פסקי דין על גבאי אבי | פסקי דין על כלל חברה לביטוח | פסקי דין על קדמי סוכנות לביטוח (1993) | פסקי דין על הפניקס חברה לביטוח |

10476-05/13 עא     28/01/2015




עא 10476-05/13 גבאי אבי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, קדמי סוכנות לביטוח (1993), הפניקס חברה לביטוח בע"מ




בעניין: גבאי אבי

ע"י ב"כ עוה"ד גלעד ושימקין

המערער
נ ג ד
1. כלל חברה לביטוח בע"מ
(נמחקה)
2. קדמי סוכנות לביטוח (1993)

משיבה 2 ע"י ב"כ עוה"ד זילברג

3. הפניקס חברה לביטוח בע"מ
(נמחקה)
המשיבות
פסק דין
בפני
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופט מנחם קליין), שניתן בת.א. 52512/06 ובת.א. 09-09-20595, ביום 14.03.13, במסגרתו נדחתה תביעת המערער לתשלום סך של 136,351 ₪ בגין רשלנותה של משיבה 2 בטיפול בתביעתו מול חברות הביטוח.

העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא

1. המשיבות 1 ו-3, כלל חברה לביטוח בע"מ
(להלן: "כלל") והפניקס חברה לביטוח בע"מ
(להלן: "הפניקס"), הינן חברות הביטוח מהן רכש המערער, גבאי אבי
(להלן: "המערער" או "המבוטח") את פוליסות הביטוח נשוא ערעור זה.

המערער רכש מכלל פוליסה לביטוח תאונות אישיות שכללה תגמולי אי כושר ופיצוי בגין נכות, ומהפניקס רכש פוליסת ביטוח חיים וביטוח נוסף של נכות עקב תאונה.

2. המשיבה 2, קדמי סוכנות לביטוח בע"מ (להלן: "המשיבה" או "סוכנות הביטוח") שימשה כסוכן ביטוח של חברות הביטוח הנ"ל.

3. ביום 4.11.02 עבר המערער תאונה, שהוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה. ביום 21.11.04 נקבעה למערער נכות צמיתה בשיעור 15%, באופן רטרואקטיבי מיום 01.02.04. ואולם, בעקבות ערר שהגיש, נקבעה ביום 11.5.06 נכותו הצמיתה בשיעור 58%, ולאחר הפעלת תקנה 15, הועמדה הנכות בסופו של דבר על 87% נכות לצמיתות, כאשר הוועדה קבעה כי הנכות הצמיתה תחול רטרואקטיבית מיום 01.02.04.

3. לאחר שנקבעה נכותו הסופית בערר, הגיש המערער דרישה לקבלת פיצוי בגין נכותו על פי הפוליסות, הן מכלל והן מהפניקס, ואולם שתי הדרישות נדחו על ידי חברות הביטוח בטענה כי התביעות התיישנו.
לאור זאת, הגיש המערער ביום 19.07.06 תביעה לבית משפט קמא (ת.א. 42512/06) כנגד המשיבים. כנגד סוכנות הביטוח בטענת רשלנות, וכנגד חברות הביטוח בטענות על פי הפוליסות לקבלת התגמולים בגין נכותו.
ביום 29.12.08 ניתן

פסק דין
חלקי (כב' השופט יחזקאל הראל) במסגרתו נדחו התביעות לקבלת תגמולי הנכות כנגד כלל והפניקס מחמת התיישנות, כאשר בית המשפט התבסס על ההלכה שנקבעה בסמוך למועד מתן פסק הדין החלקי בע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד אמיתי (פורסם בנבו, 21.05.08), שם קבע בית המשפט העליון כי מירוץ ההתיישנות בתביעה לתגמולי נכות מתחיל במועד קרות התאונה, ולא במועד קביעת הנכות.
מנגד, קבע בית המשפט, כי התביעה כנגד כלל בגין תגמולי אי כושר חודשיים לא התיישנה, שכן מדובר בעילה מתחדשת, ומשכך מיום 19.09.03 התביעה לא התיישנה. כן קבע בית המשפט, כי התביעה בעילה הנזיקית נגד המשיבה לא התיישנה.

