פסקי דין על איזן בית חרושת לנקניק בע"מ | פסקי דין על חיים כץ

25351-03/13 א     21/12/2014




א 25351-03/13 איזן בית חרושת לנקניק בע"מ נ' חיים כץ








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 25351-03-13 איזן ביחר לנקניק בעמ נ' כץ


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופטת
כאמלה ג'דעון


תובעת

איזן בית חרושת לנקניק בע"מ

, ח.פ 51036773-3
ע"י ב"כ עוה"ד ע. ריבקין ואח'

נגד

נתבע
חיים כץ
, ת.ז מס' 57212706
ע"י ב"כ עוה"ד י. בורובסקי ואח'




פסק דין



1.
לפניי תביעה על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן "החוק").

2.
התובעת, אייזן בית חרושת לנקניק בע"מ, הינה חברה המייצרת ומשווקת מוצרי בשר, ובעלת מפעל ושתי חנויות לממכר מוצריה. כל המוצרים הנמכרים על ידי התובעת הינם כשרים, והמפעל, כמו גם החנויות, נמצאים תחת השגחת הרבנות בחיפה.


הנתבע הינו רב שכונה המפרסם מזה עשרים ושש שנים, אחת לתקופה ולפי הצורך, ידיעון כשרות המכיל ידיעות נחוצות לציבור בנושאים הלכתיים ובנושאי כשרות. הפרסום נעשה כדבריו, מתוך תחושת שליחות וללא תמורה.

3.
בין החנויות שהיו בבעלות התובעת, חנות הנמצאת ברמת ישי שהיתה תחת השגחת הרבנות ברמת ישי (להלן "החנות").

4.
ביום 1.11.2012 הועברה הבעלות והניהול של החנות לצד שלישי. לטענת התובעת, מיד לאחר העברת הבעלות כאמור, הוסר השלט שלה מהחנות והודעה על העברת הבעלות פורסמה בשני עיתונים. אולם, עקב טעות תם כדבריה, החנות לא הוסרה באופן מיידי מרשימת החנויות המופיעים באתר האינטרנט שלה, אלא כעבור מספר ימים.

5.
ביום 19.11.2012 פרסמה הרבנות הראשית בישראל את ההודעה הנ"ל:

"מנתונים שהתקבלו ע"י לשכת הרבנות רמת-ישי, עולה,
כי "חברת אייזן מוצרי בשר" רח' הדקל 2, א.ת רמת-ישי, חדלה להיות תחת השגחתה לאור המעבר למתכונתה החדשה ועל כן אין לה כל אחריות לגבי הבשר הנמכר במקום. מעיון באתר האינטרנט
http:/aaa/aisen.co.il/section=16
עולה כי המקום ממשיך להיות מוצג ככשר וזאת בניגוד לחוק איסור הונאת בכשרות. נגד החנות ינקטו צעדים כדין. ידע הציבור ויזהר"
(נספח ב' לכתב התביעה).


לגרסת הנתבע, ההודעה הנ"ל פורסמה בעקבות ביקורת שנערכה בחנות על ידי מפקח מטעם היחידה הארצית לאכיפת חוק איסור הונאה בכשרות, בתאריכים שונים, לאחר העברת הבעלות בחנות לצד שלישי, שבה נמצא כי על גבי קיר החנות ממשיך להתנוסס שלט של התובעת הנושא את המילה "כשר", ובתוך החנות נמצאו שלטים קטנים עם הלוגו של התובעת הנושא אף הוא את המילה "כשר". בעקבות כך, נקנס בעל החנות בקנס מנהלי בגין עבירה על חוק איסור הונאה בכשרות. יצוין כי התובעת לא הכחישה את עניין הטלת הקנס כאמור, אם כי לדברי מנהלה מר עימאד בשותי, הוגשה התנגדות על ידי הבעלים החדש לגבי אותו קנס.

6.
בהתבסס על הודעת הרבנות הראשית הנ"ל, פרסם הנתבע בידיעון הכשרות שהתפרסם בחיפה בחודש כסלו (נובמבר 2012), בין שאר הידיעות שהופיעו בגליון זה, ידיעה שבה נכתב "אין השגחה על מפעל הבשר "אייזן-מוצרי בשר".

