פסקי דין על אברהם אטיאס | פסקי דין על מתנאל פרי |

44958-12/14 מת     04/02/2015




מת 44958-12/14 מדינת ישראל נ' אברהם אטיאס, מתנאל פרי








בית המשפט המחוזי מרכז-לוד



מ"ת 44958-12-14 מדינת ישראל
נ' אטיאס(עציר) ואח'




תיק חיצוני: 000492135/14__




בפני

כב' השופט
ד"ר אחיקם סטולר


מבקשת

מדינת ישראל


באמצעות פרקליטות מחוז

מרכז עו"ד שרון משעל

נגד


משיבים

1. אברהם אטיאס
(עציר)
2. מתנאל פרי
(עציר)



באמצעות עורכי הדין אוחנה ושורר




החלטה

בפני
י בקשה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו – 1966.
לטענת המבקשת, המשיבים הינם בני חבורה אחת (להלן: "חבורת אטיאס") ובינם לבין דוד שימול וחבורתו (להלן: "חבורת שימול") קיים סכסוך מתמשך, במסגרתו פעלו הצדדים לפגיעה הדדית האחד בשני באזור מרכז הארץ בכלל, ובעיר פתח תקווה בפרט (להלן: "הסכסוך").
בתאריך 31.10.14, במסגרת הסכסוך, נעשה ניסיון לפגוע במשיב 1, על ידי הטמנת מטען חבלה רב עוצמה מתחת לרכבו מסוג טויוטה מ"ר 82-722-79 (להלן: "הרכב")
שעה שהרכב חנה ברחוב צלח שלום בפתח תקווה.
כתוצאה מכך התפוצץ מטען החבלה ונגרמו לרכב ולכלי רכב נוספים שחנו בקרבתו נזקים כבדים. משיב 1 הספיק להימלט מהמקום זמן קצר לפני כן ולהינצל (להלן "ניסיון הפגיעה במשיב 1").
לטענת המבקשת ניר עוזיאל נמנה עם חבורת שימול ומתגורר ברחוב חכם יוסף 4 בפתח תקווה, בצמוד לבניין שברחוב יעקב משה ברוידה 8 בפתח תקווה (להלן: "הבניין"). ניר עוזיאל נהג להחנות את רכבו ב"קומת העמודים" שבחניית הבניין (להלן: "חניית הבניין").
העובדות הנטענות בכתב האישום
בתאריך

שאינו

ידוע

במדויק

למבקשת, עובר

ליום

6.11.14 על

רקע

הסכסוך

וניסיון הפגיעה

במשיב 1 קשרו המשיבים

קשר

ביניהם

לרצוח

את

ניר

עוזיאל
.
במסגרת

הקשר

ולשם

קידומו

הצטיידו

המשיבים

במועד

שאינו

ידוע

למאשימה במדויק

במטען

חבלה

הכולל
:
א. לבנת

חבלה

צבאית

מס' 3 במשקל

של

כ- 480

גרם

המכילה

חומר

נפץ

מרסק מסוג
tnt
אליה

הודבקה

באמצעות

סרט

הדבקה

שקית

ניילון, שהכילה

כ
-
25

גרם

מסמרי

מתכת

שחורים
.
ב.


אמצעי

ייזום
-
נפץ

חשמלי

תקני

בעל

זוג

מוליכים

חשמליים

חד

סיביים

בעלי

ציפוי

פלסטי

בצבע

צהוב

שהיה

נתון

בבית

הנפץ

אשר

בלבנת

החבלה

ומוליכיו יוצאים

דרך

נקב

ממרכז

פקק

לבנת

החבלה
.
ג. במערכת הפעלה מסוג
alpha fire


בעלת מקור מתח פנימי של 4 סוללות

1.5 וולט דגם
aaa


(להלן: "מערכת ההפעלה").
ד.

רכיבי


מטען

החבלה

אוגדו

באמצעות

סרט

דביק

בצבע

שחור
.
במסגרת

הקשר

ולשם

קידומו,

בתאריך 6.11.14 בשעות

הערב

בשעה

שאיננה

ידועה

במדויק

למבקשת

הטמינו

המשיבים

או

מי

מטעמם

את

מטען

החבלה

בחניית

הבניין


בתוך

פח

אשפה

בנפח

של

כ-25


ליטרים (להלן: "הפח")

אשר

הובא

על

ידי המשיבים או מי מטעמם לצורך הסוואת מטען החבלה.
בתוך הפח הניחו המשיבים, או מי מטעמם, גם קופסת קרטון המכילה 1.880 ק"ג ברגים באורך של כ- 38 מ"מ וקוטר של כ- 3.5 מ"מ כ"א, שמטרתם להגביר את עוצמת מטען החבלה, את קטלניותו ואת טווח פגיעתו.
אותה שעה הייתה מערכת ההפעלה מצויה במצב
arm
דהיינו "חמושה" ומוכנה להפעלה בכל רגע נתון באמצעות שלט רחוק.
בתאריך 7.11.14, סמוך לשעה 11:00 הבחין שכן המתגורר בבניין בפח ובתוכו מטען

החבלה, ויחד עם שכן נוסף הזעיקו את המשטרה.
בכוחו של מטען החבלה היה לגרום למוות בעת התפוצצותו.
המבקשת טוענת שבמעשים המתוארים לעיל קשרו המשיבים קשר לגרום למותו של ניר עוזיאל. כן טוענת המבקשת שבמעשים המתוארים לעיל ניסו המשיבים שלא כדין, בצוותא חדא עם אחר או אחרים, לגרום למותו של ניר עוזיאל.

טענות הצדדים
טענות המבקשת
לטענת המבקשת, התיק דנא מבוסס על ראיות נסיבתיות אשר המשיבים לא נותנים להן כל הסבר. זאת, בנוסף על כך שהמשיבים שומרים על זכות שתיקה מוחלטת. מעבר לכך, בידי המבקשת ממצאים פורנזיים שקושרים את שני המשיבים למטען החבלה.
המשיבה מוסיפה וטוענת כי בידיה נמצא ממצא
dna


של משיב 1, על גבי סרט סלוטייפ שעטף את מטען החבלה ואת המסמרים שהיו מוצמדים לו. באשר למשיב 2, טביעת אצבע שלו נמצאה על הפח בחיבור שבין המכסה לבין הפח עצמו. הקשר בין הפח לבין המטען והחיבור בין שני המשיבים שהם קרובים זה לזה ונמנים על אותה חבורה, מלמד על כך ששניהם בצוותא חדא הניחו בעצמם, או באמצעות אחר, את מטען החבלה וזאת במטרה לרצוח את עוזיאל.
הממצאים הפורנזיים הללו משולבים בקשר הדוק עם מניע מובהק של המשיבים לפגוע בניר עוזיאל, אדם ששייך לחבורת שימול היריבה ומתגורר בבניין הסמוך לחניה (להלן: "ניר"). שכנים העידו שניר מחנה את הרכב שלו מפעם לפעם בדיוק במקום בו הוטמן המטען. מדובר במטען שהוטמן שבוע בלבד אחרי שניסו לרצוח את משיב 1, בכך שהטמינו לו מטען חבלה מתחת לרכבו ופוצצו את המטען שניות לפני שהוא ראה את המטען וברח מהרכב. לגישת המבקשת, ניסיון הרצח של משיב 1 נעשה על ידי ניר ודוד שימול, אשר הוגש כנגדם כתב אישום לאחרונה ואף הוגשה בקשה לצרף את כתבי האישום מכאן ומשם – ביחד, כיוון שרואים בכל האירועים פרשה אחת.

לטענת המבקשת הראיות הנסיבתיות מובילות למסקנה אחת והיא שהמשיבים עמדו מאחור הנחת המטען
המבקשת טוענת כי בעת שבוחנים את הראיות הנסיבתיות ואת הקשר בין המשיבים ואת הממצאים הפורנזיים, ההיגיון והשכל הישר מובילים למסקנה אחת והיא שהמשיבים הם אלה שעמדו מאחורי הטמנת המטען. לטענתה, יש לשים לב לכך שמדובר במטען חבלה רב עוצמה המורכב מחצי קילו חומר נפץ בנוסף ל- 1.8 ק"ג ברגים. כך, שמדובר במטען שהוא חריג מאוד בגודלו ובעוצמתו. המטען האמור נמצא מוכן לפעולה ואין ספק שהאופן בו אותר מלמד על כך שהוטמן בכוונת מכוון. מכאן מסקנת המבקשת ולפיה מארג האירועים איננו מקרי: כך לסברתה, לא במקרה הוטמן מטען חבלה בחניית בניין שבו חונה ניר; לא במקרה נמצא
dna

של משיב 1 על הסרט הדביק שעוטף את לבנת החבלה; לא במקרה נמצאה טביעת אצבע של משיב 2 על הפח ולא במקרה שני המשיבים הם גם חלק מאותה חבורה. זאת כאשר כל האירועים קורים שבוע אחרי הניסיון לרצוח את משיב 1. הנה כי כן, טענתה המרכזית של המבקשת הינה שבמקרה דנן לא מדובר בצירוף מקרים, אלא במארג של ראיות נסיבתיות שמובילות כולן למסקנה אחת. זאת בעוד שהמשיבים לא נותנים למארג הראיות כל הסבר, וגם לא לממצאים הפורנזיים נגדם.

המניע – נטילת חלק בסכסוך בין חבורות
המבקשת טוענת, כי היא יכולה להצביע על מניע הקושר את המשיבים לאירוע. מדובר בסכסוך בין חבורות אשר בעניינה נכתבה חוות דעת ע"י מומחה לעניין בשם פקד ערן יפת (להלן: "חוות הדעת"). בגדר חוות הדעת מתואר סכסוך בין כנופיות בפתח תקווה. חוות הדעת מתארת את הצדדים לסכסוך, וכן את העובדה ששני המשיבים נמנים על חבורה אחת שמסוכסכת עם כנופייתם של דודו שימול וניר.
במסגרת הסכסוך בין כנופיות מצביעה המבקשת על כך שכשבועיים לאחר המקרה דנן, ביום 17.11.14, התגלה מכשיר מעקב אשר הוצמד לרכב של איגור יונהייב, אשר נמנה על
החבורה של המשיבים.
לעניין הקשר בין המשיבים ולסכסוך ביניהם לבין החבורה השנייה, המבקשת מפנה להאזנת סתר שנעשתה למשיב 2. מתוך השיחות עולה קשר חד משמעי בין שני המשיבים, שבמסגרתו הם מדברים אחד עם השני. המשיב 1 מכונה "ויוי" והמשיב 2 מכונה "בצאל" מדברים אחד עם השני וגם מדברים ביחד עם אנשים נוספים.

