פסקי דין על ארונוב ולדימיר | פסקי דין על משה אוחיון

2331-07/12 סעש     06/01/2015




סעש 2331-07/12 ארונוב ולדימיר נ' משה אוחיון








בבית-הדין האזורי לעבודה בחיפה


סע"ש 2331-07-12


06 ינואר 2015
לפני:
כב' השופטת מיכל נעים דיבנר

נציגת עובדים – גב' עדה וולקן
נציג מעסיקים- מר פסח דוד


התובע
:
ארונוב ולדימיר
, 316674068




-

הנתבע
: משה אוחיון
, 058214255




התובע ע"י ב"כ עוה"ד איגור גלידר
הנתבע ע"י ב"כ עוה"ד נדב מאיוסט
פסק דין

לפנינו תביעת התובע כנגד הבעלים והמנהל של מעסיקתו לשעבר, חברת אלעד אחזקות בע"מ, מר משה אוחיון
(להלן – החברה והנתבע בהתאמה), במסגרתה מבקש הוא להרים את מסך ההתאגדות בין החברה, אשר מצויה בהליכי פירוק, לבין הנתבע ולחייבו באופן אישי, בתשלום זכויות שונות, המגיעות לו לטענתו, בגין תקופת עבודתו בחברה ומסיומה.
רקע רלוונטי והשתלשלות העניינים בהליך
1.
התובע הועסק בחברת אלעד אחזקות בע"מ מיום 18.11.07 ועד לסיום העסקתו ביום 21.5.12, בעיקר בעבודות ניקיון ולעיתים גם בשמירה (עמ' 12, ש' 24-26). פיטוריו של התובע נעשו נוכח הפסקת הפעילות של החברה וכניסתה להליכי פירוק.
2.
החברה סיפקה עד למועד פירוקה (ביום 11.7.12 מונה לה מפרק קבוע על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה בהליך פר"ק 35351-05-12) שירותי אבטחה, שמירה וניקיון ללקוחות שונים והעסיקה נכון למועד פירוקה כ- 400 עובדים, כאשר כ- 99% מהם הועסקו בענף הניקיון ומתן השירותים וכ-1% בלבד מכלל העובדים הועסק במתן שירותי שמירה ואבטחה. בין לקוחות החברה נמנו משרדים ממשלתיים, עיריות ומועצות מקומיות, מוסדות חינוך, נמל חיפה, חברת הדואר ועוד (סע' 5.א.-ג. לתצהיר הנתבע).
3.
הנתבע שימש כמנהל ובעל מניות יחיד בחברה, ממועד יסודה בשנת 2001 ועד למועד פירוקה בשנת 2012.
4.
תביעה זו הוגשה במקור הן כנגד החברה והן כנגד הנתבע, אולם נוכח צו פירוק החברה, עוכבו ההליכים כנגדה בהחלטה מיום 13.2.13 ונותרה לדיון התביעה כנגד הנתבע בלבד.
5.
בתביעתו המקורית ביקש התובע לחייב את הנתבע באופן אישי בכל סכום שייפסק לטובתו ברכיבים אלה: פיצויי פיטורים והלנתם, חלף הודעה מוקדמת, פיצויי הלנת שכר, הפרשי שכר בגין החודשים 04-05/2012, הפרשי פדיון חופשה, הבראה ודמי חג, הפרשי הפרשות פנסיוניות ופיצוי בגין היעדר תום לב.
6.
במהלך ניהול התביעה, הגיש התובע למפרק החברה שמונה, עו"ד רמי קוגן (להלן – המפרק) תביעת חוב. התביעה אושרה בסכומים שלהלן, ששולמו לתובע באמצעות המוסד לביטוח לאומי (עמ' 2, ש' 5-11; ת/1, ת/2):
פיצויי פיטורין בסך 16,397 ₪; שכר עבודה בסך 5,453 ₪; הודעה מוקדמת בסך 4,946 ₪; פדיון
חופשה בסך 5,460 ₪; דמי הבראה בסך 1,679 ₪ ודמי חגים בסך 780 ₪.
התובע לא ערער על החלטת המפרק (עמ' 14, ש' 19-21).
7.
לאחר קבלת החלטת המפרק, ביקש התובע למחוק את רכיבי התביעה הנ"ל מתביעתו, למעט יתרת דמי הבראה בסך 2,100 ₪ ויתרת דמי חג בסך 4,700 ₪ שלטענתו לא אושרו על ידי המפרק; כן נותרה מחלוקת בין הצדדים באשר לזכאות התובע לפיצויי הלנת שכר, הפרשי הפרשות פנסיוניות ופיצוי בגין חוסר תום לב (עמ' 2, ש' 13-19).
8.
בסיכומיו, ויתר התובע על תביעתו ליתרת דמי חג, נוכח עדות התובע כי קיבל שכר חודשי (סע' 7).
9.
לפיכך, נותרו הצדדים חלוקים ביחס לשאלות הבאות:
האם קמה עילה להרמת מסך ההתאגדות בין החברה לבין הנתבע, כבעל מניותיה, ולחיוב הנתבע לשאת בכל סכום בו נותרה החברה חייבת לתובע?
ככל שתשובתנו לשאלה זו תהא בחיוב – נידרש להכריע גם בשאלות הבאות:

