פסקי דין על חב' ארטיפו בע"מ | פסקי דין על סאסי שחר | פסקי דין על גולדמן יעקב | פסקי דין על ברנשטיין מירי | פסקי דין על חב' אליהו חברה לביטוח |

69278/97 א     26/01/2005




א 69278/97 חב' ארטיפו בע"מ נ' סאסי שחר, גולדמן יעקב, ברנשטיין מירי, חב' אליהו חברה לביטוח בע"מ




1
בתי המשפט
א 069278/97
בית משפט השלום תל אביב-יפו
26/01/2005
תאריך:
כב' השופט צבי כספי

בפני
:

חב' ארטיפו בע"מ

בעניין:
תובע
נ ג ד
1 . סאסי שחר

2 . גולדמן יעקב

3 . ברנשטיין מירי

4 . חב' אליהו חברה לביטוח בע"מ
נתבעים
פסק - דין

התובעת היא חברה בע"מ אשר עסקה ביבוא, מכירה והרכבה של מטבחים לבתי מגורים עד אמצע חודש מרץ 1997; בעלי השליטה בתובעת היו הגב' שושנה גל, אשתו של המצהיר מטעמה של התובעת מר חנוך גל (להלן: "שושנה" ו "חנוך" בהתאמה) וכן אחד בשם משה בן אבי.
התובעת הפעילה חנות ואולם תצוגה בהרצליה ברח' משכית 22 (להלן: "החנות") וכן החזיקה במחסן במושב חגור שהיה שייך לאחד בשם אברהם נטף (להלן: "המחסן" ו "נטף" בהתאמה) שם הייתה התובעת מאחסנת את סחורתה.
העובדות הנ"ל המפורטות בסעיפים 2, 3 לתצהירו של חנוך, כמו גם בסעיף 2 לתצהירו של נטף, אינן שנויות במחלוקת וידועות היטב לצדדים, בהתחשב בכך שהנתבע מס' 1 (להלן: "סאסי") היה קבלן הובלות שפעל בשירות התובעת (סעיף 4 לתצהירו), הנתבע מס' 2 (להלן: "גולדמן") היה עובד שכיר של התובעת שהיה מומחה להרכבת מטבחים והיה מרכיב את המטבחים שנרכשו על ידי לקוחותיה
[ סעיף 8 לתצהירו של גולדמן, עדותו בעמ' 57 לפרוטוקול שורות 12, 13 וראה גם סעיף 36 לתצהירו של חנוך (למען הפשטות סומן על ידי פרוטוקול הדיון בשמיעת הראיות, שנוהל במספר ישיבות, בספרור ידני שוטף ועוקב והתייחסותי אליו ב

