פסקי דין על אלון מזרחי | פסקי דין על נסים נסים

28051-02/13 א     16/02/2015




א 28051-02/13 אלון מזרחי נ' נסים נסים





בפני

כב' השופט עדי הדר
תובע

אלון מזרחי
נגד
נתבע

נסים נסים
החלטה

בפני
בקשה דחופה להוצאת ראיה פסולה מראיות התובע בתיק בימ"ש.

הנתבע הגיש בתחילת פברואר 2015 בקשה זו בה ביקש לקבוע כי שתי הקלטות וצילומים של שיחה שניהל התובע עם מי שכונה בבקשה "נועם" שתמליליהן הוגשו ביולי 2014 פסולות על פי סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות , תשמ"א -1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות") שכן צולמו ברשות היחיד ללא רשותו או ידיעתו של נועם ש"כלל לא ברור מי הוא" וכי "קרוב לוודאי שלא יודע על כך עד היום".

כמו כן, הנתבע ביקש לעכב הגשת הסיכומים עד מתן הכרעה בבקשה.

בימ"ש העיר על כך שהבקשה מוגשת כשבועיים לאחר שהתקיימה ישיבה בה הסתיימה שמיעת הראיות בתיק וניתנו הוראות להגשת סיכומים וקבע כי אין מקום לעכב הגשת הסיכומים וכי המבקש יעלה הבקשה במסגרת סיכומיו.

הנתבע הגיש בקשה חוזרת דחופה להוצאת הראיות וטען כי הבקשה הובאה כבר בתחילת הישיבה הקודמת, אך בימ"ש הורה לו להגיש הבקשה בכתב וכי הבקשה הוגשה שבועיים לאחר הישיבה כי רק סמוך להגשת הבקשה נודע לו שפורסם תמליל הישיבה מיום 5.1.15 והוא המתין להגשת הבקשה לפרסום התמלול מכיוון שהבקשה הראשונה נסמכת על ציטוט דברי התובע באותה ישיבה, דהיינו שההקלטה בוצעה במחסן של נועם.

לנוכח עמידת המבקש על דרישתו להוציא הראיות על אתר, בימ"ש הביא בחשבון שהכללת הטענות לעניין הוצאת הראיות תבוא על חשבון הקצבת העמודים של סיכומי הצדדים ולכן הורה לנתבע להמציא הבקשה והחלטת בימ"ש לתובע לתגובתו.

התובע טען בתגובתו כי התמליל נמצא ברשות הנתבע מיולי 2014 וכי אין ממש בטענת הנתבע כי רק בחקירת התובע ביום 5.1.15 נודע לו כי נועם לא ידע על ההקלטה שכן אילו נועם היה מוכן להגיש תצהיר מטעם התובע לא היה צורך בהגשת התמליל.

לגופם של דברים טען התובע כי הוא נהנה מהגנת סעיף 18 (2) לחוק הגנת הפרטיות וכי ביצע הצילום בתום לב ולא פגע בפרטיות נועם.

כמו כן, התובע טען שנועם כלל לא הלין על הפגיעה בפרטיותו והנתבע אישר בחקירתו כי מכיר את נועם "המון" כלשונו ולכן היה רשאי לזמנו כעד.

התובע הוסיף וטען כי הצילום נעשה בעסקו של נועם והפנה לפסק דינו של כבוד השופט שוחט בתמ"ש 63340/98 שם נקבע כי בית עסק הפתוח לקהל אינו יכול להיחשב כרשות היחיד.

לחלופין, הוסיף התובע, בימ"ש רשאי לקבוע כי הראיות קבילות מנימוקים מיוחדים שירשמו ולחלופי חילופין ניתן להסתפק בהקלטה הקולית בלבד.

הנתבע הגיש תשובה על פני שישה עמודים לתגובה שהתפרשה על פני שלושה עמודים וטען בין השאר כלהלן.

הקלטת הוקלטה "בסתר ומדובר בעבירה על חוק האזנת סתר ועל חוק הגנת הפרטיות" וכי אין לתובע הגנה לפי החוק.

בת זוגו של התובע ביצעה חלק מההקלטה למרות ש"אינה מבעלי השיחה" ולכן כל ההקלטה והצילום פסולים.

טענת התובע כי בהעדר טענה מצד הנפגע אין מקום לדון בבקשה "מגוחכת עד אבסורדית" ותהה הכיצד הנפגע יביא טענתו אם לא יודע שנפגעה פרטיותו ?

