פסקי דין על עבדאללה אסעד ג'אברין | פסקי דין על קרן קימת לישראל

231/69 עא     13/10/1969




עא 231/69 עבדאללה אסעד ג'אברין נ' קרן קימת לישראל




(פד"י כג (2) 145)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 231/69

השופטים: כבוד השופט זוסמן

כבוד השופט לנדוי

כבוד השופט מני
המערער: עבדאללה אסעד ג'בארין
ע"י ב"כ עו"ד ש' בן-יעקב

נ ג ד

המשיבה: קרן קימת לישראל

ע"י ב"כ עו"ד א' הללי

ערעור ברשות על החלטת בית-המשפט המחוזי, תל אביב יפו (י' לם, נשיא תורן), מיום 30.3.69, ב-ע"א 85/69, לפיה אושרה החלטת רשם בית-המשפט המחוזי (השופט ד' ולך), מיום 4.2.69, ב-המ' 673/69, בה החליט להעביר את הדיון ב-תי"א 5875/68 של בית-המשפט המחוזי, תל אביב יפו, לבית-המשפט המחוזי, חיפה.

פסק - דין

השופט לנדוי
: המערער הגיש בבית-המשפט המחוזי, תל אביב יפו, תביעת נזיקין על סך 4,100 ל"י נגד המשיבה, קרן קימת לישראל
. בכתב התביעה נאמר שהמערער הוא המחזיק והבעלים של חלקת אדמה בכפר אום-אל-פחם, ושהמשיבה, על-ידי עובדיה, סללה כביש ונטלה לשם כך ללא רשות שטח אדמה מחלקת המשיב, עקרה בו עצי זית והשחיתה את הזרוע בו והשליכה פסולת לתוך חלקים אחרים של החלקה, ובכל אלה גרמה למערער נזק בסכום התביעה. בפיסקה 10 של פרשת התביעה נאמר כי "לבית-המשפט הנכבד הסמכות המקומית והענינית לדון בתביעה", אולם בגוף פרשת התביעה חסר תיאור העובדות המראות שבית-המשפט מוסמך לדון בתביעה, כדרוש לפי תקנה 7 (6) של תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963. לפי ציון מקום החלקה באום-אל-פחם יוצא מבחינת "המקום שבו אירע המעשה שעליו תובעים", לפי תקנה 3 (א) (5), הסמכות המקומית היא בידי בית-המשפט המחוזי בחיפה דוקא. אולם בא-כוח המערער טוען לפנינו - וכך טען גם בבית-המשפט המחוזי - שהסמכות המקומית נתונה גם לבית-המשפט בתל אביב יפו, על-פי התקנה 3 (א) (1), היות ויש למשיבה מקום עסק בתל אביב. ואמנם ציין בא-כוח המערער בכותרת התביעה בתור כתובת המשיבה: "המשרד הראשי, רחוב שפירא 11, תל אביב", ושם גם נמסרה ההזמנה למשפט לפקידה, אשר סירבה לחתום עליה.

המשיבה הגישה לבית-המשפט המחוזי בתל אביב יפו בקשה לפי סעיף 37 (א) של חוק בתי-המשפט, תשי"ז-1957, להעברת הדיון לבית-המשפט המחוזי בחיפה, היות ולאותו בית-משפט, ולא לבית-המשפט בתל אביב יפו, הסמכות לדון בתביעה. הבקשה נומקה בשני נימוקים: (א) שהמשיבה "מנהלת את עסקיה בכל הנוגע לעניני קרקע שימוש, בעלות וחזקה במשרדה בחיפה ברחוב הבנקים 18"; (ב) שהנכס ממנו נובעת התביעה הוא חלקת אדמה בתחום השיפוט של בית-המשפט בחיפה. לבקשה לא צורף שום תצהיר לאימות הנימוק הראשון.