4. לאחר מתן פסק הדין החלקי, נחתם הסכם פשרה בין המערער לבין כלל, במסגרתו שולמו למערער הפרשי תשלומים בגין רכיב אי הכושר שלא התיישן (להלן: "הסכם הפשרה"). יצוין, כי בהסכם הפשרה הצהיר המערער כי הפיצוי הוא כדלקמן:
"לכיסוי גמור, סופי ומוחלט של כל תביעותיי ודרישותיי כולן בלי יוצא מהכלל ביחס לכל הקשור ו/או הנוגע במישרין ו/או בעקיפין לתובענה
ו/או לאירוע, ו/או לכיסויים ו/או לפוליסה. הנני מצהיר שעם קבלת
הסכום הנ"ל אין ולא תהיינה לי ו/או לשום אדם ו/או גוף זולתי טענות, תביעות או דרישות כלשהן כלפי החברה ו/או כל אדם ו/או גוף משפטי
אחר המופיע בשמה ומכוחה, בכל הקשור והנוגע במישירין ו/או
בעקיפין עם התובענה ו/או האירוע ו/או הכיסויים ו/או הפוליסה".

בפסק הדין מיום 18.05.09 שנתן תוקף להסכם הפשרה הנ"ל, נקבע כי ההליך נגד סוכנות הביטוח, המשיבה, יימשך בכל הנוגע לרשלנותה בקשר עם הטיפול בקבלת התגמולים בהתאם לפוליסת כלל.

5. בנוסף, ביום 21.09.09 הגיש המערער תביעה נוספת נגד המשיבה בגין רשלנותה בעניין ההתיישנות בקשר עם פוליסת הפניקס (ת.א. 20595/09), כאשר שתי התביעות אוחדו, ופסק הדין שניתן, ואשר דוחה את תביעות המערער לרשלנות המשיבה בעניין ההתיישנות בגין שתי הפוליסות - הוא פסק הדין נשוא הערעור.

6. המערער טען בבית משפט קמא, כי לאחר שנקבעה נכותו בפעם הראשונה, שהועמדה על 15% נכות בלבד, הוא פנה למשיבה כדי שתטפל בתביעתו מול חברות הביטוח, אולם מאחר ותכנן לערער על ההחלטה לגבי אחוזי הנכות הנמוכים, הציעה לו המשיבה להמתין עם הגשת התביעה לחברות הביטוח, עד אשר אחוזי הנכות יקבעו סופית, שכן בהתאם לאשר הסבירה לו המשיבה, גם אם ישונו אחוזי הנכות - לא ניתן יהיה לתבוע את ההפרשים אם תוגדל הנכות. לטענתו, המשיבה לא הזהירה אותו כי יש חשש להתיישנות התביעה. לטענתו, כאשר התקבל הערר ונקבעה לו נכות של 87% (כולל תקנה 15), התביעה שהגיש כנגד חברות הביטוח נדחתה מחמת התיישנות. המערער טען כי טיפולה של המשיבה היה רשלני שכן העניקה לו ייעוץ שגוי, בהסתמך עליו הגיש את תביעתו בשיהוי, ולו נהגה כסוכן זהיר וסביר - היה מקדים להגיש את התביעה, דבר לא היתה כל מניעה לעשות, לו רק היה ער לחשש מפני התישנות התביעה. לאור זאת, טען המערער כי יש לחייב את המשיבה בנזק שנגרם לו בגובה הסכומים אשר היו מגיעים לו מחברת הביטוח אלמלא התיישנו תביעותיו.

7. מנגד, טענה המשיבה כי לא התרשלה. לטענתה, בזכות טיפולה בתגמולי אי הכושר, קיבל המערער תגמולים גבוהים יותר, וכי היא המליצה לו מספר פעמים לפנות לעו"ד. לטענתה, המערער ציין בפני
בעלי הסוכנות כי הוא פנה לעו"ד, אשר מטפל בעניינים הקשורים לתאונה.

