פסקי דין על בנק לאומי | פסקי דין על אילן שלגי

1505/04 בשא     29/12/2004




בשא 1505/04 בנק לאומי נ' אילן שלגי




1
בתי המשפט
בשא001505/04
בבית המשפט המחוזי בנצרת
בתיק עיקרי: פשר 000161/02

29/12/2004
תאריך:
כב' השופט בנימין ארבל

בפני
:
בנק לאומי

בעניין:
המבקש
סולומון-ליפשיץ משה

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
החייב

הנאמן בפשיטת רגל
1 . אילן שלגי
2 . עו"ד שרגיל ראובן

3 . כונס הנכסים הרשמי

המשיב
החלטה

א. ההליך:

1. לפניי ערעור על החלטתו של הנאמן בפשיטת רגלו של החייב, אשר דחה את בקשת המבקש - בנק לאומי
לישראל בע"מ (להלן - הבנק) להארכת מועד להגשת תביעת חוב, בגין חוב המגיע לכדי קרוב לשלושה מיליון ₪, אשר חב החייב לבנק, בהתאם ל

פסק דין
שניתן לחובת החייב ולטובת הבנק על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה.

2. ביום 11.7.02 ניתן צו לכינוס נכסיו של החייב, על פי בקשת אחת מנושותיו. ממועד זה החל מניין הימים הקבוע בסעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) התש"ם - 1980 (להלן - הפקודה), הקצוב לנושי החייב להגשת תביעות חוב במסגרת הליך פשיטת הרגל. ביום 22.9.03 הוכרז החייב כפושט רגל, כאשר עו"ד שרגיל מונה כנאמן בפשיטת רגלו.

3. עולה, כי ביום 10.01.03 הסתיים מניין הימים, הקצוב לנושים להגשת תביעות חוב כנגד החייב. חרף זאת, הגיש הבנק תביעת חוב נגד החייב רק ביום 23.07.03, כאשר, במצורף אליה, הוגשה גם הבקשה להארכת מועד.

4. כאמור, דחה הנאמן את הבקשה להארכת מועד, מן הנימוק שלא הובא בפני
ו כל טעם מיוחד כקבוע בסעיף 71 לפקודה.
ב. טענות הבנק:

5. בערעורו, טוען הבנק כי לא היה מודע לצו לכינוס נכסי החייב שניתן ביום 24.07.02. לטענתו, הוא פעל בתום לב ובחוסר ידיעה, תוך ניסיונות לגביית החוב הפסוק לטובתו. ביום 8.05.03 נשלחו מעקלים מטעמו לבצע צו עיקול מטלטלין בביתו של החייב. רק במועד זה הציג בפני
הם החייב את הצו לכינוס נכסיו שניתן על ידי בית משפט זה.

לאחר שנתקבל הצו, פעל הבנק להכנת תביעת חוב והגישה למשרדי הכנ"ר ובמצורף אליה את הבקשה להארכת מועד.

הבנק מדגיש את העובדה כי החייב לא הגיש דו"ח על חובותיו ונכסיו, כפי שנצטווה בצו הכינוס, ואף לא שילם, ולו תשלום עיתי אחד, לקופת הכינוס. למעשה, בחוות דעתו שניתנה לפי סעיף 18(ד) לפקודה המליץ הכנ"ר שלא לקבל את הבקשה. למרות זאת, בסופו של יום, הוכרז החייב כפושט רגל.

6. הבנק טוען בבקשתו כי קיים חשש של ממש לחוסר תום לב בהגשת הבקשה להכרזתו של החייב כפושט רגל, שכן הנושה, אשר הגיש את הבקשה, לא התייצב לאסיפות נושים ואף לא הגיש תביעת חוב.