פסק דין
זה תהייה לפי ספרור ידני זה) ]; גם הנתבעת מס' 4 (להלן: "חברת אליהו") מודעת לעובדות הנ"ל בהיותה המבטחת של התובעת.
עיקרה של התביעה נוגע לנזקים שנגרמו לתובעת בגניבה שאירעה לטענתה במחסן, בלילה שבין 10.3.1997 ל 11.3.1997 מועד בו רוקן המחסן, לטענת התובעת, מתחולתו.
התובעת מייחסת את ביצוע הגניבה לסאסי, בעזרתו של גולדמן ותובעת מהם את שווי הפריטים שנגנבו כמי שביצעו את הגניבה; כן נתבעת גם חברת אליהו כפי חבותה לפי הפוליסה נספח א' לתצהירו של חנוך.
התביעה נגד הנתבעת מס' 3 (להלן: "ברנשטיין") נוגעת לשווי של מטבח, לרבות אביזרים שונים, שנמכר לה על ידי סאסי, ואשר לטענת התובעת נגנב על ידי סאסי מהמחסן יחד עם שאר הפריטים שנגנבו כאמור לעיל ועל כך יורחב בהמשך הדברים (להלן: "המטבח").
סיפורו של המטבח, שעמד במרכז פרשת הראיות, הוא סיפור מוזר, לוטה בערפל ממש כפי שהראיות שנשמעו בתיק משאירות את התמונה כולה בלתי ברורה, בין היתר מכך שבעלי הדין וחלק מהעדים הקרובים להם, לא מסרו בתצהיריהם ובעדותם את האמת או את מלוא האמת.
אין חולק על כך שהמטבח שנמסר לברנשטיין היה אחד משני מטבחים שנמכרו בזמנו על ידי התובעת לעו"ד ירון לבנשטיין להרכבה בשנים מבתי מגוריו כפי טפסי ההזמנות נספחים ב' לתצהירו של חנוך (להלן: "המטבחים").
לפי תצהירו של חנוך ניתן להבין ששני המטבחים היו במחסן עובר לגניבה ונלקחו ממנו בעת הגניבה (סעיפים 6, 8 ו 11 לתצהירו של חנוך) אולם גם מרשימת הפריטים שנגנבו מהמחסן, כפי שהוכנה על ידי שושנה (נספח ד'2 לתצהיר חנוך) וגם מעדותם של סאסי וגולדמן, שלעניין זה אני מקבל אותן, נראה שרק מטבח אחד מבין השניים היה מצוי במחסן עובר לגניבה (היקר מביניהם, הוא "המטבח" ככינויו כאן והעומד במרכז הפרשה) בעוד המטבח השני כבר הורכב באחד מבתיו של עו"ד לבנשטיין (עדות סאסי בעמ' 41 לפרוטוקול שורות 18 עד 20 ועדות גולדמן בעמ' 61 לפרוטוקול שורות 3 ו 5).
כאמור לעיל, "סיפור" המטבח הוא סיפור מוזר; עו"ד לבנשטיין לא תבע את התובעת בגין אי אספקת המטבח, למרות שתמורתו שולמה על ידיו לתובעת ונראה שאין בדעתו לעשות כן, הגם שבידיו שטר בטחון המקנה לו זכות תביעה אישית נגד שושנה או חנוך (סעיפים 10 ו 28 לתצהירו של חנוך וראה גם עמ' 26 לפרוטוקול); לא הובררה סיבת "נדיבותו" או העדר התעניינותו של עו"ד לבנשטיין במטבח; אם הדברים נכונים, הרי יתכן שלפחות לעניין התביעה נגד ברנשטיין דין התביעה להדחות מכך שאפילו נגנב המטבח מהתובעת ויש לראות את ברנשטיין כמעוולת בגזל, לא נגרם לתובעת נזק מאותה עוולה בהתחשב בכך שהתביעה הועמדה כך שהיא תביעה כספית בלבד ולא תביעה להחזרת המטבח (ראה הסכמת הצדדים בתיק המ' 134697/97); לאור תוצאות הדיון כנגד הצדדים האחרים אני מעדיף לבסס את פסק דיני גם באשר לברנשטיין על אותן קביעות מבלי לנקוט עמדה באשר לאפשרות דחיית התביעה מהסיבה שלעיל.
תחילת הפרשה נשוא הדיון היא ביום 5.3.97 מועד בו ברח שותפה של שושנה, מר בן אבי לחו"ל בהשאירו את התובעת כשהיא נושאת בחובות רבים (סעיף 12 לתצהיר חנוך).
יום למחרת נכנס חנוך לענייני התובעת, לטענתו במינוי כמנהל תפעול, והוא פעל בעיסקי התובעת עד ליום מינויה של כונסת הנכסים לתובעת ביום 13.5.1997, היינו תקופה של 7 ימים, במהלכם ארעה הגניבה מהמחסן (סעיפים 13, 14 ו 32 לתצהירו וכן נספח ז' לתצהירו של סאסי).
נראה שלאחר תחילת פעולת כונסת הנכסים, הפסיק חנוך את פעילותו כ"מנהל התפעול" והדיון נוגע למעשה לאשר התחרש בין הימים 6.3.97 ל 13.3.97.
אין חולק על כך שסאסי נטל את המטבח מהמחסן וכי הוא נמכר על ידיו לאחר מכן (לכך עוד אחזור) לברנשטיין.
סאסי טוען שאת המטבח נטל פיזית מהמחסן ביום 10.3.97 בשעה 20.00 (עדותו בעמ' 38 לפרוטוקול שורות 3 עד 14); לטענתו, עניין זה היה מסוכם בינו לבין חנוך כאשר המטבח נלקח על ידיו במסגרת תשלום חוב של התובעת בגין הובלות שביצע עבורה (סעיפים 33 עד 40 לתצהירו של סאסי).
למרות שהתביעה נגד סאסי מתייחסת לשווי הנטען של כל הפריטים שהיו במחסן, מערכת הראיות התרכזה בשאלת המטבח ולא בכדי.
בחקירתו במשטרה הועמד סאסי בפני
האשמה לפיה גנב את המטבח (בלבד) ולכך ענה, במידה רבה של צדק, כי אילו היה לוקח את המטבח, מדוע שיימנע מלקחת את כל הפריטים במחסן (נספח ט' לתצהירו של חנוך; להלן: "אמרת סאסי").
