום בכוחות עצמה.

בבדיקת התובעת 1, לאחר הלידה, נמדדה רמת חימצון של 7.25. לשם טיפול בחמצת המטבולית קיבלה התובעת 1 ביקרבונט בוריד. כן אותרה, לאחר הלידה, קונטרקטורה בפלקסיה בארבעת הגפיים עם רעידות, התכווצויות ומבט בוהה.

5. נזקיה ופגיעותיה של התובעת 1

א. פרופ' משה ברנט, שנתן חוות דעת רפואית מטעם התובעים, קבע בחוות דעתו, כי לתובעת 1 שיתוק מוחין שנגרם, כפי הנראה, כתוצאה מארוע בעת יציאתה לאויר העולם. מגבלותיה של התובעת 1 מפורטות על ידו כדלקמן:

1. הבדלים בין צד ימין לצד שמאל, בעת הליכה ובמהלך פעילות מוטורית, לרעת צד שמאל.

2. סירבול בעת הליכה. חוסר יכולת לרוץ, לדלג. קושי בעלייה במדרגות.

3. סירבול בתנועות ידיים, במיוחד בצד שמאל.

4. תנועות נלוות של שרירי הפנים, שרירי הגפיים ושרירי האגן בעת ביצוע פעולות מוטוריות. ניכר ליקוי בשמירה על הרמוניה ואירגון בהפעלת מערכת התנועה.

5. עקמת של עמוד השידרה הגבי.

6. פיזול סירוגי פנימי בעין שמאל.

ב. פרופ' ברנט מסכם וקובע, כי לתובעת 1 25% נכות בגין חולשה וליקוי של פלג הגוף וכן 40% נכות בגין הפרעות קואורדינציה בצורה בינונית.
סך כל נכותה המשוקללת של התובעת 1, אליבא דפרופ' ברנט, היא 55%. ברם, בעדותו בפני
בית המשפט מציין פרופ' ברנט, כי ייתכן שיפור במגבלותיה של התובעת 1 עם השנים, ששיעורו מוערך על ידו ב- 25% בכל אחד מהפרקים.

ג. ד"ר ר. וייץ, שנתן חוות דעתו מטעם הנתבעת, קובע, כי לא נצפו סימנים של שיתוק מוחין אצל התובעת 1. לדעתו, התובעת 1 סובלת מליקוי מוטורי המתבטא בסירבול תנועתי קל, הנובע ממימדי גופה הגדולים, שניצפו כבר בחודשים הראשונים לחייה. על כן הוא קובע כי לתובעת 1 25% נכות בגין סירבול תנועה קל. הוא מוסיף וקובע, כי נכות זו עשויה לקטון בשיעור שנע בין 10% ל- 15% עם השנים, וזאת לאור המלצתו על ריפוי בעיסוק והתעמלות מודרכת לתובעת 1.

6. טענות הצדדים

א. התובעים טוענים, כי העדרות של רופאי הנתבעת, בשעות הקריטיות וטפול רפואי לקוי, הם שהובילו לפגיעותיה של התובעת, כפי שהן מפורטות בחוות דעתו של פרופ' ברנט. רשלנותם זו מתבטאת, לגישתם, בטיפול הרפואי הלקוי שקיבלה התובעת 2 החל ממועד הגיעה למחלקת היולדות ב- 9:40 בבוקר ועד למועד הלידה, ב- 19:15 בערב. כן הם קובלים על אבחון לקוי של נתוני היולדת ועל קבלת החלטה שגויה באשר לאופן בו צריך היה ליילד את התובעת 2.

לגישת התובעים, ישנו קשר סיבתי בין רשלנות זו של רופאי הנתבעת לבין פגיעותיה של התובעת 1, ועל כן אחראית הנתבעת לפצותה בגין נזקים אלו. כן טוענים התובעים, כי יש להחיל את סעיף 41 לפקודת הנזיקין ולהעביר אל הנתבעת את הנטל להוכיח כי לא התרשלה, באשר מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף.

ב. לעומתם טוענת הנתבעת, כי לא הייתה כל רשלנות בהתנהגות רופאי בית החולים. לטענתה, התובעת 2 טופלה כיאות ובהתאם לנהלים, ממועד הגיעה לבית החולים ועד לשעת הלידה. הנתבעת דוחה מכל וכל את טענות התובעים בדבר טיפול לקוי בתובעת 2, או אבחון לקוי של מצבה ומצב העובר.

יתרה מזאת. הנתבעת שוללת את הקשר בין התנהגות צוות בית החולים לבין פגיעותיה של התובעת 1, וטוענת כי אין להחיל במקרה זה את סעיף 41 לפקודת הנזיקין, ואין להפוך את נטל הראיה.

7. אדון בטענות התובעים כסדרן.

אפתח בטענה בדבר רשלנות הנתבעת בטיפול בתובעת 2.

התובעים טוענים, כי רופאי הנתבעת התרשלו בטיפולם בתובעת 2, וכי רשלנותם זו באה לידי ביטוי בהתנהגותם לכל אורך הטיפול בה. בהמשך אשוב לפרט בנושא זה.

א. הפאזה בה הייתה מצויה התובעת 2. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה באיזו פאזה הייתה התובעת 2 בעת הגיעה לבית החולים.

ככלל, הליך הלידה מתחיל כאשר היולדת עוברת מהפאזה הלטנטית לפאזה האקטיבית.