7.
לשיטת התובעת, ההודעה של הרבנות הראשית בישראל המצוטטת בסעיף 5 לעיל, אינה מותירה ספק כי המדובר בחנות ברמת ישי בלבד ולא במפעל וביתר החנויות של התובעת הנמצאות בחיפה ותחת השגחת הרבנות בחיפה, ומשכך טענה, כי הפרסום של הנתבע אינו אמת ונעשה בזדון במטרה לפגוע בשמה ולגרום לה נזק כלכלי.

8.
אי לכך, ועם היוודע לה דבר הפרסום הנ"ל, שיגרה התובעת, ביום 26.11.2012, באמצעות בא כוחה, מכתב אל הנתבע ובו דרשה לפרסם תיקון והתנצלות לידיעה הנ"ל תוך ציון שהפרסום בידיעון מקורו בטעות. למכתב הנ"ל צירפה התובעת מסמך של הרבנות הראשית בחיפה הנושא כותרת "הודעה והבהרה", חתום על ידי הרב הגדול אריה שטרן, ראש מדור תעשיה וחרושת ברבנות הראשית בחיפה, שבו נכתב כי הן המפעל והן חנות המפעל של התובעת בחיפה, עומדים תחת השגחת הרבנות הראשית בחיפה כבעבר "למרות הפרסומים הבלתי אחראיים" כפי שנכתב בהודעה (נספח ג' לתצהיר נציג התובעת ת/2). במקביל, הפיצה התובעת מסמך זה ב- 50 בתי כנסת בחיפה, במטרה למזער את הנזקים שנגרמו לה לטענתה.

9.
עם קבלת המכתב הנ"ל לידיו, ועל סמך האמור בהודעת הרבנות הראשית בחיפה שצורפה לו, שיגר הנתבע, באותו היום, מכתב תשובה לתובעת שבו נכתב כדלקמן:

"מבלי להתייחס לסעיף 4 במכתבכם, שנכתב כנראה מתוך מצוקה או בחוסר תום לב, הריני להעביר לידיעתכם את הודעת הרבנות הראשית לישראל מיום ה' בכסלו, תשע"ג, 19.11.2012, סעיף 2, המדבר בעד עצמו.

יחד עם זאת, ולמרות צורת הפניה הבלתי הולמת והמתלהמת, מתוך רצון טוב לעזור למרשכם, מפעל אייזן, אשתדל בלי נדר לפרסם בידיעון הכשרות הקרוב, כי מפעל אייזן בחיפה עומד תחת השגחת הרבנות, ואילו מפעל אייזן ברמת ישי אינו עומד תחת השגחת הרבנות"
(נספח ד' לתצהיר הנתבע).

10.
למחרת, פנתה התובעת בשנית אל הנתבע במכתב דרישה לפרסם את התיקון המבוקש תוך ציון דבר הטעות כפי שנתבקש על ידה, באופן מיידי. בנוסף הבהירה התובעת לנתבע כי אין בבעלותה מפעל ברמת ישי, וכי החנות ברמת ישי אינה עוד בבעלותה, וכי כל אזכור אחר עלול להטעות ולגרום לה נזק (נספח "ו" לתצהיר התובעת ת/2).

11.
לאחר שפנה אל הרב אריה שטרן לבירור פשר העניין, הוציא הנתבע תוך מספר ימים ידיעון כשרות נוסף (כסלו 2), שבו כתב בין היתר ובהדגשה:

"מפעל בשר ונקניק "אייזן" בחיפה נמצא תחת פיקוח "הרבנות הראשית" חיפה
(החלק המודגש, כ.ג').

חנות אייזן ברמת ישי החליפה בעלים ומעתה אינה בפיקוח הרבנות רמת ישי".