סאסי "אחסן" את המטבח במשאיתו עד למועד שבו נמכר המטבח על ידיו לברנשטיין; רו"ח בכמאייר, שהיה הקונה המיועד הראשון למטבח, ראה אותו במשאית, וכך גם ברנשטיין והארכיטקטית שפעלה מטעמה הגב' אסתי אשר (עדות בכמאייר בעמ' 50 לפרוטוקול שורות 18 עד 20; עדות ברנשטיין בעמ' 54 לפרוטוקול שורות 15 עד 17 ועדות אסתי אשר בעמ' 64 לפרוטוקול שורה 6).
סביר להניח שאם לא היה מקום אחר לסאסי לאחסן בו את המטבח אלא במשאיתו, במשך כל התקופה בה ניסה למכור אותו, הדבר מעורר שאלה לגבי הפריטים האחרים מהמחסן אשר הוא נחשד בגניבתם.
בנוסף, המטבח היה הפריט היחיד שנמצא מתוך כלל הפריטים שנגנבו, לכאורה, מהמחסן.
חנוך מכחיש את מכירת המטבח לסאסי ולטענתו, נגנב המטבח כפי שנגנבו כל הפריטים במחסן על ידי סאסי.
שאלה ראשונה לדיון היא על כן, האם בכלל היה קיים חוב של התובעת לסאסי, דבר העומד בבסיס הטענה לפיה נמסר המטבח בהסכמה כתשלום על חשבון החוב.
סאסי מצביע על שתי סדרות של שיקים שלא נפרעו ואשר נמסרו לו על ידי התובעת.
סדרה אחת, 3 שיקים על סך של -.28.100 ₪ משוכים על בנק הפועלים בע"מ, נספח א' לתצהירו (להלן: "שיקים א'"), לגביהם נטען על ידיו שהם לא הוגשו לפירעון לפי בקשתם של בן אבי או שושנה (סעיפים 15 ו 16 לתצהיר); סדרה שניה של 4 שיקים שנמשכו על בנק לאומי בע"מ בסך של -.17,643 ₪, נספח ב' לתצהיר סאסי (להלן: "שיקים ב'") לא כובדו על ידי הבנק הנמשך (סעיף 17 לתצהיר).
לטענתו של סאסי, הייתה הנתבעת חייבת לו סכומים נוספים, לפי רישומים שונים שנערכו על ידיו אולם אין בדעתי להכריע בעניין זה; לטענתו של סאסי הוא קבל לרשותו את המטבח תמורת חלק החוב בסך של -.18,000 ₪ וכן קבל לבעלותו את רכב התובעת מסוג רנו אקספרס שנת 1990 (להלן: "הרנו") תמורת מחיקת סכום של -.15,000 ₪; סכומים אלו נופלים מסכומי השיקים כך שאיני רואה צורך לדון בשאלת יתרת החוב המגיע לסאסי, לטענתו (ראה עדותו של סאסי בעמ' 33 ו 34 לפרוטוקול).
יאמר שסאסי, לא הביא כל תיעוד חשבוני שיש בו כדי לבסס את גובה חובותיה של התובעת אליו, אם בכלל, וזאת למרות שהוצע לו להביא לבית המשפט את דוחותיו למע"מ אך הוא לא עשה כן (עמ' 37 לפרוטוקול) ולמרות העובדה שלכאורה אמורה להיות לו מערכת חשבונות מסודרת, פחות או יותר, בהתחשב בך שהוא העסיק את רואה החשבון בכמאייר לצורך ניהול חשבונותיו ומכאן גם היכרותם (סעיף 33 לתצהיר סאסי; סעיף 2 לתצהיר בכמאייר).
אין זה המקרה היחיד בדיון שבו סאסי נמנע מלהמציא ראיות, בין שחייב בהמצאתן ובין אם לאו.
חנוך טען שהשיקים א' זויפו באופן שהחתימה האמורה להיות חתימתו של בן אבי על גבי השיקים נרשמה על ידי סאסי; בהסכמת הצדדים מונתה הגב' אורה כבירי, גרפולוגית, לבחון את השיקים א' ולקבוע האם אכן זויפו השיקים על ידי סאסי (ראה פרוטוקול ידני מיום 29.12.99).
הגב' כבירי בדקה את השיקים א' ולדעתה אכן נחתמו השיקים הנ"ל על ידי סאסי בחתימה הנחזית להיות חתימתו של בן אבי; מסקנתה זו של הגב' כבירי לפיה זייף סאסי את השיקים א' אינה מקובלת עלי.
אין מחלוקת שסאסי היה זה אשר רשם את השיקים בכתב ידו, ולעניין זה אין בקביעותיה של הגב' כבירי דבר חדש כלשהו (עדותו בעמ' 34 לפרוטוקול שורות 16 עד 18 ובעמ' 36 בשורות 11, 12); זהו עניין מוזר כשלעצמו אולם אין לכך ולשאלת החתימה על השיקים ולא כלום.
מחקירתה הנגדית של הגב' כבירי עולה כי מסקנתה מבוססת על השוואה בין כתב היד שעל גבי השיקים, שהוא של סאסי ללא ספק, ובין החתימות (עמ' 12 לפרוטוקול בסוף העמוד).
השוואה זו אינה מספקת; לטעמי, לא ניתן לקבוע מסקנה לגבי כך שחתימה כלשהי נעשתה על ידי אדם כלשהו, רק מהשוואה לכתב ידו, כאשר החתימה גם אינה מתיימרת להיות חתימתו שלו אלא של גורם אחר.
יכולתי לקבוע את עמדתי זו גם ללא כל חוות דעת אחרת מכך שבית המשפט איננו קשור עם קביעותיו ומסקנותיו של המומחה הממונה על ידיו והקביעה הסופית בדבר העובדות, לרבות אלו שניתנה לגביהן חוות דעת של מומחה היא ביד בית המשפט [ רע"א 3906/95 אסתר אמר נ. הדר חברה לביטוח בע"מ, פד"י מט3 עמ' 303; ע"א 3811/96כלל חברה לביטוח בע"מ נ. משה ליברמן, פד"י נ3 עמ' 191; ע"א 21660/90 שרה רז נ פרידה לאף ואח' פד"י מז5 עמ' 170; רע"א 2294/02 אילנה כהן נ. הראל חברה לביטוח בע"מ ואח' , "דינים" עליון ס"ב 103 ]. יחד עם זאת, קיבלתי גם חיזוק מקצועי לגישתי זו מחוות דעתו של המומחה יהונתן נפתלי אשר בחוות דעתו קבע חד משמעית שלא ניתן לקבוע שסאסי חתם או לא חתם על השיקים א' רק מתוך השוואת כתב ידו לחתימות.