8. בית משפט קמא, לאחר ששמע את העדויות ובחן את כל הראיות, קבע כי המערער לא הוכיח שהמשיבה התרשלה. אומנם בית המשפט קבע כי חלה על המשיבה חובת זהירות מושגית וקונקרטית בעניין זה, וכי סוכן ביטוח סביר יכול וצריך לנקוט אמצעי זהירות מתאימים, ולתת הסברים ללקוח ברמה שהוא יבין את משמעות הדברים ואת התוצאות למעשיו. ואולם, במקרה דנן, קבע בית המשפט כי המשיבה לא הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה. בית משפט דחה את הטענה שהמשיבה הייתה צריכה להפנות את תשומת ליבו של המערער לשאלת התיישנות התביעות, וקבע כי המערער היה מיוצג באותה עת ע"י עורך דין אשר זה תחום התמחותו. בית המשפט קבע כי "סוכן הביטוח אינו עורך דין ולא צריכה להיות לו ידיעה בנוגע לסוגייה זו" [סוגית ההתיישנות - ר.ל.ש].

בית משפט קמא לא קיבל את טענת המערער, לפיה היה על המשיבה לעדכן אותו בעובדה שקביעת המל"ל אינה מחייבת בהתאם לפוליסה, וכי בכל מקרה הוא יכול להגיש חוות דעת מטעמו לגבי הנכות, תוך שציין כי האמין לעדותם של בני הזוג קדמי, בעלי סוכנות הביטוח, לפיה המערער לא העביר אליהם את פרוטוקול הדיון במל"ל, והם לא ידעו מהו שיעור נכותו.

עוד קבע בית המשפט כי המערער לא רכש את פוליסת הביטוח בחברת הפניקס באמצעות המשיבה, אלא שהפוליסה נרכשה בדיוור ישיר, ללא ידיעת המשיבה, ועל כן קבע שהמשיבה לא התרשלה בטיפול מול חברת הפניקס.

לבסוף, קבע בית המשפט, שבחתימתו על הסכם הפשרה עם כלל, הצהיר המערער כי אין לו כל תביעות או דרישות בנוגע לאירוע ו/או לפוליסה ו/או לכיסויים, ואין לו טענות או תביעות כלפי החברה ו/או מי מטעמה בכל הנוגע לאירוע ו/או לכיסויים ו/או לפוליסה, וכי הסכם הפשרה חל כנוסחו גם על המשיבה, ועל כן הסכם הפשרה מאיין את העילה של המערער כנגד המשיבה בגין פוליסת כלל.

טענות הצדדים בערעור

9. המערער טוען בערעורו, כי שגה בית משפט כשקבע שסוכנות הביטוח שימשה כשלוח של חברות הביטוח, והתעלם מהטענה המרכזית לפיה בנסיבות העניין סוכנות הביטוח הייתה שלוחתו של המערער, המבוטח, בכל הנוגע למימוש זכויותיו.

משכך, לטענת המערער, שגה בית המשפט כשקבע כי הסכם הפשרה שנחתם בין המערער לבין כלל מאיין את עילת התביעה של המערער כלפי המשיבה ביחס לפוליסת כלל. לטענתו, משבפסק הדין שאישר את הסכם הפשרה נקבע במפורש כי התביעה כנגד המשיבה תימשך - לא ניתן לקבוע כי הסכם הפשרה מאיין את עילת התביעה נגד המשיבה. עוד לטענתו, שגה בית המשפט שהסתמך על דברי עו"ד ניסן שייצגה את כלל, לפיהם ההסכם כלל את המשיבה, שכן היא לא הייתה מעורה בתיק, ולמעשה לא העידה, ודבריה אינם קבילים ומהווים עדות שמיעה. זאת ועוד, לטענת המערער לא סביר כי לו הייתה המשיבה חלק מהסכם הפשרה, לא הייתה יודעת על כך מלכתחילה, ולא רק בשלב מאוחר, ובסיום שלב ההוכחות.