מיקום מטען החבלה
לעניין מטען החבלה, המבקשת מפנה לתמונות שצולמו בזירה כדי להראות את המרחק הקטן שבין דירתו של ניר עוזיאל לחניה שבה נמצא המטען. המטען הוטמן ברחוב ברוידה 8 בקומת העמודים, הסמוך לביתו של ניר שגר ברחוב חכם יוסף 4 הצמוד אליו. חנייה לכלי רכב ממוקמת בין שני הבניינים: האחת שייכת לבית ברחוב ברחוב ברוידה 8 בפ"ת והאחרת שייכת לבית ברחוב חכם יוסף 4 בפ"ת, כששני הבניינים משיקים אחד לשני. לפי עדויות של שכנים, החניות הללו אינן רשומות בטאבו ולכן הדיירים של שני הבניינים מחנים בכל חניה פנויה. דוד עוזיאל אחיו של ניר מסר בעדותו מיום 14.12.14 כי הוא נוהג להחנות פעמים רבות בחניה האמורה. לטענתו, גם בני המשפחה שלו חונים שם. דוד אמר שהחניה אינה קבועה, היא לא רשומה על שם בן אדם מסוים וכאשר אין להם חניה בבניין שלהם הוא ובני משפחתו נוהגים להחנות בחניה שברחוב ברוידה 8. המבקשת מפנה לעדויות שכנים מהן עולה שניר נהג להחנות את רכבו בחניה בה נמצא המטען.
המבקשת מפנה לעדויות בנוגע למציאת המטען. המבקשת מפנה לעדותה של ויקה אייזנשטט מיום 7.11.14 ולפיה ביום 6.11.14 בסביבות השעה 20:00 היא יצאה מהבית ולא הבחינה בפח. לדבריה, היא ראתה את הפח בפעם ראשונה כשהיא חזרה ב – 23:30, אך לא עשתה עם זה דבר. אביה, אדריאן אייזנשטט הוא השכן שראה לראשונה את המטען בתוך הפח. המבקשת מפנה לעדותו מיום 7.11 שעה 12:42 שניתנה סמוך לאחר שהוזעקה משטרה למקום. לדבריו, שכן אחר בשם גיא תלם הזעיק את המשטרה.
גם רונן עמרן שכן נוסף
מסר שהוא ראה את הפח בבוקר יום שישי. לדבריו מדובר בפח שלא שייך לאף אחד מהשכנים, הוא נראה חריג ולכן הם גם בדקו אותו.
המבקשת אף מפנה לדוח הפעולה של יעקב זאדה אליהו שהוא השוטר שהגיע למקום בעקבות הקריאה ולדוח פעולה של השוטרת רבקה ישעיה.
ראיית
dna
לעניין
dna

של המשיב 1 על מטען החבלה, המבקשת מפנה לדו"ח של מומחה שבו פירט מהיכן נטל את הדגימות. לדבריה, מדובר בדגימות מתוך הסלוטייפ שעטף את לבנת החבלה עצמה. עולה מתמונה 5 לפירוט הדגימות הביולוגיות, כי ה –

dna

נלקח מהמקום שמסומן בחץ 3 א'. כאשר 3 א' הוא הסרט הדביק שממנו נלקחה דגימה שנמצאה תואמת למשיב 1. המבקשת מפנה גם לחוות הדעת של אילן פיין שמצא את ה –

dna

. מדובר אמנם בתערובת, אך הפרופיל הבולט הוא של משיב 1 ב – 14 מתוך 15 אתרים, כאשר הפרופיל החלש הוא ברמה שארייתית בלבד. המומחה קבע שההסתברות שה-
dna

שנמצא שייך לאדם אחר שאינו משיב 1 הוא למעלה ממיליארד. המשיב 1 לא נתן כל הסבר להימצאות
dna
שלו על הסלוטייפ ואם יש טענות כלשהן בנוגע למשקל חוות הדעת מקומן להתברר בהליך העיקרי ולא בשלב הזה.
טביעת אצבע
המבקשת הפנתה באשר לטביעת אצבע של משיב 2, לדו"ח טביעת אצבע שביצע יואב פישמן. המבקשת טענה, כי ברשותה צילומים בהם אפשר לראות מהיכן נלקחה כל טביעת אצבע. טביעת האצבע אשר נמצאה זהה לטביעת אצבעו של משיב 2 היא טביעה מספר 8 שלפי הצילומים הופקה מהדופן החיצוני של מכסה הפח, בחיבור בין המכסה הפח לפח עצמו. לתיק מצורפת גם חוות דעת סופית של יעל פלג שירוני לגבי טביעת האצבע. אכן, טביעת אצבע נמצאה במיקום, ממנו ניתן ללמוד שהאדם שהשאיר את טביעת אצבעו פירק את המכסה של הפח והחזיר אותו למקומו. מכל מקום, המשיב 2 לא נתן כל הסבר איך הגיעה טביעת האצבע שלו לפח ולמרות שהעניין הוצג בפני
ו מספר פעמים הוא שמר באופן גורף על זכות השתיקה.

הרשעות קודמות
לטענת המבקשת, לשני המשיבים יש הרשעות קודמות. בנסיבות האלו ולאור המסוכנות הגבוהה והעבר הפלילי סבורה המבקשת שאין מקום לבחון חלופה ועל כן הבקשה היא לעצור את שני המשיבים עד תום ההליכים.

טענות המשיבים
עו"ד אוחנה
בשם המשיב 1

האשמות כנגד המשיב 1 אינן מבוססות בחומר הראיות ולא ניתן להוכיח מניע
לטענתו של ב"כ המשיב 1, מדובר בהאשמות שאינן מבוססות על ראיות מוצקות. לכן יש להתייחס בזהירות לחוות דעת מיום 6.1.15, אשר עליה חתום פקד ערן יפת. לחוות הדעת יש להתייחס בזהירות, שכן מדובר במידע מודיעיני המפרט שורה ארוכה של סכסוכים שיש למשיב 1. חוקרי המשטרה מבקשים להסיק מריבוי הסכסוכים שיש למשיב 1 כי יש לו סכסוך עם החבורה היריבה וכי הוא מבקש לנקום ובכך הם טועים.
אין ממש בגישת המבקשת המנסה להצביע על קיומו של מניע. לא ניתן להוכיח טענת המבקשת, לפיה ניסיון רצח בתיק זה הוא תגובה לניסיון פגיעה במשיב 1. מהעובדות שהתבררו עולה, כי שתי החבורות בהן עסקינן מסוכסכות עם גורמים רבים, כך שלא ניתן לייחס מניע ברור למשיב.
שנית, המניע אינו יסוד מיסודות העבירה. כמו כן נטען שתנאי לקיום מניע הוא שהמשיב 1 ידע שמי שעומד מאחורי ניסיון הפגיעה בו הוא ניר עוזיאל – דבר שאינו מתקיים בענייננו. לטענת ב"כ המשיב 1, ניתן לטעון בוודאות גמורה, כי אין למצוא בחומר הראיות כולו, ראיה אחת שתעיד על כך שהמשיב 1 ידע שהגורם שניסה לפגוע בו הוא ניר עוזיאל.
לעניין המניע, יש לקחת בחשבון שרק בנסיבות מסוימות מאוד, מניע יכול לשמש ראייה. בפסיקה נקבע שכדי שמניע יוכל לשמש ראייה, צריך להציג לפחות ראשיתה של ראייה, או ראייה שעומדת במבחן הראיות לכאורה. במקרה דנן, כדי להוכיח מניע יש להוכיח כי המבקש ידע שמי שניסה לפגוע בו ב-30.10.14 משתייך לחבורת שימול או לניר עצמו וזאת לא הוכח.

שמירה על זכות השתיקה
באשר לשמירה על זכות השתיקה - המבקשת טוענת, כי המשיב 1 שמר על זכות השתיקה ובכך יש לראות חיזוק ראייתי לראיות התביעה. לטענת ב"כ המשיב 1, מרשו לא שמר על זכות השתיקה בנוגע לדנ"א. ראשית, מדובר בכתב אישום סתום שכל הנאמר בו לוט בערפל. שנית, המשיבים אינם מכחישים את הטענה שהתנהלו ביניהם שיחות טלפון. הם אינם מכחישים שהקשרים ביניהם הם קשרי חברות וידידות. בכל מקרה, אין בתוכן השיחות דבר שיש בו כדי להפליל אותם.
לטענת ב"כ המשיב 1, לאחר האזנה לדיסקים והשוואת ההקלטה עם התמליל של החקירה, המסקנה היא שתמליל החקירה לא זהה לדברים שנאמרו בחקירה. כך לדוגמה, ב"כ המשיב 1 מפנה לחקירה הרביעית מיום 16.12.14, (דיסק מספר 12, דקה 00:40) החוקר מטיח במשיב 1 ומבקש תגובתו לאיתור המטען. הבעיה היא שהחוקר לא מצליח להגות נכון את שם חומר הנפץ, והמשיב 1 לא מבין למה מתכוון החוקר, כיוון
שהוא לא מומחה לחומר נפץ.
באשר לטענת המבקשת שהמשיב 1 לא נתן תשובה לעניין
dna
, מפנה ב"כ המשיב 1 לדיסק 12 זמן 01:15:38. לטענתו, במסגרת החקירה המשיב 1 נשאל לגבי
dna
ונאמר לו כי
נמצא

dna
שמקורו בשלושה פרטים לפחות, אלא שהמשיב 1 לא מבין במה מדובר ואומר כי הוא לא יודע במה מדובר. טענת המשיב 1 היא שלא ניתן לצפות מהדיוט גמור שאיננו מומחה ל

dna
שייתן הסבר לעניין תערובת של 3 פרופילי

dna
. מכאן אין לומר שהמשיב 1 שמר על זכות השתיקה בחקירה.
dna

לטענת המשיב, המבקשת לא ידעה לענות היכן נמצא הממצא של
dna
כיוון שלא ברור היכן בדיוק על הסלוטייפ נמצא

dna
: דהיינו האם הממצא נמצא על החלק החיצוני או הפנימי של הסלוטייפ. מיקום ה-
dna
חשוב מפני שאם מדובר בצד החיצוני, אז לדוגמה, ייתכן מצב שבו המשיב התעטש ליד הסלוטייפ ומכאן יכול לנבוע הממצא. לעומת זאת, אם הממצא נמצא באמצע או באחד החלקים הפנימיים, אז ב"כ המשיב מסכים שקיימת בעיה, שכן כאשר הסלוטייפ מקופל החלקים הפנימיים לא חשופים למגע. לטענת המשיב 1, יש כרסום בעוצמה של הראייה. הכרסום בא לידי ביטוי בכך שנייר הדבקה הוא חפץ שמידת הניידות שלו היא "עצומה", חפץ שנמצאים "אלפים ומאות אלפים ממנו בכל מקום" בכל בית, בכל מרכול, בכל מקום אפשרי וזה לא איזה נייר הדבקה יוצא דופן. יתר על כן, לא ידוע ממה הפיקו את

dna
, האם זה הופק משערה, או האם זה הופק מטיפה של זיעה. ב"כ המשיב 1 מפנה לתפ"ח 20524-05-12 חזן, שם קבע בית המשפט באשר לגרב שהעובדה שהד.נ.א נמצא על הגרב ולא על האקדח עשויה להפחית מערכה של ראייה זו בהיות הגרב חפץ נייד. באם נקבע שגרב הוא חפץ נייד, אזי בוודאי שסרט הסלוטייפ הוא חפץ נייד.
כשמשלבים את הקביעה הזו של בית המשפט, יחד עם העובדה שמדובר בחפץ שמידת הניידות שלו מאוד גבוהה, אז ניתן לומר כבר בשלב הזה, כי צריך להיזהר מאוד מקביעת מסמרות ביחס לראייה הזו, כשלמעשה היא הראייה הנסיבתית היחידה שיכולה
בנסיבות מיוחדות בהצטרף לראיות אחרות לעמוד בתנאי הלכת זאדה ((בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ(2) 133, 143 – 144).
ניתן לדעת אפוא, כי בבדיקת ה-

dna
נפל פגם ואפשר לדעת זאת כבר עתה, לאחר שבחוות הדעת של אילן פיין המומחה המשטרתי נרשמה הערה שיש ליטול דגימת

dna
נוספת לצורך אימות ממצאי הבדיקה של הבודק. העניין הזה של הדגימה הנוספת עלה גם בהארכות מעצר. לשאלת ביהמ"ש אם המשיב סירב לתת דגימה נוספת ניתנה תשובה חיובית ע"י ב"כ שהפנה בהקשר זה לסעיף 11 ה' לחוק החיפוש.
סיכום טענות המשיב 1
לטענת ב"כ משיב 1 גם אם נצא מתוך נקודת הנחה שבשלב זה לא חל כל כרסום בראיית
ה-
dna
יש להתחשב באמור בפסקה 29 ב

פסק דין
אלמליח ולפיה

המקורות המסגירים את הקוד הגנטי שלנו עשויים "לנשור" מאתנו ולהתגלגל בקלות רבה יותר לזירת העבירה. הדוגמה הפשוטה ביותר לכך היא שערה שנתלשה מראשו של אדם ונחתה על דרך מקרה בזירה. אין בכך כדי לרמוז שטביעת אצבע היא ראיה "מפלילה" יותר מראיית דנ"א, אלא שדומה כי ריבוי המקורות שמהם ניתן להפיק דנ"א בשילוב אופיים הנייד, עשוי להוביל לחשש גדול יותר להימצאות מקרית של ממצאי דנ"א בזירה בהשוואה להימצאותה של טביעת אצבע.
על כן לטעמו של המשיב 1 יש להיזהר מקביעת מסמרות בקשר לראיית ה-
dna
.