מר נפתלי מאשר כי בקשתו לקבל דוגמאות חתימה נוספות של סאסי סורבה על ידי סאסי או באי כוחו ונאמר לו שמטרת חוות דעתו היא התייחסות לחוות דעתה של הגב' כבירי בלבד.
זהו מקרה נוסף שלגביו נמנע סאסי מלחשוף מקורות ראייתים הנמצאים ברשותו למרות שהיה בהם כדי לסייע לחשיפת האמת.
"..כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' ,פד"י מז2 עמ' 605 בעמ' 615).
"הימנעות מהבאת ראיה ... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת לחובת הנמנע" [ קדמי, "על הראיות" תשנ"ט - 1999, חלק ג' בעמ' 1391 - 1398, דברים שצוטטו בהסכמה בע"א 1986/92 מדינת ישראל ואח' נ. פואד אסעד קנג' אבו סאלח פד"י נ1 עמ' 499 בעמ' 509 וראה גם ע"א 795/99 אנטוני (טוני) פרנסואה נ. אהוד (אודי) פוזיס, "תקדין" עליון 2000(2) 2147 ].
למרות חלותו ויישומו של הכלל האמור, מצליח סאסי שלא להיפגע מהחסר הראייתי שהוא יוצר; בין שסירוביו הנ"ל היו טקטיקה מחושבת ובין שלמזלו כך יצא; מבחינתו, העדר ממצא באשר לטענה לפיה הוא זייף את החתימות די בו לעניין כך שלא הוכח דבר כנגדו.
לא כך באשר לחסר הראייתי שבראיות התובעת; לבד מחנוך שמסר את התצהיר העיקרי, ולמעשה היחידי עבור התובעת, בולטת היעדרותה של שושנה מדוכן העדים.
היא יכולה הייתה להסביר, להכחיש, או לאשר את העובדה שהתובעת הייתה מאפשרת לסאסי לרשום שיקים בכתב ידו; היא הייתה יכולה לאשר, להכחיש או להסביר משמעותה של חתימה הנחזית ונטענת להיות חתימתה על גבי אחד מסדרת השיקים א', חתימה אשר נטען לגביה שזויפה על ידי סאסי כמו חתימותיו של בן אבי ועדותה בעניין זה היא משמעותית בחסרונה.
כפי שייראה להלן, היעדרותה של שושנה מאולם בית המשפט, יש בה כדי להטיל ספקות רבים גם בנושאים אחרים.
כך או כך, בסופו של דבר, לא הופרכה טענתו של סאסי לחוב של התובעת כלפיו, לפחות בכל הנוגע לשתי סדרות השיקים, ועומדות לזכותו כל חזקות המחזיק בשיקים לפי פקודת השטרות (נוסח חדש).
למרות הכחשותיו של חנוך, נראה כי בתקופה בה הוא נטל חלק בפעילותה של התובעת, היינו בין מועד בריחתו של בן אבי לבין מועד תפיסת רכוש התובעת בידי כונסת הנכסים, עסק חנוך (בין היתר, לפחות) בהברחת רכושה של התובעת על דרך של סגירת חובות עם גורמים שונים בכך שמסר את רכוש החברה, תוך העדפת נושים, בתמורה לחובות כספיים של התובעת.
רמזים לאמור לעיל ניתן למצוא בהחלטת כב' השופטת אלשייך על מינוי כונסת הנכסים הזמנית ככונסת קבועה, מוצג במ/4; יותר מרמזים עולים מהראיות האחרות.
התובעת הייתה חייבת לגולדמן שכר עבודה והעבירה לו תנור אפייה שווה ערך
-.6,000 ₪ על חשבון החוב (עדות חנוך בעמ' 22 שורות אחרונות וכן ראה גם "אמרת שושנה" כפי שלהלן); אדם בשם עקיבא, שרכש מהתובעת מטבח או פריטים כלשהם ולא קבל אותם, נטל מהחנות סחורה בשווי של כ -60,000 ₪ בהסכמתם ונוכחותם של חנוך ושושנה (או בסכום נמוך יותר) כפי עדותה של שושנה במשטרה, נספח ג' לתצהיר חנוך, בעמוד האחרון לעדות (להלן: "אמרת שושנה"); סאסי קיבל ע"ח החוב המגיע לו את רכב הרנו, כפי זכרון הדברים שנעשה עימו, נספח ז' לתצהירו של חנוך וראה סעיף 32.א לתצהירו של סאסי שם הוא מאשר כי הרנו אמור היה "לסגור" את החוב בגין סדרת השיקים ב'; זכרון הדברים מיום 7.3.97 הוא גם נספח ה' לתצהירו של סאסי.
שושנה כאמור לא מסרה עדות במשפט ולמרות זאת מקובל עלי לראות את אמרת שושנה כראיה לפחות לאותם דברים שהם נוגדים את האינטרס של התובעת או שיש בהם כדי להצביע על סתירה בין דברים שנאמרו על ידיה לבין עדותו של חנוך.
על רקע הדברים הנ"ל, טענת סאסי לכך שגם המטבח נמסר לו כתמורה לחוב, או על חשבון חוב, אינה נעדרת בסיס.
לעדותו של סאסי יש תמיכה של ממש בעדותו של רו"ח בכמאייר, הגם שעדות זו גם היא אינה נעדרת תמיהות.
סיפור המעשה לפי סאסי הוא דלקמן (סעיפים 33 עד 35 לתצהירו של סאסי):