המערער חוזר על טענתו כי היה על המשיבה להפנות את תשומת ליבו לסוגיית ההתיישנות בביטוח, במיוחד כאשר נציגי המשיבה ייעצו לו להמתין עד לקבלת התוצאה בערר על אחוז הנכות הקבוע. בנסיבות אלה, לטענתו, היה על נציגי המשיבה להסביר לו את ההשלכות האפשריות של התיישנות תביעתו בעקבות ההמתנה לקבלת ההחלטה בערר בעניין נכותו הקבועה. לטענתו, המשיבה הייתה צריכה לצפות את התרחשות הדברים, והיה עליה לכל הפחות ליידע ולהזהיר אותו מפני האפשרות להתיישנות תביעתו.

לטענת המערער, שגה בית המשפט כשקבע כי פוליסת הביטוח של הפניקס לא נרכשה דרך המשיבה, ודחה בשל כך את התביעה בעניין זה. המערער נסמך על עדותו של מר שמעון כהן, נציג הפניקס, שהעיד כי הפניקס עובדת רק באמצעות סוכנים, וכי המשיבה אף קיבלה עמלה בגין הפוליסה של המערער. בנוסף, המערער מפנה לעדותה של הגב' עמליה קדמי, שאישרה שאכן הייתה מודעת להרחבה שהציעה חברת פניקס למבוטחיה. המערער טוען שאין לקבל את טענת המשיבה שהסוכנות קיבלה פרמיה ללא ידיעתה, וכי במקרה כזה נטל ההוכחה צריך לעבור למשיבה, להוכיח כי לא הייתה מודעת לכך.
בכל מקרה, טוען המערער, כי גם במידה והפוליסה לא נרכשה דרך המשיבה, אין לייחס לכך משקל מכריע. לטענתו, העובדה שהפוליסה נרשמה תחת שמה של המשיבה, ושהמשיבה טיפלה בעצמה בתגמולים מהפניקס בגין אותה פוליסה, ודאגה לזכויותיו בגין אותה פוליסה בכל הנוגע לתגמולי אי הכושר, הופכת את שאלת דרך הרכישה ללא רלוונטית.

לטענת המערער, שגה בית משפט קמא בקביעתו כי המשיבה לא התרשלה ונקטה באמצעים סבירים לצורך מילוי חובת הזהירות כלפי המערער. לטענתו, שגה בית המשפט במסקנתו כי מאחר ובעבר טיפלה הסוכנות בענייני המערער באופן משביע רצון, הרי שלא סביר שהפעם התרשלה, ואין קשר בין התנהלות קודמת של המשיבה בתביעותיו הקודמות של המערער לבין תביעה זו, שכן מדובר ברשלנות לעניין זה ואין במקרים קודמים כדי להעיד על מקרה זה.

עוד מלין המערער על קביעת בית המשפט כי היה מיוצג באותה התקופה ע"י עו"ד שזה תחום התמחותו. המערער טוען שהייצוג החל למעשה רק לאחר שתביעות המערער מחברות הביטוח נדחו מחמת התיישנות. לטענתו, הוא היה מיוצג בתביעות נגד המל"ל ונגד חברת דן, ורק לאחר שהתברר לו שתביעותיו לעניין תגמולי הנכות התיישנו - הוא פנה לקבלת ייצוג בעניין זה. לטענתו, בית המשפט ככל הנראה התבלבל בין הייצוג בתביעותיו השונות. לפיכך, מוסיף וטוען המערער, כי שגה בית המשפט כשזקף לחובתו את אי העדת עורך דינו.

לבסוף, מלין המערער על סכום ההוצאות הגבוהות שנפסקו לחובתו בסך 30,000 ₪.

10. מנגד, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הערעור, וכי בצדק קבע בית המשפט כי לא הייתה התרשלות מצדה. לטענתה, מר קדמי, בעל הסוכנות, הבהיר למערער במספר הזדמנויות שונות כי הוא ממליץ לו להיעזר בשירותי עו"ד, והמערער ציין בפני
ו כי יש לו עו"ד.

לטענת המשיבה היא פעלה מעל ומעבר כדי לעזור למערער, ועל אף שלא הייתה חייבת לעשות זאת, היא פנתה לכלל כדי לקבל פיצוי עבור המערער, חרף ההתיישנות. לטענתה, קיימות סתירות רבות בטענות המערער, כפי שגם בית משפט קמא קבע, כך למשל באשר למועד בו יוצג המערער על ידי עו"ד.