מוסיף הבנק וטוען כי האמור לעיל יוצר חשש ממשי לנקיטת הליכים שלא בתום לב לצורך ניצולם לרעה של הליכי הפש"ר, על מנת לעכב את ההליכים הננקטים נגד החייב. לטענת הבנק, ידע החייב על החוב לבנק, שכן מסמכי אזהרה נמסרו לו מטעם לשכת ההוצל"פ, אולם הוא לא טרח לדווח על הליכי פשיטת הרגל, הננקטים נגדו. הבנק לא קיבל כל הודעה אחרת על קיום ההליכים. לו מקיים היה החייב את חובותיו, ומדווח על תיקי ההוצל"פ הפתוחים כנגדו, היה הבנק מקבל הודעה מאת הכנ"ר, וממילא מגיש תביעת חוב במועד. נכון אמנם, כי פרסום צו כינוס הנכסים ברשומות יוצר "ידיעה קונסטרוקטיבית", אולם אין בכך כדי להביא להקפדה על המועדים אצל הנושה, אשר לא ידע סובייקטיבית, על מתן צו הכינוס, כל זאת שעה שהחייב לא טרח למלא בתום לב, את החובה המוטלת עליו לדווח על עסקיו. לטענת הבנק, יש לכרוך, ככלים שלובים, את החובה להגשת דו"ח עסקים, עם כללי הידיעה הקונסטרוקטיבית הנוגעים לתחליף ההמצאה.

7. טענה נוספת שבפי הבנק הינה, כי החייב עושה שימוש לרעה בהליכי פשיטת רגל, בכך שלא הגיש דו"ח על חובות ונכסים, ולא שילם את התשלומים המושתים עליו, על פי צו הכינוס, כל זאת שעה שהינו חי ברמת חיים גבוהה. על כן, קבלת הבקשה להארכת מועד מתחייבת משיקולי צדק ושיווין, שאם לא כן תגרע זכותו הקניינית של הבנק. לשיטתו של הבנק, העלים החייב, בכוונת מכוון, את חובו לבנק. זאת, במטרה להגיש הצעת הסדר נמוכה.

8. במאמר מוסגר, אציין, כי כעולה מחוות דעת הכנ"ר, הוגשו נגד החייב תביעות חוב על סך כולל של כחמש מאות אלף ₪, כאשר החוב לבנק מתקרב לשלושה מיליון ₪. החייב הציע הצעת הסדר, לפיה ישלם לנושיו סכום נמוך כמה מונים, שיהא בו כדי לשלם דיוידנד בשיעור 33% לנושים אשר תביעות החוב מטעמם יאושרו.

ג. תגובת הנאמן:

9. תגובתו של הנאמן מתבססת על הוראות סעיף 71(ב) לפקודה, במשולב עם הוראת תקנה 76(א) לתקנות פשיטת הרגל תשמ"ה - 1985. לשיטתו, על פי סעיף 71(ב) לפקודה רשאי הנאמן להאריך את המועד, מעבר לתקופת ששת החודשים, רק מטעמים מיוחדים שירשמו. יוצא איפוא, כי כחלוף שישה חודשים מתיישנת עילת תביעתו של הבנק התיישנות מהותית, אשר גורמת לפקיעת הזכות.

מוסיף הנאמן וטוען כי אי ידיעת הנושה, כי החייב מצוי בהליכי פשיטת רגל, אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, וזאת בהסתמך על האמור בע"א 6610/97 בנק הפועלים נ' כונס הנכסים הרשמי תק-על 98(1) 94. הנאמן מסכים כי אכן החייב לא הגיש דין וחשבון על נכסיו וחובותיו כפי שנדרש, אולם אין במחדל זה כדי להושיע את הבנק.

בתגובת הנאמן מוצאים אנו התייחסות למספר פסקי דין שניתנו מעם קולמוסו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בהם התייחס בית המשפט לכללי חריג "הטעם המיוחד", בהתאם להוראת סעיף 71(ב) לפקודה, תוך התייחסות לטענה שהועלתה, באשר למעשה הטעיה מצד החייב. כך למשל, עסקה כב' השופטת אלשיך בתיק בש"א 6444/03 ציון חב' לביטוח בע"מ נ' הכנ"ר, (טרם פורסם), בו נקבע כי יתכן ומעשה הטעיה פוזיטיבי מצד החייב יוכל להיחשב כטעם מיוחד, אולם אך לעיתים רחוקות די יהיה במחדל גרידא מצידו כדי להספיק. כב' השופטת אלשיך הוסיפה וכתבה כי כאשר מדובר בחריג של סעיף 71(ב) סיפא לפקודה, הרי יש לעמוד על כך כי לא די כי הטעיה מצד החייב היתה ממוקדת ומהותית, אלא שפעלה באופן ישיר על אותו נושה, ומנעה ממנו להגיש את תביעת החוב במועד. בהעדר הטעיה ספציפית של הנושה, אין כדי להביא למתן הארכת מועד.