מחד גיסא טוענים התובעים, כי התובעת 2 הגיעה לחדר היולדות כשהיא מצויה בפאזה האקטיבית של הלידה. זאת בהתבסס על עדותו של פרופ' שרף, בע' 38 לפרוטוקול:

"ש. אפשר לומר אם כך שלאחר פתיחה של 4 ס"מ מתחיל השלב האקטיבי.
ת. אפשר להגיד.
ש. באיזה שעה הגיעה היולדת לפתיחה של 4 ס"מ.
ת. בזמן קבלתה נמצאה פתיחה של 4 ס"מ והיא התקבלה לביה"ח בשעה 9:40".

על כן, לטענת התובעים, אי בדיקתה של התובעת על ידי רופא לא הייתה סבירה בנסיבות העניין.

מאידך גיסא טוענת הנתבעת, כי הפאזה האקטיבית של הלידה החלה, לכל היותר, בסביבות השעה 11:00 בבוקר. לפיכך, חוסר התערבותם של הרופאים במהלך הלידה היה תקין ובהתאם לנהלי העבודה.

ב. מחומר הראיות שהובא בפני
עולה, כי אין חשיבות לשאלת מועד תחילתה של הפאזה
האקטיבית. פרופ' י' ברנדס מסכים בעדותו, כי השלב האקטיבי של הלידה עשוי להמשך בין 6 ל- 12 שעות. וראה עדותו בע' 23 לפרוטוקול:

"ש. כמה זמן נמשכת לידה של מבכירה תקינה
ת. סדרי גודל של 6 עד 12 שעות
ש. יוצא אם כן שהזמן פה הוא בערך בתחום של לידה נורמלית במקרה של לידה ראשונה
ת. הזמן הגובלי שאנו יודעים עליו, שהוא החל מ- 9:40 הוא בגדר הנורמה..."

אשר על כן. אף אם אקבל את גירסת התובעים, ואקבע, כי הפאזה האקטיבית החלה כבר בשעה 9:40 בבוקר, הרי ש - 12 השעות הסתיימו בשעה 19:40 בערב, ואילו הליך יילוד התובעת 2 החל כבר בשעה 18:30. כלומר, הטיפול בתובעת 2 לא נעשה תוך חריגה מטווח השעות התקין, ואף אם מצויים אנו בתחום גבולי, עדיין אין לראות בכך רשלנות.

8. העדר מעקב רפואי ובדיקות רפואיות.

התובעים טוענים, כי התובעת 2 לא נבדקה על ידי רופא במהלך השעות בהן שהתה במחלקת יולדות, קרי - משעה 9:40 ועד לשעה 18:30.

לעומתם טוענת הנתבעת, כי ד"ר מיטראני, הרופא התורן, ראה את התובעת עם הגיעה למחלקה, וכי במהלך היום קויים קשר טלפוני רציף בינו לבין צוות המחלקה.

ברם, הנתבעת לא הצליחה להוכיח, כי רופא אכן ראה את התובעת 2, באשר אין בחומר הרפואי הנוגע לתובעת 2, כל רישום המלמד על כך שרופא ראה את התובעת 2 עת התקבלה לבית החולים, ולא רישום המלמד כי נעשה מעקב אחריה במהלך היום.

על כן צודקים התובעים בטענתם, שהתובעת 2, לא טופלה כיאות על ידי רופאי הנתבעת. שכן בהעדרם, הטיפול בה מנין יבוא.
9. גילוי מצג העורף לאחור.

א. התובעים טוענים, כי מצג העורף לאחור נתגלה שעות רבות לאחר הגיעה של התובעת 2 לחדר היולדות. הם מתבססים על עדותו של ד"ר לחמן ממנה עולה, כי הגילוי בדבר היותו של הראש במצג עורף לאחור, נעשה רק כשעה לפני הגעתו למחלקה, קרי - בסביבות השעה 17:30, וראה בע' 87 ובע' 91 לפרוטוקול:

"ש. מתי אתה הגעת לבית החולים?
ת. אם הוא קרא לי בסביבות 18:40 הגעתי מספר דקות לאחר מכן....
ש. על פי הרישומים מתי אובחן לראשונה מצג ראש לאחור.
ת. שעה לפני שנקראתי לבית החולים".

כן מסתמכים התובעים על עדותו של פרופ' ברנדס, המומחה מטעם התובעים, הקובע, כי מהרישומים הרפואיים עולה, שהגילוי נעשה רק ב- 18:30.

לגישתם, מאחר שבמשך מספר שעות המשיכו צירי התובעת 2, אך הפתיחה נעצרה וראשו של העובר לא ירד, היה על רופאי הנתבעת לבדוק מה הגורם לעצירה זו. זאת ועוד. מאחר שמצג עורף לאחור הינו מצב פתולוגי, צריך היה הגילוי להוביל להחלטה מיידית לבצע ניתוח קיסרי. משלא פעלו רופאי הנתבעת כאמור, הרי שפעלו ברשלנות.

ב. הנתבעת טוענת, מנגד, כי גילוי מצג העורף לאחור היה עוד בשעות הבוקר, בעת קבלת התובעת 2 למחלקת יולדות. זאת בהתבסס על עדותו של פרופ' שרף, המומחה מטעם הנתבעת, כאמור בע' 42 לפרוטוקול:

"ש. מתי אובחן לראשונה מצב עורף לאחור?
ת. מצב עורף לאחור אובחן כנראה בכניסת האישה לחדר לידה".

ג. פרופ' שרף, בעדותו, אינו מייחס כל חשיבות למועד הגילוי, שכן לטענתו, בלמעלה מ- 90% מהמקרים הופך מצג עורף לאחור למצג עורף קדמי באופן טבעי. על כן, גילוי שכזה אין בו, כשלעצמו, כדי להצביע על צורך בביצוע ניתוח קיסרי בילוד.



