פסקי דין על אמיר אדלר | פסקי דין על אמיר אדלר | פסקי דין על אילן פדלון ואח' | פסקי דין על שי לבנת | פסקי דין על שי לבנת אחזקות | פסקי דין על בעז בנרוש ואח' |

35551-06/14 תנג     12/02/2015




תנג 35551-06/14 אמיר אדלר, אמיר אדלר בע"מ, אילן פדלון ואח' נ' שי לבנת, שי לבנת אחזקות בע"מ, בעז בנרוש ואח'











בית המשפט המחוזי מרכז-לוד


12 פברואר 2015
תנ"ג 35551-06-14 אדלר ואח'
נ' לבנת ואח'


לפני
כבוד השופט, פרופ' עופר גרוסקופף


המבקשים


1.
אמיר אדלר

2.
אמיר אדלר בע"מ
3.
אילן פדלון
4.
אילן פדלון בע"מ

ע"י באי כוחם עו"ד בעז בן צור
ועו"ד אלירם בקל


נגד


המשיבים
1.
שי לבנת
2.
שי לבנת אחזקות בע"מ
ע"י בא כוחם עו"ד גיל רון

3.
בעז בנרוש

4.
אבי טובול

5.
אורן בן ניר

6.
בנקום מערכות אבטחה בע"מ
7.
סייפרטק בע"מ
המשיבים 6 ו-7 ע"י באי כוחם עו"ד גיורא ארדינסט,
עו"ד רן שפרינצק ועו"ד אבי סתיו


החלטה בבקשה לסילוק על הסף




1.

הבקשה לאישור הגשת תביעה נגזרת שלפני היא אחת מהסתעפויותיו של סכסוך מר ומתמשך בין המבקשים 1 ו-3 (להלן: "מר אדלר ומר פדלון") לבין המשיב 1 (להלן: "מר לבנת"). עיקר קורותיו של הסכסוך תוארו בפסק דיני בה"פ 7250-05-11 אדלר נ' לבנת (ניתן ב- 25.11.2012. להלן: "פסק הדין"), והמתעניין יעיין שם.

2.
לשם הבנת ההליך שלפני די בתיאור הדברים הבא:

א.

מר לבנת, מר אדלר ומר פדלון מחזיקים, במישרין ובשרשור, במניות המשיבה 7, (להלן: "חברת סייפרטק") המחזיקה ב- 99.8% ממניות המשיבה 6 (להלן: "חברת בנקום"). האחזקות בחברת סייפרטק מתחלקות כך ש- 51% ממנה מצויים בשליטת חברה בשם זואי החזקות בע"מ, בה למר לבנת (באמצעות המשיבה 2) 70% מהון המניות, ולמר אדלר ומר פדלון 15% מהון המניות (לכל אחד). יתרת המניות של חברת סייפרטק מוחזקים בידי מר אדלר (במישרין ובאמצעות המבקשת 2) ומר פדלון, בחלקים שווים (דהיינו 24.5% כל אחד). יצוין כי חלוקת המניות בחברת סייפרטק היתה אחד הנושאים שנידונו בפסק הדין, ולפי הנמסר לי החלטתי שלא להתערב בה היא אחת הסוגיות עליה הוגש ערעור לבית המשפט העליון על ידי מר לבנת.

ב.
מבנה האחזקות שתואר לעיל מביא לכך שמר לבנת הוא בעל השליטה בחברת סייפרטק, ובאמצעותה בחברת בנקום, וזאת למרות שמבחינת אחזקותיו, במישרין ובשרשור, הוא מחזיק רק 35.7% ממניותיהן, בעוד שלמר אדלר ומר פדלון, יחדיו במישירין ובשרשור, 64.3% ממניותיהן.

ג.
דירקטוריון חברת בנקום כלל בתקופה הרלוואנטית (יולי 2013) חמישה דירקטורים, כמפורט להלן:
1.
מר לבנת (יו"ר הדירקטוריון).
2.
מר אדלר.
3.
מר פדלון.
4.
מר בעז בנרוש (המשיב 3. להלן: "מר בנרוש").
5.
מר אבי טובול (המשיב 4. להלן: "מר טובול").