10. עוד מציין הנאמן, כי ביום 15.06.03, בטרם הגשת תביעת החוב מצד הבנק, הגיש החייב לכונס הרשמי הצעה להסדר העומדת על 33% מגובה חובותיו המשוערים. על כן קיימת לכאורה הסתמכות של החייב על מצב הדברים העובדתי שנוצר, באשר לגובה החובות, תוך שאינו מביא בחשבון את תביעתו של הבנק.

ד. תגובת החייב:

11. החייב אף הוא מסתמך על סעיף 71(ב) לפקודה, ומוסיף ומציין, כי הבנק ידע על הליך פשיטת הרגל עוד ביום 08.05.03, אולם התמהמה עם הגשת הבקשה במשך למעלה מחודשיים. לשיטתו, פרסום צו הכינוס בילקוט הפרסומים ובעיתון, מקנה לבנק ידיעה קונסטרוקטיבית באשר למתן צו הכינוס. על כן, אין ידיעתו בפועל של הבנק מעלה או מורידה. אף החייב מסתמך על האמור בפסק דינה של כב' השופטת אלשיך, בבש"א 6444/03 ציון חב' לביטוח נ' הכנ"ר, וחוזר על הטעמים אשר הופיעו אף בנימוקי הנאמן בהסתמך על החלטה זו.

12. החייב מוסיף ומציין, כי יגרם לו נזק חמור ביותר. שכן, הוא הגיש, בחודש יולי 2003, הצעת הסדר, אשר גובשה יחד עם בני משפחתו, ובגיבויים של בני המשפחה. במידה ויוארך המועד להגשת תביעות חוב, הרי תוכשל הצעת ההסדר, ויסוכלו מאמציו להגיע להסדר עם נושיו.

13. לשיטתו של החייב, מציבה הוראת סעיף 71 לפקודה רף קשיח, שאין לעוברו, אלא מטעמים מיוחדים, כאשר טעמים אלה מכוונים למעשה ההטעיה מצד החייב. לא כך המצב הוא במקרה שלפנינו.

14. אציין, כי הכנ"ר לא הגיש תגובה לבקשה, ובאת כוחו אף לא הביעה עמדה במהלך הדיון.

ה. דיון:

15. עובדות יסוד שאין חולק עליהן הינן כדלקמן:
א. מועד ששת החודשים, הקצוב להגשת תביעות חוב תם ביום 10.01.03.
ב. ההודעות על מתן צו הכינוס לנכסי החייב פורסמו במועד, הגם שמועדים אלה לא הובאו לידיעת בית המשפט.
ג. הנושה הגיש את תביעת החוב רק ביום 23.07.03.
ד. החייב לא דיווח על חובותיו, כפי שנדרש בצו הכינוס, ולא מסר דו"ח על עסקיו.
ה. אין חולק על כך כי לבנק לא היתה ידיעה ממש, להבדיל מידיעה קונסטרוקטיבית, על דבר מתן צו הכינוס שהוצא כנגד החייב.

לאורן של עובדות אלה אבחן את הבקשה.

16. סעיף 71(ב) לפקודה קובע כדלקמן:

"נושה רשאי להגיש תביעת חוב תוך ששה חודשים מיום מתן צו הכינוס, בדרכים ובאופן שיקבע השר; הכונס הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייב, או הנאמן, רשאים, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב של נושה לפרק זמן שיקבעו בהחלטתם, אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד שנקבע."

להוראה זו מצטרפת אף הוראת תקנה 76(א) לתקנות פשיטת הרגל הקובעת:

"תביעת חוב תיערך לפי טופס 21, תאומת בתצהיר של הנושה או של מי שהוא הרשה ותוגש לכונס הרשמי או לנאמן, אם נתמנה; תביעה שתוגש לאחר תום ששה חדשים מיום מתן צו הכינוס לא תקובל, אלא אם הוארך המועד להגשתה כאמור בתקנת משנה (ג); "

על כן, השאלה אשר הונחה לפתחי, הינה, האם בנסיבות המקרה, ולאור התנהלות הבנק והחייב, ניתן למצוא "טעם מיוחד", אשר יהא בו כדי להניא את בית המשפט להעתר לבקשה, ובהתאם, לבטל את החלטת הנאמן ולהתיר לבנק להגיש את בקשתו באיחור.

