פסקי דין על סמרט דיאמונד אינטרפרייזס | פסקי דין על דידיה שטיין | פסקי דין על דה סטייט בנק אוף אינדיה | פסקי דין על אבנר אברהם שנור |

39058-01/14 תאק     18/01/2015




תאק 39058-01/14 סמרט דיאמונד אינטרפרייזס בע"מ, דידיה שטיין נ' דה סטייט בנק אוף אינדיה, אבנר אברהם שנור








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



תא"ק 39058-01-14 דה סטייט בנק אוף אינדיה
נ' סמרט דיאמונד אינטרפרייזס בע"מ
ואח'




תיק חיצוני:





מספר בקשה:
9

בפני

הרשמת - כב' השופטת
שלומית יעקובוביץ


המבקשים

(הנתבעים 1-2)

1. סמרט דיאמונד אינטרפרייזס בע"מ

2. דידיה שטיין

ע"י ב"כ עו"ד ב. כצמן
ועו"ד נ. רוזנווסר



נגד

המשיב
(התובע)



משיב פורמלי
(הנתבע 3)

דה סטייט בנק אוף אינדיה
ע"י ב"כ עו"ד א. אייכל
אבנר אברהם שנור



החלטה

1.
מונחת לפני בקשה למתן רשות להתגונן שהגישו המבקשים (להלן: "הנתבעים 1-2") בהתייחס לתביעה בסדר דין מקוצר שהוגשה כנגדם על ידי המשיב (להלן: "התובע") לתשלום סך של 3,888,590.77$ (סכום התביעה עודכן בהמשך והועמד על סך של 2,721,243.27$) .
התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1 כחייבת העיקרית וכנגד הנתבע 2 מכוח ערבותו לחובותיה.

2.
ראשיתם של דברים, כמו גם אחריתם, בחשבון מט"ח שניהלה הנתבעת 1, אשר עיסוקה במסחר יהלומים, אצל התובע, במסגרתו העמיד לה האחרון, מעת לעת, מסגרות אשראי כנגד בטוחות וביניהן שטרי יצוא בשלבי גביה ופיקדון בסך של 10% ממסגרת האשראי.
על פי הנטען בכתב התביעה נוכח סירובה של הנתבעת 1 לחתום על מסמכי חידוש מסגרת האשראי והפרותיה את ההסכמים עם התובע, באו הצדדים בדברים לגבי אופן תשלום חובה והוסכם כי תציג בפני
התובע מדי חודש רשימת מלאי יהלומים שבבעלותה, כדי להניח את דעתו שיש בידה מלאי המספיק לכיסוי החוב, אלא שלא עמדה בהתחייבותה זו, מה גם שערך היהלומים שהיו בבעלותה "ירד בצורה דרסטית ללא הפחתה מקבילה" בגובה החוב, זאת חרף הפקדות שביצעה על מנת להקטין חבותה, אך "אלו לא היו מספיקות ו/או סדורות".

בהינתן האמור לעיל ומשהתברר לתובע על יסוד מעקב המנוהל על ידו (באמצעות שטרי היצוא שהופקדו בידו) כי הנתבעת 1 ייצאה יהלומים בסך כולל של 21.5 מיליון דולר, בגינם לא הועבר כל תשלום לחשבונה, העמידה את ייתרת החוב בחשבון לפירעון ומכאן התביעה.