המשיבה שבה וטוענת כי הפוליסה של הפניקס לא נרכשה דרכה או בידיעתה, אלא בדיוור ישיר, ומפנה גם היא לעדותו של מר שמעון כהן, נציג הפניקס, לפיה תביעת הנכות הוגשה ע"י המערער ישירות לחברה, ולא עברה דרך המשיבה. לטענת המשיבה, מאחר ולא ידעה על רכישת הפוליסה, ומאחר ולא נתבקשה לטפל בכך ע"י המערער, הרי שלא ניתן לטעון כלפיה שהתרשלה בכך שלא הגישה בשם המערער תביעה בגין הנכות לחברת הפניקס.

עוד טוענת המשיבה, כי המערער אינו "הדיוט" כפי שהוא מנסה להציג עצמו, וכי הוא ידע שיש כיסוי בפוליסה לאבדן כושר עבודה ולנכות, וידע כי מדובר בשני דברים שונים. לטענתה, המערער ידע שאיחר את המועד להגשת התביעה וכעת הוא מנסה להשיג את הפיצוי על ידי העלאת טענה כנגד המשיבה בגין רשלנות.

לגבי תחולתו של הסכם הפשרה, המשיבה טוענת שהניחה שההסכם מחריג באופן מפורש גם את סוכן הביטוח, ולכן אינו חל עליה. משהגיע הסכם הפשרה ליידי מר קדמי, נוכחה המשיבה לגלות כי לשון ההסכם ברורה ומתייחס גם עליה. לטענתה, אין המשיב יכול "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה" כאשר מחד חתם על הסכם פשרה והצהיר כי אין בכוונתו לדרוש פיצויים נוספים בהתאם לפוליסה, ומאידך לתבוע אותה בטענה כי ההסכם לא חל עליה.

דיון והכרעה

11. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, ולאחר ששמעתי את הצדדים, אני סבורה כי דין הערעור להתקבל בחלקו בכל הנוגע לפוליסת כלל, כפי שיפורט להלן.

12. מספר שאלות דורשות הכרעה בערעור זה. השאלה הראשונה - האם המשיבה שימשה, כטענת המערער, כסוכן ביטוח מטעמו, בכל הקשור לרכישת פוליסת הביטוח של הפניקס. ככל שתידחה טענת המערער, הרי שאין לקבל את הערעור ככל שהוא מתייחס לפוליסה מטעם הפניקס, שכן מרגע שהמשיבה לא הייתה סוכנת הביטוח מטעם המערער בעניין זה, לא ניתן לבוא כלפיה בטענות בעניין זה, שכן לא ייצגה את המערער. בעניין זה קבע בית משפט קמא, לאחר ששמע את הצדדים ועיין בכל הראיות, כי הוא מקבל את גרסת המשיבה, כי הפוליסה לא נרכשה באמצעותה, אלא נרכשה בדיוור ישיר. מדובר בקביעה עובדתית, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות כגון אלה, אלא במקרים חריגים [ע"א 4814/09 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 22.12.10)]. לגבי קביעה עובדתית זו אני סבורה שאין מקום להתערב, שכן בית משפט נימק מסקנתו כראוי, ולא מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות ערכאת הערעור, הגם שכפי שטען המערער וכפי שעולה מהראיות מדובר באותו הסוכן באמצעותו רכש המערער את פוליסת הביטוח של כלל, כאשר אין למעשה חולק שהמשיבה שימשה כסוכנת הביטוח באמצעותה רכש המערער את פוליסת הביטוח של כלל. בנסיבות אלה, והואיל ואני סבורה שאין מקום להתערב בקביעה עובדתית זו - הרי שלא ניתן לטעון כנגד המשיבה שהיא התרשלה בכל הקשור לפוליסה של הפניקס, ודין הערעור ככל שהוא מתייחס לפניקס - להידחות.

13. ככל שמדובר בערעור שמופנה כנגד כלל, יש להכריע בשתי שאלות. האחת - האם הסכם הפשרה שנחתם בין כלל לבין המערער חל גם על המשיבה; והשנייה - האם ניתן לקבוע כי המשיבה התרשלה כאשר לא הזהירה את המערער כי קיים חשש להתיישנות תביעתו בנסיבות העניין.