17. מן הראוי לציין, כי על פי הוראת סעיף 24 לפקודה, אין צורך להמציא את הבקשה, או את צו כינוס הנכסים לכל אחד מנושי החייב, אלא די בפרסום ההודעה על דבר מתן הצו ברשומות ובעיתון יומי. אין חולק על כך, כי דבר מתן צו הכינוס פורסם כנדרש. פרסום כאמור יוצר "חזקת ידיעה". על פי הפסיקה חזקת ידיעה כאמור שקולה כנגד ידיעה ממש. יתר על כן, במקרה דנן עסקינן בחייב, שהינו גוף פיננסי רב מימדים, ולו פקידים רבים, לרבות מחלקה משפטית, הוא מעסיק עורכי דין חיצוניים לצורך ייצוגו, כך שחזקה עליו כי בידיו הכלים הראויים, לצורך עמידה על המשמר ולימוד הפרסומים הרלוונטיים. יתר על כן, הבנק הינו גוף, אשר נאלץ לנהל הליכים משפטיים כנגד חייבים, אשר חלק מהם פונה אף להליכי פשיטת רגל. על כן, יש להסיק כי הבנק מודע לצורך לעמוד על המשמר ולבחון את הפרסומים הנעשים באשר להכרזת חייבים כפושטי רגל והליכי כינוס נכסים. ברע"א 6610/97 בנק הפועלים בע"מ נ' הכנ"ר, תק-על 98(1) 94 בעמ' 95 קבע בית המשפט העליון :

"אי ידיעה אינה יכולה לשמש טעם מיוחד כשלעצמו מקום שהחובה היחידה שמטיל החוק היא פרסום הודעה על הכרזת פשיטתה רגל בעיתון וברשומות וממילא גם לא ניתן לראות באי -דיווח החייבים על צו הכינוס בלשכת ההוצאה לפועל חוסר תום לב כאשר לא מוטלת עליהם חובה לדווח לו."

דברים דומים נאמרו מפי עמיתי, כב' השופט רון שפירא בבש"א (חיפה) 17904/01 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' יעקב זיסמן, תק-מח 2002(1) 8580:

"הלכה היא כי הפרסום הפומבי הנעשה בילקוט הפרסומים ובעיתון יומי כמוהו כידיעת הציבור על הליכי פשיטת הרגל. ככלל, אין אפשרות להודיע לכל אדם מן היישוב כי נפתחו הליכי פשיטת רגל והחוק קובע כי פרסום כאמור לעיל יהווה חקה חלוטה לידיעה על קיומו של ההליך.
הדבר נכון במיוחד בהתייחס לגופים ממוסדים כגון בנקים, אשר מפעילים מחלקה משפטית האמונה על הוראות החוק ויש באפשרותה לעקוב אחר הפרסומים ולהנחות את הבנק לפעול כנדרש."

וראה גם בש"א (חיפה) 7503/01 עיריית חיפה נ' עזבון המנוח מאיר, תק-מח 2002(1) 8003; בש"א (חיפה) 10259/02 ויטלגו סחר ושיווק 1998 בע"מ נ' הכנ"ר (טרם פורסם). יוצא, איפוא, כי פרסום דבר מתן צו כינוס הנכסים לפי סעיף 24 לפקודה, יוצר ידיעה קונסטרוקטיבית אצל נושי החייב, אשר כמוה כתחליף המצאה. (ראה פש"ר תל אביב) 2440/99 קינג השכרת רכב נ' עו"ד אנגלנדר, תק-מח 8026 עמ' 8032). על כן, טענת הבנק, לפיה לא ידע על אודות צו הכינוס, אינה יכולה לעמוד, שכן לבנק עומדת לרועץ חזקת הידיעה כמפורט לעיל.