באשר לטענה בדבר התמשכות הלידה, טוען פרופ' שרף, כי מצג עורף לאחור גורם להתמשכות של תהליך הלידה. מצב זה היה ידוע לרופאי הנתבעת, והם לא מצאו לנכון לייחס חשיבות להתמשכות ההליך, ולא החליטו על ניתוח קיסרי עקב העצירה.

ד. נראה כי קביעתו של ד"ר שרף בטעות מקורה, שכן אין ברישומי בית החולים, או בעדויות רופאי הנתבעת, כל ראיה לכך שמצג העורף לאחור היה ידוע עת התקבלה התובעת 2 למחלקה. על כן, מאחר שהייתה עצירה בפתיחה ובירידת העובר, והגורם לכך לא היה ידוע אותה עת, נראה כי נדרשה הערכה של מצבה הרפואי של התובעת 2, ופעילות טיפולית בהתאם.

לית מאן דפליג, שהערכה כזו לא ניתן היה לבצע בהעדרם של הרופא התורן והרופא הכונן.

10. העצרות מהלך הלידה.

א. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הייתה עצירה בתהליך הלידה, באשר, כמפורט לעיל, במשך מספר שעות לא חלה כל התקדמות בפתיחת הצוואר או בירידת העובר.

ברם, הצדדים חלוקים ביניהם באשר לפרשנות שיש ליתן לממצא זה.

התובעים מבקשים לקבוע, כי עצירה זו מהווה מצב פתולוגי המצריך ניתוח קיסרי מיידי. משלא בוצע ניתוח קיסרי, אשר לגישתו של פרופ' ברנדס צריך היה לבצע כבר בשעה 13:00 בצהריים, יש לקבוע כי רופאי הנתבעת התרשלו אף בנקודה זו.

ב. הנתבעת טוענת, כי חלק גדול מהעצירה היה בפאזה הלטנטית של הלידה, עוד בטרם החלה הפאזה האקטיבית. בהמשך, משנכנסה התובעת לפאזה האקטיבית, בערך בשעה 11:40, הייתה התקדמות בלידה, ובשעה 14:00 כבר נצפתה פתיחה של 8 ס"מ. אשר על כן, לגישת הנתבעת, אין לקבוע כי רופאי הנתבעת התרשלו בכך שלא ביצעו ניתוח קיסרי בשל העצירה. לתמיכה בגישתם הם מביאים קטע מעדותו של פרופ' ברנדס, אשר קובע, כי בשעה 13:00, שהיא השעה בה צריך היה להתבצע הניתוח לגירסתו, תרשים המוניטור היה תקין, ולא הצביע על מצב המצריך ביצוע ניתוח קיסרי. וראה עדותו בע' 29 לפרוטוקול:
"ת. ...בין השעה 13:00 לשתיים אין סימנים במוניטור שמחייבים בצוע ניתוח קיסרי".

ג. כאמור לעיל, סבורני כי עצירה ממושכת בלידה, כפי שהייתה בענייננו, כשהיא מצטרפת להעדר מידע באשר לגורם לעצירה זו, צריכה הייתה להדליק נורה אדומה אצל רופאי הנתבעת, ולכל הפחות להביא לקיום התייעצות בעניין מצבה הרפואי של התובעת 2, אף אם התייעצות כזו לא הייתה מובילה למסקנה כי נדרש ניתוח קיסרי.

11. התקדמות צירי הלידה על פי תרשים הניטור.

א. על פי עדותו של פרופ' שרף, קצב צירים תקין הינו שניים או שלושה צירים למשך 10 דקות, כאשר מעבר לכך מדובר במצב פתולוגי. כך בעדותו בע' 45 לפרוטוקול:

"ש. בזמן הלידה האקטיבית קצב הצירים עולה?
ת. הקצב בזמן הלידה האקטיבית יכול להגיע לשנים שלושה צירים לעשר דקות. מעבר לזה זה פתולוגי".

דא עקא, שקצב הצירים של התובעת 2, כפי שמפרט אותו פרופ' שרף עצמו, בהסתמך על תרשים הניטור שנעשה לתובעת 2, הוא של 18 צירים ל- 20 דקות, קרי כ - 9 צירים ל- 10 דקות. כלומר, גם לגישתו של פרופ' שרף, ששימש כמומחה מטעם הנתבעת, קצב ציריה של התובעת 2 היה קצב צירים פתולוגי, ועל כן ראוי היה, על פי נהלי בית החולים, להזעיק רופא, על מנת שהלה יעריך את מצבה הרפואי של התובעת 2.

הנתבעת איננה מייחסת כל חשיבות לקצב ציריה של התובעת 2, באשר לגישתה, מצבה הרפואי של התובעת 2 בכללותו, לא הצריך התערבות מיוחדת של הרופאים, ודי היה בניטור המתמיד והקפדני של מצבה.

ב. סבורני, כי גם בנקודה זו, לא הקדישו רופאי הנתבעת לתובעת 2 את תשומת הלב הראויה המתחייבת מרופאי חדר יולדות.

12. קיומה של מצוקה עוברית.

א. הסימן הראשון למצוקה עוברית אליו מתייחסים התובעים, הוא פעימות דופק הלב העוברי. אלו ירדו, ברגעים מסויימים במהלך הלידה, מתחת למינימום של 120 פעימות. ברם, התובעים מודים בסיכומיהם, כי לא מדובר בסימן המצביע, כשלעצמו, על מצוקה עוברית קשה.