הבקשה הובאה משום מה בפני
כב' הרשם של בית-המשפט המחוזי בתל אביב יפו, ואחרי שהוא נעתר לה, עירער המערער בפני
בית-המשפט המחוזי. הנשיא התורן המלומד, בפני
ו הובא הערעור, העיר שהרשם לא היה מוסמך לדון בבקשה, ועל-כן החליט הוא לדון בערעור שלפניו, כאילו הוגשה הבקשה לפניו כערכאה ראשונה. גם לי נראה שהרשם היה חסר סמכות בענין זה. סעיף 44 של חוק בתי-המשפט, שצוטט על-ידי בא-כוח המשיבה, אמנם קובע כי "הוראות הסעיפים 33 עד 37 ו-39 עד 43 יחולו על הרשם ועל הדיונים לפניו.....", אולם בזה עדיין לא נאמר שהרשם מוסמך להעביר דיון לפי סעיף 37 (א), אם לא היתה לו עצמו סמכות לדון בענין שהובא בפני
ו. כאשר מדובר בתובענה, נתונה הסמכות על-פי הסעיף 37 רק לבית-המשפט ולא לרשם.

הנשיא התורן המלומד סבר, בלשונו, כי -

"חברה המחזיקה סניפים במקומות רבים לא יכולה להיתבע בכל מקום בו נמצא הסעיף, אלא רק במשרד הראשי, או במקום בו נמצא הסניף או העסקים המהווים את עילת התביעה נובעים מהעסקים אשר עשה הסעיף (כך). עסקים אחרים אינם בסמכות בית-המשפט אשר קיים במקום, בו בכלל לא נעשו העסקים המהווים את עילת התביעה."

מהחלטתו משתמע שהנשיא התורן המלומד הניח כעובדה כי למרות האמור בכותרת התביעה המשרד של המשיבה בתל אביב אינו משרדה הראשי, ושנשוא התביעה אף אינו נובע מעסקים שנעשו על-ידי סניף המשיבה שבתל אביב. לפיכך גרס הנשיא התורן שלבית-המשפט בתל אביב אין סמכות לפי תקנה 3 (א) (1), והיות והסמכות לפי תקנה 3 (א) (5) נתונה לבית-המשפט בחיפה, אישר את החלטת הרשם להעברת הדיון לחיפה.

גם בפני
הנשיא התורן לא הוגש שום תצהיר, אלא הוא התבסס כפי הנראה על הודעת בא-כוח המשיבה בפני
ו: "הבאתי אישור של הנהלת קק"ל, אין לנו עסקים כלל במקרקעין בתל אביב. הסניף בעניני קרקעות זה בחיפה ולשכה ראשית בירושלים". האישור הנזכר לא הוגש לתיק. לסיכום טענותיו בפני
נו צירף בא-כוח המשיבה שני תצהירים, האחד בו מעיד עורך-דין בר, אשר ייצג את המשיבה בבית-המשפט המחוזי, שהוא ביקש להגיש לנשיא התורן המלומד "תצהיר המאשר כי במשרדי הקק"ל בתל אביב מתנהלים עניני המגבית המאוחדת ותיירות ואילו בכל הנוגע לעניני מקרקעין, המשרדים המנהלים אלו נמצאים בחיפה, ובירושלים נמצא המשרד הראשי המנהל את כל עניני הקק"ל בכלל. אולם כב' השופט ד"ר לם אמר שאין צורך בכך". התצהיר השני הוא של עובד בכיר של המשיבה המאשר גם הוא כי "בתל אביב (או במחוזה) אין כל משרד של הקק"ל המטפל בעניני מקרקעין, למעט המגבית המאוחדת, ומשרד תיירות". כל זה נעשה, כמובן, בניגוד גמור לסדרי הדין, כי אסור היה לבא-כוח המשיבה להגיש לנו תצהירים בצורה כזאת, ללא קבלת רשות להבאת ראיות נוספות בערעור. אבל מכיון שגם בא-כוח המערער חטא נגד סדרי הדין עוד מתחילת הענין, אתעלם מכל המחדלים הללו, ואדון בדבר לגופו, על-פי העובדות שאינן שנויות למעשה במחלוקת, כפי שהובאו בתצהירו של עורך-דין בר.