על משמעה של חזקת ידיעה זו, ביחס להוראת הסיפא לסעיף 71(ב) לפקודה, עמדה כב' השופטת אלשיך בפסק דינה בפש"ר 237/97 (בש"א 18584/01) לבידי זהב נ' שדה, תק-מח 2001 (3) 10878, בו קבעה כי הסעיף מציב רף קשיח להגשת תביעות אשר מעבר לו עובדת זכות הנושים, אף אם החוב אינו שנוי במחלוקת מן הבחינה העובדתית. ומוסיפה כב' השופטת אלשיך:

"כל שניתן לעשות, במקרים מתאימים, הינו פרשנות מקילה יותר של חריג "הטעמים המיוחדים", אולם את רצון המחוקק יש לכבד, קרי, לשמור על כך כי "הטעמים המיוחדים" יוותרו גדר חריג, ולא יהפכו לכלל, על דרך של פרשנות. הכלל הרחב היה ונותר כי משנעשה פרסום של צו הכינוס ואסיפות הנושים בעיתונים וברשומות כדין, קמה כנגד כל הנושים חזקה של "ידיעה קונסטרוקטיבית", אשר מקימה נגד נושה מאחר מעין חזקה של "רשלנות סטטוטורית" שעליו הנטל להפריכה".

18. עם זאת, יש לזכור כי החייב עצמו טמן את ראשו בחול, ולא הגיש דו"ח על מצב עסקיו כפי שנדרש. למעשה, החייב עצמו נבנה מכך שלא הגיש דו"ח כאמור. לא נטען כי החייב לא ידע אודות פסק הדין, שניתן נגדו בבית המשפט המחוזי בחיפה לטובת הבנק. על כן, לצורך החלטה זו, לא נותר לי אלא להניח, כי אכן החייב מודע לפסק הדין. החייב המתין עד לתום ששת החודשים, שנקצבו להגשת תביעת חוב, ואזי הגיש את הצעת ההסדר, הנסמכת על תביעות החוב שהוגשו - תביעות חוב הקטנות כמה וכמה מונים ממצבת חובותיו הנכונה והאמיתית. גם בשלב זה, מילא החייב פיו מים, ולא דיווח אודות החוב לבנק, חרף העובדה כי ידע שהבנק מנסה לנקוט נגדו הליכים לגביית החוב, שכן ביום 08.05.03 הופיעו בביתו מעקלים מטעם הבנק.

חברתי הנכבדה כב' השופטת אלשיך, מבית המשפט המחוזי בתל אביב, ערה היתה למצב דברים זה, אולם פסקה, כאמור, כי יש להבחין בין שני מקרים, בין מצב בו החייב עצמו יוצר מצג מכוון המטעה את הנושים, הכנ"ר והנאמן, בכך שאינו מדווח על חוב ספציפי, לעומת מצב שבו מתנהג החייב באופן כללי כלפי ביחס לכלל נושיו, ולא מדווח על חובותיו. (ראה החלטתה בבש"א 6444/03 בעניין ציון חב' לביטוח (טרם פורסם)).

עם כל הצניעות והענווה, איני סבור, כי אכן יש מקום, בכל מקרה, לעשות אבחנה טכנית זו. בנסיבות שלפנינו, שעה שהחייב מודע לקיומו של החוב, יכול היה לנקוט בדרכים שונות על מנת להעלים חוב זה, אף לא בדרך של הטעיה פוזיטיבית. די לו לחייב שימנע לחלוטין ממסירת דו"ח על עסקיו וחובותיו, על מנת למנוע מידע על חוב זה. איני רואה כל שוני, לצורך העניין, בין חייב המדווח דיווח כוזב, על ידי הימנעות מכלילת חוב ספציפי בדו"ח המוגש על ידו, לבין חייב אחר, הנמנע במכוון מלדווח על כלל חובותיו. התוצאה, מבחינת הידיעה הממשית של הנושים, אמורה להיות זהה. לטעמי, נושה אשר לא עמד על המשמר, ולא קרא את הפרסום הספציפי בילקוט הפרסומים או בעיתון, לא יהיה בעל ידיעה ממשית אודות הליך פשיטת הרגל, בין אם שמו לא הופיע בדו"ח שמסר החייב, ובין אם החייב נמנע מהגשת דו"ח. מאידך, נושה אשר שמו הופיע בדו"ח, עשוי ללמוד ביתר קלות אודות מתן צו כינוס הנכסים, שכן חזקה על החייב כי יעביר את הצו ללשכת ההוצל"פ לצורך עיכוב ההליכים.