הסימן השני למצוקה עוברית אליו מתייחסים התובעים, הוא מדידה של חמצת עוברית בדרגת ph של 7.12. על מנת לבסס קביעתם זו בדבר שיעורה רמת חומציות זו, הם מצטטים מעדותו של ד"ר ברנט, בע' 7 לפרוטוקול:

"ת. ...בגליון הילוד ישנה תרשומת שהיה ph 7.12 שהיא ביטוי לחמצת חמורה מאוד...".

בהסתמך על סימנים אלו מבקשים התובעים להסיק, כי העובר היה במצוקה עובר ללידה, וכי היה על רופאי הנתבעת לפעול קודם לכן לחילוצו לאוויר העולם.

ב. הנתבעת מצידה חולקת בכל תוקף על ממצאי התובעים.

ראשית, היא קובלת על הפרשנות שמבקשים התובעים ליתן לממצאי פעימות דופק העובר, באשר אין באלה, לגישתה, כדי ללמד על מצוקה עוברית קשה.

שנית היא טוענת, לענין רמת החומציות, כי מדובר בקריאה שגויה של ממצאי הבדיקה, באשר רמת החומציות האמיתית, בסמוך למועד הלידה, הייתה של 7.25. לטענתה, לאחר מכן עמדה רמת ה- ph על 7.42, אך ד"ר ברנט קרא בטעות 7.12, ועל כן אין לקבל את טענותיו בנקודה זו.

ג. אין באמור בטענות התובעים כדי להצביע על קצב פעימות לב העובר, החורג מן הנורמאלי. כל שניתן לקבוע לעניין זה, הוא כי בשעה 19:00, בעיצומו של הליך היילוד, נמדד דופק עוברי של 60 פעימות, ועל כן החלו רופאי הנתבעת בביצוע ניתוח קיסרי בתובעת 2.
כפי שציין פרופ' שרף בעדותו, על מצוקה עוברית קשה ניתן ללמוד רק מקום שירידת דופק העובר הינה משמעותית וחוזרת על עצמה לאורך זמן. בענייננו, כפי שניתן ללמוד
מסיכומי התובעים עצמם, אין זה המקרה, וראה לעניין זה עדותו של פרופ' שרף, בע' 47 לפרוטוקול:

"ש. דופק העובר בשעה 19:00 ירד ל- 60?
ת. כן.
ש. תסכים איתי שזה מצב של מצוקה קשה של עובר?
ת. כן. אם זה חוזר על עצמו. סבל עוברי חריף צריך להתמשך וצריך להופיע כל הזמן".

ודוק - במקרה דנן ה"סבל החריף" הופיע רק בשעה 19:00, ובעקבותיו החלו רופאי הנתבעת בביצוע ניתוח קיסרי. עובר לכך לא נרשמה ירידה ברמה כה גדולה בקצב פעימות הלב העוברי.

ד. באשר לרמת החומציות. מסיכומי הנתבעת בנקודה זו עולה, כי רמת החומציות לה טוענים התובעים איננה נתון וודאי כפי שהם מנסים להציגה. ד"ר וייץ, המומחה מטעם הנתבעת, מציין, בע' 4 לפרוטוקול, כי לא ייתכן שרמת החומציות תרד לאחר שהילוד מקבל טיפול רפואי. אשר על כן, לגישתו, מאחר שבסמוך ללידתה רמת החומציות של התובעת 1 עמדה על 7.25, לא ייתכן שרמת החומציות תרד לאחר מכן לרמה של 7.12, כטענת התובעים, ובפרט כאשר מרישומי בית החולים עולה, שרמת החומציות הייתה 7.42.

מן החומר הרפואי שהובא בפני
עולה, כי רמת החומציות שנמדדה בסמוך ללידה אכן הייתה ph 7.25. הצדק עם הנתבעת, כי הנתון המאוחר יותר, קרי - רמת ph 7.12, איננו רשום באופן ברור. מקובלת עלי גירסתו של ד"ר וייץ, כי לא ייתכן שרמת החומציות תרד לאחר שניתן טיפול להעלאת רמת החומציות, ומסתבר יותר שהנתון האמיתי הוא רמת חומציות של ph 7.42.
13. שיקול הדעת הרפואי והערכת הנתונים.

א. טענות התובעים בנקודה זו, בקצירת האומר, הן כדלקמן.

טענתם הראשונה היא, כי רופאי הנתבעת לא ביצעו הערכות רפואיות מקום בו אלו נדרשו על פי כל נוהל תקין. לגישתם, היה צורך בהערכת מצבה הרפואי של התובעת 2

בשל ההאטה והעצירה בהליך הלידה, בשל היות הראש במצג עורף לאחור ובשל חוסר סדירות פעימות לב העובר, כפי שהודגמה במוניטור.

ב. טענתם השניה, היא כי הן הרופא התורן, ד"ר מיטראני, והן הרופא הכונן, ד"ר לחמן, לא נכחו כלל במחלקת היולדות, החל מהשעה 9:00 בבוקר לערך ועד לשעה 18:30.

ג. הנתבעת טוענת מצידה, כי הן מצבה הרפואי של התובעת 2 והן מצבו הרפואי של העובר, לא היו בעיתיים במידה המצריכה הערכה רפואית מיוחדת, וכי די היה בטיפול שקיבלה התובעת 2 בפועל. לעניין נוכחות הרופאים במחלקה טוענת הנתבעת, כי במהלך היום קיים ד"ר מיטרני קשר רציף עם מחלקת היולדות, וכי עקב אחר מצבה של התובעת 2. זאת ועוד. מאחר שמדובר בעיר קטנה, פרק הזמן שלוקח לרופא להגיע למחלקה הוא מינימלי, ובכל מקרה - לא היו הרופאים פועלים בצורה אחרת אף אם היו נוכחים פיזית במחלקה לצד התובעת 2.