ביום 9.3.97 הציע לו חנוך לקבל רהיטים של התובעת בתמורה ליתרת חוב התובעת לסאסי. סאסי ידע שבכמאייר מתעניין ברכישת מטבח ועל כן ביקש לקבל מחנוך מטבח בצבע דובדבן שהיה בתצוגה בחנות, מתוך מטרה למכור אותו אח"כ לבכמאייר.
סאסי העלה בפני
חנוך בעיה והיא שהמטבח הוא מוצר מתצוגה ועל כן פגום אך חנוך אמר לו שבמחסן מצוי מטבח דומה, שנמכר לעו"ד אשר ביטל את העיסקה והוא יוכל לקבל אותו.
סאסי הודיע לבכמאייר שיש אפשרות לרכוש עבורו מטבח. בכמאייר ואשתו הגיעו לחנות והוצגו בפני
חנוך ושושנה על ידי סאסי כמי שיהיו הרוכשים של המטבח לאחר שהביעו את שביעות רצונם מהמטבח "באופן כללי".
בשלב זה, כך עולה מהתצהיר, עדיין אין סיכום כספי בין סאסי ובכמאייר או אפילו דיבור על שיעור התמורה הסביר או הצפוי,עניין מוזר גם הוא; סאסי ניגש לסגור את הדברים עם חנוך, שלא בנוכחות בכמאייר ואז סוכם בינו לבין חנוך על כך שסאסי ירכוש את המטבח (כהגדרתו כאן, קרי מהמחסן) בתמורה לסכום של -.18,000 ₪ מתוך החוב המגיע לסאסי.
בכמאייר מאשר את עיקרי הדברים שנמסרו מפי סאסי. בכך יש סיוע של ממש לעדות סאסי ולטענותיו.
גם לפי בכמאייר הוא ואשתו הגיעו לחנות עם סאסי, ראו את המטבח, פגשו שם את חנוך ושושנה שהוצגו בפני
הם כמנהלי התובעת וסאסי אמר לחנוך שבכמאייר הוא רוכש המטבח.
בכמאייר לא נכח, לדבריו, בהמשך המו"מ בין סאסי לחנוך, וגם בכך הוא מאשר את דברי סאסי.
לאחר מכן הביא סאסי לבכמאייר את המטבח במשאיתו ואמר לו שזה מטבח דומה למטבח שראה בתצוגה ובכמאייר העדיף אפילו לקבל מטבח שלא מתצוגה (סעיפים 4, 5 לתצהיר בכמאייר).
קיימת אי התאמה אחת בולטת בין דברי בכמאייר ועדות סאסי והיא בעייתית גם מבחינת הגיון הדברים.
לפי סאסי, הוא מלכתחילה אמר לחנוך שהוא רוצה לרכוש עבור בכמאייר את המטבח כהגדרתו כאן, היינו המטבח במחסן שאינו מהתצוגה.
בכמאייר לעומת זאת מסתבך בעדותו בעניין זה ולא בכדי; כפי שיצוין עוד, המאפיין את התנהגותם של כל המעורבים בפרשה היא דרגה כזו או אחרת של חוסר יושר או לפחות עצימת עיניים לגבי עניינים העשויים להיות בעלי "כשרות נמוכה".
עלותו של המטבח לקונה צד ג' היא ידועה, ועומדת על סכום של כ -.60,000 ₪ לרבות כל אביזריו, כפי שנמכר המטבח לעו"ד לבנשטיין (ראה נספח ב' הנ"ל לתצהיר חנוך).
סאסי טוען שבקבלת המטבח על ידיו, הוא מחל על חוב של -.18,000 ₪ בלבד. גם אם אניח שלסאסי כישורי מו"מ יוצאים מהרגיל, לא ברור מדוע חנוך, שנכנס לעסקי החברה על מנת לעזור בניהולה, במצב בו היא לקראת קריסה, והוא בעל ניסיון גדול בניהול פרוייקטים (עדותו בעמודים 4 , 6 ו 14 לפרוטוקול), יסכים למכור לו, תוך העדפתו על נושים אחרים, מטבח בשליש מחירו, כאשר מדובר במטבח שלכאורה מכור לגורם שלישי.
בכמאייר, כרואה חשבון, אמור להבין שמכירת מטבח בפחות משליש מערכו על ידי סאסי, יש בה משהו "fishy"; מצבה של התובעת היה צריך להדליק אור אדום אצל בכמאייר לכך שמכירת המטבח, בצורה בה הוא נמכר, דרך סאסי, ובמחיר בו הוא נמכר, עשויה להיות "בלתי כשרה" בלשון המעטה ויש להניח שהאור אכן דלק אלא שלבכמאייר לא היה אכפת, לפחות באותו שלב; אני ער לכך שהוא לא רכש את המטבח בסופו של דבר.
ברור שבכמאייר יימצא נקי, או לפחות יש לו תרוץ ראוי, אם המטבח הוא פריט מתצוגה שידוע לכל שמחירו נמוך; קנייתו, במקרה כזה, במחיר נמוך נושאת אופי כשר לכאורה.
עמדתו של בכמאייר בעניין זה אינה עקבית.
בתצהירו הוא אומר שהיה אמור לרכוש מטבח מתצוגה ושמח לאחר מכן שסאסי הביא מטבח ארוז; בעדות הוא אומר שהוא דיבר עם סאסי על מחיר שבין -.12,000 ל -.14,000 ₪ והמחיר היה כה נמוך הואיל ומדובר במטבח מתצוגה; סאסי הביא לו מטבח אחר וחדש אבל לא דובר על שוני במחיר כי אין הבדל בין מחיר של מטבח חדש למחיר של מטבח מתצוגה (דברי הבל אם יורשה לי לומר) ועוד אמר כי לא עניין אותו אם המטבח הוא מתצוגה או לא, וגם אלה דברים לא ראויים ולא נכונים בהתחשב בדבריו הקודמים ובתצהירו [ראה עמ 50 שורות 10 עד 17; ראה גם הודעתו השניה של בכמאייר במשטרה, נספח יב' לתצהיר חנוך, שם הוא מדגיש חזור והדגש את היות המטבח פריט מתצוגה ].
וכך נשאר סתום בעיני המעבר שבין מטבח מתצוגה למטבח חדש באריזה, שבסופו של דבר נמכר לברנשטיין.