ב"כ המשיב 1 הדגיש שבמקרה דנן לא מדובר בחניית הבניין שבו מתגורר ניר אלא מדובר בחניה של בניין סמוך. בחקירה הראשונה של ניר עצמו, ביום 7.11.14 הוא לא נשאל האם הוא מחנה בחנייה האמורה למרות שהוא שיתף פעולה עם החוקרים וענה על כל שאלה.

ב"כ המשיב 1 מפנה לדברי שכנה בשם מרינה הטוענת שיש לה סכסוך עם אדם בשם דודו עוזיאל ובעטיו של הסכסוך הזה נשרפה מכוניתה. לדבריה, היא נחקרה ביום 7.11.14 ולאחר ששלחה לדודו עוזיאל מכתבי אזהרה, הוא אינו מחנה את רכבו בחניה האמורה.
ב"כ המשיב 1 טוען כי כיוון שהתיק נמצא בשלב של ראיות לכאורה יש לראות בכל הטענות שנטענו כרסום של ממש בשלב הראייתי המקדמי ולקבוע שתכלית המעצר יכולה להיות מושגת גם על ידי חלופה מתאימה. בית המשפט העליון קבע כבר שבכל עבירה וגם בעבירת רצח וגם בעבירה של ניסיון לרצח שומה על בית המשפט לבחון האם תכלית המעצר יכולה להיות מושגת ע"י חלופה הולמת.
ב"כ המשיב 1 מפנה לשורה של תקדימים בעבירות חמורות מאוד של ניסיון לרצח ונשיאת נשק, שבהם קבע בית המשפט העליון שעל אף קיומו של עבר פלילי ועל אף קיומן של ראיות לכאורה עדיין יש להורות על שחרור בתנאים.
כך לדוגמה, ב"כ המשיב מפנה את בית המשפט לבש"פ 1802/13, בגדרו קבע בית המשפט העליון כי למרות עבר מכביד של החשוד - יש להורות על שחרור למעצר בית מלא. כמו כן מפנה לבש"פ 1273/14 ובש"פ – 1274/14 בעניין דסוקי, במסגרתם, קיבל בית המשפט את הערר בנימוק שקיימת חולשה מסוימת בראיות בעבירת רצח והורה על שחרור בתנאים.
ב"כ המשיב 1 הפנה את בית המשפט לבש"פ 3610/13 שם נדונו עבירות חמורות כגון ניסיון רצח, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, שיבוש הליכי משפט וקשירת קשר. בית משפט המחוזי הורה לעצור את החשודים עד תום ההליכים וביהמ"ש העליון הורה על שחרורם.




טענות משיב 2
מוכנות המטען לפיצוץ
ב"כ משיב 2 ביקש להפנות תחילה את בית המשפט לתמונה מספר 12. לדבריו, בתיק המוצגים בתמונה 12 נראה בבירור שהמטען אינו מופעל והאור האדום אינו דולק וכי בגדר תמונה מספר 12 ניתן לראות את הסלוטייפ. זאת, לעומת תמונה מספר 16 שבה רואים את האור דולק וכי עליו הסלוטייפ. המשמעות לטעמו של עו"ד שורר
היא שמאן דהו ערך שינוי, הסיר את הסלוטייפ ואז האור במטען נדלק. לכן מבחינת סדר כרונולוגי, לא ייתכן שהאור יידלק והסלוטייפ יוסר מעצמו. לטענתו, ברור לכל כי תמונה מספר 12 קדמה לתמונה מספר 16 וקדמה לתמונה מספר 14 שבה הסוללות בכלל נמצאות מחוץ למטען הסוללות.
הפח כחפץ נייד
לטענתו של המשיב 2 יש להתייחס לפח כחפץ נייד ועל כן נגיעה בו אינה מעידה על דבר. לטענתו, איתור טביעת אצבע על הפח יכול לרמוז שהמשיב 2 נגע בפח בזמן כלשהו, אך לא ניתן להוכיח כי הנגיעה הייתה לצורך העבירה דנא. לטענתו, טביעת האצבע ניטלה ע"י המומחה באופן בלתי מקצועי. שכן נטילת טביעת אצבע היא עניין שבמומחיות ובכפוף לקבילות וחוות דעת מומחה. לטענתו, בחוות הדעת של המומחה לטביעות אצבע לא ברור האם טביעת האצבע נלקחה במספר מעתקים מספק.
בשלב הנוכחי של התיק על בית המשפט לבחון אם יש פוטנציאל ראייתי מספיק להרשעה. הלכה היא שצריך לתת הסבר סביר להימצאות טביעת האצבע על הפח המסוים, אך המשיב 2 אינו יכול לתת הסבר או בחקירתו במשטרה לדבר שאין לו קשר אליו. מדובר בפח אשפה שהוא חפץ שימושי נייד אשר יכול לעבור ידיים רבות. ב"כ המשיב 2 מפנה לבש"פ 1888/02 מדינת ישראל
נגד מקדאד, שבו ביהמ"ש נתן את דעתו למשקל הראיה של חפץ נייד.
מעבר לכך נטען ע"י משיב 2
כי במסגרת חומר החקירה לא צוינה תקינותו של מטען החבלה. לטענתו של ב"כ המשיב 2 הוא לא הצליח להבחין במסגרת התיק שמטען החבלה
אכן היה תקין וכשיר להפעלה.

טענות שונות של המשיב 2
ב"כ המשיב 2 הפנה לסעיף 2 לבקשת המעצר שבו
נאמר שהמשיבים הם בני חבורה אחת ובינם לבין דוד שימול קיים סכסוך. לטענתו, יש בקשת המדינה לאחד את שני הדיונים מצביעה על חולשת הראיות באופן שהמבקשת מנסה לבנות וליצור מניע.
ב"כ המשיב 2 מפנה לעדות של ניר (מיום 17.11.14 בעמוד 3). לפי העדות ניתן להסיק (בעמוד 3 להודעה בשורה 43
ו – 50) שניר עוזיאל היה בבית בעת שהמטען היה מוכן. באם אכן ניר עוזיאל היה בבית והוא שהיה היעד לפגיעה, אז כיצד ניתן להסביר את העובדה שהמטען לא פגע בו.
ב"כ המשיב 2 טוען כי במסגרת החקירה לא נלקחו מספר המעתקים הנדרש בפסיקה לעניין טביעת האצבע. טביעת האצבע אשר מבוססת על מעתק 8 בלבד אינה עומדת בדרישות לעניין מספר המעתקים.
ב"כ משיב 2 מציין כי למעשה הוגשה חוות דעת מומחה. אלא שלטענתו, חוות הדעת המומחה צריכה להיות ערוכה כחוות דעת מומחה. בחוות דעת מומחה אשר בתיק לא מפורטים פרטי הניסיון, פרטי ההשכלה, מספר שנות הוותק ומה הניסיון של כותב חוות הדעת.
ב"כ המשיב 2 אינו מסכים עם הטענה שהמשיב 2 שתק. לטענתו, המשיב 2 שתק משום שהטענות לא הוטחו בו ע"י החוקרים והוא לא נשאל. מכאן, לא ניתן לטעון שמשיב 2 באמת שמר על זכות השתיקה.
לטענתו, על בית המשפט לשים ליבו לעניין היריבות הקיימת בין השכנים לבין משפחת עוזיאל.
ב"כ המשיב 2 טען כי בסעיף 2 לממצאי הבדיקה ניתן להבחין שמעתק 8 זהה לטביעת אגודל יד שמאל של המשיב 2. לדבריו, מדובר בראיה חלשה משום שאדם לא יכול להרים מטען כה כבד כמו פח אשפה באמצעות אגודל. משכך, טביעת האצבע היא ראייה יחידה וראייה חלשה אשר אין בה פוטנציאל ראייתי מספיק להרשעה ואין בה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים. לטענתו, ניתן להצביע על שורה של מקרים שבהם היו ראיות יותר חזקות מהמקרה דנא שבעקבותיהם נבחנה חלופת מעצר ובסופו של הליך שוחררו החשודים למעצר בית.
טיעוני ב"כ המבקשת בתגובה לדברי המשיבים
לטענת המבקשת, כל הטענות של המשיבים לעניין משקל חוות הדעת הן טענות יפות לעניין ההליך העיקרי ולא לשלב שבו מצוי ההליך.
המבקשת טענה לעניין השמירה על זכות השתיקה של משיב 1, כי בצפייה והאזנה בהקלטת החקירה נראה המשיב 1 מחייך לחוקר ושר לו את שיר המעלות, אבל לא נותן שום הסבר לקיומו של

dna


על הסלוטייפ.
לעניין מטען החבלה במצבו עם הנורה האדומה,


טענה המבקשת כי שלושה עדים שונים (חבלן, גם סייר וגם שכן) ראו את המטען לפני שנוטרל וציינו, כי הבחינו בנורה האדומה דולקת לפני שהמטען נוטרל.
זאת ועוד, לטענת המבקשת, כל הצילומים אשר המשיב 2 היפנה אליהם את בית המשפט נעשו במעבדה כאשר המטען פורק. ביהמ"ש יכול להבחין שמתחת לכל תמונה רשם המומחה בדיוק מה רואים בתמונה, מה הוא עשה, איזה פעולות עשה ואותן תיעד בתמונות, כמו חיבור הסוללות והעברה של המתג למצב "חמוש".
לעניין התקינות של המטען, אין ממש בטענה שהמטען לא היה תקין כשנוטרל.
זאת שכן מומחה החבלה שבדק את המטען טען כי מטען החבלה היה תקין ומוכן להפעלה.
לגבי משיב 2, לא נכונה טענת בא כוחו לפיה המשיב 2 לא נתן הסבר כיוון שלא נשאל בעניין טביעת אצבע על הפח. בחקירה מיום 16.12.14, החוקר הציג בפני
המשיב 2 את הפח וכן את חוות הדעת לעניין טביעת האצבע ואולם המשיב 2 שתק ולא הגיב לטענות.
לעניין הטיעון של ב"כ המשיב 2 בנוגע לטביעת אצבע, בסה"כ מדובר ב – 15 מעתקים שנלקחו ולא מדובר ב – 2 מעתקים בלבד כפי שטען. טביעת האצבע היחידה שנמצאה והתואמת לטביעת אצבע של המשיב 2 היא טביעת אצבע מספר 8 שהושוותה לטביעה החדשה שנלקחה ממנו ונמצאה תואמת לטביעת האגודל.
לעניין עדות השכנה מרינה. לא ברור לאיזה סכסוך היא מכוונת. לדבריה של מרינה, לפני זמן רב, הרכב שלה עלה בלהבות ומאן דהו מסר לה שאולי אדם בשם דודו גרם לכך ואולם למבקשת אין כל מושג מהי האמת לאשורה בעניין זה. עצם העובדה שנמצאו טביעות אצבע ו-
dna
של שני המשיבים שוללת את האפשרות כי דודו עוזיאל הוא שהניח את המטען.