ג.
עניינה של הבקשה לאישור הגשת תביעה נגזרת בשמן של חברות בנקום וסייפרטק (להלן: "בקשת האישור") היא החלטתו של דירקטוריון חברת בנקום מיום 26.7.2013 למנות את המשיב 5, מר אורן בר ניר, כמנכ"ל בשכר לחברת בנקום (להלן: "מנכ"ל בנקום" או "מר בר ניר"). לטענת המבקשים החלטה זו, שהתקבלה בקולותיהם של מר לבנת, מר בנרוש ומר טובול, היא החלטה הנגועה בעניין אישי הן מצדו של מר לבנת והן מצדו של מר בנרוש. לפיכך, ובשים לב לעובדה שההחלטה לא התקבלה לשיטתם על פי הוראות הפרק חמישי בחלק השישי של חוק החברות, תשנ"ט – 1999 דינה להתבטל, על מר בר ניר להשיב את השכר שקיבל (בסך 475,000 ש"ח בתוספת מע"מ), ועל מר לבנת, מר בנרוש ומר טובול לפצות את החברה בגין נזקיה (בסכום של 600 אלף ש"ח).

ד.
וזהו דבר העניין האישי הנטען כלפי מר לבנת ומר בנרוש ביחס למינוי מנכ"ל בנקום:
לעניין מר לבנת
- המבקשים טוענים כי זמן קצר לפני הגשת בקשת האישור נודע להם, כתוצאה מהליך אחר שהתנהל בין הצדדים לפניי (ת.א. (מרכז) 11122-05-13 אדלר נ' לבנת.

פסק דין
בתיק זה ניתן ביום 27.8.2014), כי בין מר לבנת לבין מר בר ניר, באמצעות חברה שבשליטת מר בר ניר, היה הסכם לפיו שילם לו מר לבנת סכום חודשי של 50,000 ש"ח בתוספת מע"מ. ואולם, לאחר שמונה מר בר ניר כמנכ"ל בנקום הופחת התשלום שמשולם לו על ידי מר לבנת למר בר ניר לכדי 25,000 ש"ח לחודש, וזאת מתוך התחשבות בשכרו כמנכ"ל בנקום. לפיכך טוענים המבקשים כי למר לבנת היה אינטרס כספי ישיר במינויו של מר בר ניר כמנכ"ל בנקום, אינטרס אותו לא חשף לפני הדירקטוריון.
לעניין מר בנרוש
– המבקשים טוענים כי בין מר בנרוש לבין מר בר ניר קיימת זיקה עסקית, ואף חברית, ארוכת שנים, העולה לכדי עניין אישי של מר בנרוש במינויו של מר בר ניר.

ה.
בתגובת חברות בנקום וסייפרטק לבקשת האישור נטען כי לא נפל פגם במינויו של מר בר ניר כמנכ"ל בנקום, וכי מכל מקום במישור המהותי הייתה החלטה זו לטובת חברת בנקום, וכי הסכום ששולם למר בר ניר תואם את השירותים שהעניק לחברת בנקום. עוד נטען כי ניהול התביעה לא יהיה לטובת חברת בנקום, וכי היא הוגשה בחוסר תום לב.

3.
בקשת הסילוק על הסף אליה מתייחסת החלטה זו הוגשה מטעם חברות בנקום וסייפרטק, ועניינה אי ביצוע פניה מוקדמת אליהן, בטרם הגשת בקשת האישור, וזאת בניגוד להוראת סעיף 194 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999. סעיף זה קובע כתנאי להגשת בקשה לאישור תביעה נגזרת כי "המעוניין להגיש תביעה נגזרת יפנה לחברה בכתב וידרוש ממנה כי תמצה את זכויותיה בדרך של הגשת תובענה". אין חולק כי המבקשים לא הקדימו פניה שכזו להגשת התביעה שלפני, והשאלה שבמחלוקת היא האם עובדה זו מהווה עילה מוצדקת לדחיית התביעה על הסף.