למרות סתירות אלו ועוד פחותות מהן שאיני רואה צורך להזכיר, רואה אני לקבל כעובדה את מכירתו של המטבח לסאסי על ידי חנוך בשם התובעת.
בנושא זה מסיעים לעדותו של סאסי שלשה גורמים: האחד, העובדה שחנוך אכן נפטר מפריטים שונים של התובעת לצורך כיסוי חובות לרבות מכירת הרנו לסאסי; השני, הסיוע שיש לעדותו של סאסי בעדותו של בכמאייר; נכון שבכמאייר הוא מעורב בפרשה, לפחות בעקיפין, ויש לו אינטרס לפחות כלפי ברנשטיין שרכשה את המטבח לאחר שהוא לא רצה בו ובתיווכה של אסתי אשר, שהכירה את ברנשטיין ובכמאייר; נכון גם שיש סתירות בעדותו, אך בסופו של דבר, גם אם משקלה של זו קטן יותר ממה שיכול היה להיות, עדיין אין לשלול אותה מכל וכל; שלישית, היעדרותה של שושנה; עדותה של שושנה הייתה יכולה לסייע לדברי חנוך שהוא מעולם לא פגש את בכמאייר בחנות (סעיף 33 לתצהירו בפיסקה ג') או להפך, לסייע לדברי בכמאייר לכך שאכן הייתה פגישה כאמור ובה סוכם למעשה על מכירת השרשרת של המטבח, לסאסי ובכמאייר בהמשך.
הרבה דברים נותרו לוטים בערפל; כך אולי, יכול ואכן סיכמו סאסי וחנוך על מכירת המטבח מהתצוגה, אך לא על מכירת המטבח מהמחסן, אפשרות שאיש לא טען לה ועל כן אין לה משקל בקביעת הדין; יכול וחנוך ושושנה חלוקים ביניהם בדבר ניהול הדברים אצל התובעת, אז ועתה; לפי סאסי לא אירעה גניבה במחסן כלל ועיקר, וריקון המחסן היה ביום של פריצה שנעשתה על ידי חנוך בסיועו של סאסי (עמוד ראשון ועמוד אחרון לאמרת סאסי; מעניין לציין כי למרות שסאסי מודה במפורש בסיוע לחנוך בריקון המחסן, לא נאחזה המשטרה בקצה חוט זה על מנת להמשיך את החקירה מכאן, דבר שהיה יכול להביא לפענוח הפרשה כולה); בסעיפים 43 ואילך לתצהירו, מוסיף סאסי שהתביעה נגדו מקורה בכך שחברת אליהו דחתה את התביעה לתשלום תגמולי ביטוח של התובעת וחנוך חש מאוים על ידי עו"ד לבנשטיין, שבידו שטר ערבות של שושנה.
גם גולדמן בתצהירו טוען שהתביעה נגדו מקורה בחוסר הרצון שלו לשתף פעולה עם חנוך ושושנה בהפללתו של סאסי (לדוגמה, סעיף 5 לתצהיר); מאידך, מעיד גולדמן כי שושנה, אותה הזעיק למחסן לאחר שגילה את הגניבה, הייתה מופתעת ובמצב של פאניקה (עמ' 60 לפרוטוקול). שאלה היא האם ייתכן והפריצה אכן בוימה על ידי חנוך בעזרתו של סאסי, אולם שלא בידיעת שושנה? אולי שלא בהסכמתה?
כאמור, היעדרותה של שושנה מהדיונים לא מסייעת לבירור הנושאים הנ"ל.
בנוסף לכל האמור לעיל באשר לפרשת הראיות ומשקלן, מהראוי להוסיף שכדי להביא למסקנה שסאסי גנב את המטבח ואת תחולת המחסן, היה צורך בראיות "חזקות יותר" מהרגיל ובוודאי לא הראיות הקיימות, שהן "חלשות" כפי שהובהר לעיל.
ב "פס"ד זיקרי" (ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ. כלל חברה לביטוח בע"מ, פד"י מ1 עמ' 589) קבע כב' השופט בך (בהסתייגויות שונות שאינן משנות כאן) כי הצד, שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים.
דעתו של כב' הנשיא ברק הייתה שונה, לכאורה, בכך שקבע שאין רמת הוכחה שהיא בגדר אמת ביניים, בין רמת הוכחה "אזרחית" לרמת הוכחה "פלילית" אך לעומת זאת, כמות הראיות הדרושה כדי להקים את ההוכחה האזרחית, עשויה להיות גבוהה יותר במקרים מסוימים; דברים אלה חוזקו גם על ידי כב' השופט טירקל.
מכל מקום, נראה שגישתו של כב' השופט בך, הגם שהייתה דעת מיעוט, מצאה לה מהלכים לא מעטים והיא מהדהדת בין פסקי הדין וההלכות המשפטיות עד כי בספרו של כב' השופט קדמי היא מוזכרת כגישה "לגיטימית", כמו דעת הרוב ב"פס"ד זיקרי" (קדמי, "על הראיות" חלק ג' עמ' 1316, 1317; ראה גם פסק הדין ע"א 8308/00 כור מתכת בע"מ נ. מי גולן אנרגיות רוח בע"מ, פד"י נז5 עמ' 721, בעמ' 729 הנחזה כמאמץ את פסק דינו של כב' השופט בך, פסק הדין ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ. מג'ידה לידאווי ואח', פד"י נו6 עמ' 874 המאמץ את גישת כב' הנשיא ברק ופסק הדין ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ. אילנה סנדובסקי ואח', פד"י נז5 עמ' 776 המשאיר את שתי הגישות בצריך עיון).