12.
הפרסום הנ"ל לא הניח את דעתה של התובעת שכן לטענתה לא צוין בו תיקון, לא התנצלות, ולא כל התייחסות לפרסום הקודם, ושוב נרשם "חנות אייזן ברמת ישי" כאשר אין כלל חנות כזו במועד הפרסום כפי שהובהר מראש לנתבע. עוד טענה כי לא ניתן להתעלם מהחשיבות והצורך בפרסום דבר הטעות, שכן לשיטתה, לאור לשון התיקון, נותר הרושם כי במשך תקופת הביניים לא עמדה התובעת תחת השגחת הרבנות.

13.
על רקע הנסיבות הנ"ל, הגישה התובעת את התביעה דנן שבה טענה כי במעשיו ו/או במחדליו הנ"ל, הפר הנתבע את הוראות חוק איסור לשון הרע, וכי ההפרה הנ"ל גרמה לפגיעה עצומה בשמה ובעסקה. עוד טענה כי התנהלותו של הנתבע, ובין היתר אי פרסום הודעה בדבר קיום הטעות, מלמדת כי הפגיעה
נעשתה בזדון במטרה לגרום לה נזק כלכלי.

על כן היא עתרה לחייב את הנתבע לפרסם תיקון מפורש והתייחסות לטעות שנפלה בפרסום הראשון, וכן לשלם לה פיצוי בגובה הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 7א(ג) לחוק, על סך של 137,981 ₪.

14.
הנתבע הכחיש את טענות התובעת וטען כי מטרתה האמיתית של התביעה אינה מפורטת בכתב התביעה, וכי המדובר במכלול רחב יותר כדבריו. לגופו של עניין טען הנתבע כי המדובר בפרסום נכון ואמיתי הנשען על פרסום רשמי של הרבנות הראשית בישראל, וכי אף אם הפרסום עונה על הגדרת לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק, הרי הוא חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק.

15.
העדויות

מטעם התובעת העידו מר שטרן ישראל המשמש כמשגיח ראשי של התובעת, ומנהל התובעת מר בשותי עימאד.

מטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו.

16.
דיון

אקדים ואומר כי לאחר שעיינתי בחומר הראיות ושמעתי את העדויות, הגעתי למסקנה כי הפרסום חוסה תחת ההגנות הקבועות בסעיפים 15(2) ו-15(3) לחוק כפי שיפורט להלן.

17.
אין חולק כי ההודעה של הרבנות הראשית בישראל, על פי לשונה, התייחסה ל"חברת אייזן מוצרי בשר" ולא לחנות ברמת ישי, ואינני מקבלת בהקשר זה את טענתה של התובעת שלפיה הודעת הרבנות הנ"ל אינה מותירה ספק כי המדובר בחנות ברמת ישי בלבד.

הנתבע העיד כי הוא קרא את לשון ההודעה הנ"ל וסבר כי היא מתייחסת לחברת אייזן "בכללותה", וכי הכתובת המופיעה ליד שם החברה הינה כתובתה של החברה. וכך אמר בהקשר זה בעדותו:

"ראיתי את המילים "חברת אייזן מוצרי בשר" בהודעה בסעיף 2 עם מרכאות כפולות וראיתי את הסמל בצד ימין שכתוב "אייזן" והוא מוכר בכל חיפה, וזה סימן של הרבנות הראשית שמתייחסת לדבר הזה, וזה תמיד בהודעות, ולכן הם שמים את הסמל, וראיתי חברת אייזן מוצרי בשר, וראיתי אייזן, ולי היה ברור בלי שום ספק שחברת אייזן הפסיקה את הכשרות. יתרה מזאת, כשפנה אליי העו"ד ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני. ופניתי גם לרבנות הראשית"
(עמ' 23 ש' 31-28, עמ' 24 ש' 2-1).

לא ניתן לומר כי סברתו הנ"ל של הנתבע היתה חסרת בסיס ו/או תלושה מהמציאות ו/או לוקה בחוסר סבירות. נהפוך הוא, סברה זו מעוגנת בלשון ההודעה ועולה ממנה כמצוין לעיל.

