פסקי דין על לויפר יוסף צבי

2306/12 עמק     02/12/2014




עמק 2306/12 מדינת ישראל נ' לויפר יוסף צבי




בפני
כבוד השופט פאול שטרק


תיק מס': 2012 / 2306
תאריך : 2014/ 12/ 02
מדינת ישראל

המאשימה
נ ג ד

לויפר יוסף צבי


הנאשם
נוכחים:
עו"ד שי לב
- ב"כ המאשימה
בהעדר הנאשם

החלטה
נקבע מועד שימוע הכרעת דין במעמד הצדדים בשעה 09:00 היום.
הנאשם לא התייצב אולם, נוכח תוצאות הכרעת הדין, החלטתי להשמיע אותה בהעדר הנאשם ובנוכחות ב"כ המאשימה.
ניתנה היום י' בכסלו התשע"ה 02/12/2014, במעמד הנוכחים.
___________________
פאול שטרק
, שופט
הכרעת דין
הנני מזכה את הנאשם מהאישום המיוחס לו מחמת הספק הסביר.
1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום (דו"ח ברירת קנס), בגין עבירה על סעיף 39א(ו) לחוק עזר לירושלים (שמירת הסדר והנקיון) התשל"ז - 1978.
עדי התביעה הרשומים בדו"ח הם המפקחים סמי צדוק ואבי סופר.
מעובדות כתב האישום עולה כי הנאשם הניח שקיות של חומר בניה, קרשים וברזלים בשולי הכביש ברח' רפפורט 43 ירושלים.
הנאשם אינו חולק על כך שעסק בבניית מרפסת אך הכחיש מכל וכל שהחומרים המונחים במקום שייכים לו. לדברי הנאשם: "לא היה ולא נברא".

2. מעדות המפקחים עולה כי הם זיהו את הנאשם כאדם מוכר להם מאירועים אחרים באותו אזור וכי הבחינו בנאשם מדבר עם פועל בשם עותמאן חסין (להלן: "מר חסין") המתגורר בשייח ג'ראח, וכן טענו הפקחים כי רשמו את מספר תעודת הזהות של מר חסין.
לדברי המפקחים, לאחר שיחה בין הנאשם למר חסין הבחין בהם הנאשם וברח לדירתו. כאשר דפקו המפקחים על דלת דירת הנאשם לא היה כל מענה.
3. הנאשם בעדותו מעלה מספר טענות:
א. המפקחים "מחפשים" אותו עקב אירועים אחרים ושמו אותו למטרה.
ב. לדבריו היתה מכולה כשבוע לפני האירוע (נ/2) אשר הכילה חומרי בניה ויתכן כי מה שראו המפקחים (ת/1 – ת/6) הוא שאריות המכולה, חומרי הבניה לא שייכים לו.
ג. הנאשם עסק בבניית מרפסת אולם קיימת גדר וחצר וחומרי הבניה שלו היו בחצר.
דיון
אמירות מר חסין
4. ראשית, ביחס לעדות המפקח, סמי צדוק, המתארת את הדברים שמסר לו מר חסין במקום האירוע, ניתנה החלטה על ידי מותב זה, לפיה הדברים שנאמרו למפקח על ידי הפועל מהווים עדות שמיעה לכן אין בית המשפט מקבל את האמירה לגופו של עניין לאמיתות הדברים אלא הדברים מתקבלים כתיאור המצב ועצם האמירה באותה עת (ראה: פרו' דיון מיום 3.11.2014 עמ' 2 שורות 31-32).

בית המשפט ער לגישה לקבלת כל ראיה אף אם הינה עדות שמיעה, כאשר על בית המשפט לייחס את המשקל הראייתי לאותה ראיה.