כשלעצמי, אינני רואה הבדל ממשי בין "רמת הוכחה" גבוהה יותר לבין קיומה של רמת הוכחה בעלת מידה שווה אך ב"כמות ראיות" גדולה יותר; אין מדובר אלא בהבדל סמנטי שאין לו, בכל הכבוד, כל משמעות; תקרא לכך רמת הוכחה גבוהה יותר, או כמות ראיות גדולה יותר, כך או כך הכוונה היא שלא די באותן ראיות "רגילות" ויש צורך במעט יותר ראיות, בכמות או במשקל או ברמה, כאשר מבוקש לקבוע במסגרת הליך אזרחי כי מאן דהו עשה מעשה פלילי.
לא מצאתי ראיות כאלה שדי בהן כדי לקבוע שסאסי גנב את המטבח, ומכאן, קל וחומר, שגנב את תוכנו של המחסן.
בקביעה זו די למעשה כדי לסיים את פרשת התיק כולו בכל הנוגע למחסן והמטבח.
כשם שדין התביעה נגד סאסי להדחות, כך גם נגד גולדמן, שהיא נגזרת מהתביעה נגד סאסי, כאשר התובעת רואה בגולדמן, ללא ראיה של ממש (ואיני צריך להרחיב בכך) שותף למעשיו של סאסי.
משקבלתי כעובדה שהמטבח נמכר לסאסי כדין, שוב אין עומדת כל עילת תביעה נגד ברנשטיין שרכשה אותו מסאסי.
גם התביעה נגד חברת אליהו נידונה לדחייה. אין חולק על כך שהמחסן לא נפרץ וכי הגנבים חדרו אליו באמצעות מפתחות. אין חולק על כך שסאסי וגולדמן החזיקו בידיהם מפתחות של המחסן, כמו גם, כמובן, חנוך ושושנה.
מאחר ולא מצאתי שיש מקום לקבוע שסאסי או גולדמן גנבו את רכוש התובעת מהמחסן, הרי שמצב הראיות הקיים אינו יכול לשלול מעורבות של חנוך בביום הגניבה (ואיני קובע דבר פוזיטיבי בעניין זה).
די באי השלילה הנ"ל כדי להעמיד את התובעת במצב ראייתי נחות בכל הנדרש להוכחת הגניבה כלפי המבטחת, חברת אליהו. [ ע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פד"י מז1 עמ' 873 - דעת הרוב (להלן: "פס"ד וייסנר"); כב' השופטים נתניהו, גולדברג ואור בפסק הדין ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פד"י מז5 עמ' 661 ].
וכך מסוכמים הדברים ב"פסה"ד וייסנר" הנ"ל בדברי כב' השופטת נתניהו (עמ' 850-851): "...ביטוח פריצה, גניבה, שוד וכו' הוא ביטוח של סיכון הנגרם מטבעו במעשה מכוון בידי אדם. באין הגדרה אחרת בפוליסה, יש לתת למונחים אלה את המובן המקובל שלהם ולפיו אין אדם גונב או שודד מאת עצמו ואינו פורץ אצל עצמו, או את התוכן שלהם בחוק העונשין, תשל"ז - 1977...גניבה, על-פי הגדרתה בסעיף 383 לחוק העונשין, מכילה את האלמנט של "בלי הסכמת הבעל"...לפיכך, על בעל הנכס המבוטח להוכיח לא רק את החיוב - את המעשה הנחזה, אלא גם את השלילה - שהמעשה לא נעשה בידיו הוא או בהסכמתו...השלילה...אינה חריג לאחריות של המבטחת, שעליה להוכיחו. השלילה היא מרכיב של "מקרה הביטוח", שהוא עילת התביעה של המבוטח, ואותו עליו להוכיח. בצדק העיר הנשיא המלומד, כי הנטל על המבוטח הטוען לגניבה ופריצה אינו כבד מנשוא. מבוטח תמים ונקי כפיים לא יתקשה בדרך כלל להרימו. כשמדובר בפריצה, הקושי כרגיל הוא לאתר את הפורץ או הגנב, לא את העובדות המצביעות על הפריצה והגניבה, שהן ברוב רובם של המקרים בידיעת המבוטח. די לו למבוטח להוכיח את העובדות הנחזות ולשלול בעדותו כי ידו הייתה באירוען, כדי שחובת הבאת הראיות תעבור אל המבטחת. המבטחת היא שתתקשה בדרך כלל, מטבע הדברים, להוכיח אחרת. אך אם תצליח להעלות עובדות מחשידות, יהיה על המבוטח להתמודד אתן, וספק, אם יישאר, יפעל נגדו".
ספק אכן נותר, ועל כן דין התביעה נגד חברת אליהו להדחות.
נותרת טענה אחת של התובעת כלפי סאסי והיא שהוא חייב לה סכומי כסף בגין שכירות אולם/מרתף, המצוי בצמוד לחנות, אותו שכר ממנה לצרכיי עריכת מסיבות (סעיף 32.ב. לתצהיר חנוך).
חנוך טוען לחוב דמי שכירות בסך של -.1,500 $ ומע"מ ליום לתקופה של ששה ימים, מיום 7.3.97 ועד 12.3.97.
גם בנושא זה הראיות, ככל שמצויות, מפנות לכיוונים בלתי ברורים; באמרת סאסי מאשר הנ"ל כי הוא ערך אירוע באולם בליל הגניבה והיה אמור לשלם עבור כך לתובעת סך של -.1,000 $ וכך גם בסעיף 49 לתצהירו, שם הוא טוען כי שכר את האולם מהתובעת ליום אחד; לפי בכמאייר, מסר לו סאסי שהוא קבל מהתובעת את האולם לשימוש, לכל תקופת השכירות של האולם על ידי התובעת, כתמורה לחוב שהתובעת חייבת לו (אמרת בכמאייר בעמוד אחרון).
הנה כי כן, שלש תקופות שימוש באולם, כל אחד וגירסתו.
לתצהירו של חנוך צורפו שני חוזים שנכרתו בין התובעת לבין חברה בשם "דה סקי איז דה לימיט הפקות בע"מ|" (להלן: "חברת סקי") לפיהם שכרה חברת סקי את האולם מהתובעת, בשני מקרים, לקיום שני אירועים, אחד בפברואר 1997 והשני לאירוע ביום 8.3.97, תמורת סכום של -.1,500 $ לאירוע (נספחים ח'1 ו ח'2 לתצהיר חנוך).