תחולת הסכם הפשרה על המשיבה

14. לטענת המשיבה, הסכם הפשרה חל גם עליה, ובית משפט קמא קיבל טענה זו. הסכם הפשרה קובע כי הפיצוי יהיה:

"...לכיסוי גמור, סופי ומוחלט של כל תביעותיי ודרישותיי כולן בלי
יוצא מהכלל ביחס לכל הקשור ו/או הנוגע במישרין ו/או בעקיפין
לתובענה ו/או לאירוע, ו/או לכיסויים ו/או לפוליסה. הנני מצהיר
שעם קבלת הסכום הנ"ל אין ולא תהיינה לי ו/או לשום אדם ו/או גוף
זולתי טענות, תביעות או דרישות כלשהן כלפי החברה ו/או כל אדם
ו/או גוף משפטי אחר המופיע בשמה ומכוחה, בכל הקשור והנוגע
במישירין ו/או בעקיפין עם התובענה ו/או האירוע ו/או הכיסויים ו/או הפוליסה".

בהתאם להודעה על הסכם הפשרה שהוגשה לבית משפט קמא, ניתן לראות כי חתומים עליה ב"כ התובע (המערער) וב"כ נתבעת 1 (כלל) בלבד. בהסכם הפשרה צויין כי ההסכם הוא בין המערער לבין הנתבעת 1, ואין זכר למשיבה. זאת ועוד, בית המשפט התבקש בהתאם להסכם הפשרה לדחות את התביעה נגד נתבעת 1 בלבד. בהתאם לכך, ניתנה ביום 20.5.09, על ידי בית המשפט, ההחלטה המאשרת את הסכם הפשרה וקובעת במפורש כי ההליכים ימשכו נגד נתבעת 2 - המשיבה.

בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע כי הסכם הפשרה חל על המשיבה. בפני
בית משפט קמא כלל והמשיבה יוצגו על ידי באי כוח שונים, כאשר האינטרסים שלהם היו שונים, ודי לעיין בהסכם הפשרה ובאישור בית המשפט כדי להבין שהסכם הפשרה היה אך ורק עם כלל ולא עם המשיבה. מעבר לכך, גם מלשון הסכם הפשרה שהיה עם כלל בלבד לא ניתן לכרוך גם את המשיבה. העובדה שהמשיבה לא הוחרגה במפורש אין בה מאומה, ודי בכך שהיא לא הייתה צד להסכם.

מעבר לדרוש יצוין, כי טענה זו של המשיבה, לפיה היא לכאורה צד להסכם הפשרה ושהסכם הפשרה חל עליה, הועלתה רק לאחר סיום ההוכחות, וזו טענה מתחכמת, שדינה להידחות!

לאור כל האמור, אני קובעת כי המשיבה לא הייתה צד להסכם הפשרה, ועל כן אני נדרשת להכריע בשאלה אם אכן הייתה, כטענת המערער, רשלנות מצדה.

חובת הזהירות של המשיבה

15. מסקנתו של בית משפט קמא כי "סוכן הביטוח אינו עורך דין ולא צריכה להיות לו ידיעה בנוגע לסוגיית ההתיישנות" אינה יכולה לעמוד.

לא יעלה על הדעת כי סוכן ביטוח אינו ער לעובדה שקיימת הבחנה ברורה בין התיישנות רגילה העומדת על 7 שנים, לבין ההתיישנות המיוחדת לגבי ביטוח, אשר לפי סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח עומדת על 3 שנים בלבד. זוהי ידיעה בסיסית שמצופה מסוכן ביטוח להיות בקיא בה, ולעדכן את המבוטח לגביה, במיוחד בנסיבות בהן עשויה לחלוף תקופת ההתיישנות, כאשר במקרה כזה אי עידכון המבוטח יכול להוות הפרת חובת הזהירות הקונקרטית כלפי המבוטח.