ובהמשך אמר הנתבע בעדותו:

"הבנתי את השאלה, ואני משיב, שאני לא יודע איפה נמצאת חברת אייזן, ואני מכיר את השם של החנות שמוכרת בכל חיפה וידועה. ואני לא יודע אם זה ברמת ישי או לא. אבל אני יודע שיש חברת אייזן"
(עמ' 24 ש' 9-7).

אי ידיעתו של הנתבע על מקום מושבה של חברת אייזן, אף הוא נתון המחזק את סבירות מסקנתו שלפיה ההודעה התייחסה לחברת אייזן "בכללותה" ולא לחנות ברמת ישי.

18.
יוצא אפוא שהידיעה שפרסם הנתבע ובה כתב "אין השגחה על מפעל הבשר "אייזן-מוצרי בשר" נשענה כאמור על הודעת הרבנות הראשית בישראל, ועל הבנתו של הנתבע את תוכן ההודעה הנ"ל, הבנה שאינה חורגת ממתחם ההבנה של כל אדם סביר בנסיבות העניין.

19.
על מידת אמונתו של הנתבע באמיתות הפרסום ניתן להסיק מתגובתו עת פנתה אליו התובעת במכתב דרישה להסיר את הידיעה ולפרסם התנצלות. הנתבע העיד, ועדותו חוזקה אף על ידי עד התביעה מר שטרן ישראל, כי הוא לא הבין את פשר הפנייה אליו, והפנה את התובעת לתוכן ההודעה של הרבנות הראשית בישראל. וכך אמר בעדותו:

"אני אדם רב, רואה את ההודעה של הרבנות הראשית ובולט לי מול העיניים חברת אייזן, והלוגו, והייתי משוכנע בשכנוע מלא שהורידו את הכשרות. הרבנות של המקום שבו היא נמצאת. הייתי משוכנע בזה. וכשהוא פנה אליי פעם ראשונה אמרתי לו שאני לא יודע מה הוא רוצה ממני שיפנה לרבנות" (
עמ' 25 ש' 31-30, עמ' 26 ש' 2-1).


והמשיך ואמר:

"ש.
באיזה שלב אתה הבנת שנפלה טעות?


ת.
ממך.
לא הבנתי מה אתה רוצה ממני. כתבתי לך מכתב שאני לא יודע מה אתה רוצה ממני, וזה מה שכתבו בהודעה"
(עמ' 27 ש' 11-9).

20.
המסקנה היא אפוא שהנתבע פרסם את הידיעה בהתבסס על הודעת הרבנות הראשית בישראל מתוך אמונה באמיתות הפרסום הנעשה על ידו.

21.
סעיפים 15(2) ו-15(3) לחוק קובעים כדלקמן:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(2)
היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

(3)
הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;


בענייננו, הנתבע פרסם את הידיעה נשוא התביעה בידיעון שעליו הוא שוקד מזה עשרים ושש שנים, המופנה לציבור הדתי והכולל ידיעות בנושאים הלכתיים ובנושאי כשרות. הפרסום, כמו גם יתר הידיעות שהופיעו בידיעון, נועד כדי לסייע בידי האנשים הנמנים על הציבור הדתי לשמור את מצוות התורה ולהתחזק בנושאי הלכה, והוא נעשה מתוך תחושת שליחות שאותה חש הנתבע כלפי ציבור זה והחובה המוסרית בהבאת מידע זה בפני
ו, ומשכך הוא חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) הנ"ל (בכפוף לקיום יסוד תום הלב). לחילופין, הפרסום חוסה תחת הגנת סעיף 15(3) לחוק שכן הוא נעשה לשם הגנה על עניין כשר של חלק זה של הציבור.

22.
האם פעל הנתבע בתום לב?

סעיף 16 לחוק קובע כדלקמן:

"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

(ב)
חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1)
הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

(2)
הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

(3)
הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.