הערה: התביעה הנגזרת בה עסקינן היא "תביעה נגזרת כפולה", שכן היא מוגשת על ידי בעלי מניות בחברה האם (חברת סייפרטק) בגין עילת תביעה של חברת הבת (חברת בנקום). האפשרות להגיש "תביעה נגזרת כפולה" הוכרה באחרונה על ידי בית המשפט העליון ברע"א 2903/13 איטרקולוני השקעות בע"מ נ' שקדי (ניתן ב- 27.8.2004). ההכרה באפשרות זו מעוררת את השאלה למי יש לבצע את הפניה המוקדמת – לחברה האם, לחברה הבת או לשתיהן. הצדדים שלפני הניחו, כך נראה מטיעוניהם, כי פניה זו צריכה להיות לחברה הבת. דומה שהנחה זו במקומה, מאחר שחברת הבת היא בעלת זכות התביעה, וממילא בה יש לקבל את ההחלטה כיצד להגיב להודעה בדבר הכוונה להגיש תביעה נגזרת.
4.
תכליתה של הדרישה לפניה מוקדמת לחברה נובעת מאופיו המיוחד של הליך התביעה הנגזרת. ככלל, החברה היא זו שצריכה, באמצעות אורגניה המוסמכים, להחליט על ניהול ענייניה, ובכלל זה על הגשת תביעות למימוש זכויות העומדות לה. ואולם, יתכנו מצבים בהם הפרטים המאיישים את אורגניה המוסמכים של החברה מצויים במצב המונע את הגשתה של תביעה הפועלת לטובת החברה (וזאת בין אם מחמת ניגוד עניינים, ובין אם מכל טעם אחר המביא את האורגן של החברה לידי שיתוק). במצב דברים זה מאפשר הדין לבית
המשפט להסמיך דירקטור או בעל מניות בחברה להגיש תביעה בשם החברה, וזאת "
אם שוכנע כי לכאורה התביעה וניהולה הן לטובת החברה וכי התובע אינו פועל בחוסר תום לב

" (סעיף 198(א) לחוק החברות).

ואולם, בטרם יפנה הדירקטור או בעל המניות לבית המשפט, בבקשה כי יפקיע את שיקול הדעת מהאורגן המוסמך בחברה (לרוב, הדריקטוריון), דורש הדין כי תבוצע פניה מקדימה לחברה, על מנת לאפשר לה לשקול לפעול באחת משלוש הדרכים המנויות בסעיף 195 לחוק החברות, דהיינו: "(1) לבצע פעולה או לקבל החלטה אשר כתוצאה ממנה נשמטת עילת התביעה; (2) לדחות את דרישת התובע בנימוקים שיפורטו בהחלטתה; (3) להחליט על הגשת תביעה".

5.
מתכליתה של דרישת הפניה המוקדמת נגזרים גם מצבים בהם אין היא נחוצה, וראוי לוותר עליה. בעבר נקבעו מצבים אלו בפסיקה. בע"א 215/91 אגתן בע"מ נ' לים בע"מ, פ"ד מח(2) 43, 50 (1994) ציין השופט דב לוין ז"ל, ביחס למצב המשפטי שהיה בתוקף לפני חוק החברות:

"ההצדקה להגשת "תביעה נגזרת" נעוצה בכך שהאורגנים המוסמכים של החברה נמנעים מהגשת תביעה בשם החברה. מכאן נובע כי בעל המניות, המבקש להגיש תביעה נגזרת, חייב לפנות תחילה לדירקטוריון החברה ולהמריצו להגיש את התביעה בשמה.