א.
האם זכאי התובע לפיצוי בגין הלנות שכר חוזרות ונשנות?

ב.
האם זכאי התובע ליתרת דמי הבראה שלא אושרה על ידי המפרק?

ג.
האם זכאי התובע להפרשי הפרשות פנסיוניות?

ד.
האם זכאי התובע לפיצוי נוסף בגין התנהלות הנתבע בחוסר תום לב?
10.
נשמעה בפני
נו מחד עדות התובע ומאידך עדויות הנתבע ומר אסף מוזס, רואה חשבון שגויס לעבוד בחברה בשלושת החודשים הקודמים לפירוקה (להלן – מר מוזס), כאשר התובע והנתבע מסרו עדותם הראשית בתצהיר ונחקרו בפני
נו בחקירה נגדית, ואילו מר מוזס נחקר בחקירה ראשית ונגדית.
11.
הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב ועל יסוד כלל החומר שבתיק ניתן

פסק דין
זה.
הרמת מסך בין החברה לנתבע
טענות הצדדים
12.
לטענת התובע, נסיבות המקרה מצדיקות חריגה מעקרון "האישיות המשפטית הנפרדת", בדרך של הרמת מסך ההתאגדות כלפי הבעלים והמנהל של החברה וחיובו באופן אישי בחובות החברה; זאת בעיקר נוכח המימון הדק לפעולות החברה שהנתבע בחר לחיות עימו משך שנים על חשבון זכויות העובדים; הפגיעה המתמשכת בזכויות העובדים כפי שמצאה ביטויה בהלנת השכר שיטתית והעדר הפרשות מספיקות לפנסיה; וכן אי העברת מלוא הניכויים הפנסיוניים משכרו של התובע ליעדם, המהווה כשלעצמה עילה מספקת להרמת מסך. עוד טוען התובע בסיכומיו, כי הפסקת פעילות החברה, בלא שהובטחו זכויות עובדיה והותרתם בפני
שוקת שבורה, כבענייננו, הוכרה אף היא כעילה המצדיקה הרמת המסך.
13.
התובע ביקש לדחות את טענות הנתבע הן באשר להעדר ידיעתו לכאורה על הלנת השכר המתמשכת ואי העברת הניכויים הפנסיוניים ליעדם, שאינה סבירה בנסיבות העניין; והן באשר לסיבות הנטענות לקריסת החברה (לטענת הנתבע - ייקור עלויות המעסיק נוכח שינויים בחקיקה) – שאינה נכונה כשלעצמה, שכן הסדרי הפנסיה, הן בענף השמירה והן בענף הניקיון, תמיד היו מיטיבים מההסדר הפנסיוני הרגיל.
14.
מנגד, טען הנתבע כי אין כל הצדקה לחריגה מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת והרמת מסך ההתאגדות כלפיו, עת פעל לאורך כל הדרך ועד לפירוקה הסופי של החברה בהגינות וביושר כלפי התובע וכלפי יתר העובדים; לא עשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת; לא העסיק עובדים מעבר ליכולתה הפיננסית של החברה וכלל לא היה במצב של מימון דק.
הנתבע, המחזיק בוותק מקצועי של למעלה מ- 25 שנים, הקים את החברה שפעלה משך 11 שנים ברציפות, בהיקפים עצומים של עשרות מיליוני שקלים בשנה, העסיקה אלפי עובדים ופעלה בצורה תקינה עד לקריסתה, בעיקר נוכח קשיים תזרימיים, שנבעו מעיכוב בתשלומים מצד לקוחות ממשלתיים וציבוריים, לצד העובדה שלקוחות אלה סירבו "לפתוח" את המכרזים ולשפר את התנאים בהם, לאור שינויים שהוטלו על חברות בתחום האבטחה והניקיון בפרט, והתייקרות