3.
תמצית טענות הנתבעים 1-2

3.1
למקרא תצהירו של הנתבע 2, אשר ניתן בתמיכה לבקשה לרשות להתגונן, נהיר הוא כי הנתבעים 1-2 טוענים לקיומן של הסכמות שונות עם התובע לעניין אופן פירעון החוב – הארכת הסכם הקצאת האשראי, אשר על סמכן יש, לדידם, לדחות את התביעה כנגדם באשר הוגשה טרם זמנה, תוך הפרת ההבנות שבין הצדדים ללא כל הצדק לכך-
"27.
ביום 31 בדצמבר, 2012, השיב הבנק, כי הוא לא מקבל את הצעתה של החברה כי החוב יושב לו בתוך שנתיים וחצי, וכי הוא עומד על כך שהחברה תשיב לו הכספים בתוך שנה.
למעשה, הבנק, הציע להאריך את מועד הסכם קבלת האשראי עד ליום 31 דצמבר, 2013, וזאת בכפוף לכך שהחברה תמלא אחר דרישותיו אשר פורטו במכתב זה ...
דרישותיו החדשות שהציב הבנק, ולאור מצבה
( של החברה – ש.י.) באותה העת, היו דרישות בלתי ניתנות לקיומן, ואכן לא בכדי זנח הבנק בהמשך דרישותיו אלו, תוך שהוא ממשיך להעמיד לחברה האשראי ...
28.
בהמשך שלח הבנק מספר מכתבים (אשר נשלחו אך לשם הפרוטוקול) הן לחברה והן לנתבע 3 ו/או לנציגים מטעמו, במסגרתם הבנק העלה שוב הטענה נפסדת, כי החברה אינה עומדת בתנאי ההסכם וכי היא מפרה התחייבויותיה. אלא, שלאמיתו של דבר, כל אותה התקופה, החברה המשיכה לעמוד בהתחייבויותיה ולפרוע א חובה לבנק, לשיעורין, ובהתאם ליכולתה הכלכלית.
החברה העבירה לבנק את מלוא התקבולים בגין מכירותיה, והבנק, כמובן, ישב בחיבוק ידיים ולא פעל בדרך משפטית.
29.
כך, לאורך כל התקופה המשכנו לעמוד אני והנתבע 3 בקשר רציף עם הבנק, תוך שהבהרנו לו פעמים רבות כי אנו ממשיכים לעמוד מאחורי התחייבויותיה של החברה וכי אנו עושים כל שביכולתנו להשיב את מלוא הסכומים לבנק ...
ודוק, החברה החזירה בתקופה של כשנה וחצי, מאז הודיעה על כוונתה לחסל עסקיה, סכום של כמעט 5.5. מליון דולר מכספי הבנק ... ברור אם כן שהחברה עשתה ככל שביכולתה לשם השבת החוב לבנק. ... טענותיו של הבנק כאילו החברה התחמקה מהתחייבויותיה תוך שהיא מבריחה את נכסיה, הינה טענה לא נכונה, אשר נטענה בחוסר תום לב, ומתוך רצון פסול של הבנק למנוע מהחברה להשיב את החוב במלואו באמצעות מקורותיה העצמיים.
30.
ויודגש, בחודשים אלו, בהם השיבה החברה את הכספים המתוארים לבנק, נמנע הבנק מלנקוט כל פעולה כנגד החברה (למעט שליחת מכתבים "לשם הפרוטוקול"), שכן אף הבנק האמין בעצמו כי זוהי הדרך הנכונה לפעול בה, וכי רק בדרך זאת, בה החברה מנהלת עסקיה בעצמה, ניתן יהיה להשיב את החוב במלואו. הוא נתן את הסכמתו המלאה להתנהלות זו. חד וחלק.
31.
זאת ועוד, יש להבהיר, כי עצם העובדה כי הבנק נמנע מלנקוט כל פעולה כנגד החברה, מלמדת כי הבנק הסכים והשלים עם הדרך אותה הציעו החברה ונציגיה ... וכי רק באמצעות דרך זאת תוכל החברה למקסם התמורה מתוך המלאי העסקי אשר היה קיים לה אותה העת. הבנק הסכים כי רק בדרך זו החברה תוכל להשיב לו את מלוא הכספים אשר ניתנו לה. הבנק קיבל בהתנהגותו את בקשותיה של החברה לקבלת זמן נוסף, ובכך האריך את הסכם הקצאת האשראי במספר תקופות נוספות"
...
69.
עד עתה, החברה הגיעה להבנות עם הבנק, בדבר פירעון החוב, על בסיס חודשי, ובהתאם ליכולתה הכלכלית של החברה. הבנק, אשר קיבל כספי משמעותיים במהלך החודשים האחרונים, גילה דעתו, כי מדובר בהסדר מקובל עליו, אשר מהווה פתרון מיטבי למצב שנוצר, בכך, האריך הבנק פעם אחר פעם את מועד פקיעתו של קו האשראי, תוך שהוא מוותר, בהתנהגותו, על טענות ושנות שהיו לו כנגד פעולות החברה.
70.
הסתמכותו של הבנק על רשימת המלאי החלקית,
... הינה שגויה, ואין במסכים אלו כדי לשקף את מצבה הכספי האמיתי של החברה ונכסיה"
71.
כאמור, מימוש כתב הערבות על ידי הבנק, יוביל לפגיעה חמורים בערבים, בחברה ובבעלי מניותיה, והינו צעד מוקדם אשר כלל איננו מתחייב במקרה זה. הצדדים הצליחו לשתף פעולה משך תקופה ארוכה, במסגרתה השיבה החברה חלק הארי מהאשראי אשר ניתן לה ואין כל סיבה כי לא יהיה כך אף בהמשך.
72.
יתרה מכך, בנסיבות אלו ... מימוש כתב הערבות אשר ניתן בידי הבנק, נוגד לחלוטין את ההסכמות אליהן הגיעו הבנק והחברה ואף מהווה עמידה בחוסר תום לב על זכות חוזית מטעם הבנק. על כן, אין לאפשר הדבר"