ד. מחומר הראיות שהונח בפני
עולה, כי רופאי הנתבעת לא נכחו כלל במחלקה. זאת ניתן להסיק גם מדבריהם עצמם, וראה למשל סעיף 1 לתצהירו של ד"ר לחמן, הרופא הכונן, ממנו עולה כי שני הרופאים לא נכחו במחלקה בשעות הנידונות.

רישומי בית החולים אין בהם כדי ללמד על כי רופאי הנתבעת ביצעו מעקב רפואי אחר התובעת 2 - לא באמצעות בדיקות בלתי אמצעיות ולא באמצעות קשר טלפוני רציף.

ה. יפים לעניין זה דבריו של השופט מ. שמגר (כתוארו דאז) בע.א. 410/93 ד"ר יהודה יגר נ' שר הבריאות ואח', פ"ד מח(4) 97, אשר ב"כ התובעים הביא מדבריו בסיכומיו. וכך נאמר שם, בע' 105:
"...המבחנים של גישה רפואית סבירה כנדרש מרופא במילוי תפקידו אינם נסוגים מפני הסדרים מנהליים כלשהם, אשר חורגים מתחומי מנהל כלשהם ומבקשים לגעת ברמת הטיפול הרפואי. כך אין הסדר מנהלי כלשהו היכול לפטור רופא מן החובה להתעניין אישית ובמישרין בשלומה של יולדת השוהה בחדר הלידה אשר עליו הוא מופקד כתורן".

אני סבור, כי נתוני מהלך הלידה של התובעת 2 צריכים היו להוביל את רופאי הנתבעת לבצע הערכה של מצבה הרפואי, עוד לפני השעה 18:30 בערב. אני מקבל את עמדת התובעים, ולפיה העדר ההערכה נוגד את החובות המוטלות על רופאי הנתבעת כרופאים. ומכאן לנפקות העולה.

14. בשל כל המצטבר מבקשים התובעים לקבוע כי התנהגות רופאי הנתבעת, מעשיהם ומחדליהם, עולה כדי התרשלות שיחובו עליה.

15. מסכים אני עם התובעים הטוענים, כי התנהגות רופאי הנתבעת, אשר לא קיימו פיקוח צמוד אחר התובעת 2, לא העריכו נכונה את נתוניה ואת נתוני העובר וייתכן אף התעכבו בביצוע הניתוח הקיסרי, איננה רמת ההתנהגות הראויה הנדרשת מרופאים. מחדליהם עולים כדי רשלנות.

אף על פי כן, בטרם ניתן לקבוע, כי הנתבעת רשלנית במובן סעיף 35 לפקודת הנזיקין, יש לבחון עוד שני עניינים השלובים זה בזה: האחד: על מי מוטלת החובה להוכיח קשר סיבתי. לאמור: האם יש מקום, בנסיבות העניין, להעביר את נטל ההוכחה מן התובעים אל הנתבעת. שנית: קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות של רופאי הנתבעת לבין נזקיה של התובעת 1. השני, על מי מוטלת החובה להוכיח קשר סיבתי זה, והאם יש מקום, בנסיבות העניין, להעביר את נטל ההוכחה מן התובעים אל הנתבעת.

16. העברת נטל ההוכחה משכם התובעים לשכמה של הנתבעת

א. התובעים טוענים להחלתו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין, קרי, להחלת הכלל "הדבר מדבר בעדו" בענייננו.
סעיף 41 לפקודת הנזיקין, מציב מספר דרישות מצטברות, שבהתקיימן עובר נטל ההוכחה אל הנתבע, על מנת שהלה יוכיח, כי לא התרשל באופן שהוביל לגרימת הנזק כאמור. הדרישות הינן: ראשית, כי לתובעים לא היתה ידיעה או לא היתה יכולת לדעת מה היו למעשה הסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק; שנית, כי הנזק נגרם ע"י נכס שלנתבעת היתה שליטה מלאה עליו; לבסוף, כי נראה שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שננקטה זהירות סבירה.

ב. עוד מוסיפים התובעים וטוענים, כי לא הייתה להם כל ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לנזק, מאחר שנגישותם למקורות המידע הרפואיים בעייתית, וזאת מטבע היותם חולים המקבלים טיפול בבית החולים, והוא זה המחזיק במקורות המידע הרפואיים.

בנוסף טוענים התובעים, כי רופאי הנתבעת הם עובדי הנתבעת. ונתונים למרותה והיא גם אחראית באחריות שילוחית למעשיהם ולמחדליהם.

אחרון. הארוע מתיישב יותר עם המסקנה שרופאי הנתבעת התרשלו, מאשר עם המסקנה כי הם נקטו זהירות סבירה בטפלם בתובעת 2.

ג. טוענת הנתבעת, מנגד, כי מקום ש- 90% מהמקרים של שיתוק מוחין אינם תוצאה של תקלות מיילדותיות, ורק 10% עשויים להיות תוצאה של תקלות מיילדותיות, אין מקום לומר שמסתבר יותר כי רופאי הנתבעת התרשלו. לגישתה, מסקנה כזו, שמבקשים התובעים להסיק, איננה מתיישבת עם עובדות המקרה, או עם הנתונים הסטטיסטיים המקובלים על ידי המומחים מטעם שני הצדדים.

על כן מבקשת היא לקבוע, שלא התקיים התנאי השלישי הקבוע בסעיף, קרי - מסתבר יותר שננקטה זהירות סבירה בטיפול בתובעת 2 מאשר שהרופאים התרשלו.