יוצא, כי חוסר הידיעה הממשית של הנושה מקורו במחדלו של החייב.

מובן, כי אין במחדל זה, כדי לפגוע בחזקת הידיעה, הקיימת לנו מכוח הפרסום והוראת סעיף 24 לפקודה.

19. לנוכח האמור בפסקה הקודמת, הרי לא אהיה מוכן לשמוע את טענתו של החייב, לפיה הסתמך על אי הגשת תביעת החוב, והציע הסדר פשרה בהתאם. כאמור, החייב מודע היה לחוב, והסתמכותו על אי הגשת תביעת החוב נגועה, לטעמי, בחוסר תום לב. כידוע, בבוא בית המשפט להכריע בסוגיה, האם יש להכריז על חייב כפושט רגל, עליו לבחון את תום ליבו. סוגיית תום הלב הינה סוגיית המפתח בהליכים אלה. לטעמי, חייב אשר אינו ממלא את החיובים המוטלים עליו, אין לומר עליו כי נהג בתום לב. על החייב למסור את כל המידע הרלוונטי המצוי ברשותו. קל וחומר הוא לגבי חייב, אשר הושת עליו החיוב לדווח על ידי בית המשפט.

מוסד ההסתמכות, הינו מוסד אשר בבסיסו ניצבת חובת תום הלב. אדם הנוהג בתום לב, ומכלכל את צעדיו בהתאם, יוכל להישמע בטענת הסתמכות ולטעון טענת מניעות כנגד משנהו. אדם שאינו נוהג בתום לב, אינו זכאי, לטעמי, לטעון טענת מניעות כאמור, וכמוהו כטובל ושרץ בידו.

20. מובן, כי הוראת סעיף 71 לפקודה אינה הוראה טכנית גרידא. צודק עמיתי, כב' השופט סוקול, בקובעו בבש"א 10390/03 (פש"ר 604/01 חיפה) ינאי נ' סולל בונה, (טרם פורסם) כי מגבלת ששת החודשים לא נועדה רק לשרת סדרי דין טכניים. הליכי פשיטת הרגל נועדו לשמש לשתי מטרות: כינוס נכסי החייב וחלוקתן בין הנושים בדרך הזולה, המהירה והיעילה ביותר. ובמקביל לאפשר לחייב לפתוח דף חדש על ידי קבלת הפטר. ככל שמתארכים הליכי בירור תביעות החוב נפגעים הנושים. כל עוד לא התברר היקף כל תביעות החוב לא ניתן יהיה לגבש כל הסדר. על כן, פתיחת דלת לנושים, להגיש תביעות חוב באיחור רב פוגעת דווקא בנושים האחרים, אשר טרחו, פעלו כדין והגישו את תביעותיהם במועד. מאידך, אין גם להתעלם מאינטרס הנושה, אשר עלול למצוא עצמו חסום בפני
תביעת חוב, שחב לו החייב, רק מחמת שלא עמד על המשמר והגיש את תביעת החוב באיחור. כדי לאזן בין האינטרסים הנוגדים התקין המחוקק בסעיף 71(ב) מנגנון המאפשר לנאמן ולכונס להאריך את המועדים במקרים המתאימים.

לטעמי, אין המנגנון הקבוע בסעיף 71(ב) מהווה מנגנון טכני גרידא. יש לשים אל לב את העובדה כי המחוקק לא פירט את התנאים המיוחדים, לפיהם יקבע בית המשפט כי נתקיים טעם מיוחד. המונח "טעם מיוחד" הינו מונח סל, אשר על בית המשפט למלאו תוכן.