דיון והכרעה
בית המשפט יורה על מעצרו של משיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו רק מקום שקיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו [סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן – "חוק המעצרים")]. חומר החקירה אשר נבחן במסגרתו של הליך המעצר אינו נבחן על פי מבחנים ראייתיים נוקשים ומוחלטים, אלא בעזרת מבחנים של הסתברות, הגיון, ושכל ישר, כאשר בחינתו משקפת עמדה ראשונית, לכאורית, בדבר מעורבותו של המשיב בעבירות המיוחסת לו, אשר טרם עברה את המבחנים המחמירים שצפויים להינקט במשפט גופו. הלכה היא:
"שראיה לכאורה היא, אפוא, ראיה אשר טמון בה פוטנציאל ראייתי אשר יוצא מהכח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי. בעוד שראיה "רגילה" נבחנת בסיום ההליך השיפוטי מתוך הסתכלות מן ההווה אל העבר, הרי הראיה "לכאורה" נבחנת בתחילת ההליך השיפוטי או במהלכו מתוך הסתכלות מן ההווה אל העתיד. הערכתה מבוססת על הסיכוי הטמון בחיק העתיד להפיכתה לראיה רגילה. מהותה של הראיה לכאורה היא, איפוא, בפוטנציאל ההוכחתי הטמון בה. פוטנציאל זה יוצא מהכח אל הפועל במהלך ההליך השיפוטי, לאחר חקירה ראשית ונגדית, וקביעת אמינות ומשקל. הראיה "הרגילה" אשר תישלף מהראיה לכאורה תיבחן על פי מידת ההוכחה הדרושה במשפט הפלילי להוכחת אשמה או חפות, כלומר, הדרישה שהאשמה תוכח מעל לכל ספק סביר. כל עוד אנו מצויים בשלב הלכאורה, בחינה כזו אינה נעשית ואינה יכולה להיעשות. הראיה לכאורה נשארת ראיה גולמית. השאלה אשר בית המשפט מציג לגביה היא בגדר טיבה כראיה פוטנציאלית... השאלה אותה צריך השופט לשאול את עצמו לענין ראיות אלה הינה אם טיבה של הראיה - על רקע מכלול הראיות כולן המצוי בשלב זה הוא כזה שקיים סיכוי סביר לכך שאותה ראיה תהפוך בסוף ההליך הפלילי לראיה רגילה אשר על פיה היא לבדה, או בהצטרפה לראיות פוטנציאליות אחרות, ניתן יהיה לקבוע כנדרש את אשמתו של המשיב"
(בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ(2) 133, 143 – 144 (1996).
כפי שיובהר להלן, חלק מהראיות הן ראיות נסיבתיות. כשמדובר בראיות נסיבתיות הכלל הוא שלצורך הרשעת נאשם על פיהן, נדרש כי המסקנה המפלילה המוסקת מהן תגבר באופן ברור והחלטי על כל תזה עובדתית חלופית אחרת (ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל
, פ"ד נז(6) 577, 587 להלן: "ענין בן שלוש"). הליך הסקת המסקנות נעשה בעיקרו בשלושה שלבים: תחילה נבחנת כל ראיה בפני
עצמה. אחר כך נבחן מארג הראיות בכללותו, ולבסוף, אם מארג הראיות מוביל למסקנה מרשיעה, יש לבחון את גרסתו של הנאשם ואת כוח השכנוע שבה – האם בכוחה להציע הסבר חלופי למארג הראיות הנסיבתיות, המסבכות אותו בביצוע העבירה (ע"פ 6371/05 וגנר נ' מדינת
ישראל, ניתן ביום 10.7.2006, וההפניות שם). אשר למעצר עד תום ההליכים בהתבסס על ראיות נסיבתיות:

"הלכה פסוקה היא כי תשתית ראייתית לכאורית, אף שהיא מורכבת ממסכת של ראיות נסיבתיות, עשויה להוות תשתית מספקת לצורך מעצר עד תום ההליכים מקום שיש בה כדי לבסס סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו ... ובלבד שהראיות לכאורה ככל שהן נסיבתיות תהיינה על פניהן בעלות עוצמה שיש בה להוביל למסקנה לכאורית ברורה בדבר סיכויי ההרשעה" (בש"פ 1238/06 אזערי נ' מדינת ישראל
, ניתנה ביום 22.2.2006 וכן ראו פסק דינו של כב' השופט דוד חשין בבש"פ 8114/06 מחמד אל הוזייל נ' מדינת ישראל
מיום 15/11/06 פורסם בנבו).
וראו לאחרונה דיון מקיף בסוגיית דרך ההתייחסות לראיות הנסיבתיות בעניין קריאף (ע"פ 6392/13 מדינת ישראל
נ' מאיר קריאף (מיום 21/1/15).
בפסיקה נקבע אפוא מבחן תלת שלבי להסקת המסקנה המפלילה מראיות נסיבתיות: בשלב ראשון נבחנת כל ראיה נסיבתית בפני
עצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי; בשלב שני נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך קביעה אם היא מערבת לכאורה את הנאשם בביצוע העבירה, כאשר הסקת המסקנה המפלילה היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות בהתבסס על ניסיון החיים ועל השכל הישר. המסקנה המפלילה עשויה להתקבל גם מצירוף כמה ראיות נסיבתיות; בשלב שלישי מועבר הנטל לנאשם להציע הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה כנגדו. הסבר חלופי למערכת הראיות הנסיבתית, העשוי להותיר ספק סביר באשר להנחה המפלילה, די בו כדי לזכותו.
במסגרת השלב השני די שכלל הראיות יסבכו את הנאשם באופן המקים מסקנה לכאורית לפיה הוא אכן ביצע את העבירות שיוחסו לו, כמסקנה סבירה מפשוטם של דברים. בשלב זה יועבר הנטל הטקטי לנאשם, על מנת שיוכל להעלות ספק סביר בדבר אשמתו. קיומו של ספק סביר, ככל שהוא נוגע לראיות נסיבתיות מפלילות, משמעוֹ כי ניתן להסיק מן הראיות הנסיבתיות הסבר אפשרי אחר השולל אחריות פלילית. על הנאשם להציע גרסה שלמה, המתייחסת למכלול הראיות נגדו. ההבדל בין השלב השני לשלישי מתבטא בהעברת הנטל "הטקטי" של העלאת תזה לוגית המקשרת בין שלל הראיות מצד אחד למשנהו. אך שניהם מיועדים לוודא כי המסקנה הלוגית המפלילה העולה מכלל הראיות, אכן מצדיקה הרשעה מעבר לספק סביר. על יסוד האמור, אין מקום להציב את הרף הראייתי המקסימלי כדרישה מקדמית כבר במסגרת המעבר מהשלב השני לשלישי. ככל שאכן מעלה התביעה גרסה המתחשבת בכלל הראיות, והמסבכת את הנאשם במסקנה פלילית מסתברת בהתבסס על מבחני הגיון ושכל ישר, מצדיק הדבר העברת הנטל לנאשם, כדי לבחון את גרסתו במסגרת השלב השלישי. כמו כן, על מנת לוודא שגרסת התביעה וגרסת הנאשם יתחרו על אותו מישור ראייתי, קיימת הצדקה שבימ"ש יתחשב בכלל הראיות כבר במסגרת השלב השני.
לאור עקרונות אלה תיבחן השאלה, האם למבקשת ראיות לכאורה כנגד כל אחד מהמשיבים. אם התשובה לשאלה זו תהיה חיובית יש לבחון האם יש כרסום בראיות אלה, ושיעור עוצמתו.
הדיון בראיות
שאלת המניע בנוגע לשני המשיבים
המבקשת טוענת כי היא יכולה להצביע על מניע הקושר את המשיבים לאירוע. מדובר בסכסוך בין כנופיות אשר בעניינן נכתבה חוות דעת ע"י מומחה לעניין בשם פקד ערן יפת.
מנגד טענו המשיבים, כי אין ממש בגישת המבקשת המנסה להצביע על קיומו של מניע. לטענתם, לא ניתן להוכיח טענת המבקשים לפיה ניסיון הרצח הוא תגובה לניסיון ההתנקשות במשיב 1. מהראיות שהתבררו בתיק עולה, כי שתי החבורות בהן עסקינן מסוכסכות עם גורמים רבים, כך שלא ניתן לייחס מניע ברור למשיב.
אכן,

המניע אינו

יסוד

מיסודות

העבירה

ואינו

תנאי

להרשעה.

עם

זאת לקיומו

של מניע,

עשוי

להיות

משקל

ראייתי

והוא

משמש

ראייה

נסיבתית

המשתלבת

בכלל

הראיות.

ראה


לעניין

זה

ע"פ 8005/04

אברוטין ואח' נ' מדינת ישראל

:
"המניע אינו יסוד מיסודות העבירה (ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל
, פ"ד מא(3) 617, 629), ואין הוא תנאי להרשעה (ע"פ 8215/04 ארז נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 18.10.06, פסקה10; ע"פ 6371/05 וגנר נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 10.7.06, פסקה 10; להלן - וגנר).עם זאת, לקיומו או העדרו של מניע עשוי להיות משקל ראייתי (י' קדמי, על הדין בפלילים (מהדורה מעודכנת, כרך א, תשס"ה), 162; ע"פ 10800/04 רומנצקו נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 18.9.06, פסקה 26). המניע עשוי לשמש כראיה נסיבתית (ואכן, בעניינו של קריספי, שימש המניע ראיה מחזקת, המשתלבת בכלל הראיות נגדו)."
לגופם של דברים ומהראיות שבתיק זה ניתן לעמוד על כך כי האירוע עסקינן, ניסיון הרצח של ניר הינו אחד השיאים של יריבות בין חבורות עברייניות הפועלות באזור פתח תקווה וכי אין חולק על העובדות הבאות:
ראשית,
אין חולק כי ביום 31.10.14 התפוצץ הרכב של המשיב 1 באמצעות מטען שהוטמן מתחת לרכבו. בעניין זה מפנה המבקשת את בית המשפט לכתב האישום שהוגש נגד שימול ועוזיאל וגם לדוחות של שוטרים שהגיעו למקום לאחר הפיצוץ שבו נהרס לחלוטין רכב הטויוטה של משיב 1. חייו של משיב 1 ניצלו, כיוון שטרח לבדוק את הרכב לפני שהוא נכנס אליו. דבר המעיד על כי היה שרוי בסכסוך וכי הוא חושש לחייו.
לתיק דנן, מצורפת עדות המשיב 1 בנוגע לניסיון רציחתו. לדבריו בהודעתו למשטרה ביום 31.10.14 הוא נסע מביתו בקרני שומרון והחנה את רכבו בשכונת עמישב בפתח תקווה. לפני שפנה להיפגש עם חברו הוא בדק את הרכב "כמו שאני עושה בדרך כלל לראות שלא הוצמד לי מטען" ובאמת לא היה דבר מתחת לרכב. לאחר פגישה שנמשכה כ-40 דקות בדק שוב את הרכב וראה מתחת לכסא הנהג "חבילה עם חוטים הבנתי שזה מטען רצתי מיד מהמקום למרכז החניה וחזרתי חזרה לדירה של חיים ממן [כ]שהגעתי שמעתי פיצוץ חזק".
שנית, לאחר שבתאריך שבין 6 – 7 לנובמבר 2014
מייחסים למשיבים 1 ו – 2 הנחת מטען חבלה בחניה הצמודה לביתו של עוזיאל, ביום 18.11.14 נמצא מכשיר איכון שהטמינו עוזיאל ושימול ברכבו של איגור יונהייב המשתייך לחבורה של המשיבים. בשיחה מיום 18.11.14 שעה 17:07 מעדכן אדם בשם חיים את המשיב 1 ואת המשיב 2 ואומר להם כי "לחברה של (איגור) שמו "זה" באוטו. זאת כאשר באותו יום נמצא מכשיר איכון ברכבו של איגור יונהייב המשתייך לחבורת אטיאס.
שלישית, שלא כנטען ע"י המשיב 1, הסכסוכים המוזכרים בנספח א' של חוות הדעת אינם אחד מהסכסוכים הרבים שבהם מעורב המשיב 1, אלא מארג של אירועים הקשורים אחד לשני ואשר מצביעים על מעשה חבלה מצד חבורה עבריינית אחת המכונה "חבורת אטיאס" ותגובה למעשה החבלה ע"י החבורה היריבה "חבורת שימול" וזאת משנת 2011.