משקבעתי כי הנתבע עשה את הפרסום באחת הנסיבות המפורטות בסעיפים 15(2) ו-15(3) לחוק, ומשלא שוכנעתי כי הפרסום חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין כמצוין לעיל, אז חלה עליו החזקה הקבועה בסעיף 16(א) לחוק המשחררת אותו מן הצורך להוכיח תום ליבו, ונטל השכנוע בעניין זה עובר אל התובעת (ראה ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נ' מזל חתוקה, פ"ד כג(2), 135, ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ ואח', פ"ד נה(5), 865).

23.
בענייננו, התובעת לא הצליחה להוכיח קיומה של חזקת חוסר תום הלב המנויה בסעיף 16(ב) לחוק, על לא אחת מהחלופות המנויות בו, שכן הוכח כי הנתבע האמין באמיתות הפרסום שפורסם על ידו (ראה סעיפים 19-17 לעיל), והפרסום נשען על הודעת הרבנות הראשית לישראל שהינה אוטוריטה ברת סמכא בישראל לענייני דת. בנוסף לא הוכח קיומה של כוונה לפגוע בתובעת באמצעות הפרסום, שכן משהועמד הנתבע על דרישתה של התובעת להסרת הידיעה, הוא פעל באופן מיידי לבירור העניין, ומיהר ופרסם ידיעון נוסף שבו ציין, ובאופן מודגש, כי מפעל התובעת בחיפה נמצא תחת השגחת הרבנות הראשית בחיפה, ואילו החנות ברמת ישי אינה עוד בפיקוח הרבנות רמת ישי. למותר לציין כי התנהגות זו אינה עומדת בקנה אחד עם טענותיה של התובעת באשר לכוונותיו הזדוניות של הנתבע לפגוע בה ולגרום לה נזק כלכלי.

24.
המסקנה מכל האמור לעיל היא שאף אם הפרסום נשוא התביעה נופל תחת הגדרת לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק, הרי הוכח כאמור כי הוא חוסה תחת ההגנות הקבועות בסעיפים 15(2) ו-15(3) לחוק, ומשכך אין הוא מהווה עוולה על פי החוק.

25.
בטרם אחתום פסק הדין אציין כי הוכח שבמועד פרסום ההודעה של הרבנות הראשית בישראל, התובעת המשיכה להציג את החנות ברמת ישי, באתר האינטרנט שלה, כחנות הנמצאת בבעלותה ותחת השגחת הרבנות, אף לאחר העברת הבעלות בה לצד שלישי כאמור, והדבר בא לידי ביטוי בתוכן ההודעה שבה נאמר "מעיון באתר האינטרנט
http:/aaa/aisen.co.il/section=16
עולה כי המקום ממשיך להיות מוצג ככשר וזאת בניגוד לחוק איסור הונאת בכשרות. נגד החנות ינקטו צעדים כדין. ידע הציבור ויזהר"
. יוצא אפוא שמחדלה של התובעת בהסרת החנות של רמת ישי, מיד לאחר העברת הבעלות בה, מרשימת החנויות המופיעות בבעלותה באתר האינטרנט שלה, הוא זה שהביא לפרסום הודעת הרבנות הראשית בישראל. עוד הוכח, אף על פי עדותו של עד התביעה מר ישראל שטרן, כי העדר כשרות של חנות אחת תחת אותו מותג/רשת, פוגם בכשרות המותג כולו. במצב נתון זה ניתן לומר, ברמה העקרונית, כי הפרסום נשוא התביעה, היה פרסום נכון בנקודת הזמן שבו הוא פורסם, ויש טעם בטענת הנתבע שלפיה הודעת הרבנות הראשית לישראל התייחסה לחברת אייזן ולא רק לחנות, כנראה לא בכדי, שכן חל איסור למכור בחנות אחת כשר ובחנות אחרת תחת אותו מותג, מוצרים שאינם כשרים, בניגוד לחוק ובאופן העלול להטעות את הציבור.

26.
לאור כל האמור לעיל הנני דוחה את התביעה.

התובעת תשלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.


ניתן היום,
כ"ט כסלו תשע"ה, 21 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 25351-03/13 איזן בית חרושת לנקניק בע"מ נ' חיים כץ (פורסם ב-ֽ 21/12/2014)