מאידך גיסא, כאשר התביעה מוגשת נגד אלה השולטים בחברה, אין טעם מעשי בפני
יה מקדמית אליהם כדי שיגישו את התביעה בשם החברה, שכן אדם קרוב אצל עצמו, ואין להניח כי הדירקטורים יגישו תביעה בשם החברה נגד עצמם. במקרה כזה רשאי התובע לוותר על פנייה זו, אם כי עליו לציין בכתב התובענה את הנימוקים

המצדיקים ויתור זה
"

(וראו גם תנ"ג (מחוזי ת"א) 15442-11-09 סין בטי נ' לבייב, פסקה 167 (ניתן ב- 28.4.2012 ע"י השופטת רות רונן), המתייחס למצב לאחר כניסת חוק החברות לתוקף. לגישה שונה, לפיה חוק החברות חייב בעבר פניה מוקדמת בכל מקרה ראו צפורה כהן, בעלי מניות בחברה – זכויות תביעה ותרופות (מהדורה שניה, תשע"א) 523 - 527).

בתיקון מס' 16 לחוק החברות, תשע"א – 2011, עיגן המחוקק בחוק החברות את המצבים בהם אין צורך לבצע פניה מוקדמת לחברה, והגדירם בסעיף 194(ד) לחוק החברות, באופן הבא:

"(1)
לאורגן החברה המוסמך להחליט על הגשת התביעה, עניין אישי בהחלטה, ואם האורגן כאמור מורכב מכמה יחידים – למחצית או יותר מיחידה האורגן עניין אישי בהחלטה;


(2)
קיים חשש סביר כי פנייה בדרישה לחברה תפגע באפשרות לקבל את הסעד המבוקש
".

6.
טענת המבקשים היא שבעניין לגביו הוגשה בקשת האישור מתקיימת החלופה הראשונה, דהיינו ליותר ממחצית חברי דירקטוריון בנקום יש עניין אישי בהחלטה על הגשת התביעה, ועל כן לא היה כל טעם בביצוע פניה מוקדמת. כנגד טענה זו משיבים ב"כ חברות בנקום וסייפרטק כי העניין האישי הוא רק של שניים מחברי הדירקטוריון הנוכחי של חברת בנקום (מר לבנת ומר טובול), וכי לשלושת חברי הדירקטוריון האחרים, דהיינו מר אדלר מר פדלון ומר בעז סימונס (שהחליף בינתיים את מר בנרוש) אין עניין אישי בהחלטה בדבר הגשת התביעה. בנסיבות המקרה שלפני, עמדה זו הינה עמדה תמוהה. עולה ממנה לכאורה כי מר אדלר ומר פדלון (שהם כזכור המבקשים את הגשת התביעה הנגזרת) אינם בעלי "עניין אישי בהחלטה" (כלשון סעיף 194(ד)(1) לחוק החברות). ואולם פשיטא כי אם עניין הגשת התביעה הנגזרת היה מובא לפני דירקטוריון חברת בנקום היה מר לבנת עומד על כך כי גם מר אדלר ומר פדלון יפסלו מלהצביע כדירקטורים, בשל העניין האישי שלהם בנקיטת הליכים כנגדו. המסקנה המתבקשת היא שבנסיבות המקרה שלפני לפחות ארבעה מחברי הדירקטוריון היו צפויים להיות מסווגים כבעלי עניין אישי בהחלטה, ובכך די לכאורה כדי לקיים את דרישת החריג שבסעיף 194(ד)(1) לחוק החברות.

7.
ב"כ חברות בנקום וסייפרטק ביקשו להתמודד עם קושי זה בשניים:

ראשית
, לשיטתם אין דין העניין האישי של מר לבנת ומר טובול בתביעה כדין העניין האישי של מר אדלר ומר פדלון. הטעם לכך הוא שבעוד שהעניין האישי של מר לבנת ומר טובול הוא עניין אישי אותו הם מגדירים כ"חיובי", לאמור הם מעוניינים להתנגד להגשת התביעה ולאשרר את פעולותיהם, העניין האישי של מר אדלר ומר פדלון הוא עניין אישי אותו הם מסווגים כ"שלילי", דהיינו הם מעוניינים לתמוך בהגשת התביעה ולהתנגד לאשרור הפעולות. אני מתקשה לראות כיצד הבחנה זו רלוואנטית לעניין סעיף 194(ד)(1) לחוק החברות. מטרת הסעיף היא לייתר פניה מוקדמת כאשר אין לה כל תוחלת. לעניין זה איזו חשיבות יש לשאלה מהו טיב העניין האישי שמביא לפסילתו מלהצביע? בין אם עניין אישי זה יסווג כ"חיובי" ובין אם יסווג כ"שלילי", הדירקטור נגוע, ואם כך ביחס למרבית הדירקטורים, הרי שאין לשיטת המחוקק צורך בביצוע פניה מוקדמת.