בענייננו מדובר בחוות דעת של מומחה, איש מודיעין, אשר מפרט בנוגע לאופי הסכסוכים השוררים בין חבורת אטיאס אליה משתייכים המשיבים 1 ו-2 לבין חבורת שימול אליה משתייך האדם אותו ניסו לרצוח בתיק דנן ניר עוזיאל. עדויותיהם של מומחים אשר בדרך כלל מעוגנות בידע שלהם ובניסיונם המקצועי שואבות ממקורות שונים ולאו דווקא מראיות קבילות. טעם זה אינו פוסל את תקיפותן וקבילותן והן נבחנות בשדה המשקל ולא בשדה הקבילות. כך נאמר בעניין זה:
"עדות מומחה, איש מודיעין, אינה מאבדת את משקלה רק בשל כך שמוטל חסיון על מקורות המידע שלו, שהרי כושרו המקצועי ואמינותו של המומחה ניתנים להצגה ולבחינה גם ללא חשיפתם של מקורות אלו...."
(כב' השופט קדמי מצוטט בבש"פ 11493/03 מחמוד מחאג'נה נ' מדינת ישראל
, נבו, 30.12.04).
השאלה שתעמוד, בפני
בית המשפט גם בעניינם של המבקשים אינה שאלה של קבילות אלא שאלה של משקל. עדותו איש המודיעין בענייננו היא בעלת משקל רב לתיק דנא כיוון שהיא מסבירה ומבהירה את הרקע לניסיון הרצח על ידי שני המשיבים.


שמירה על זכות השתיקה ע"י המשיב 1
המבקשת טענה כי המשיב 1 שמר על זכות השתיקה של המשיב וכי יש לראות בשתיקתו חיזוק ראייתי לראיות התביעה. מנגד, ב"כ המשיב 1, טען כי משיב 1 לא שמר על זכות השתיקה בנוגע לדנ"א ובסה"כ הוא לא הבין על מה הוא נשאל.
האזנתי וצפיתי בדיסק החקירה של המשיב 1 מיום 16/12/14. החוקר מטיח במשיב 1 ומבקש תגובתו לאיתור המטען. הבעיה היא שהחוקר לא מצליח להגות נכון את שם חומר הנפץ, המדובר בחומר נפץ תקני המכונה

tnt
(ראשי תיבות של החומר הכימי טרי-ניטרו-טולואן) החוקר אינו הוגה כראוי את השם טריניטרוטולואן אך נשמע אומר בבירור
שמדובר בחומר מסוג
tnt
. המשיב 1 אומר שאינו מבין למה מתכוון החוקר, כיוון
שהוא לא מומחה לחומר נפץ. חוץ מתגובה זו של המשיב 1, אין תגובה עניינית לשאלות הנוספות של החוקר.
בהמשך החל המשיב 1 לצטט פסוקים מתהילים. כאשר הוצגו לו תמונות – של מטען החבלה שתק ולא הגיב. כאשר נשאל אם הרכיב את מטען החבלה לא הגיב. וכך ביתר פירוט:
בדיסק חקירת אטיאס (להלן: "דיסק אטיאס") בשעה 43:03 החוקר מטיח במשיב 1 כי מדובר במטען אמיתי ולא דמה.
תשובת המשיב 1:
"שיר המעלות אשא עיני"
בזמן 50:04 בדיסק אטיאס החוקר מראה למשיב 1 את הפח ושואל שאלות בקשר למעורבות המשיב 1 . משיב 1 בתגובה שותק.
בזמן 51:10 בדיסק אטיאס, החוקר שואל את המשיב 1 האם המטען היה בתוך הפח היה המטען והמשיב 1 שותק.
בזמן 52:22 בדיסק אטיאס, החוקר מטיח במשיב 1 שיש בפח ראיה ישירה שהוא קשור למטען החבלה. בתגובה - המשיב 1 שותק.
בזמן 55:40 החוקר מראה למשיב 1 תמונות של פח האשפה והמשיב שותק.
כפי שיובהר להלן גם המשיב 2 שמר על זכות השתיקה. שתיקת המשיבים בחקירתם מחזקת את עוצמת הראיות כנגדם.
לנפקות שמירה על זכות השתיקה בשלב זה של מעצר עד תום ההליכים ראו, לדוגמה, בש"פ 7216/05 ויסאם אגבריה נ' מדינת ישראל
([פורסם בנבו], 23.8.2005) :

"אכן זכות השתיקה הינה זכות המוקנית לנאשם על-פי דין וכל נאשם רשאי לעשות שימוש בזכות זו – אולם במקרה שלנו העורר יכול היה בנקל להפריך את החשדות המיוחסים לו על ידי מסירת גרסה מפורטת מטעמו, אך הוא, מטעמים השמורים עימו, בחר שלא לעשות כן ודבק בזכות השתיקה.
אם העורר היה מוסר את גרסתו למהלך האירועים, המשטרה יכולה הייתה לבדוק גרסה זו ולנסות לאמתה, ואם גרסתו הייתה מתאמתת, יש להניח, כי היה משוחרר ממעצר עוד מלפני זמן רב. "

לא זו אף זאת, השמירה על זכות השתיקה אף מקשה על המשיבים להפריך את חזקת המסוכנות הסטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים (בש"פ 8638/96 נחום קורמן נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ(5) 200, 207 (1996). כן ראו והשוו: בש"פ 748/10 איסקוב נ' מ"י, פורסם בנבו, 18.2.10).
מיקום מטען החבלה
לעניין מטען החבלה, המבקשת הפנתה לתמונות שצולמו בזירה כדי להדגים את המרחק הקטן שבין דירתו של ניר עוזיאל לחניה שבה נמצא המטען. המטען הוטמן ברחוב ברוידה 8
אשר סמוך לביתו של ניר עוזיאל, אשר

גר ברחוב חכם יוסף 4, והוא זה שעל פי הנטען, אליו כוון המטען.
המשיבים טוענים מנגד כי מדובר בשני בניינים שונים ומצד אחר נטען כי המטען לא היה כשהוא מוכן לפיצוץ. בדיקה של הראיות לכאורה מצביעה כי לדברי המשיבים אין בסיס בראיות, כדלקמן:
תמונה כאלף מילים- בתיק החקירה בעמוד המסומן 35 רואים תצלום של שני הבניינים: האחד ברחוב חכם יוסף 4 והבניין האחר ברחוב ברוידה 8. שני הבניינים אכן סמוכים זה לזה והמרחק ביניהם עולה במעט על רוחבה של מכונית
פרטית. מהתצלום נראה כי מגרש החניה של בניין אחד יכול לשמש בקלות כחניה של הבניין השני וכי בין החניות לא חוצצת גדר. מכאן טענת המבקשת שניר יכול להחנות את רכבו בחנייה ברחוב ברוידה 8 היא טענה הגיונית ומתקבלת על הדעת.
לא זו אף זאת, המבקשת צירפה עדויות רבות של שכנים מהם עולה שניר אכן נהג להחנות את רכבו מעת לעת בחניה בה נמצא המטען:
כך לדוגמה, דוד עוזיאל, אחיו של ניר, מסר בעדותו מיום 14.12.14 (נספח 4 לקלסר המוצגים) שהוא נוהג להחנות את רכבו פעמים רבות בחניה ברחוב ברוידה 8. כך ענה לשאלות החוקר:
"ש: אתה נוהג להחנות בחניה של בנין ברוידה 8?
ת: כן חניתי שם הרבה פעמים את הרכב שלי ואת הרכב של העבודה
ש: ....
ת: אין חניה, נכנס לאן שיש חנייה. ככה אנחנו עושים כל המשפחה. כשאין חניה אצלנו אנחנו חונים שם" (שור' 9-17).
השכן רונן עמרן אשר גר ברחוב ברוידה 8, והעיד כי הוא מכיר את ניר, מסר בעדותו מיום 30.11.14 כי ניר נהג להחנות בחניה את רכב הטויוטה שלו.
בעדות מיום 14.12.14 אמר את הדברים הבאים:
"ש: מתי בפעם האחרונה כשראית את ניר לפני המקרה, מחנה את הטויוטה הלבנה שלו בחנייה של הבנין שלך שבה נמצא המטען?
ת: אנחנו נוהגים להחנות היכן שיש מקום. יצא כמה פעמים שראיתי שניר החנה פה. ניר היה מחנה לפעמים במקום או באחד המקומות שהיה בבנין הפנויות לא במקום ספציפי. אלא היכן שיש מקום פנוי כי החניות הן לא טאבו כל אחד בא, תופס תופס" (עמ' 1, שור' 19-23).
גם העד אדריאן אייזנשטט העיד ביום 30.11.14 כי אמנם לא מכיר את ניר עוזיאל אבל סיפר שראה כי אופנועים חונים בחניה שבה נמצא המטען. לא מן המותר לציין שלניר יש אופנוע טימקס שחור התפוס כיום בידי המשטרה.
העדה שולמית פרץ שכנה נוספת העידה ביום 30.11.14 (נספח 4 למוצגים) שהיא מכירה את ניר ואחיו וכי היא וראתה את אחד האחים של ניר, או אותו עצמו, מחנים את האופנוע שלהם בחנייה ברחוב ברוידה.
dna
לעניין
dna

של המשיב 1 אשר התגלה על המטען, המבקשת מפנה לדו"ח של המומחה שבו פירט מהיכן נטל את הדגימות. מדובר בדגימות מתוך הסלוטייפ שעטף את לבנת החבלה
עצמה. עולה על פי תמונה 5 לפירוט הדגימות הביולוגיות, כי ה–

dna

נלקח מהמקום שמסומן בחץ 3 א'.
המבקשת מסתמכת בין היתר על חוות דעת המומחה מר אילן פיין, עובד המעבדה הביולוגית במחלקה לזיהוי פלילי. לפי חוות הדעת (המסומנת ב/מ 8) הבדיקה התבצעה כדלקמן: ביום 19.11.14 התקבלו ממעבדת חבלה שקית מאובטחת סגורה ובה 7 מבחנות: 4 מבחנות ובהם חומר שנדגם מקצוות המטושים וכן שתי מבחנות ובהם חומר שנדגם מסרטים דביקים והמסומנות כ-3 וכ-3א'. במבחנה המסומנת 3א' ובה סרט דביק התקבל פרופיל
dna
ש"מקורו בשלושה פרטים לפחות (תערובת פרופילים) ובה פרופיל בולט ב-14 מתוך 15 האתרים שהתקבלו ובאתר לזיהוי המין התואם את פרופיל

dna

של החשוד אברהם אטיאס
".
בסעיף 2 לחוות הדעת נאמר כי "על פי אומדן סטטיסטי של האוכלוסייה הישראלית.. שכיחות הפרטים באוכלוסיה שהינם בעלי פרופיל
dna
כפי שהתקבל מהחומר שנדגם מהסרט הדביק (סעיף 3.2 – הפרופיל הבולט) נאמדת באחד ליותר ממיליארד פרטים".