(מתצהירו של הנתבע 2) (ההדגשות במקור)

3.2
עוד ובנוסף הועלו בבקשה, ללא כל אזכור ו/או תימוכין בתצהיר הנתבע 2, טענות לתניות מקפחות בבקשה לאישור קו האשראי ובכתב הערבות ובסיכומים נטענו, לראשונה, טענות לעניין גובה סכום התביעה בהתבסס על הוראת סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח ... (להלן: "חוק הבנקאות"), האוסרת התניית שירות בשירות (ראה פרק ג' לסיכומי הנתבעים 1-2).

4.
תמצית טענות התובע

4.1
התובע סבור כי יש לדחות את הבקשה לרשות להתגונן מטעמם של שני הנתבעים וליתן כנגדם

פסק דין
על פי התביעה.
לשיטתו טענת הנתבעים 1-2 לענין ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים באשר לאופן פירעון החוב הינה "טענת בדים", מופרכת מעיקרה, מה גם שאין בה כיום עוד לשמש כהגנה מפני התביעה זאת משמלאי היהלומים שהיה מצוי בידי הנתבעת 1 מומש במלואו בהליך של כינוס נכסים ולא קיים כל סיכוי של ממש להיפרע מהיהלומים המצויים בידי לקוחותיה וספקים שלה.

4.2
עוד טוען התובע כי נוכח טענת הנתבעים 1-2 לפיה עסקינן ב"הסכם פירעון"/ "הסכם אשראי" שאינו מוגבל בזמן, אזי רשאי היה הוא להביאו לידי סיום בכל עת.

4.3
בהתייחס לטענות הנתבעים 1-2 הנוגעות לעניין גובה הסכום הנתבע עותר התובע לדחותן בהיותן הרחבת חזית אסורה ובאשר לטענות לתנאים מקפחים בהסכמים שנחתמו בין הצדדים ובכתב הערבות, סבור הוא כי אין בהן לשמש הגנה לנתבעים 1-2, זאת משמדובר בהוראות שנועדו להגן על זכויות הבנק כנגד טענות, אשר מעולם לא נטענו על ידם.





דיון והכרעה

5.
לאחר שנתתי דעתי לבקשה שלפני, לתצהיר התומך בה, אשר דומה עלי כי כל שהוצהר בו לא נסתר, כמו גם לטיעוני הצדדים בכתב, באתי לכלל דעה כי על פי ההלכה הנוהגת דין הבקשה לרשות להתגונן להתקבל ולו בחלקה.