ד. אין כל ספק שנתקיים התנאי השני הקבוע בסעיף, באשר אין חולק כי הרופאים כמוהם כ"נכס" שבשליטת הנתבעת.

נותר, אם כן, להתיחס לשני התנאים האחרים.
ה. לעניין ידיעת התובעים את הנסיבות שהובילו לקרות הנזק.

כפי שפירטתי לעיל, אין בנמצא כל רישומים המעידים על המעקב הרפואי שביצעו רופאי הנתבעת, לטענתם, אחר התובעת 2. וביתר פירוט: אין כל רישום המאשש את טענתו של ד"ר מיטראני, כי ראה את התובעת בעת הגיעה למחלקת היולדות בבית החולים, ואין כל רישום המצביע על מעקב, ולו גם טלפוני, שנערך אחר היולדת במהלך היום.

בע"א 2245/91 ד"ר בנדיקט ברנשטיין ואח' נ' ניסים עטיה, פ"ד מט(3) 709, קובע השופט קדמי כדלקמן:

"במקום שבו צריך היה להיעשות רישום רפואי - שישקף את תלונת החולה, תוצאות בדיקתו והטיפול הרפואי שניתן לו - ולא נעשה, נושא בעל החובה, הרופא או המוסד הרפואי: בנטל השכנוע של כל טענה הסומכת על "הרישום-שלא נערך"; ובנטל הפרכתה של מסקנת רשלנות, המתחייבת בנסיבות לנוכח היעדר הרישום.
"העדר רישום" פועל בהקשר הנדון כאן, כ"חזקת רשלנות" הקבועה בדין; ואין בעל החובה יוצא, לשיטתי, ידי חובת הפרכתה, אלא אם כן מטה הוא את מאזן ההסתברויות לזכותו".

בע"א 6643/95 יהונתן כהן נ' קופת חולים של ההסתדרות, תק-על 99(2), 229 נקבע, מפי השופטת ט' שטרסברג-כהן, כדלקמן:

"העדר רישום בנסיבות שבהן לו היה בנמצא, היה בו כדי לסייע לבירור העובדות הרלבנטיות לתביעה, מעביר את הנטל להוכיח את העובדות שיכלו להתבהר מן הרישום הרפואי, לכתפי הנתבעים, ועליהם להעלות הסבר המנקה אותם מאחריות. בנטל זה לא עמדה המשיבה.
מקום שצריך לעשות רישום רפואי שכזה, אך הרישום לא נעשה ולמחדל זה לא ניתן הסבר המניח את הדעת, יועבר נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת ושיכלו להתבהר מתוך הרישום, אל כתפי הרופא או המוסד שבמסגרתו ניתנו השירותים הרפואיים" (ע"א 612/78 פאר נ' קופר, פ"ד לה (1) 724 ,720. צוטט בהסכמה בע"א 58/82 קנטור נ' מוסייב, פ"ד לט (3) 253).

בענייננו לא נתנו הרופאים כל הסבר מתקבל על הדעת להעדר הרישום בדבר המעקב הרפואי אחר התובעת. זאת למרות שחלו האטות משמעותיות בהליך הלידה, האטות אשר הצריכו, כפי שציינתי בפרק הדן ברשלנות רופאי הנתבעת, הערכה רפואית של מצבה וטפול עוקב מתאים.

ו. אשר לתנאי השלישי.

אין חולק, כי מבחינה סטטיסטית, מרבית מקרי שיתוק המוחין אינם נגרמים כתוצאה מתקלות מיילדותיות. דומה כי נתון זה מוסכם על כל הרופאים שנתנו חוות דעת במסגרת תביעה זו.

כך, קובע ד"ר ברנט, שנתן חוות דעתו מטעם התובעים, בע' 12 לפרוטוקול:

"ש. האם ידוע לך שמעל 90 אחוז מהמקרים מהסוג הזה מיוחסים לארועים שקרו בכלל לפני הלידה בזמן ההריון?
ת. אני מאשר את העובדה...".

וכך גם קובע פרופ' ברנדס, גם הוא מומחה מטעם התובעים, בע' 20 לפרוטוקול:

"ש. האם מקובל עליך שבמקרים האלה נגרם הנזק שנגרם לתובעת פה יותר מאשר 90% של המקרים על ידי ארועים שקדמו ללידה עצמה?
ת. המקובל היום שבתסמונת שנקראת שיתוק מוחי זה מקרה של 10% קשורים בלידה 90% בארועים שלפני הלידה. שיתוק מוחי זה המקרה שאנחנו מדברים עליו".

ברם, בנסיבות המקרה שבפני
נו, אין בידי להסכים עם הנתבעת, שננקטה זהירות סבירה בטיפול בתובעת 2 יותר משרופאיה התרשלו.
כאמור לעיל, למרות נתוניה הבעיתיים של התובעת 2, כבר ממועד הגעתה לבית החולים, לא מצאו רופאי הנתבעת לנכון לבדוק אותה, לא כל שכן לבצע הערכה רפואית של מצבה.

אף שגירסת הנתבעת, לפיה העצירה בהליך הלידה לא הצריכה התערבות כירורגית, איננה בלתי מתקבלת על הדעת בנסיבות, אין ספק כי זוהי החלטה שצריך היה לקבלה לאחר התייעצות. ברם, כזו לא נערכה עד לשעה 18:30 בערב, קרי למעלה מ- 10 שעות לאחר הגיע התובעת 2 למחלקת היולדות.