העובדה שהייתה מחלוקת משפטית בפני
הערכאות השונות לגבי המועד הקובע לתחילת מועד ההתיישנות - מועד התאונה או מועד קביעת הנכות הצמיתה - אינה מעלה ואינה מורידה, והיה על המשיבה להסב תשומת לב המערער לעצם ההתיישנות המיוחדת, בוודאי כאשר הייעוץ שנתנה המשיבה למערער לאחר קביעת הנכות הראשונה של 15%, שנינתה ביום 21.11.04, כשנתיים לאחר מועד התאונה - היה להמתין עד תוצאות הערר לגבי הנכות הצמיתה - ייעוץ שניתן לפני שחלפו 3 שנים ממועד התאונה.

בנסיבות אלה מחובת סוכן הביטוח היה להסב תשומת לבו של המבוטח באופן מפורש לכך שתקופת ההתיישנות בתביעות ביטוח היא 3 שנים בלבד. עצם העובדה שהמשיבה לא טרחה להעלות במפורש את החשש הזה בפני
המבוטח, יש בה משום הפרת חובת הזהירות הקונקרטית של המשיבה כלפי המבוטח, כאשר אין מחלוקת עובדתית שהנושא לא הועלה על ידי המשיבה, ונציגי המשיבה העידו כי לא העלו את שאלת ההתיישנות בפני
המערער (עמ' 33 ועמ' 40-39 לפרוטוקול הדיון מיום 7.12.11).

16. יפים לענין זה הדברים שנאמרו בע.א. (ת"א) 3418/06 דניאל בן נתן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 21.11.07) ציין בית המשפט המחוזי כדלקמן:

"...ככלל, אין מבוטח רשאי לישון על זכויותיו, להימנע מלפעול
לבירור נכותו, ולהמתין לקביעת המל"ל מתוך הנחה שתביעתו לא
תתיישן....
ואולם, במקרה שלפנינו אין לומר שהמערער ישן על זכויותיו והמתין
בלא מעש לקביעת המל"ל.... המשיבה היא שביקשה להמתין
לקביעת המל"ל... במקום שבו המתין המערער לקביעות המל"ל
בהסכמתה של המשיבה; יידע את המשיבה אודות הדיון שעתיד היה להתקיים בעניינו במל"ל על פי תקנה 15, ועל כך שאחוזי נכותו
הצמיתה יוגדלו ככל הנראה, לא יכולה הייתה המשיבה להניח
שהמערער וויתר על תביעתו... לא הייתה כל סיבה לפנות לבית
המשפט אלא לאחר שהתברר לו שהמשיבה מסרבת לשלם לו את
תוספת התגמול הנגזרת מאחוזי הנכות הנוספים...".

אומנם נסיבות המקרה אינן זהות לענייננו, והתביעה נשוא הדיון אינה בעניין טענת התיישנות שנטענת על ידי חברת ביטוח, אלא תביעת רשלנות של סוכן ביטוח. ואולם, ניתן ללמוד מדברים אלה לענייננו; גם בענייננו יידע המערער את המשיבה בדבר קבלת אחוזי הנכות הראשונה (15%) ועל כוונתו להגיש ערר, והמשיבה היא שציינה בפני
ו כי ככל שיוגדלו אחוזי הנכות לא יוכל לתבוע את ההפרש והמליצה לו להמתין עד לאחר קבלת תוצאות הערר. בנסיבות אלה, אני סבורה כי המשיבה אינה יכולה אלא להלין על עצמה, כאשר לא ציינה דבר בעניין ההתיישנות האפשרית וכאמור המליצה להמתין.

17. יצוין, כי המשיבה ניסתה להיאחז להגנתה בכך שהמליצה למערער להיות מיוצג, ולטענתה היא הבינה שהוא אכן מיוצג על ידי עורך דין. אינני סבורה שיש בכך כדי לשחרר אותה מחובת הזהירות. ואולם, המערער העיד כי בזמנים הרלוונטיים הוא לא היה מיוצג על ידי עורך דין בכל הקשור לגביית תגמולים מפוליסת הביטוח, וכי עורך הדין ייצג אותו רק בהליכים מול המל"ל. העובדה שמר קדמי שהעיד כי המערער ציין בפני
ו כי הוא מיוצג, עדיין אין בה כדי לסתור את עדותו של המערער שהוא היה מיוצג רק לצורך הגשת הערר לביטוח הלאומי, שהרי זה מה שעמד על הפרק באותה התקופה, והוא עדיין לא העלה בדעתו שהוא צריך יהיה ייצוג כנגד חברות הביטוח על פי הפוליסות. איש לא העלה בפני
ו את החשש שתביעותיו עלולות להידחות מחמת התיישנות.