פסק הדין שציטט התובע "יחיד וחריג" והנתבע אבחן אותו בנימוק שפסק הדין התייחס לחנות הנפגע ובעניינו ההקלטה הייתה במחסן "וההבדל עצום !!!" שכן המחסן אינו רשות הרבים.
הנתבע היפנה ל

פסק דין
של בימ"ש העליון בעניין בע"מ 3542/04 פלוני נ' פלונית לגבי "מידע השייך לצד שלישי" שקובע כי "מצבים המתירים פגיעה בפרטיות של צד שלישי על דרך הצגת מידע מוגן הנוגע אליו במשפט לא-לו הם נדירים יוצאי דופן ביותר" וכי בירור העניין יקשה בלא שמיעה תחילה של עמדת הצד השלישי.

הנתבע טען כי "עד שלא מתקיים דיון וחקירה נגדית של מצהיר אין כל תוקף ומשמעות לתצהירו" ולכן "ברור שהיה על המבקש להמתין לישיבת שמיעת הראיות ולבדוק אם מתקיימים מבחני הקבילות הראשוניים"

ביום 9.2.15 בימ"ש קבע כלהלן: "לא מצאתי הסבר מניח הדעת להגשת הבקשה בשיהוי רב שכן הטענה כי הנתבע היה זכאי כביכול לנצור הבקשה בליבו עד שמיעת הראיות אינה מקובלת.
כמו כן, אין בתשובה התייחסות לטענת המשיב כי הבקשה אינה מוגשת בשם "נועם" ואף לא
מצורף תצהיר מטעמו המבסס הטענה של הנתבע לפגיעה בפרטיותו של "נועם".
לפנים משורת הדין, אתיר ל"נועם" להגיש בקשה מטעמו נתמכת בתצהיר בה יבהיר
הנטען בשמו כי נפגעה פרטיותו ובקשתו למנוע פגיעה זו."

הנתבע הגיש תצהיר נועם נוריאל שנחתם ביום 10.2.15 שהצהיר כי הנתבע פנה אליו באותו יום וכי הוא מבקש מבימ"ש למנוע הפגיעה בפרטיותו ולמנוע שימוש בצילומים וההקלטות שהתובע ביצע במחסן שלו ללא רשותו, ללא הסכמתו.

מר נוריאל ציין כי המחסן שלו הינו מקום סגור ופרטי ואנשים אינם רשאים להיכנס אליו ללא רשותו.

ביום 12.2.15 בימ"ש קבע כלהלן: "טענת המבקש לעניין השיהוי הרב בהגשת
הבקשה לפסילת הראיה הנוגעת ב"נועם" אינה מקובלת שכן על פי גרסת הנתבע אין מיצוי
הליכים מקדמיים לפני שמיעת הראיות, אלא במהלכן ככל שהעד שאליו נוגעת הבקשה
המקדמית התייצב לחקירה.
לגופם של דברים, אדרש שוב לבקשה לפסילת הראיה לאחר הבאת עמדת המשיב להודעה זו
שהייתה אמורה להיות מצורפת לבקשה המקורית מלכתחילה."
ביום 15.2.15 הגיש הנתבע בקשת הבהרה ממנה עלה כי לא המציא החלטת בימ"ש לתובע כפי שהורה לו בימ"ש וכי הוא מבקש להשיב לתגובה שטרם הוגשה שכן טרם המציא החלטת בימ"ש לתובע. מכיוון שבימ"ש הגיע למסקנה שדין הבקשה להידחות, בימ"ש החליט שאין טעם להמתין עד שהנתבע יואיל להמציא החלטת בימ"ש לתובע.

דיון והכרעה

דין הבקשה להידחות הן עקב השיהוי הרב בהגשתה והן לגופה.

כאמור לעיל, הנתבע נחשף לתמליל של ההקלטה שהוא מבקש להוציא כעת מהתיק בתחילת יולי 2014 והגיש בקשתו להוצאת הראיה בתחילת פברואר 2015.

לא זו אף זו, הנתבע חקר באריכות בינואר 2015 מי שהכינה התמליל שהוגש ביולי 2014 וביקש לקעקע מהימנות התמליל ורק לאחר שמיצה ניסיון זה שינה טעמו ותקף תוכן התמליל ע"י ניסיון לקבוע כי הראיה אינה קבילה.

בימ"ש כבר קבע בהחלטת בינים קודמת בבקשה זו כי אין לקבל טענת המבקש כי היה רשאי להמתין עד להתייצבות התובע לחקירתו בינואר 2015 טרם ידרוש פסילת הראיה שהייתה ברשותו ביולי 2014.