עלויות השכר למעסיק בכלל. לדידי הנתבע, הראיות מעידות בבירור על תום ליבו בהתנהלותו ובמעשיו, עת שלושה חודשים בלבד עובר לפירוק החברה, שכר את שירותיו של מר מוזס, בניסיון להבריא החברה והעמיד כספים אישיים, בהיקפים של מאות אלפי שקלים לטובת החברה, אשר היוותה מפעל חייו. בנסיבות אלה, ברי כי אין המדובר במקרה המצדיק הרמת מסך, כי אם בקריסה עסקית של חברה אשר בעליה, עשה כל שביכולתו כדי להחיותה, ללא הצלחה.
15.
עוד טען הנתבע, כי קיומו של חוב כספי לתובע, ככל שיוכח, הוא כשלעצמו אינו מלמד על קיפוח זכויות התובע, כאשר לעניין הלנת השכר המתמשכת טען הנתבע, כי התשלום המאוחר, לרוב ב-15 לחודש, נבע רובו ככולו מתהליך ארוך של עיבוד המשכורות, עקב היותן מדווחות באופן ידני בשילוב עם מועד העברת הדיווחים על ידי העובדים, ולא עקב אילוץ כספי כלשהו; ולעניין אי העברת מלוא הסכומים שנוכו משכר התובע לקופת הפנסיה טען הנתבע – כי מדובר לכל היותר בכספים הנוגעים לשנת הפעילות האחרונה של החברה וממילא, זכות התביעה בהקשר זה הינה לקופת הגמל ולא של התובע; עוד נטען בהקשר זה, כי עובדה זו אין בה לבדה להביא להרמת מסך ההתאגדות שכן בפסיקה מאוחרת לפסיקה אליה הפנה התובע בסיכומיו נקבע, כי עילה זו אינה עומדת כעילה עצמאית ובמקרים בהם הוחלט על הרמת המסך, היו לצד עילה זו נסיבות נוספות המצביעות על מרמה או חוסר תום לב – שאינם מתקיימים בענייננו.
16.
לפיכך, ביקש הנתבע לדחות את בקשת התובע להרמת המסך; לחלופין, להורות על הרמת מסך נקודתית, ביחס לכספים שנוכו משכר התובע ולא הועברו בפועל לקופת הפנסיה, בשונה מהרמת מסך גורפת.
המסגרת הנורמטיבית
17.
אכן, כטענת הנתבע, נקודת המוצא בסוגיית הרמת מסך ההתאגדות הינה שיש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של החברה מבעלי המניות בה
(דב"ע (ארצי) נג/3-205 וגיה – גלידות הבירה, פד"ע כז 345 (1994)), מתוך הבנה כי לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה זו. לפיכך, נוקטים אנו בדרך זו, של הרמת מסך ההתאגדות, רק במקרים החריגים בהן הוכחו בפני
נו, נסיבות המצדיקות זאת על פי הדין. העילה המובהקת להרמת מסך ההתאגדות מתייחסת למקרים המצביעים על שימוש לרעה שעושים בעלי העניין השולטים בחברה במסך התאגדותה לטובתם, כאשר המונח "שימוש לרעה" מתייחס בעיקר למעשי תרמית של בעלי העניין בחברה כלפיה או כלפי נושיה, עירוב נכסי החברה עם נכסיהם הפרטיים של בעלי העניין בה, חוסר תום לב מובהק של בעלי המניות, מימון עצמי קטן, ריקון החברה מנכסיה על ידי הברחת הנכסים מהחברה לבעלי מניותיה ללא תמורה מספקת וכיו"ב.
18.
דוקטרינת "הרמת המסך" מעוגנת בהוראת סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (כפי שתוקן בתיקון 3 מיום 17.3.05) הקובעת כדלקמן:

"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו–193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.
(ג) ..."
19.
בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה ניתן מעמד מיוחד לעובדי החברה מבין כלל המתקשרים עימה, תוך שנקבע בע"ע (ארצי) 1170/00 מרים פרידמן – יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ, פד"ע לח 817, בסע' 7, (להלן – עניין פרידמן) כדלקמן:
"מבין מגוון המתקשרים עם החברה, יש לעובדים בה מעמד מיוחד. העובדים אינם מתקשרים רגילים. הם אינם פועלים כגורמים עסקיים. נהפוך הוא: העובדים מתייחסים אל החברה כמעסיק. הם רואים אותה כמשענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד. העובד אינו עוד נושה "וולונטארי". העובד הוא מתקשר מיוחד אשר כלפיו קיימת אחריות מוגברת מצד החברה ובעלי השליטה בה."
ראה גם: ע"ע (ארצי) 129/10 זוננשיין –
g.s.s
ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ
, מיום 31.10.11 והאסמכתאות שם (להלן – עניין זוננשיין).
20.
על יסוד ההכרה במעמדם המיוחד של עובדי החברה וחובות האמון המיוחדות בהן חייבים בעלי השליטה בחברה, הורחבו בפסיקה הנסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות של החברה בתביעות עובדים למימוש זכויותיהם, כגון במצבים בהם לא הועברו ניכויי העובד לקופת הגמל אליה היו מיועדים. נפסק כי אי העברת ניכויים משכר העובד ליעדם הינה בבחינת עילה מספקת להרמת המסך. (ע"ע (ארצי) 1137/02 יוליוס אדיב – החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, מיום 19.1.03, (להלן – עניין אדיב); ראה עוד: ע"ע (ארצי) 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ – דליה ברגר, מיום 14.10.09, (להלן עניין סטרוגו); ע"ע (ארצי) 1401/04