המומחה קבע שההסתברות שה-
dna
שנמצא שייך לאדם אחר -
שאינו משיב 1 - הוא למעלה ממיליארד.
באי כוחו של המשיב 1 העלו השערות וניחושים לגבי הימצאות
dna
של המשיב 1 על הסלוטייפ לרבות טענות כי מיקום ה
dna-
. עיקר הטענה היא שאם מדובר בצד החיצוני אז ייתכן לדוגמה מצב שבו המשיב התעטש ליד סרט ההדבקה ודבר זה עשוי לכרסם בעוצמתה של הראיה.
דומה שההלכה בדבר ממצא
dna
הינה מפי כב' השופטת ארבל בע"פ אשר אלמליח נ' מדינת ישראל
(פורסם בנבו, ניתן ביום 24.9.12 להלן: "הלכת אלמליח"). בגדר הלכת אלמליח קבעה כב' השופטת ארבל כי "ניתן בנסיבות מסוימות להרשיע נאשם על יסוד ראיית דנ"א הניצבת לבדה". כן נאמר כי "ראיית דנ"א היא ראייה מדעית, נסיבתית אשר ביכולתה לקשור את הנאשם לזירת העבירה עד כדי גיבוש אשמתו בביצועה". בהלכה נאמר כי על בית המשפט לתת את דעתו לפרוצדורה שבה בוצעה הבדיקה שהצמיחה את ממצא הדנ"א, כלומר לשאלה אם הבדיקה נעשתה ע"י מומחים שהוכשרו לכך.

השאלה בדבר מיקום הבדיקה שהעלה ב"כ המשיב היא שאלה פתוחה, אך לא מדובר בשאלה פתוחה שבירורה יכול להוביל לקביעה כי נפל פגם בראייה עד כדי פסילתה. עניין לנו בשאלה פתוחה, כאשר הכלל הוא ששאלות בנושאי קבילות ומשקל דינן להתברר בהליך המרכזי ולא בהליך הראיות לכאורה. כך קביעתו של כב' השופט ג'ובראן בעניין זה:
מקומן של השאלות הפתוחות בנוגע לקבילות ומשקל ראיית הדנ"א להתברר לעומקן בהליך המרכזי. עם זאת, קביעה כי קיים פגם בראיית הדנ"א, יכולה להביא לפסילתה. נקבע בעבר כי בנוגע לשאלות של קבילות ראיות, על בית המשפט הבוחן את הראיה לבדוק אם עולה ממנה פגם אשר ברור כי יוביל לפסילתה. מן העבר השני, "לא כל ספק בדבר קבילות הראיה מונע הסתמכות עליה לעניין קביעת ראיות לכאורה" (
בש"פ 2514/09 מזרחי נ' מדינת ישראל
, [פורסם בנבו] פסקה ו' (29.3.2009)). יפים לעניין זה דבריו של השופט י' זמיר בבש"פ 2871/94 פרץ נ' מדינת ישראל
, [פורסם בנבו] פסקה 5 (20.6.1994)" (בש"פ 1061/14 זהר שחר נ' מדינת ישראל
, פורסם בנבו ביום 18.2.14).
כן
נאמר בהלכת אלמליח כי על בית המשפט לתת את הדעת גם לגוף הממצאים ולשאלה המכרעת אם יש בהם כדי ללמד במידת הוודאות הנדרשת כי מקור הדנ"א שנמצא בזירה הוא בחשוד. בענייננו, לגופם של דברים, אומר כי דומה שאפיון גנטי תואם ברמת השכיחות של אחד ללמעלה ממיליארד, מספיק לקביעת זהותו של אדם וזאת כפי שנקבע בהלכת אלמליח, שם היה זיהוי דומה. חוות הדעת בעניין ה
dna
מובילה למסקנה כי די בשלב זה של ההליך כדי שראיית הדנ"א תיזקף לחובתו של המשיב 1 ובכך קמה תשתית ראייתית להוכחת אשמתו ומעצרו עד תום ההליכים המתנהלים נגדו. אמנם, העובדה כי נמצאה תערובת פרופילים מעלה תהיות, אולם, דין תהיות אלה להתברר בהליך המרכזי, ואין בהן כדי להביא למסקנה כי קיים ספק ממשי בדבר קבילות או באשר למשקלה של ראייה זו.
באשר לעניין הטענה כי הסלוטייפ הוא חפץ נייד. אכן ה
dna


בענייננו נמצא על חפץ נייד כדוגמת הסלוטייפ, אך גם בעניין זה יש להיעזר בתובנות שהועלו בהלכת אלמליח. בהלכת אלמליח קבע בית המשפט, כי בשים לב לאופיו של הסלוטייפ קשה מאד להניח כי העבריין עשה שימוש חוזר בסרט סלוטייפ שנעשה בו שימוש קודם. כמו כן נאמר שסרט סלוטייפ הוא מוצר פשוט וזול והגיוני כי מי שמעוניין לעשות בו שימוש יעשה זאת במוצר המצוי בביתו או שיקנה סלוטייפ חדש. כך שהטענה שמדובר בחפץ נייד היא על פניה טענה קלושה.
כן נאמר בהלכת אלמליח כי משקל הראיה ואפשרות ההרשעה על פיה יוכרעו בהתחשב בהסבר שהציע הנאשם לנוכחות הדנ"א שלו בזירה. בענייננו המשיב 1 לא הציע כל הסבר משום ששמר על זכות השתיקה. משכך נדחית הטענה כי יש כרסום בראיית ה-
dna
.


שתיקת המשיב 2

ב"כ המשיב 2 אינו מסכים עם הטענה שהמשיב 2 שתק. לטענתו, המשיב 2 שתק משום שהטענות לא הוטחו בו ע"י החוקרים והוא לא נשאל. מכאן, לטענתו, לא ניתן לטעון שמשיב 2 באמת שמר על זכות השתיקה.

אין ממש בטענות המשיב 2 בעניין זה. מונחת לפני הודעתו של המשיב 2 מיום 11.12.14 (נספח 10 לתיק המוצגים) במסגרת החקירה הוא נשאל שאלות רבות ועל כולן הוא ענה במילים "שומר על זכות השתיקה", זאת מלבד הבעת רצון לשוחח עם עורך דינו. גם בהודעה מיום 16.12.14 סרב המשיב 2 ענות לשאלות שהוצגו לו לרבות שאלות שאמורות היה להסביר את הראיה החזקה ביותר כנגדו והיא – טביעת האצבע שנמצאה על הפח (ראו עמ' 4 לחקירה). לא מן המותר לציין כי צפיתי והאזנתי לחקירתו ואכן התרשמתי מכלי ראשון שהמשיב 2 שמר על זכות השתיקה בקפדנות רבה ביותר.
מצבו של המטען בעת הגילוי
המבקשת מפנה לעדויות בנוגע למציאת המטען. לטענתה, המטען היה מוכן לפיצוץ. ב"כ של המשיב 2 טען כי אין הוכחה שהמטען היה מוכן לפיצוץ. אין בידי לקבל את טענות המשיב 2 אף בעניין זה.
בראש ובראשונה אציין כי עפ"י חוות דעת מומחה אורן בירנבאום שבדק את המטען צוין כי אינדיקציה למצב שבו מטען החבלה נמצא במצב חמוש (
arm
) היא שמנורת הלד האדומה דולקת (ראו עמ' 3 לדו"ח המסומן במס' 70).
בענייננו על פי מספר עדויות המטען שנמצא היה במצב חמוש, שכן בעת שאותר המטען נורת הלד האדומה דלקה.
כך, במזכר מס' 55 שרשם שוטר בשם רועי שובל, נאמר שהוא ראה שבקופסה השחורה שממנה יוצאת אנטנה ישנה "נורית חיווי אדומה דולקת".

כמו כן במזכר מס' 64 מאת רס"מ מנחם וירניצקי נאמר כי שאל את אדריאן איזנשטט אם הוא זוכר מי מהנורות של מטען החבלה היו דלקות ונענה כי "האור האדום היה פועל".
שכנה הגרה ברחוב ברוידה 8 בשם ויקטוריה אייזנשטט סיפרה בעדותה מיום 7.11.14 כי
שביום 6.11.14 בסביבות השעה 20:00 כשיצאה מביתה לא הבחינה בפח. לדבריה, ראתה את הפח בפעם ראשונה כשחזרה בשעה 23:30 ראתה את הפח צמוד לעמוד ולא עשתה עם זה דבר. אביה אדריאן אייזנשטט הוא השכן שראה לראשונה את המטען בתוך הפח.
אדריאן אייזנשטט העיד ביום 7.11.14 כי המטען נראה כמו "טלפון של בית עם אנטנה ומנורה אדומה". לדבריו, הרים את השקית וזה היה כבד. הוא דיבר עם שכנים והבין שצריך להזעיק משטרה ואז שכן אחר הזעיק את המשטרה. השכן שהזעיק את המשטרה הוא גיא תלם. זה דיווח בהודעתו מיום 7.11.14, כי השכן אייזנשטט הראה לו את הפח שבתוכו המטען. הוא ראה סוללה עם חוטים ואנטנה יוצאת והזעיק משטרה.
במזכר של החבלן המשטרתי מיום 17.12.14 יעקב שביט נאמר כי:

"בבדיקת הפח נמצאו לבנת חבלה מאוגדת בסרט שחור ביחד על מערכת אלחוטית מסוג אלפא פייר וזוג תיילים חשמליים בצבע צהוב יוצאים מהמחברים. בוצעה הפרדה של המרכיבים בעזרת רובוט מערכת האלפא פייר פורקה והסוללות .. הוצאו. כמו כן הוצא נפץ חשמלי .... בנוסף הוצאה מתוך הפח קופסאות קרטון עטופה בשקית ניילון אשר הכילה כמות גדולה של ברגים קודחים בצבע שחור".
אין בידי לקבל את טענות המשיב 2 לפיהן מאן דהוא ערך שינוי, הסיר את הסלוטייפ ואז האור במטען נדלק. לטענות מעין אלה דרושות ראיות מוצקות ובאין ראיות דינן להידחות בשלב זה. עיון בתצלומים של מטען החבלה מראה שהתצלומים לרבות תצלום מס' 12 נעשו במעבדה לאחר שהמטען פורק. אכן ניתן להבחין שמתחת לכל תמונה רשם המומחה בדיוק מה רואים בתמונה, וכן איזה פעולות עשה ואותן תיעד בתמונות, כמו חיבור הסוללות והעברה של המתג למצב "חמוש". כמו כן תחת תצלום 16 נאמר שהמפסק הראשי הועבר למצב חמוש והדבר נעשה לצורכי צילום ולצרכי תיעוד על ידי מומחי המשטרה.
המשמעות של העדויות לעיל היא שיש ראיות לכאורה לכך שהמטען היה במצב חמוש דרוך ומוכן להפעלה. מדובר במטען חבלה מסוכן מאוד המכיל ברגים ושאם היה מתפוצץ בכוחו היה לגרום לנזק בל ישוער לנפש ולרכוש. רמת המסוכנות של מניחי מטען החבלה נגזרת מעוצמתו ומבנהו של המטען שהכיל לבנת חבלה במשקל של חצי ק"ג שאליה היו מחוברים 1.8 ק"ג ברגים.