כמה דברים נלמדים מחוזים אלה: ראשית, לא סביר להשכיר את האולם לצורך קיום אירועים באופן שוטף, היינו תשלום יומי כפי שטען לו חנוך, כאשר מדובר בהשכרה לאירועי סוף שבוע וכל פעם נעשה חוזה נפרד.
שנית, לא ניתן ללמוד מסכום ההשכרה לחברת סקי את הסכום שלגביו התחייב סאסי.
שלישית, נסתרת מניה וביה טענת חנוך על כך שסאסי שכר את האולם לתקופה שמיום 7.3.97 ועד 12.3.97, כאשר החוזה ח'2 עניינו השכרה לחברת סקי ליום 8.3.97.
יתר על כן, נספח ח'3 לתצהיר חנוך הוא קבלה שהוצאה על ידי התובעת לסאסי, עבור סכום של -.2,100 ₪ ששולמו על ידיו כמקדמה על חשבון שכירות האולם ליום 7.3.97.
גם תביעה זו אינה מוכחת על כן כראוי; גם בעניינה יש בטענות חנוך אולי יסודות של אמת אולם סביב מעט הנגלה קיים הרבה ערפל.
סוף דבר הוא שהתביעות נדחות.
בנסיבות המקרה ראוי כל צד שיישא בהוצאותיו, לבד מחברת אליהו שזכאית להוצאותיה.
מעטים המקרים שבהם מתגלה ה"ישראלי המכוער" בכל גווניו כמו במקרה זה. בין שמדובר בחנוך, מנהל חברה ובעל מעמד בחברה ציבורית ידועה, שלמצער נקט פעולות של הברחת נכסים ואולי גם ביים או ניסה לביים גניבה; בין שמדובר בסאסי, קבלן הובלות, שלמצער, לטענתו, סייע לביים גניבה; בין שמדובר בגולדמן, פועל שכיר, שלא דנתי בעניינו ממשית, אבל ורק ברמז, מסר שני תצהירים סותרים, כאשר ההסבר לכך אינו משכנע וגם חלקים נוספים מעדותו הקשורים בפעולותיו בבית ברנשטיין אינם משכנעים; בין שמדובר בברנשטיין, שגם בעניינה לא הייתי צריך לדון ארוכות, אך לצורך האמור לעיל יאמר כי גם היא טרחה לעצום את עיניה ולא לשאול שאלות רבות מידי בכל הנוגע למטבח השווה עשרות אלפי שקלים והנרכש על ידיה בסכום מזערי, כאשר לפחות בעלה, שהוא נגר (ולטעמי גם היא, אך לא ארחיב בכך), היה אמור לדעת את המחיר האמיתי של המטבח כמו גם חברתה שייעצה לה, הארכיטקטית גב' אשר. אציין רק למען סבר העין בכל הנוגע לפסיקת ההוצאות שטענותיה של ברנשטיין או של הגב' אשר, עדתה, לפיהן מחיר המטבח שיקף את מצבו הלא תקין, אינן מקובלות עלי מכך שהיא הייתה אמורה לרכוש מטבח חדש לפנטהאוז החדש אותו רכשה זמן קצר קודם לכן.
כולם היו מוכנים לפעול ברמה כזו או אחרת של חוסר יושר ולו על מנת ל"חסוך" או להרוויח, כמה אלפי שקלים; מהראוי שיישאו בהוצאותיהם.
אין בכך כדי לפטור את התובעת ואת ערביה מתשלום הוצאות לחברת אליהו וכן למדינת ישראל; זו האחרונה מהדין שישולמו לה הוצאות מכך שהתובעת לא מצאה לנכון להקפיד עם הוראות בית המשפט באשר לדרך הגשת הסיכומים, לעניין אורך הסיכומים, גודל אות ההדפסה ורווחי השורה, כך שבפועל הוגשו לבית המשפט סיכומים ארוכים יותר מאשר הוחלט עליהם ובפורמט פחות נוח.
קביעת בית המשפט באשר לאמור לעיל אינה בגדר של המלצה או בקשה אלא היא בגדר של צו, ככל צו של בית המשפט, שיש למלא אחריו ככתבו ולשונו.
דין הוא שבגין אי מילוי הוראות אלו תחויב התובעת בהוצאות לטובת אוצר המדינה [ ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ. בנק למסחר בע"מ פד"י, מז5 עמ' 133 בעמ' 142, 143; ע"א 700/89 חברת החשמל לישראל בע"מ נ. מליבו ישראל בע"מ, פד"י מז1 עמ' 667 דברי כב' השופט חשין בעמ' 691 עד 693 ].
סוף דבר: התביעות נדחות; התובעת תשלם לחברת אליהו את הוצאותיה בצרוף ריבית והצמדה עליהן מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך של
-.15,000 ₪ ומע"מ בצרוף ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.
בנוסף תשא התובעת בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של -.3,000 ₪ ומע"מ בצרוף ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום ט"ז בשבט, תשס"ה (26 בינואר 2005) בהעדר הצדדים

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים

ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי

צ. כספי, שופט
069278/97א 120 לילי שוורץ








א בית משפט שלום 69278/97 חב' ארטיפו בע"מ נ' סאסי שחר, גולדמן יעקב, ברנשטיין מירי, חב' אליהו חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 26/01/2005)