ברק – פרץ, מיום
5.9.06, בסע' 13 (להלן – עניין ברק)
, אם כי בעניין אחרון זה לא עמד העדר העברת הכספים שנוכו ליעדם כנימוק יחיד ואף לא ראשון במעלה).
21.
מכל מקום, נקודת המוצא של דיוננו אינה רק בשאלה אם התקיימה עילה להרמת מסך כמפורט בחלופות של סע' 6 לחוק החברות, אלא גם בשאלה אם השתכנענו כי הרמת המסך הינה צודקת ויעילה בנסיבות העניין. וראה לעניין זה מדברי ההסבר של התיקון לסע' זה בחוק, אשר בא לצמצם את קשת המקרים בהם תבוצע הרמת מסך:
"סעיף 6 עשוי להתפרש כמרחיב מדי ולא בהיר ולהותיר את הקהיליה העסקית בחוסר ודאות ובסיכונים שאינם ניתנים לצפיה. כדי להבהיר כי לא היה בכוונת המחוקק להרחיב את קשת המקרים שבהם יורם מסך ההתאגדות לעומת המצב קודם תחילתו של החוק, מוצע לקבוע כי המקרים שבהם ייוחסו חובות החברה לבעלי המניות יהיו אך רק כאשר נכון צודק ויעיל לעשות כן ובהתקיים אחד מהמקרים המפורטים בסעיף המוצע. בכך בעצם צומצמה האפשרות להרמת מסך לרשימת מקרים סגורה ובלבד שנכון, צודק ויעיל לעשות כן..."
(ה"ח 3131, ח' בתמוז התשס"ב, 18.6.2002, עמ' 640.
22.
לאחר שנתנו דעתנו לנסיבות פסקי הדין שיצאו תחת ידו של בית הדין הארצי לעבודה, בסוגית אי העברת ניכויים משכר העובד ליעדם, הגענו לכלל מסקנה, כי בנסיבות שבפני
נו, אין די בעילה זו לבדה בכדי להרים את מסך ההתאגדות. לא למותר לציין כי גם במקרים שכבר נפסק כי יש להרים את מסך ההתאגדות מחמת עילה זו, היא לא עמדה לבדה, אלא לצד מכלול נסיבות שהצביע על הצדקה להרמת מסך ההתאגדות.
23.
בפסק הדין בעניין יוליוס אדיב נקבע, כי אי העברת ניכוי עובד לקופת הגמל מצדיקה הרמת מסך, מחמת היותה "מעשה תרמית של החברה כלפי נושיה" (סע' 23 סיפא לפסק הדין), ואולם אין אנו סבורים כי כל מקרה של אי העברת ניכויי שכר ליעדם עולה כדי מעשה תרמית דווקא, אלא יש לבדוק כל מקרה לגופו, אף כי למען הסר ספק נבהיר שאין באמירה זו כדי להמעיט מחומרת הפגם שנופל במעשה כגון דא.
24.
בפסקי הדין שניתנו לאחר פסק הדין בעניין אדיב, ואשר על בסיסו הורו על הרמת מסך ההתאגדות, התקיימו נסיבות כוללות המצדיקות את הרמת המסך: כך, בעניין סטרוגו, רוקן המעסיק את החברה מנכסיה; בעניין ברק, נקבע קיומו של עירוב נכסים בין הבעלים לבין החברה, שלא לטובת החברה, תוך הברחת נכסים ופתיחת חברה באותו תחום פעילות, תחת בעלים אחר.
25.
לא למותר להוסיף ולציין, כי

פסק הדין בעניין אדיב
ניתן ביום 19.1.03 והתייחס לעובד שהעסקתו הסתיימה בשנת 1998, כאשר בשנת 2005 תוקן כאמור סעיף 6 לחוק החברות, באופן שצמצם את שיקול דעתו של בית הדין בהפעלת הדוקטרינה של הרמת מסך ההתאגדות, כעולה מדברי ההסבר להצעת החוק, אשר צוטטו לעיל. מעבר לזאת, גם במקרה של יוליוס אדיב, התקיימו נסיבות חריגות, בהן החוסר בהפרשות לפנסיה גרם לעובד נזק משמעותי, שכן נמנעה ממנו הזכות לממש את תקנו קרן הפנסיה, אף כי התקיים אירוע מזכה.
26.
להשלמת התמונה נפנה לפסק דינה