ז. אשר על כן, בנסיבות העניין, קמה חזקת רשלנות, דהיינו כי רופאי הנתבעת התרשלו בטיפול בתובעת 2, וכי רשלנותם זו היא שגרמה לפגיעותיה של התובעת 1. כאן עובר הנטל אל שכמי הנתבעת, להוכיח כי לא היא.

17. הקשר הסיבתי בין התנהגות הנתבעת לנזקי התובעת 1

א. התובעים טוענים, כי היוולדה של התובעת 1 במצב של חמצת קשה, והפירכוסים מהם סבלה עם לידתה, מצביעים על תקלות מיילדותיות בסמוך למועד חילוצה של תובעת 1 לאויר העולם.

לעומתם טוענת הנתבעת, כאמור לעיל, כי התובעת 1 לא סבלה כלל מחמצת קשה בעת היוולדה, וכי נתוני הלידה אינם מצביעים על מצוקה עוברית בטרם היוולדה. בכל מקרה, לטענתם, שיתוק המוחין, ממנו סובלת התובעת 1, איננו מהווה, ב- 90% מהמקרים, תוצאה של תקלות מיילדותיות, וכי התובעים לא הוכיחו כי המקרה דנן נכלל במסגרת עשרת האחוזים הנותרים.

ב. לעניין רמת החומציות. הנתבעת הוכיחה, כאמור לעיל, כי התובעת 1 לא הייתה מצויה במצב של חמצת עוברית קשה. אליבא דפרופ' ברנדס, מדובר ברמת ph נמוכה מ- 7.20 ואליבא דפרופ' שרף מדובר ברמת ph נמוכה מ- 7.00. לא אפרט שוב את עמדות הצדדים בעניין רמת החומציות. אזכיר רק, כי מסתבר יותר מחומר הראיות שהונח בפני
, כי רמת החומציות הייתה גבוהה מ- 7.20, ועל כן, אליבא דשני הצדדים, לא הייתה חמצת קשה.
ג. לעניין רמת האפגר. רמת ציון האפגר מהווה שיקלול של מספר גורמים הנבחנים אצל העובר בסמוך ללידתו. גורמים אלו הם: דופק העובר, נשימותיו, צבע, טונוס ותגובה. שקלול גורמים אלו מהווה את ציון האפגר.

סמוך ללידה, עמדה רמת האפגר של התובעת 1 על 3. מחומר הראיות שהונח בפני
ומחוות הדעת הרפואיות עולה, כי רמה זו יש בה כדי ללמד על מצוקה עוברית.

כמצויין במבוא לפסק הדין, רמת האפגר זינקה ל- 6 כ- 5 דקות לאחר הלידה. אך זאת, כאמור, רק מספר דקות לאחר הלידה, בעוד שבמועד הלידה עצמו הייתה מצוקה עוברית.

חיזוק לקיומה של מצוקה עוברית, ניתן ללמוד מנתונים אחרים המצויינים באותו מסמך שכותרתו: "תאור הלידה".

כך, מצויין באותו המסמך, תחת הכותרת "מצב העובר במשך הלידה", כי העובר היה במצב של "fetal distress".

ובהמשך, תחת הכותרת: "מצב היילוד לאחר הלידה", כי היילוד היה במצב של תשניק.

מהצטברות נתונים אלו עולה, כי הן עובר ללידה והן לאחריה, היו סימנים של מצוקה עוברית.

18. ובמקובץ. ברוב מקרים, בתסמונת של שיתוק מוחין, רק כעשרה אחוזים קשורים בלידה. ברוב מקרים הם קשורים בארועים שלפני הלידה. דא עקא, שבעניננו, תוך מתן הדעת לכל הפרטים כפי שצוירו לעיל, סביר יותר להניח שכל אותם ארועים במהלך הלידה הם הם שגרמו לתסמונת שיתוק המוחין שנתגלתה בתובעת מס' 1. והכל - בשל העדרם של רופאים בחדר הלידה בשעות הקריטיות. אילו נכחו במקום באותן שעות, יכול שטפול נכון בזמן הנכון היה מביא לתוצאות שונות.

גם כך וגם כך. בנסיבות, על הנתבעת הנטל להוכיח הפוכם של דברים. הנתבעת לא הרימה נטל זה.

19. נזקי התובעים.

א. נכות רפואית.

פרופ' ברנט, שנתן חוות דעת מטעם התובעים, קובע, כי התובעת 1 סובלת משיתוק מוחין. את אחוזי הנכות מעמיד פרופ' ברנט על 25% נכות בגין חולשה וליקוי של פלג הגוף וכן 40% נכות בגין הפרעות קואורדינציה בצורה בינונית. סך הכל, נכות משוקללת בשיעור 55%.

ד"ר ר. וייץ, שנתן את חוות דעתו מטעם הנתבעת, קובע, כי התובעת 1 סובלת מליקוי מוטורי המתבטא בסירבול תנועתי קל, ועל כן הוא קובע נכות בשיעור 25% בלבד.

בשל פגיעותיה של התובעת 1, כפי שאלו מפורטות בחוות הדעת הרפואיות השונות, ותוך מתן הדעת לאפשרות של שיפור במגבלות התובעת 1, שיפורטו להלן, אני מעמיד את שעור נכותה הרפואית של התובעת על 35% לצמיתות.

ב. נכות תפקודית.

בעדותו בפני
בית המשפט מציין פרופ' ברנט, כי ייתכן שיפור במגבלותיה של התובעת 1 עם השנים. שיעורו מוערך ב- 25% בכל אחד מהפרקים.