6.
טענות הנתבעים 1-2 בעיקרן נוגעות להסכמות בעל-פה שהושגו בין הצדדים מעת לעת, אשר, ולו לכאורה, זוכות לאישוש ותמיכה בהתנהלותם של הצדדים עד להגשת התביעה.
אל מול גרסת הנתבעים 1-2, כפי שהובאה בתצהירו של הנתבע 2, לא ניצבת בעת הזו גרסה נגדית מטעמו של התובע ואף אם סותרת היא, אין בכך כדי להעלות או להוריד בשלב זה של ההליך משכלל לא נבחנת שאלת מהימנות ואף טענות כנגד מסמך בכתב יכול שתועלנה.
לפיכך סבורה אני כי יש לאפשר בירורן של טענות אלה הנוגעות להסכמה שהושגה ולהפרתה על ידי התובע כנטען, זאת משלא ניתן בעת הזו לדחותן במחי יד ולקבוע כי "הגנת בדים" המה וכי "אין ולו בדל סיכוי אפשרי" כי תתקבלנה "במשפט גופו".

6.1
אין, לדידי, בעובדה כי מלאי היהלומים, אשר היה מצוי ברשות הנתבעת 1, נמכר במלואו כדי לשנות ולחרוץ גורלה של התביעה.
טענות ההגנה יפות ליום הגשת התביעה ואין בהתפתחויות שחלו לאחר מכן כדי לגרוע מהן, מה גם שאין במכירת היהלומים כדי לאיין את הטענה לפיה התביעה הוגשה טרם זמנה תוך הפרת הסכמות שהושגו בין הצדדים.
בענין זה יפים ומקובלים עלי טיעוני הנתבעים 1-2 בסעיפים 25 ואילך לסיכומי התשובה
שהגישו.

7.
בהתייחס לטענות הנוגעות להפרת חוק הבנקאות, הרי שטענות כלליות, אשר לא פורטו כדבעי ולא הונחה להן תשתית עובדתית בתצהירו של הנתבע
2, אשר אמור לשמש ככתב ההגנה, אינני מוצאתן ליתן בהן רשות להתגונן.

7.1
עם זאת, בשים לב לעובדה כי ניתנה לנתבע 3, שהינו ערב לחובות הנתבעת 1 יחד עם הנתבע 2, רשות להתגונן הן בטענה כי הוראת סעיף 6(4) לכתב הערבות הינה תנאי מקפח בחוזה אחיד והן בטענה היורדת לשורש סכום התביעה, המבוססת על הוראת סעיף 7(א) לחוק הבנקאות, מוצאת אני ליתן אף לנתבעים 1-2 רשות להתגונן בהן.
טענות אלה הנוגעות, בין השאר, לעצם שיעורו של החוב לתובע (סכום התביעה)
אינן על פי טיבן וטבען ייחודיות לנתבע 3 ועומדות רק לו כהגנה אפשרית.
טענות אלה משותפות לכל הנתבעים (לעומת חזית שנתגלעה בעניינים אחרים בין הנתבעים 1-2 לנתבע 3) ומשכך סבורה אני כי יש לנהוג עימם בעניין זה מנהג שווה.
משטענות אלה תתבררנה בעניינו של הנתבע 3 ראוי, לדידי, לאפשר בירורן אף אל מול הנתבעים 1-2, כאשר להערכתי התשתית הראייתית בעניין זה תהא משותפת ואחת.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל מוצאת אני להיעתר לבקשה בחלקה וליתן לנתבעים 1-2 רשות להתגונן בטענות המפורטות לעיל.
תצהירו של הנתבע 2 בהתייחס לטענות אלה ישמש ככתב הגנה.

הוצאות בקשה זו בסך של 10,000 ₪ ישולמו על פי התוצאה בתביעה.

ההחלטה ניתנה על ידי כרשמת.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים כמקובל.

ניתנה היום, כ"ז טבת תשע"ה, 18 ינואר 2015, בהעדר הצדדים













תאק בית משפט מחוזי 39058-01/14 סמרט דיאמונד אינטרפרייזס בע"מ, דידיה שטיין נ' דה סטייט בנק אוף אינדיה, אבנר אברהם שנור (פורסם ב-ֽ 18/01/2015)