המבקש טען בבקשה כי לא ידוע מי הוא נועם, בשעה שהנתבע אישר בחקירתו קודם לכן כי מכיר נועם "המון". די היה בסתירה זו שגובלת בניסיון להטעות בימ"ש כדי לדחות הבקשה על הסף.

לא זו אף זו, לנוכח העובדה שהנתבע ידע מי הוא נועם, מכאן שהיה באפשרות הנתבע ליצור קשר מידי עם אותו נועם שלא היה אחד מעדיו של התובע ולברר עמו אם ההקלטה בוצעה על דעתו וכיצד נעשתה, או להגיש בקשה מתאימה לבירור הסוגיה מיד לאחר שעיין בתמליל בתחילת יולי 2014.

כאמור לעיל, הנתבע סכר פיו לעניין הטענה לפגיעה בפרטיות נועם עד לתום חקירת המתמללת ורק אז העלה הטענה לפגיעה בפרטיות בנימוק שכביכול רק אז נודע לו שההקלטה בוצעה במחסן, שעה שהיה באפשרותו לברר הסוגיה עם נועם מיד לאחר שעיין בתמליל, או באמצעות הגשת בקשה מתאימה לבימ"ש.

גם לגופם של דברים אין לקבל הבקשה.

הפרטיות היא זכות חוקתית וחשיבותה באה לידי ביטוי בכך שבהעדר חוקי יסוד שהגנו על זכויות יסוד של הפרט, אחד החוקים הראשונים שהמחוקק מצא בשנות השמונים של המאה הקודמת להגן בהם על זכויות הפרט היה חוק הגנת הפרטיות שאף מייבא לישראל בסעיף 32 לחוק את תורת פירות העץ הבאושים, דהיינו, פסילת ראיות שהושגו שלא כדין.

מטרת התורה לרפות ידי המנסים לפגוע בזכויות הפרט כדי להשיג ראיות בכך שלא רק שמי שיפגע בפרטיות יהיה צפוי לעונשים או לאחריות אזרחית, אלא שגם הראיות שתושגנה, דהיינו, הפירות, לא יועילו, שכן לא יהיו קבילים.

לצד הרצון להגן על הפרט מפני פגיעה בפרטיותו מצא המחוקק לאזן בין הפגיעה בפרטיות לבין עניינים אחרים של הפרט והציבור הן ע"י קביעת הגנות בסעיף 18 מפני עוולה והרשעה בגין הפרת האיסורים בחוק והן ע"י סיוג הסמכות בסעיף 32 למנוע הצגת ראיות שהושגו בניגוד לאיסורים הקבועים בחוק הגנת הפרטיות מנימוקים מיוחדים שירשמו.

הקלטת דבריו של נועם נעשתה בעסקו שפתוח לציבור ולכן ספק אם התקיימה ברשות היחיד וההבחנה בין החלקים השונים של העסק לא הובררה די צורכה.

הטענה כי פסק דינו של כבוד השופט שוחט שאבחן בין חנות הפתוחה לציבור לבין ביתו הפרטי של הנפגע הינו כביכול "יחיד וחריג" נאמרה באופן סתמי.

מתוכן ההקלטה ברור שנועם הוקלט משוחח עם התובע וגם לא נטען אחרת ולכן ההקלטה אינה בבחינת האזנת סתר שכן נועם היה ער לכך שהתובע ומי שעומד בסמוך אליו שומע דבריו.

הדברים יפים גם אם לעיתים מי שביצעה ההקלטה, דהיינו, זוגתו של התובע, עמדה ליד התובע עת שוחח עם נועם וזאת מכיוון שנועם היה ער לקיומה של זוגתו של התובע בסמוך אליו וגם בתצהירו לא חלק על כך.

הדברים יפים גם לגבי כל האחרים שעמדו בסמוך לתובע וזוגתו והיו ערים לכך שהם שומעים דבריהם.

לצורך הדיון בימ"ש ידרש לטענה כי המחסן הינו רשות היחיד ומכאן שהצילום וההקלטה ברשות היחיד מהווים פגיעה בפרטיות נועם שלא ידע כי התובע מצלם ומקליט אותו משוחח עמו.