כאמור קיימת נטייה הולכת וגוברת בדיני הראיות להסיט את בחינת הראיות ממבחן הקבילות למבחן המשקל. על מגמת המעבר ממבחן הקבילות למבחן המשקל בהערכת ראיות ראו, למשל, ד"נ 23/85 מדינת ישראל
נ' טובול, פ"ד מב(4) 309, 352 (1988); בג"צ 6319/95 חכמי נ' שופטת בית משפט השלום בת"א-יפו, פ"ד נא(3) 750, 760 (1997); ע"פ 2603/90 אלפאר נ' מדינת ישראל
, פ"ד מה(3) 799, 806 (1991);

5. שנית, מאחר ודיני הראיות חלים גם בתיקי ברירות קנס, לא די בעדות המפקחים לכך שראו את הנאשם משוחח עם מר חסין ורשמו את מס' תעודת הזהות שלו. אין בראיות מזכר לתוכן הדברים מפיו של מר חסין וכן לא זימנו אותו לעדות בבית המשפט. עצם העובדה שנערכה שיחה בין הנאשם למר חסין אינה מצביעה כראיה ישירה על ביצוע העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום.

6. יש לציין כי האמירה שנשמעה באוזני המפקח מפי מר חסין מספיקה לצורך הגשת כתב האישום אך אינה מספיקה לצורך הרשעה.

7. הימנעות מרישום מר חסין כעד וזימונו לעדות מהווה רועץ בפני
המאשימה.
8. בסופו של יום, על בית המשפט לעסוק בפרשנות נסיבות המקרה ולהסיק מסקנות והשאלה העומדת בפני
ו הינה, האם ניתן לקשור את כל הנקודות על פי ראיות נסיבתיות לצורך יצירת תמונה המוכיחה את האישום מעבר לספק סביר?
סעיף 34כ"א לחוק העונשין התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין") קובע כי בית המשפט יכריע בעניין שבפני
ו לפי הפירוש המקל ביותר עם הנאשם:
34כא' "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין".

סעיף 34כ"ב לחוק העונשין קובע:
34כב' "(א) לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר.


9. לגופו של עניין הנאשם נהנה מחזקת החפות ולכן, כל עוד קיימים הסברים סבירים ביחס לנסיבות האירוע, ניתן לפרשם לטובתו.

10. במקרה דנן, עדות המפקחים אף שהיא מבוססת על עדות שמיעה מקימה ראיות לכאורה לביצוע העבירה וחשד סביר כי הנאשם הוא מבצע העבירה. החשד מצדיק את רישום הדוח אולם לא ניתן להרשיע על פי ראיות לכאורה.

11. על פי התמונות ניתן להבחין כי הפריטים נשוא כתב האישום לא היו בקרבת הכניסה לבניין בו מתגורר הנאשם.

12. במקרה דנן, לא קיימת ראיה ישירה וחותכת הקושרת את הנאשם לחומרי הבניה בת/1- ת/6 והאדם אשר אמור לשפוך אור על המקרה, הוא מר חסין, שלא נרשם כעד ולא זומן לעדות. בנוסף, כאמור, תוכן השיחה שנערכה בין המפקח לבין מר חסין אינו קביל מאחר שמדובר בעדות שמיעה. קבלת תוכן השיחה ללא אפשרות שההגנה תחקור את מר חסין בחקירה נגדית מהווה פגיעה בזכות יסוד של הנאשם.
במקרה דנן, אין בעובדת קיום השיחה יכולת להוביל להוכחת הזיקה בין הנאשם לחומרי הבניה, מאחר שאין כל רלוונטיות לתוכן השיחה.

המנעות הנאשם לשוחח עם הפקחים
13. הימנעות הנאשם מלפגוש את המפקחים בעת שהבחין בהם, תואם את רצון הנאשם להימנע מקשר עימם, אשר לטענת הנאשם הם רודפים אותו ולכן הוא אף נמנע מלשוחח עימם.
נכון הדבר כי לאדם החף מכל פשע אין כל סיבה להימנע משיח עם אנשי אכיפת החוק אולם אין בכך כל חובה.

סירובו של הנאשם לענות לדפיקות על דלת דירתו אף הוא נסיבה המחזקת את חשדם של המפקחים בנאשם והקשר שלו לעבירה.