של כב' השופטת נטע רות (תע"א (ת"א) 5448-07 קריסטינה יורצ'נקו – אלי קליין תכשיטנים בע"מ ואח', מיום 9.11.10), ומקובלת עלינו מסקנתה, כי במהלך השנים אומץ בבתי הדין מודל גמיש המאפשר הרמת מסך מוגבלת ומידתית, ביחס לחלק מהזכויות הנתבעות, בהתאם לכלל נסיבות העניין השיקולים הרלוונטיים. וראה שם:
"לטעמנו, השילוב בין עמדת הפסיקה בפרשת אדיב בכל הנוגע לחומרתו של המחדל שבאי העברת ניכויים לבין עמדתו המאוחרת של המחוקק אשר ביקש לצמצם את החלת הדוקטרינה של "הרמת המסך" מוביל למסקנה כי אין מקום להחלה גורפת של דוקטרינה זו ביחס למכלול רכיבי התביעה, וזאת כל אימת שהחברה 'חוטאת' באי העברת הניכויים שנוכו משכר העובד לקופה"ג.
...
כמו כן, סבורים אנו כי לצורך החלת דוקטרינה זו יש מקום לעמוד על הקשר הסיבתי ועל הזיקה שבין רכיב התביעה בגינו מתבקשת "הרמת המסך" לבין ההתנהגות הפסולה של אי העברת הניכויים. זאת, תוך שקילת האפשרות של "הרמת מסך" חלקית רק ביחס לחלק מרכיבי התביעה הקשורים באופן סיבתי להתנהגות הפגומה של בעלי המניות. זו שהצמיחה את העילה של הסטת מסך ההתאגדות.
במקרה דנן, עולה כי הנתבעת אכן לא העבירה ניכויים לקופה"ג בגין התובעת משך תקופה ממושכת של כ-10 חודשים כאשר, בסופו של יום, אף לא תיקנה את הפגם בהתנהלותה ולא מנעה פגיעה בזכויותיה של התובעת.
משכך אין מדובר לטעמנו בזוטי דברים, ולכן יש מקום לאמץ את הדוקטרינה של "הרמת מסך" ההתאגדות בהתאם לגישתו של ביה"ד הארצי בפרשת אדיב.
עם זאת ונוכח דברינו לעיל, לרבות התייחסותנו לתיקונו של חוק החברות יש מקום לטעמנו להרים את מסך ההתאגדות באופן חלקי בלבד, וזאת אך ורק ביחס לרכיבי התביעה שהינם פועל יוצא של מחדלה של הנתבעת, אשר ניכתה משכרה של התובעת את סכומי ההפרשות בלא להעבירם ליעדם."
פסק דין
זה אושר, מטעמיו, בבית הדין הארצי לעבודה במסגרת תיק הערעור (ע"ע 14199-12-10
אלי קליין תכשיטנים בע"מ, אלי קליין, סימונה קליין – קריסטינה יורצ'נקו
, מיום 1.3.12).
מן הכלל אל הפרט
27.
לאחר שבחנו את טענות הצדדים ומכלול הנסיבות והראיות, וכן בשים לב להוראות הדין והפסיקה החלים, לא השתכנענו כי יהא זה צודק ויעיל להרים את מסך ההתאגדו בנסיבות דנן ואף לא השתכנענו כי הוכחה עילה להרמת מסך, כקבוע בסע' 6 לחוק החברות.
28.
כפי שציינו לעיל, ניכוי דמי גמולים משכר העובד ואי העברתו ליעדו, הינו הפרה של חובה יסודית המוטלת על המעסיק כלפי עובדו, עד כדי כך שהוגדרה בדין כעבירה פלילית. יחד עם זאת, לא ניתן לקבוע כי כל מקרה כזה עולה כדי תרמית כלפי העובד, אלא יש לבחון את כלל נסיבותיו של המקרה. מכל מקום, מכיוון שמדובר בטענה המטילה דופי חמור במעסיק, עליה להיות מגובה בראיות כדין ולא להטען בעלמא.