טביעת אצבע של המשיב 2
באשר לטביעת אצבע של משיב 2, המבקשת הפנתה לדו"ח טביעת אצבע של מר יואב פישמן. המבקשת טענה, כי ברשותה צילומים בהם אפשר לראות מהיכן נלקחה כל טביעת האצבע. טביעת האצבע שנמצאה זהה לטביעת אצבעו של משיב 2 היא טביעה מספר 8 שלפי לוח הצילומים הופקה מהדופן החיצוני של מכסה הפח בחיבור בין המכסה הפח לפח עצמו.

ב"כ המשיב 2 טען כי טביעת האצבע היא ראיה יחידה ומשכך ראיה חלשה וכי הפח הוא חפץ נייד ולא ניתן לדעת מתי נעשתה הנגיעה בפח. אין בידי לקבל טענות המשיב 2 בעניין זה.
בפני
דו"ח תיעוד פיתוח טביעות אצבע אשר בוצע ע"י יחידת זיהוי אחמ יפתח מט"א 2900-956-2014. תאריך הביצוע 6.11.14. בניגוד לטענתו של ב"כ המשיב 2, נלקחו 13 מעתקים שונים לצורך טביעת האצבע מ 13 מקומות שונים בפח, אשר בתוכו היה מוטמן מטען החבלה. בדו"ח מיום 1.12.14 התקבלה תוצאה של בדיקת טביעות האצבע. לפי הבדיקה התקבל זיהוי ראשוני ולפיו מעתק מס' 8 שייך למתנאל פרי
גדעון - המשיב 2. בהערה נאמר כי "הזהות מבוססת על התאמה ב-12 נקודות השוואה רצופות לפחות". ביום 14.1.15 הוצא דו"ח חוות דעת של מומחה ע"י גב' יעל פלג שילוני מהחטיבה לזיהוי פלילי מטא"ר ירושלים ולפיו "הטביעה במשבצת האדומה שעל התצלום המסומן במ.ט.א: 8-00956-14 זהה לטביעת אגודל יד שמאל".
בדו"ח זה נבחנו כל שאר המעתקים מלבד מעתק מס' 8 ונמצא שאינם זהים או אינם ניתנים להשוואה לטביעות אצבע של חשודים פוטנציאליים ובהם המשיבים 1 ו-2.
ב"כ המשיב 2 טען כי טביעת האצבע נמצאה על הפח שהוא חפץ נייד וכי יש הבדל בין כוחה הראייתי של טביעת אצבע שנמצאה על גבי חפץ נייח לבין כוחה הראייתי של טביעת אצבע שנמצאה על גבי חפץ נייד. ב"כ המשיב 2 הסתמך על דבריו של כב' השופט גרוניס בפרשת מקדאד. לפי דבריו:
"במקרה של חפץ נייח ניתן לומר בוודאות גבוהה יותר כי הטביעה שנתגלתה מלמדת על הימצאותו של הנאשם במקום, ולפיכך קשור הוא באירוע הפלילי. לעומת זאת כאשר מדובר בחפץ נייד, שיכול לעבור בקלות מיד ליד וממקום למקום, קיימת אפשרות סבירה שהחפץ נושא טביעת אצבעות של אדם שאינו מעורב, וכי החפץ הגיע בדרך כלשהי למקום שבו הוא נמצא" (ע"פ 1888/02 מדינת ישראל
נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 231, בעמ' 231).
אכן דברים נכוחים, אלא שבית המשפט העליון קבע סייג להלכה בפרשת מקדאד באומרו כי יהא בחפץ נייד להפחית את עוצמת הראיות, וזאת לגבי אדם שחטא כבר בעבירות נשק, רק כאשר יש בפיו הסבר לטביעת האצבע:
"אכן, כבר נקבע משכבר הימים, כי משקלה של ראיית טביעת האצבע פוחת בהיותה על חפץ נייד; ע"פ389/62 נאטור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"די ח(1) 62, 65 (השופט כתארו אז – לנדוי); ע"פ7293/97 סאמר נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) (השופטת דורנר). אף נקבע "שלעיתים לא יהא זה מדויק לומר, כי הימצאותה של טביעת אצבע בזירת האירוע יכולה להביא להרשעה, בהעדר הסבר סביר של הנאשם" (למשל, כשהוא נמנע ממתן גירסה בגלל הפללת קרוב או חשש להפללה עצמית בעניין אחר). (ע"פ 1888/02 מדינת ישראל
נ' מקדאד, פ"דנו(5) 221, 231, השופט גרוניס). ואולם, ככלל פשיטא שיש צורך בהסבר, וכדברי בית המשפט בע"פ5635/97 סמהדאן נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) (השופט לוין) "...לא די בהסבר המצביע על אפשרות רחוקה תיאורטית, אלא כזה המתקבל על הדעת על פי מבחני ההגיון, ניסיון החיים והשכל הישר". אימתי יהא בחפץ נייד כדי להפחית את העוצמה, כאשר יש הסבר מתקבל על הדעת לגביו. בענייננו – ועוסקים אנו בשלב הראיות לכאורה, לא המשפט העיקרי, על הנטל המוטל בו, כשהמדובר באדם שכבר חטא בעבירות נשק, ודווקא, מכל בני אנוש, תימצא טביעת אצבעו שלו בשכנות ללבנות חבלה, נדרש הסבר סביר." (ההדגשה שלי-א.ס).

לא זו אף זאת; חפץ נייד שעליו נמצאה טביעת אצבע של נאשם, אמנם מעורר ביחס אליו חשש שהובא לזירת העבירה באקראי, וחשש זה יכול שיגרע ממשקלו כראיה. אולם, מכך אין ללמוד כי טביעת אצבע על חפץ נייד לעולם לא תוכל לשמש כראיה מספיקה להרשעה. גם אז עומד לטביעת האצבע כוחה הראייתי המפליל כראייה נסיבתית, העשויה לבדה או ביחד עם ראיות נסיבתיות נוספות, להצביע על אשמת הנאשם: כך בלשונו של כב' השופט אדמונד לוי:
"חפץ שמטבעו נייד הוא, ועליו נמצאה טביעת אצבע של נאשם, מעורר ביחס אליו חשש שהובא לזירת העבירה באקראי, וחשש זה גורע ממשקלו כראיה (ע"פ 389/62 נאטור נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד יח(1) 62, 64 (1964); ע"פ 1888/02 הנ"ל, בעמ' 231; ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל
פ"ד נב(5) 640, 474 (1998)). מכאן הזהירות בה מצוות הערכאות לנהוג כאשר הן מרשיעות נאשם על סמך טביעת אצבע כראיה יחידה. אולם, מכך אין ללמוד כי טביעת אצבע על חפץ נייד – אפילו מדובר בחפץ המצוי בשימוש יומיומי, "שידיים רבות בוחשות בו" (פסקה 9 לחוות-דעתו של חברי) – לעולם לא תוכל לשמש כראיה מספיקה להרשעה. גם אז עומד לטביעת האצבע כוחה הראייתי המפליל כראייה נסיבתית, העשויה לבדה או ביחד עם ראיות נסיבתיות נוספות, להצביע על אשמת הנאשם. או אז, נדרש הנאשם לספק לראיות נסיבתיות אלו הסבר חלופי, המתיישב עם חפותו. אמת, כאשר טביעת האצבע מצויה על חפץ נייד, בייחוד כזה המצוי בשימוש יומי והעובר מטיבו ממקום למקום, קל יותר לספק הסבר כזה. יחד עם זאת, כאשר בית-המשפט מוצא שהסברו של הנאשם אינו סביר, וכי מעורבותו בביצוע העבירה היא האפשרות ההגיונית היחידה להימצאותה של טביעת האצבע – נסללת הדרך להרשעה."
(אדוארד סראבוניאן נ' מדינת ישראל
, פורסם בנבו ביום 17.1.08).
בענייננו מששמר המשיב 2 על זכות השתיקה באדיקות, ולא הסביר כיצד טביעת אצבעו נמצאה בשכנות כזו ללבנת חבלה אין לומר לכאורה שעוצמת הראיה של טביעת האצבע קהתה.

העבר הפלילי של המשיבים
לחובת משיב 1 נזקפות הרשעות בעבירות אלימות ונשק:
ביום 17.6.12, הרשעה בגין תקיפה הגורמת חבלה ממש, בגינה הוטלו עליו מאסר על תנאי קנס ופיצוי לנפגע עבירה שבגינם הוטלו עליו מאסר על תנאי ל-6 חודשים, קנס בסך 10,000 ₪ ופיצוי לנפגע העבירה;
ביום 6.9.05, הרשעה בגין חבלה כשהעבריין מזוין, נשיאת נשק שלא כדין וכן גרימת חבלה חמורה. בשל כל אלה הוטלו עליו העונשים הבאים: מאסר בפועל של 37 חודשים, מאסר על תנאי ל-20 חודשים ופיצוי למתלונן;
ביום 3.9.05, גרימת שריפה ברשלנות, הסגת גבול פלילית ותקיפה סתם. בגין אלה הוטל עליו מאסר על תנאי ל-3 חודשים.
כמו כן, ביום 31.5.04, הרשעה בגין פריצה לרכב, גניבה מרכב, תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, וכן פריצה לרכב וגניבה מרכב. בגין הרשעות אלה הוטלו עליו העונשים הבאים: מאסר על תנאי ל-18 חודשים וכן קנס.