14. בסופו של יום, חסרה חוליה המתרגמת את הנסיבות לעובדות ישירות המוכיחות את זיקת הנאשם לחומרי הבניה. הימנעות המפקחים לרשום את מר חסין כעד תביעה ולהזמינו לדיון כקבוע בחוק (ר' סע' 85(6) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982) הינה מחדל התביעה, דבר המשליך על ההליך ועל הקושי של המאשימה להוכיח את האישום המיוחס לנאשם.
בפסיקה נקבעה ההלכה על פיה הימנעות מהבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. אי-הבאת עד כזה יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, לפיה עדותו הייתה עלולה לחזק את עמדת הצד שכנגד (ראה: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פד"י מח(4)651).

אין לצפות מהמפקחים להיות בקיאים בדיני הראיות, אך כל עוד המחוקק מחייב קיום דיון בדו"ח ברירת קנס ככתב אישום לכל דבר על-פי ההליך הפלילי הרגיל וכפוף לדיני הראיות, אזי על אנשי החוק, במקרה זה המפקחים, לאסוף ראיות כמו כל חוקר המכין תיק לצורך הגשת כתב אישום.

15. עם זאת, במסגרת חקירת הנאשם בחקירה נגדית, לא נשאל על ידי ב"כ המאשימה האם שוחח עם מר חסין וההימנעות מלחקור אותו בנקודה זו מעלה סימן שאלה בעניין.
כמו כן, אין בעדות הנאשם דבר בעניין השיחה אשר התנהלה בין המפקחים לבין מר חסין, אולם, הימנעותו מלציין את מר חסין מהווה הכחשה כי שוחח עימו ולכן נטל ההוכחה להוכיח שיחה זו של הנאשם עם הפועל רובץ לפתחה של המאשימה לחקור בעניין וכך לא נעשה.

16. התנהגות הנאשם מעלה נסיבות המצביעות על התנהגות אדם אשר לא ביצע עבירה.
לא זו אף זו, ניתן לפרש את עצם השיחה עם מר חסין, כשיחת חולין אשר אין לה כל משמעות ויתכן כי עקב כך לא הוזכרה כלל על-ידי הנאשם.

17. האם הנאשם עוסק בבניה? האם החומרים תואמים את הבניה בה עסק הנאשם באופן שניתן לקשרם אליו? בתיק אין כל ממצאים לכך, והראיות הקושרות את הנאשם לחומרי הבניה הינן דלות ואינן ניתנות לפרשנות מרחיבה אלא ההיפך.

לאור האמור, מאחר וניתן לפרש את הנסיבות באופן סביר לכאן או לכאן, נותר חשד בלב בית המשפט ומתעורר ספק לביצוע העבירה על ידי הנאשם לכן יש לזכות את הנאשם בשל הספק הסביר.

18. נוכח התוצאה, אין בית המשפט נדרש לפרש את השאלה האם הרחוב הינו רחוב הולנדי לשימוש מעורב בין כלי רכב והולכי רגל, ואם כך המצב, האם מדובר במדרכה בכלל? כאשר היעוד אינו חד משמעי אלא מעורב קיים ספק סביר ביחס להגדרת המקום כמדרכה (לעניין הגדרת המונח מדרכה ראה: ע"פ 17161-04-13 יורם ניצן נ' עיריית ירושלים (פורסם בנבו 30.6.2013) וגם, ע"פ 23895-04-12 חיים ממן נ' מדינת ישראל
(פורסם בנבו 18.6.2012)).
19. המאשימה לא הרימה את נטל ההוכחה לכך שהנאשם הוא האחראי להימצאות חומרי הבנייה על המדרכה כמתואר בכתב האישום.
לאור האמור, מזכה את הנאשם מחמת הספק הסביר בלבד.
ניתנה היום י' בכסלו התשע"ה 02/12/2014, בהעדר הצדדים.

___________________
פאול שטרק
, שופט
1
1








עמק בית משפט לעניינים מקומיים 2306/12 מדינת ישראל נ' לויפר יוסף צבי (פורסם ב-ֽ 02/12/2014)