לא קיימת למעשה, אחידות דעים ושיטה ברורה בכללים שעניינם סיווגו של "טעם מיוחד". לא בכדי נאמר לעניין זה בהקשר זה כי:

"אך "טעם מיוחד" כמוהו כשקית - היא אינה עומדת עד שלא יוכנס לתוכה משהו. מהו אותו "משהו"? עיון בטיעוני הצדדים מלמד כי קשה למצוא שיטה של ממש באיתורו של טעם כזה... טעם מיוחד הוא "עדין מעיל הקסמים המייחד את הטעמים המבססים הארכת מועד אך קשה להצביע על שיטתיות כוללת בהגדרתו בכך שאין בהכרח משום חולשה ובניסיון לקבוע הגדרה אחת כללית הטובה מראש לתפיסת את כל המצבים כמוה כנסיון ללכוד לטאה באמצעות זנבה. כלטאה היא משאירה את זנבה בין אצבעותיך ובורחת לה בידיעה ברורה כי היא עתידה לצמח כהרף עין זנב חדש."
(ע"א 6842/00 משה ידידיה נ' סול-קסט, פד"י נ"ה (2) 904 עמ' 908.

איני רואה שוני רב, בין "הטעם המיוחד", הנדרש על פי הוראת סעיף 71 לבין "הטעמים המיוחדים" הקבועים בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 שעניינם הארכת מועד הקבוע בחיקוק. יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון פד"י נ"ד 4 702 בעמ' 707:

"התשובה לשאלה זו חייבת להלום את מטרותיו של הדין. לא ניתן להותיר אי מבודד של חוסר התחשבות בטעות שבדין רק בתחום סדרי הדין. סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן. התעלמות מהם היא מסימני ההיכר של שיטה רופפת ופרומה, אך דבקות-יתר במקום שבו נדרשת התחשבות עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית. סדרי הדין נועדו לצנן אך לא להקפיא, לווסת ולנתב אך לא לשתק. בסופו של יום, סדרי הדין נועדו להגשים זכויות מהותיות, ואלה צריכות לעשות את שלהן. גישה מהותית מרחיבה, שתום-הלב הוא ממי התהום שלה, אינה יכולה להיות מלווה על-ידי סדרי דין קפוצים ונוקשים יתר על המידה. התרבות המשפטית נבחנת לא רק על-ידי הזכויות המוגנות; לעתים דווקא דרכי הגישה הן המהוות בבואה אמיתית למצבו של המתדיין.
על-כן נראה כי אין לשלול בכל מקרה כל בקשה למתן ארכה בשל טעות בדין בנוגע למועד הגשת העתירה לדיון נוסף."

ואילו ברע"א 9703/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תק-על 2001, 745, למדים אנו גבי הרוח החדשה, המנשבת בסוגיית הארכת המועד:

"לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד. כך יהיה, למשל, מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש ערעור או עתירה לדיון נוסף. לעתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה... כל מקרה ונסיבותיו."

יש לזכור כי בעוד בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, אשר פסקי הדין שהובאו לעיל, דנים בה, ידוע ככלל דבר מתן פסק הדין למבקש, שכן אלמלא כן לא מתחיל היה מירוץ המועדים, הרי במקרה דנן מתחיל מירוץ המועדים, ללא כל קשר לידיעה בפועל על מתן צו הכינוס, הואיל ומסתפקים אנו בחזקת הידיעה.

על כן, לטעמי, על בית המשפט לנקוט גישה מקילה כלפי נושה, העותר בבקשה להארכת מועד, בהתאם להוראת סעיף 71(ב), ביחס לכללים הנוהגים לגבי הארכת מועד על פי תקנות סדר הדין האזרחי.

יש לציין כי גם במסגרת דיונים הוראת סעיף 71 פרשו בתי המשפט את הדרישה לקיומו של טעם מיוחד, לעיתים, באופן המקל עם הנושה. כך למשל האריך בית המשפט העליון מועד להגשת תביעת חוב, כאשר התנהל משא ומתן בין הנושה לנאמן, וזאת בניגוד להלכה הנוהגת בסדר הדין האזרחי, לפיה אין משא ומתן לפשרה מהווה עילה להארכת מועד (ע"א 673/87 סלאח נ' דורון כוכבי, פד"י מ"ג (3) 57). עוד נפסק, כי התנהגותו של חייב שהעלים חובו לנושה אף היא עשויה לעלות עד כדי טעם מיוחד (בש"א חיפה 1448/01 (פש"ר 379/97) עמר נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-מח 2002/2, 14026). לאחרונה, אף הלך בית משפט המחוזי בחיפה כברת דרך נוספת, בבש"א 10390/03 (כב' השופט סוקול) שהובאה לעיל, והורה על הארכת מועד אף כאשר המבקשת ידעה בפועל על קיומו של הליך פשיטת רגל, אך התנהגות החייב היה בה כדי לתרום ליצירת בלבול ולהטעייתה לחשוב כי הצהרתו, באשר לצו עיכוב ההליכים שניתן נגדו, אינה נכונה.