ד"ר וייץ קובע, בחוות דעתו, כי נכותה של התובעת 1 עשויה לקטון, עם השנים, לשיעור שנע בין 10% ל- 15%, וזאת בצירוף המלצה על ריפוי בעיסוק והתעמלות מודרכת לתובעת 1.

התובעת 1 צולמה כשהיא משחקת עם בני גילה בחצר, כאשר ליקויי התנועה שלה אינם משמעותיים.

על סמך האמור מבקשת הנתבעת להעמיד את שיעור נכותה התפקודית של התובעת 1 על 10% בלבד.

לא אוכל לאמץ עמדה זו של הנתבעת.
ליקוייה של התובעת 1, כפי שפורטו בהרחבה על ידי המומחים הרפואיים מטעם שני הצדדים, אף אם לא כולם, מהווים ברובם ליקויים תפקודיים, אך לא בדרגה השונה מהותית מן הנכות הרפואית אותה קבעתי לעיל.

אשר על כן אני מעמיד את שיעור נכותה התפקודית של התובעת 1 על 35% לצמיתות.

20. א. כאב וסבל.
קבעתי לתובעת מס' 1 נכות רפואית גם תפקודית בשעור בן 35% לצמיתות. נכותה נראית לעין כל ואת כאבה היא תשא על גבה עד אריכות ימים ושנים. חברה, חבר, תנועה, עבודה, מראה פנים וכיוצא באלה.

בשים לב לכל אלה אני מעמיד את גובה הפיצוי בראש נזק זה על סך 200,000 ש"ח, ערך ליום מתן פסק הדין.

ב. עזרת הזולת.
פרקליטם המלומד של התובעים העלה דרישה ל"הפסד הורים" ובמקביל ל"עזרת צד שלישי", עד הגיע הקטינה לגיל 18 שנה. והסך המצטבר לתקופה זו, על פי חישוביו, עולה כדי 865,628 ש"ח.

דרישה זו אינה מקובלת עלי, שכן אני רואה כפילות בין "הפסד הורים" ועזרת צד שלישי. גם התאריך שהפרקליט המלומד קובע אותו, קרי: עד הגיע הקטינה לגיל בגרות אין לו מקום.

את החשבון בראש נזק זה אני עורך על בסיס התקופה שחלפה עד הנה מחד גיסא, והתקופה מכאן ועד תחולת חייה של הקטינה, מאידך גיסא.

החשבון איננו אחד לכל התקופה כולה. לתקופה עד גן חובה מקדישים הורים את זמנם לילדיהם ואפילו אם הם בריאים בגופם ובנפשם. הפער בין בריא לנכה בתקופה זו אינו גדול במיוחד. שונה המצב בתקופה מגיל גן חובה ועד גמר הלימודים בבית הספר היסודי. שצרכי הקטין הנכה בתקופה זו רבות מן הצרכים שקטין בריא צריך להם.
והסכום שאני פוסק לתובעים, בראש נזק זה, לתקופה עד יום מתן פסק הדין עולה כדי 60,250 ש"ח, ערך ליום מתן פסק הדין.

ובמבט לעתיד, קרי: מכאן עד לתוחלת חייה.

ענין לנו במגבלות תפקודיות כפי שהן עולות מחוות הדעת הרפואיות שהוגשו. את חישובי אני עורך על בסיס של 600 ש"ח לחודש. ומכאן לפיצויים בסך 212,250 ש"ח.

ג. התובעת מקבלת טפולים רפואיים שונים, נכון להיום גם בעזרת מרפאה בעיסוק. באה עדות שהתובעת תזקק גם לטפולים פיזיותרפיים, יכול על פני שנים הרבה. אשר על כן אני פוסק לתובעת מס' 1 בראש נזק זה סך 275,000 ש"ח.

ד. הפסד השתכרות בעתיד.
חזקה על הנתבעת שתדע להתאים עצמה בעתיד למגבלותיה. את החשבון אני עורך על בסיס הנכות התפקודית, השכר הממוצע במשק נכון להיום, ובהיוון כפול, עד הגיע התובעת מס' 1 לגיל 65 שנה. בראש נזק זה זכאית איפוא התובעת לפיצויים בסך 456,000 ש"ח.

ה. הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים.
לא אפסוק לתובעת פיצויים בראש נזק זה, שכן הפיצויים שהיא זכאית להם, עולים מתוך הסכום שנפסק לזכותה בפרק הפסד השתכרות בעתיד.

21. והסך הכל המצטבר עולה כדי 1,200,300 ש"ח לפי הפירוט לקמן:

א. כאב וסבל 200,000 ש"ח
ב. עזרת הזולת 272,500 ש"ח
ג. טפולים רפואיים ואחרים 275,000 ש"ח
ד. הפסד השתכרות 452,800 ש"ח
1,200,300 ש"ח
22. אני מחייב איפוא את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 1,200,300 ש"ח בצירוף הוצאות המשפט ובצירוף 180,000 ש"ח שכ"ט עו"ד ובצירוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה כחוק. הסכום ישולם לתובעים בתוך חודש מהיום.

בתוך המועד שפורט יגישו התובעים לבית המשפט תכנית להשקעת כספי הקטינה כדין.

ניתן היום ג' ב אדר א תש"ס, 9 בפברואר 2000 בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.

מותר לפרסום מיום 17.2.2000.

ש. פינקלמן
- שופט
/ d00075896a.1
24
בתי המשפט
בבית המשפט המחוזי בחיפה

תא 000758/96

בפני

כב' השופט: ש. פינקלמן








א בית משפט מחוזי 758/96 אביגל ירדן, אביגל בריג'יט, אביגל יובל נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י (פורסם ב-ֽ 17/02/2000)