29.
כעולה מתלושי השכר קרן הפנסיה נפתחה לתובע רק בחודש 6/10 ולמצער רק מאז החלו ניכויי עובד לקרן. ממועד זה ועד לחודש 3/12 נוכה משכרו של התובע חלקו בדמי הגמולים. לטענת התובע, שלא נסתרה, מדובר בסכום כולל של 3,463 ₪, כעולה מתלושי שכרו. ואולם, טענת התובע כי רק סכום של 1,818 ₪ הועבר בפועל לקרן, לא הוכחה דיה.
הדו"ח היחיד שצורף לאימות הנתונים בסוגיה זו, הינו נספח ד' לכתב התביעה, ממנו עולה כי יתרת הפתיחה נכון ל-1.1.12 בחלק העמית הינה 1,818 ₪ וכנראה משם שאב התובע נתון זה, אלא שקשה לראות בנתון זה כתומך בטענות העובד, שכן יתרת הפתיחה הינה תוצאה של הסכומים שהופקדו, לאחר תוספת רווחים/ניכוי הפסדים וניכוי דמי ניהול, כך שלא ניתן ללמוד ממנו במדויק מהו הסכום שהופקד בפועל בקופה מתוך כספי העובד, ומתי הופקד.
מאידך, מהשוואת הדו"ח לתלושי השכר עולה בוודאות, שעבור החודשים 10-12/11 הופקדו בקופה הסכומים המדוייקים שנגבו משכרו של העובד באותם חודשים, וזאת בסמוך לאחר גבייתם. מאידך, בחודשים ינואר עד מרץ 2012 לא הועברו כלל כספים לקרן הפנסיה, למרות שנוכו משכר התובע.
יוצא אפוא, שאין בידינו די נתונים על מנת לקבוע, האם בחודשים שקדמו לחודש 10/11, בוצעה הפקדת ניכויי העובד באופן סדיר, אם לאו. מכיוון שכל שיש לפנינו הינו דו"ח רבעוני אחד ויחיד לשנת 2012, גם אין בידינו לדעת, אם לאחר חודש מרץ 2012, הופקדו כספים נוספים לקרן הפנסיה בגין התובע. מעדותו של מר מוזס (עמ' 17, ש' 19-27) עלה שגם אם היה פיגור בביצוע התשלומים, החברה פעלה לשם הסדרת הנושא עם סוכן הביטוח.
בהקשר זה חשוב לציין, כי הנתבע הבהיר בתצהירו שככל הידוע לו הכספים הופקדו כדין וכי בשל פירוק החברה, אין לו כל גישה למסמכי החברה, על מנת לבדוק הנתונים ולהציגם לבית הדין. טענתו זו לא נסתרה. מאידך, התובע, כעמית בקרן, יכול היה בקלות לבקש ולקבל מקרן הפנסיה דו"ח מפורט בדבר התשלומים שבוצעו עבורו לכל התקופה הרלוונטית, ולא לרבעון מסויים בלבד, אך הוא לא עשה כן.
לבסוף נעיר, כי לאחר שמיעת הוכחות ולאור דרישת בית הדין, הבהיר ב"כ התובע כי במסגרת סיכומיו יתן פירוט מלא של הסכומים הנתבעים ברכיב זה, ויבהיר את תקופת התביעה (עמ' 26, ש' 3), אך בפועל חזר בסיכומיו על טענותיו הקודמות, ללא כל אסמכתא או פירוט נוספים.
30.
בנסיבות העובדתיות שתוארו לעיל, אין בידינו לקבוע בוודאות כי לא הועבר כל חלק העובד בדמי הגמולים, שנוכה משכרו, לקרן הפנסיה, וגם אם אכן קרה הדבר, הרי שמדובר בתקופה קצרה למדי ולא ברור מהו הסכום החסר.
איננו סבורים כי די באמור לעיל בכדי לקבוע כי התקיימו במקרה הנדון נסיבות המצדיקות קביעה כי הנתבע פעל באמצעות החברה באופן שיש בו להונות את התובע.
31.
זאת ועוד,