כב' השופט סוקול קבע כי אינטרס הצפיות של הנושים האחרים לא נפגע באופן ממשי, שכן בעת הדיון בבקשה להסדר נושים כבר ידוע היה לכונס כי הוגשה בקשה להארכת המועד. כך אף במקרה דנן.

21. כאמור, ברע"א 66110/97 בנק הפועלים נ' הכנ"ר ואח', תק-על 98(1) 94 פסק בית המשפט העליון לחובת בנק, אשר ביקש הארכת מועד מן הטעם שלא ידע בפועל על צו הכינוס. לעומת זאת, בע"א 4798/01 בנק איגוד לישראל נ' הכנ"ר ואח', תק-על 2002(3) 1539 פסק בית המשפט העליון בקצרה כדלקמן:

"בנסיבות העניין שלפנינו, דהיינו: בשים-לב לכך שאין מחלוקת של-אמת על חובם של המשיבים 2 ו-3 למערער; כי לא נגרם כל נזק לאף אחד מן הצדדים המעורבים; כי לא חולק עד-כה כל דיווידנד למי מן הנושים; כי לא נוצר כל נזק של הסתמכות מצד מי מבעלי-הדין; כי המערער יכול היה להניח, לכאורה, שהיתה הוכחת חוב; וכי המערער נהג, לכאורה, בתום-לב; בנסיבות אלו כולן אנו סבורים כי יש הצדק להיעתר לבקשתו החלופית של המערער ולהאריך את התקופה להגשת תביעת חוב מצידו. אנו קובעים כי תקופה זו תהא בת חמישה עשר ימים מהיום."

הנסיבות המפורטות בקצרה ב

פסק דין
זה דומות, פחות או יותר, לנסיבות שלפנינו. עם זאת טוען החייב, כי נוצר נזק של הסתמכות במקרה שלפנינו. כפי שקבעתי לעיל בהחלטתי זו, לא מן הראוי הוא כי החייב יטען טענת הסתמכות שעה שהוא עצמו התעלם מן החוב ולטעמי בכך נהג שלא בתום לב, שעה שאינטרס הצפיות טרם התגבש סופית.

22. כאמור, הליכי פשיטת הרגל נועדו לכינוס נכסי החייב, מימושם, וחלוקתם, בדרך הולמת וצודקת, בין כלל נושי החייב. במקרה דנן, מנסה החייב לשמר לעצמו את כלל נכסיו, מבלי שיינקטו נגדו הליכי מימוש, בהסתמכו על חוב נמוך יחסית, תוך שהוא יודע כי חובותיו גדולים כמה מונים. סבורני, כי דרך זו של חלוקת החוב אינה הולמת, אינה ראויה ואינה צודקת, כאשר ויש בה כדי להפלות לרעה את הגדול שבנושיו של החייב.

23. סבורני, כי בנסיבות אלה, ניתן יהא לפצות את נושי החייב, על דרך של קביעת הוצאות, תוך העתרות לבקשה.

על כן, אני קובע כי המועד להגשת תביעת חוב, מטעם הבנק מוארך עד למועד בו הוגשה תביעת החוב בפועל. אני מחייב את הבנק לשאת בהוצאות קופת הכינוס בסך של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ וכן בהוצאות הנאמן באופן אישי בסך של 2,500 ₪ בצירוף מע"מ.

לכל הסכומים דלעיל, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית.

ניתנה היום י"ז בטבת, תשס"ה (29 בדצמבר 2004) בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

__________________
בנימין ארבל
, שופט
רשם בית משפט המחוזי









בשא בית משפט מחוזי 1505/04 בנק לאומי נ' אילן שלגי (פורסם ב-ֽ 29/12/2004)