בבג"ץ 6650/04 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה כבוד הנשיא בתוארו דאז השופט ברק נדרש לאיזון בין הצורך להתחשב בכך כי "עשיית משפט צדק מחייבת הצגת נתונים ועובדות החוסים תחת הגנת הפרטיות שבלעדיהם לא ניתן להגיע לחקר האמת" לבין שמירה על הליך הוגן המכבד זכויות יסוד.

השופט ברק קבע כי האיזון מותנה, מעצם טבעו, במשקל שיינתן לערכים השונים ומשקלם עשוי להשתנות על פי מהותו של ההליך אם אזרחי, או פלילי הוא, ובזהות הפוגע, אם עובד ציבור, או אדם פרטי.

בהתייחסו להליך אזרחי, השופט ברק קבע כי יש לשקול שני שיקולים, ראשית, חומרת ההפרה – ככל שהפגיעה קשה יותר, בימ"ש יטה לקפוץ ידו בהתרת הפגיעה, ושנית, ערכו הראייתי של החומר שהושג – ככל שהראיה חיונית יותר, בימ"ש יטה להעדיף בירור האמת.

באותו עניין לא התיר השופט ברק שימוש בתמונות אישה שצולמה ללא הסכמתה במיטתה מקיימת יחסים אינטימיים עם אחר ע"י מי שנכנסו לדירתה ללא רשותה.

בעניינינו, הנפגע צולם והוקלט ע"י אדם פרטי, מי שהוא הרשה לו להיכנס לעסקו, בין אם יוגדר ברשות הרבים ובין אם יוגדר ברשות היחיד והוקלט וצולם מנהל שיחה ארוכה עם התובע ללא הבעת כל הסתייגות לעצם קיום השיחה.

מכאן שלעניין השיקול הראשון, הפגיעה בפרטיותו הינה ברף הנמוך ביותר בהשוואה למקרים בהם נפגעת הפרטיות ע"י כניסה ללא רשות לחצרו של הנפגע ותיעודו מקיים פעילות שהצניעות יפה לה שהצדיקה פסילת ראיה ע"י כבוד השופט ברק, או השקיה במי מלח ע"י חוקרי המשטרה הצבאית בפרשת ועקנין.

לעניין השיקול השני, בתיק שבפני
בימ"ש זה מתנגשות שתי גרסאות. גרסת התובע כי הנתבע נתן לו שיק להבטיח החזר הלוואה שהלווה לו התובע וגרסת הנתבע כי השיק עליו חתם על החלק יועד לנפרע אחר וכי התובע, או מי מטעמו, נטל אותו ממגירה בה הושאר ללא ידיעתו והסכמתו של הנתבע.

מכאן שהקלטת הנפגע שמכיר הנתבע לגרסת הנתבע "המון", מספר על גרסה שמסר לו הנתבע לגבי נסיבות הגעת השיק לתובע, חיונית לבירור האמת.

שקלול הפגיעה על הרף הנמוך בנפגע לעומת חיוניות הראיה, מורה שהאיזון נוטה בנסיבות אלה לטובת התובע שהינו אדם פרטי שמבקש לממש זכויותיו המשפטיות ע"י הצגת ראיות בתביעה כספית לסכום משמעותי ולנוכח טענת הנתבע המייחס לו מעשה חמור של נטילת שיק שלא כדין.

הנתבע הוסיף בתשובתו והתמקד בפסק דינה של כבוד השופטת פרוקצ'יה בתוארה דאז, אולם בימ"ש מוצא להעמיד דברים על דיוקם ולהבחין בין שני המקרים.

בפסק הדין עליו סומך ידיו הנתבע, נדונה בקשה לחשוף מידע כלכלי של מי שאינם צד להליך בניגוד לרצונם. למרות חומרת הפגיעה בפרטיות הצד השלישי שאינה ברף התחתון כבענייננו, בימ"ש שם לא שלל על הסף הפגיעה, אלא הורה להחזיר הדיון לערכאה קמא כמפורט להלן:
"בנסיבות העניין, המידע הכלכלי הנוגע לאם ולבת הזוג הוא מידע פרטי, והצגתו במשפט המתנהל בין המבקש למשיבים הינה אפשרית בתנאי שהצגתו חיונית לצורך ניהול משפט אמת. הבירור אם הפגיעה הצפויה בפרטיות הינה לתכלית ראויה, והאם היא מידתית, מצדיקה כי החומר המוגן של האם ובת הזוג לא יוגש לביהמ"ש בטרם ייבחן האם הגשתו רלבנטית, הכרחית, ומידתית, ובטרם תישמע תגובתן שלהן – בכתב או בעדות בע"פ - באשר לשאלות אלה. במסגרת האיזון הראוי, ישנה חשיבות מסוימת גם לעובדה כי הדיון בביהמ"ש למשפחה, המוסמך לדון בהליך נערך בדלתיים סגורות, ולכן הפגיעה בפרטיות – אם ובמידה שהיא בלתי נמנעת, מוגבלת בהיקפה ואינה הופכת נחלת הכלל."