בשונה מהמקרים עליהם עמדנו לעיל, בהם התנהלות המעסיק העידה על קיפוח זכויות העובד בחוסר תום לב מובהק,

לרוב מבלי שהמעסיק אף ניסה לעמוד בהתחייבויותיו כלפיו, הרי שבענייננו, מכלל העדויות והראיות התרשמנו כי הנתבע פעל בתום לב בניסיון
לאפשר את המשך קיומה של החברה ולהביא לצמצום
הפגיעה בתובע וביתר העובדים.
כך הוכח בפני
נו, כי שלושה חודשים עובר לקריסת החברה, שכר הנתבע את שירותיו של מר מוזס, רואה חשבון שמומחיותו שיפור תהליכי עבודה בארגונים, במטרה להביא להבראת החברה וייעולה (עמ' 17, ש' 11-17); וכן עלה בפני
נו, כי הנתבע פעל ללא לאות לגביית כספים מלקוחות החברה במטרה לאפשר הבראתה ואף הזרים כספים אישיים שלו בהיקפים גדולים לחברה בניסיון להצילה מקריסה (עמ' 16, ש' 13-15; עמ' 17, ש' 1-3; סע' 19 לסיכומי הנתבע).
32.
התובע

מייחס את קריסתה הכלכלית של החברה לנתבע, שעשה לטענתו "שימוש לרעה במסך ההתאגדות" של החברה, ניהל אותה בהיותה כל הזמן ביתרת חובה, תוך נטילת סיכון עסקי בלתי סביר. ודוק,
טענות אלה לא נתמכו בראיות ולא הוכח בפני
נו
"שימוש לרעה במסך ההתאגדות" מצד הנתבע, מימון דק, ערבוב / הברחת נכסים או נסיבה אחרת המצדיקה את חיובו באופן אישי, אלא שהצטיירה בפני
נו
תמונה של כשלון עסקי, שאינו מהווה כשלעצמו עילה להרמת מסך ההתאגדות (ע"ע (ארצי) 387/05
פוטרמן – ניסני
, מיום 9.12.07, סע' 21).
הנסיבות האמורות לעיל מורות אותנו כי לא יהא זה צודק ויעיל בנסיבות העניין להרים את מסך ההתאגדות.
33.
לבסוף נציין כי אמנם הוכח בפני
נו, כי שכרו של התובע שולם לרוב ביום ה- 15 לחודש, ובכך הולן, אולם איננו סבורים כי בכך יש להביא להרמת מסך ההתאגדות, שכן פגם זה בביצוע תשלומים אינו מהווה עילה להרמת מסך ואינו עולה כדי אחת העילות המוכרות בדין. הנתבע מסר גרסתו, שלא נסתרה, לפיה האיחורים השיטתיים (במספר ימים) בתשלומי השכר היו נעוצים, בעיקר, באיחור בהעברת דיווחי השעות הידניים וגיליונות הנוכחות מהעובדים למחלקת השכר, כאשר החברה העסיקה מאות עובדים באתרים שונים ברחבי הארץ ותהליך איסוף ועיבוד נתוני המשכורות היה ארוך מהרגיל ולא עקב הנחיה כלשהי מהנתבע לתשלום מאוחר בכוונה לקפח את זכויות התובע (ראה עדותו של מר מוזס בעמ' 16, ש' 3-11 ועמ' 18, ש' 30-32). אין בכך בכדי להצדיק את הלנת השכר וחובתו של המעסיק לשלם את שכרו העובד במועד הקבוע לכך, בעינה עומדת, יחד עם זאת, הפרת חובה זו, בנסיבות שתוארו, אינה עולה כדי עילה להרמת מסך ההתאגדות.
34.
על יסוד האמור, הן מחמת שלא הוכח בפני
נו במידה הנדרשת כי לא הועברו כספי העובד שנוכו משכרו לקרן הפנסיה, וממילא לא הוכח הסכום הנטען והן מחמת שלא התרשמנו כי הנסיבות מעידות על קיומה של עילה להרמת מסך ההתאגדות – אנו דוחים את התביעה להרמת מסך ההתאגדות ולחיובו האישי של הנתבע בחובות החברה.
35.
משהגענו למסקנה זו, אין לנו צורך להמשיך ולדון ביתר רכיבי התביעה.
סוף דבר
36.
ע

ל יסוד כל האמור לעיל - התביעה נדחית.
37.
בנסיבות העניין, לא מצאנו לנכון לחייב התובע בהוצאות הנתבע ועל כן מורים אנו כי כל צד ישא בהוצאותיו.
38.
ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום.

ניתן היום, ט"ו טבת תשע"ה, 06 ינואר 2015, בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.










מר פסח דוד
נציג מעסיקים

מיכל נעים דיבנר
שופטת

גב' עדה וולקן
נציגת עובדים








סעש בית דין אזורי לעבודה 2331-07/12 ארונוב ולדימיר נ' משה אוחיון (פורסם ב-ֽ 06/01/2015)