ויובהר, לצורך הכרעה בבקשה שלפני אין זה נחוץ לקבוע הלכה כללית לפיה לדירקטור שהוא אחד המבקשים בבקשה לאישור הגשת תביעה נגזרת יש "עניין אישי מובנה" בהחלטת הדירקטוריון על תגובת החברה להודעה מוקדמת. יתכן שכך הוא המצב, ואולם ניתן לסבור כי בנסיבות מתאימות אין עצם הגשת בקשת האישור יוצרת "עניין אישי". מכל מקום, בנסיבות המקרה שלפני, ברור כי הסכסוך בין מר לבנת לבין מר אדלר ומר פדלון הופך את האחרונים לבעלי עניין אישי בהחלטה האם על החברה להגיש תביעה נגד מר לבנת.


שנית, ב"כ החברות מסכימים למעשה כי לא ניתן היה לקבל את ההחלטה בעניין התביעה הנגזרת בדירקטוריון בנקום, אולם לשיטתם משמעות הדבר היא שאת ההחלטה היה צריך להביא לפני האסיפה הכללית של חברת בנקום, קרי להכרעת חברת סייפרטק (אשר גם בה השליטה נתונה למר לבנת). טענה זו יש לדחות משני טעמים, כללי ופרטני: הטעם הכללי הוא שהמבחן לעניין סעיף 194(ד)(1) לחוק החברות נוגע לאורגן המוסמך להחליט על הגשת תביעות. אורגן זה במקרה שלפני הוא הדירקטוריון, ולפיכך די בעובדה שמרבית דירקטורים בו היו נגועים בעניין אישי כדי לייתר את הצורך בפני
ה מוקדמת (ודוק, לפי סעיף 278(ג) לחוק החברות, כשלרוב הדירקטורים עניין אישי בעסקה "טעונה העסקה גם אישור האסיפה הכללית" (ההדגשה שלי), ואולם אין בכך כדי לשנות את זהות האורגן המוסמך להחליט לעניין סעיף 194(ד)(1) לחוק החברות); הטעם הפרטני הוא שגם אם היינו מניחים שעל ההחלטה לעבור להכרעת האסיפה הכללית של חברת בנקום, הרי שלא ניתן היה לקבל בה החלטה, שכן עמדת סייפרטק צריכה הייתה להתקבל בהסכמה פה אחד בין מר לבנת, מר אדלר ומר פדלון, וזאת מכוח ההחלטה שניתנה על ידי ביחס לעיכוב הביצוע (ראו סעיף 2 להחלטתי מיום 18.11.2013 בה"פ 7250-05-11). מכאן שגם האסיפה הכללית של בנקום לא יכולה הייתה לקבל החלטה ביחס לתובענה הנגזרת. ממילא לא היה טעם בביצוע פניה מוקדמת גם תחת הנחה זו.

8.
לאור האמור לעיל הבקשה לסילוק על הסף של התביעה הנגזרת נדחית.

9.
המשיבים יישאו בהוצאות המבקשים בקשר לבקשה זו בסכום כולל של 20,000 ש"ח.

10.
הבקשה לאישור הגשת תביעה נגזרת נקבעת לחקירת מצהירים ליום 18.6.2015 בשעה 10:00.

ניתנה היום,
כ"ג שבט תשע"ה, 12 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.









תנג בית משפט מחוזי 35551-06/14 אמיר אדלר, אמיר אדלר בע"מ, אילן פדלון ואח' נ' שי לבנת, שי לבנת אחזקות בע"מ, בעז בנרוש ואח' (פורסם ב-ֽ 12/02/2015)