18. בנסיבות אלה, אני סבורה שהמשיבה התרשלה שעה שלא נהגה באמת הזהירות הנדרשת בכל הנוגע להעמדת המערער על העובדה שתקופת ההתיישנות היא 3 שנים בלבד, ולהזהירו מחשש של התישנות התביעה. בעניין זה יש לקבל את הערעור.

המערער הוסיף וטען להתרשלות מצד המשיבה גם בכך שלא יידעה אותו כי ניתן להגיש את התביעה לתגמולי נכות על בסיס חוות דעת פרטית, ואין חובה להסתמך על ממצאי המל"ל. גם בעניין זה נראה כי שגה בית המשפט כאשר אומנם קבע כי המערער לא העביר לנציגי המשיבה את פרוטוקול המל"ל, ואולם אני סבורה כי משציין המערער בפני
נציגי המשיבה כי התקבלה קביעת הנכות הראשונה (15%) וכי בכוונתו להגיש ערר - כאשר אין מחלוקת כי דברים אלה הועברו לידיעת נציגי המשיבה שכאמור אף ייעצו לו בעניין - היה עליהם, במסגרת חובתם כסוכני ביטוח, ליידע אותו כי לשם קבלת תגמולים על פי הפוליסה, אין חובה להסתמך על קביעת המל"ל. מידע זה בוודאי היה בידי המשיבה, ובוודאי שמחובתה היה לעדכן את המערער על הדרכים למימוש הזכויות על פי הפוליסה [ראה בעניין זה י' אליאס, דיני ביטוח (מהדורה שנייה, 2009, בעמ' 1064), שם צויין כי על סוכן הביטוח "ליתן למבוטח או למוטב ייעוץ מקצועי נאות בקשר להבטחת זכויותיהם על-פי הפוליסה"]. העובדה שהמערער לא העביר לידיהם את פרוטוקול המל"ל, אינה מפחיתה מחובתם משידעו כי נקבעה נכות, וכי בכוונת המערער להגיש ערר, וייעצו לו להמתין במקום להסב תשומת ליבו לכך שהוא יכול לחסוך זמן אם ידאג לקבלת חוו"ד פרטית לגבי גובה הנכות הנטענת.

סוף דבר

19. לאור כל האמור, ככל שהערעור מתייחס לטענת רשלנות המשיבה ביחס לפוליסת כלל - הערעור מתקבל. בכל הנוגע לפוליסת הפניקס - הערעור נדחה.

לאור זאת, ככל שתהיה מחלוקת בין הצדדים לגבי סכום התביעה בגין רשלנות פוליסת כלל (תביעה שהוגשה על סך של 136,351 ₪ נכון למועד הגשת התביעה) - התיק יוחזר לבית משפט קמא לשם קביעת גובה הנזק, וכל טענה ובקשה בעניין זה תידון בפני
בית משפט קמא.

ההוצאות שנפסקו לחובת המערער בבית משפט קמא - בטלות, וככל ששולמו יש להשיבן בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום התשלום.

המשיבה תשלם למערער הוצאות ושכ"ט עו"ד בערעור בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ.

הפיקדון שהפקיד המערער יוחזר לו, באמצעות ב"כ.

המזכירות תעביר העתק החלטתי לצדדים.

ניתן היום, ח' שבט תשע"ה, 28 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.
רות לבהר-שרון, שופטת
בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים
אזרחיים

ע"א 13-05-10476
בפני
: כב' השופטת רות לבהר שרון
28.1.2015
12 מתוך 12עמוד








עא בית משפט מחוזי 10476-05/13 גבאי אבי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, קדמי סוכנות לביטוח (1993), הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 28/01/2015)