לחובת המשיב 2 נזקפות הרשעות כדלקמן
:
ביום 18.5.14 הרשעה בגין תקיפה וחבלה ממשית על ידי שניים ויותר. בגין הרשעה זו הוטלו עליו העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 3 חודשים, מאסר על תנאי ל-5 חודשים בעבירה מסוג עוון, מאסר על תנאי ל-10 חודשים בגין עבירה מסוג פשע וכן התחייבות להימנע מעבירה.
ביום 12.6.13, הרשעה בגין היזק לרכוש במזיד וכן איומים. בגין אלה הוטלו עליו העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 4 חודשים, הטלת מאסר על תנאי ל-6 חודשים וכן הפעלת מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים. בסך הכל הוטל עליו מאסר של 16 חודשים.
ביום 12.5.09, הרשעה בגין תקיפה סתם וכן תקיפה על ידי שניים ויותר, איומים, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, איומים, ניסיון לתקיפה סתם; וכן איומים. בגין כל אלה הוטל עליו מאסר בפועל לתקופה של 24 חודשים הטלת מאסר על תנאי ל-12 חודשים, הפעלת מאסר על תנאי לתקופה של 18 חודשים וכן הפעלת מאסר על תנאי לתקופה של 10 חודשים, הפעלת מאסר על תנאי של 5 חודשים ובסה"כ ירצה תקופת מאסר של 36 חודשים.
ביום 8.2.07, הרשעה בגין החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה וכן איומים. בגין אלה נדון למאסר בפועל של 5 חודשים וכן הטלת מאסר על תנאי לתקופת מאסר מותנה של 5 חודשים.
ביום 12.6.06, הרשעה בגין החזקת אגרופן למטרה לא כשרה – פעמיים, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו פעמיים. בגין כל אלה מאסר בפועל של 15 חודשים, הפעלת מאסר על תנאי לתקופה של 7 חודשים, הפעלת מאסר על תנאי
לתקופה של חודשיים וכן הפעלת מאסר על תנאי לתקופה של 15 חודשים.
ביום 25.5.05, הרשעה בגין החזקת אגרופן, תקיפת עובד ציבור וכן איומים. בגין כל אלה מאסר בפועל לתקופה של 5 חודשים, הטלת מאסר על תנאי וכן הארכת מאסר על תנאי. בסה"כ מאסר בפועל לתקופה של 5 חודשים.
ביום 3.7.03, הרשעה בגין חבלה כשהעבריין מזוין - פעמיים, גרימת חבלה חמורה – פעמיים וכן החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה. בגין אלה הוטלו עליו מאסר בפועל לתקופה של 24 חודשים וכן הטלת מאסר על תנאי לתקופת מאסר מותנה של 18 חודשים. וכן הפעלת מאסר על תנאי לתקופה של 9 חודשים. סה"כ מאסר בפועל לתקופה של 24 חודשים.
ביום 20.5.02, הרשעה בכל העבירות הבאות: היזק לרכוש במזיד, גניבה מספר פעמים, קבלת דבר במירמה, החזקת נכס החשוד כגנוב, תקיפה כדי לגנוב, הפרעת שוטר במילוי תפקידו פעמיים, תקיפת עובד ציבור.
בגין כל אלה מאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים וכן הטלת מאסר על תנאי ל9 חודשים וכן הפעלת מאסר על תנאי. בסה"כ מאסר בפועל של 12 חודשים.
ביום 23.10.00, הרשעה בגין תקיפת ציבור, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, גניבה - מספר פעמים, איומים, תקיפה כדי לגנוב וכן ניסיון לתקיפה. בגין כל אלה הוטל עליו 4 חודשי מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים.
לפי הרישום הפלילי, שני המשיבים ריצו מאסרים בפועל. כמו כן, לחובת שני המשיבים נזקפים מאסרים ברי הפעלה.
יתר על כן, כשהיה המשיב 2 בדרכו לבית משפט, בהיותו עצור בתיק זה, נתפס כשהוא מחזיק דוקרן מאולתר בשרוול חולצתו. גם בעניין זה שמר על זכות השתיקה ולא נתן הסבר לכך, דבר שמלמד לכשעצמו על מסוכנות גבוהה. המבקשת הודיעה כי היא ביקשה לצרף את עניין הדוקרן לתיק הנוכחי כאישום נוסף לכתב האישום, אם כי לא התקבלה החלטה סופית בעניין.
הכרעה לעניין הראיות לכאורה
השאלה היא האם יש בראיות הלכאוריות כדי לבסס הרשעה כנגד המשיבים בעבירות נושאות כתב האישום. כפי שהובהר לעיל הראיות בעלות משקל לכאורי שיש לזקוף לחובת המשיבים הן:
dna

של משיב 1 על הסרט הדביק שעוטף את לבנת החבלה;
טביעת אצבע של משיב 2 על הפח שבו הוטמן מטען החבלה;
שתי הראיות העיקריות לא קיבלו כל הסבר נוכח העובדה שהמשיבים שמרו על זכותם לשתוק בחקירה.
שני המשיבים הם גם חלק מאותה חבורה אשר שרויה ביריבות מול חבורה אחרת. זאת כאשר כל האירועים קורים שבוע אחרי הניסיון לרצוח את משיב 1.
הראיות כשלעצמן עומדות בקריטריון של ראיה לכאורה לעניין מעצר עד תום ההליכים. דהיינו, המדובר בראיות לכאורה שטמון בהן פוטנציאל ראייתי אשר אם יוצא מהכוח אל הפועל בעתיד, יש בו כדי להביא להרשעה בסיום ההליך השיפוטי. בענייננו, התמונה הכוללת שמצטיירת יוצרת תשתית של ראיות לכאורה, בעוצמה הדרושה למעצר עד תום ההליכים. כפי שהובהר לעיל, ההלכה הפסוקה היא שד.נ.א. וטביעת אצבע הן ראיות כה עוצמתיות עד שניתן להרשיע על סמך כל אחת מהן כראיה יחידה.
אשר על כן, ד.נ.א של האחד על גבי מעטפת מטען החבלה וטביעת אצבעו של השני על הפח שבו הוטמן מטען החבלה, המניע, הקשר בין שניהם והשתייכותם לאותה חבורה, ובאין הסבר של מי מהם, הם ראיות לכאורה שבעטיין ניתן לעצור עד תום ההליכים.
אמנם, מדובר בראיות נסיבתיות, שלצורך הרשעת נאשם על פיהן נדרש כי המסקנה המפלילה המוסקת מהן תגבר באופן ברור והחלטי על כל תזה חלופית אחרת, ועליה להיות המסקנה ההגיונית היחידה שניתן להסיק בנסיבות העניין (עניין בן שלוש בע' 857), ואולם, "תזה חלופית" שכזו צריכה לבוא מצד המשיבים
ולא מצד המדינה.
לאחר שהגעתי למסקנה כי יש די ראיות לכאורה לחובת המשיבים וכי קיים סיכוי סביר לכך שיהא בראיות הקיימות כנגד המשיבים, לאחר שיעברו את כור ההיתוך של ההליך הפלילי, כדי להביא להרשעתם של המשיבים, מצאתי להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם (ראו בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל
([פורסם בנבו], 10.4.05); בש"פ 10162/08 אבו גרדוד נ' מדינת ישראל
([פורסם בנבו], 15.12.08)].

האם יש לבחון בעניינם של המשיבים חלופת מעצר

לפי סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, אשר נחקק לאחר כינונו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ותוך התאמת דיני המעצרים לעקרונות המעוגנים בו, לרבות עקרון החירות, משקמה כנגד משיב עילת מעצר סטטוטורית, על בית המשפט לבחון את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר אשר תפחית את הפגיעה בחירותו של מי שטרם הורשע בדין, מחד, ותגשים את תכלית המעצר שנועדה לנטרל את מסוכנותו, מאידך [בש"פ 10848/07 בונדק נ' מדינת ישראל
([פורסם בנבו], 21.1.08); בש"פ 1197/06 אבו עיאש נ' מדינת ישראל
([פורסם בנבו], 19.2.06); בש"פ 663/08 סרחאן נ' מדינת ישראל
([פורסם בנבו], 12.2.08)].
כנגד המשיבים קמה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) תשנ"ו-1996, שכן המשיבים מסכנים את בטחון הציבור לאור העבירות המיוחסות להם ולאור נסיבות ביצוע העבירות. מסוכנותם לכאורה של המשיבים מתעצמת נוכח העובדה כי הטמינו מטען חומר נפץ בלב בשכונת לב מגורים, בעיר פתח תקווה, כאשר באותה שעה ובאותו מקום היו אזרחים נוספים.
כנגד המשיבים קמה עילת מעצר אף מכוח סעיף 21(א)(1)(א) שכן קיים חשש ששחרור המשיבים או אי מעצרם יביא לשיבוש מהלכי משפט ולהתחמקות מהליכי שפיטה והשפעה על עדים, בין היתר, נוכח העובדה כי המשיבים נשמעו כמתאמים גרסאות.
כפי שהובהר לעיל, למשיבים עבר פלילי מכביד במגוון העבירות הקיימות בתחום הפלילי.
אני סבור שבנסיבות העניין והמסוכנות הרבה הנשקפת מהמשיבים אין מקום לקבל תסקיר מעצר בעניינם. הלכה היא שלפני שבית המשפט מפנה את העניין לשירות המבחן, עליו להשתכנע ולו לכאורה כי העבירות בהם מואשמים המשיבים, נסיבות ביצוען וכלל נסיבותיו האישיות של מי מהמשיבים מצדיקה קבלת תסקיר מעצר בעניינו. בוודאי שלא נכון להורות על תסקיר כאשר המסוכנות, על פני הדברים, ברורה וזועקת ולמעשה, ומייתרת כל בחינה נוספת כאמור (ראו בש"פ 1744/98 בשארה חנה סיידי נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, ניתן ביום 19.3.1998)) (בש"פ 3086/05 אבו הדובה נ' מדינת ישראל
(לא פורסמה, 14.4.05)). בש"פ 860/08 חנן אזולאי נגד מדינת ישראל
(לא פורסמה 10/2/08).
למען הבהר כל ספק אדגיש כי בחוות דעת המומחה אורן בירנבאום (נספח 7 לתיק המוצגים, עמ' 4) נאמר כי המטען דנא הוא מטען רסס שמטמיניו לא הסתפקו בלבנת החבלה, אלא מצאו לנכון לצרף אליו מסמרי מתכת במשקל של כ-25 גרם וכן ברגים מתכתיים במשקל של 1.88 ק"ג כשהמשמעות של "הוספת הרסס למטען חבלה מגדיל את פוטנציאל ההרג והפגיעה" (ההדגשה במקור- א.ס). המשמעות היא שהמטען לא רק שיכול היה להרוג אדם אחד אלא לפגוע ברבים אחרים. יחס בתי המשפט לשימוש במטען רסס צריך להיבחן במושגים של טרור ובהתאם צריכה להיות ההתייחסות באשר לבדיקת חלופת מעצר לחשודים בעבירה שכזו. לא מן המותר לציין את דבריה של כב' השופטת עדנה ארבל בעניין דומה:
"מטיעוני ההגנה התרשמתי שלגישתה, בכל מקרה ומקרה מוטלת חובה על בית המשפט לבחון את אפשרות איון מסוכנותו של העורר על ידי הזמנת תסקיר שירות המבחן ולא כך הוא. לבית המשפט מוקנית הסמכות להורות על עריכת תסקיר מעצר, אך סמכות לחוד והפעלתה לחוד. קודם להפעלתה כאמור, על בית המשפט להשתכנע, ולו לכאורה, כי העבירות בהן מואשם העורר, נסיבות ביצוען וכלל נסיבותיו האישיות של העורר מצדיקות הפעלתה של סמכות זו (בש"פ 1744/98 בשארה חנה סיידי נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, ניתן ביום 19.3.1998)). בוודאי שלא נכון להורות על תסקיר כאשר המסוכנות, על פני הדברים, ברורה וזועקת ולמעשה, מייתרת כל בחינה נוספת כאמור. איני רואה כיצד זה יועיל תסקיר מעצר במקרה דנן. אין המדובר בסוג העבירות והנסיבות לגביהן עשוי לסייע תסקיר המבחן לעמוד על מסוכנותו של העורר והעבירות בביצוען מואשמים העוררים הנן עבירות חמורות, בין אם המניע לביצוען הנו מניע כלכלי ובין אם המעשים נעשו על רקע לאומני. לפיכך, סיועו החשוב של שירות המבחן, המשמש כזרועו הארוכה של בית המשפט ואמון על עריכת תסקירי המעצר, אינו נחוץ במקרה שבפני
י."(בש"פ 3086/05 אבו אדובה ואח' נ. מדינת ישראל
פורסם בנבו 14/4/05)
ודברים אלה יפים גם לענייננו.
התוצאה היא שהמשיבים יעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בנסיבות העניין ונוכח המסוכנות הגבוהה של המשיבים אין מקום לבדוק חלופת מעצר.

ניתנה היום, ט"ו שבט תשע"ה, 04 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.













מת בית משפט מחוזי 44958-12/14 מדינת ישראל נ' אברהם אטיאס, מתנאל פרי (פורסם ב-ֽ 04/02/2015)