על-פי עובדות אלה עלי לחלוק על דעתו של הנשיא התורן המלומד, שמותר להגיש תביעה במקום בו יש לחברה נתבעת אחד מסניפיה רק אם עילת התביעה נובעת מעסקים שנעשו על -ידי אותו סניף דוקא. דבר כזה לא נאמר בתקנה 3 (א)(1) אלא נאמר שם: "מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע", ומכאן שאם יש לחברה כמה מקומות עסק, מותר להגיש את התביעה בכל אחד מהם, בלי להתחשב בכך אם לנשוא התביעה יש קשר לסניף זה או אחר של החברה. נראה לי ניסוחו של השופט טובבין ב-תי"א 371/51, המ' 942/53, (חיפה) - הסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ, ואח' נגד דוד לאופר, פי"ם מחוזיים, כרך ט, ע' 14, 18, שם הובאו אסמכתאות רבות:

"אם לחברה יש סניף בעיר מסוימת ופקידי חברה זו מנהלים בסניף זה באופן מתמיד ותקין עסקים בשם ועבור החברה, משמע החברה מנהלת עסקים במקום מושבו של הסניף הזה, במובן התקנה 4 (א) מתקנות הפרוצידורה האזרחית, 1938" (עתה תקנה 3 (א) (1)).

אני מני
ח שבתביעת נזיקין כגון זו שהוגשה על-ידי המערער מטפל סניף המשיבה שבחיפה. אולם יש לה גם סניף בתל אביב. אמנם מתנהלים בסניף זה רק עניני המגבית המאוחדת ועניני תיירות, אבל גם אלה הם ענינים שבהם עוסקת המשיבה לצורך עסקיה הכלליים, ודי בכך כדי להקנות לבית-המשפט המחוזי בתל אביב יפו את הסמכות.

בענין actiesselskabet dampskib "hercules" v. grand trunk pacific rail-way co. (1912), 1 k.b/ 222, 227; 105 l.t. 695; 28 t.l.r. 28; 56 sol. jo. 51; sub nom. akt. dampskib hercules v. grand trunk pocifoc railway; 81 l.j.k.b. 189, c.a. דן בית-המשפט לערעורים באנגליה בשאלה אם אפשר להזמין חברה קנדית למשפט באנגליה. החברה ניהלה עסק של מסילת ברזל בקנדה, אבל היה לה גם משרד בלונדון, בו עסקה בגיוס כספים בדרך קבלת הלוואות למען פעולותיה. הוחלט שיש לראות חברה זו כמנהלת עסקים גם באנגליה, לצורך הזמנתה למשפט (אשר לא נגע לענינים של גיוס כספים). וכה אמר השופט buckley l.j. [2], ב-ע' 227):

"במקרה זה יש לחברה מטרה עיקרית וגם מטרה טפלה: מטרתה העיקרית היא לבנות ולהפעיל מסילת ברזל בקנדה, ולשם כך הרבה מאד דברים צריכים לקרות תחילה. ויש לה מטרה טפלה, דהיינו גיוס כספים לשם השגת מטרתה העיקרית. האם חברה זו פועלת כאן למען מטרתה הטפלה באופן שהיא מנהלת כאן עסקים? לדעתי כן. חברה זו עושה חוזים בארץ לשם גיוס הון הלוואות; היא נמצאת כאן באמצעות עושי דברה העושים חוזים כאלה למענה ובמקום קבוע."

מה שנאמר שם על הזמנת חברה נכרית, חל גם - ואולי מקל וחומר - על ענין של סמכות מקומית בפני
ם המדינה. המשיבה פועלת בתל אביב בדרך גיוס כספים למען מטרותיה העיקריות. אינני יודע אם היא עושה שם גם חוזים למטרה זו. על-כל-פנים, היא פועלת שם באופן מתמיד ותקין במשרד משלה, באמצעות פקידיה. מן הדין הוא שגם תענה לתביעות המוגשות נגדה שם, ולא רק בקשר לאותו סוג של פעולות בהן היא עוסקת באותו משרד.

השופט זוסמן
: אני מסכים.

השופט מני
: אני מסכים.

הוחלט לקבל את הערעור ולדחות את הבקשה להעברת הדיון. על המשיבה לשלם למערער הוצאות בשלוש הערכאות, בסכום כולל של 800 ל"י.

ניתן היום, א' בחשון תש"ל (13.10.1968).








עא בית המשפט העליון 231/69 עבדאללה אסעד ג'אברין נ' קרן קימת לישראל, [ פ"ד: כג 2 145 ] (פורסם ב-ֽ 13/10/1969)