לעניין מידתיות הפגיעה במר נוריאל, יובהר שמר נוריאל שקיבל הזדמנות להביא דברו בפני
בימ"ש לא ביקש לגרוע חלקים מסוימים מהשיחה ככל שיש בהם לפגוע בפרטיותו ללא שהם נדרשים לביסוס טענות התובע, אלא שלל באופן גורף קבילות כל תוכן ההקלטה והצילום.

יצוין שפניו של מר נוריאל מופיעים בצילום השיחה באופן מצומצם ביותר ולא עולה מתצהירו שהובא על ידי הנתבע שהצילום של פניו בחלק קטן מצילום השיחה גורם לו נזק מיוחד.

מהתצהיר עולה שמר נוריאל כועס על כך שהשיחה הממושכת שקיים עם התובע הוקלטה ותוכנה הובא בפני
בימ"ש וכי תוכן השיחה הינו רכילות.

אין בתצהיר כדי לבסס טענה לפגיעה בלתי מידתית בפרטיות מר נוריאל לאחר שקלול חומרת הפגיעה בפרטיות ביחס לחיוניותה כראיה, שכן מתוכן ההקלטה עולה בבירור שמר נוריאל נשאל בשיחה לגבי גרסה שהנתבע המכיר מר נוריאל היטב הביא בפני
ו בעניין נסיבות הגעת השיק לידי התובע.

יצוין שאילו הנתבע היה נוהג בתום לב, היה עליו להביא לידיעת מר נוריאל כי שיחתו עם התובע הוקלטה ולהעיד אותו בדיון, אולם הנתבע בחר לסכור פיו ולהמתין מיולי 2014 עד ינואר 2015 ורק אז לטעון לפגיעה בפרטיות מר נוריאל תוך שהוא מיתמם לעניין ידיעת זהותו של מר נוריאל ומכנה אותו "נועם" ורק לאחר שבימ"ש הרשה לו לפנים משורת הדין להביא עמדת "נועם", יום ממתן החלטת בימ"ש, הנתבע אץ רץ להגיש תצהיר מטעמו של מר נועם נוריאל.

בסעיף 3 לתצהירו, מר נוריאל מצהיר כי "הובא לידיעתי ע"י מר ניסים ניסים כי מר אלון מזרחי
ביצע צילומי וידיאו + הקלטה של שיחות שנערכו במחסן השייך לי".

מכאן שמר נוריאל בחר שלא לציין מתי בדיוק "הובא המידע" לידיעתו ולא מן הנמנע שהנתבע שהעיד כי מכיר נועם "המון" הביא הדברים לידיעתו כבר בסמוך לחודש יולי 2014, אך גם הנתבע וגם מר נוריאל בחרו וסבותיהם עימם תחת לדרוש מידית הוצאת הראיות מתיק בימ"ש, או להגיש תצהיר ע"י מר נוריאל ולאפשר לתובע לחקור אותו, להמתין עד לאחר תום הניסיון לקעקע אמינות התמלול במסגרת חקירת המתמללת.

כל זאת כאשר הטענה לפגיעה בפרטיותו של מר נוריאל מובאת תחילה באמצעות הנתבע תוך שהנתבע מיתמם לגבי ידיעת פרטי "נועם", ויום לאחר שבימ"ש קובע כי לא הוכח ש"נועם" טוען כי נפגעה פרטיותו, הטענה מועלית שוב, הפעם ע"י הבאת תצהיר מר נוריאל עצמו ע"י הנתבע שהיתמם קודם לכן לגבי ידיעת פרטי "נועם".

אשר על כן, דוחה הבקשה ומחייב הנתבע בתשלום שכ"ט ב"כ התובע בסך של 3,540 ₪.

ניתנה היום, כ"ז שבט תשע"ה, 16 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.


בית משפט השלום בתל אביב - יפו
ת"א 28051-02-13 מזרחי נ' נסים
תיק חיצוני: 1701184130
1 מתוך 9








א בית משפט שלום 28051-02/13 אלון מזרחי נ' נסים נסים (פורסם ב-ֽ 16/02/2015)