פסקי דין על אילן סלע | פסקי דין על שרה סלע | פסקי דין על נוה אונו הותיקה | פסקי דין על שותפות רשומה | פסקי דין על עו"ד אילן סלע |

54459-02/14 תאמ     19/02/2015




תאמ 54459-02/14 אילן סלע, שרה סלע נ' נוה אונו הותיקה, שותפות רשומה, עו"ד אילן סלע








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



תא"מ 54459-02-14 סלע ואח' נ' נוה אונו הותיקה


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופט
אריאל צימרמן


תובעים

1. אילן סלע

2.

שרה סלע


נגד


נתבעת

נוה אונו הותיקה

, שותפות רשומה



בשם התובעים: עו"ד אילן סלע
בשם הנתבעת: עו"ד אלעד רוזנבלט


פסק דין

תביעה זו ניתן להגדירה, בזהירות, כייחודית: הנתבעת שלחה דרישת תשלום לאמה הקשישה של התובעת 2, בגין תיקון בבית הרשום על שם האם והתובעים מתגוררים בו, תיקון אשר התובעים סבורים שלא ראוי היה לדרוש תשלום בגינו. התובעים כלל לא שילמו את הסכום שנדרש. תביעתם מקורה בכך שהתובעים גורסים כי לאם נגרמה עוגמת נפש כה רבה, וכי הדבר בתורו הסב להם עוגמת נפש כה רבה, עד שראוי לה לנתבעת לפצותם בסכום של 10,000 ₪. פיצוי נוסף נדרש בגין בזבוז זמנם של התובעים עת ביצעה הנתבעת את התיקון; ועוד מבקשים התובעים (אף שבתביעה בסדר דין מהיר עסקינן) גם צו חוסם מפני יכולתה של הנתבעת לתבוע את התשלום בגין התיקון שביצעה. תביעה זו, עולה, היא השביעית במספר (לא כולל ערעורים) שמגישים התובעים נגד הנתבעת, שבנתה את הבית שבו הם מתגוררים. בגדרי תביעתם זו שלחו התובעים חיצי ביקורתם בכל העומד בדרכם: הנתבעת, נציגיה, עורך דינה שאותו ביקשו לחייב בהוצאות אישיות וכבר הגישו נגדו תלונות, וכל מותב שדן בענייניהם ולא ראה עין בעין עם התובעים. כל זאת עשו, בלא שיהיה לתובענתם כל עיגון עובדתי או משפטי. דין התביעה, שנשמעה אמש, דחייה מניה וביה, תוך חיוב בהוצאות הולמות.

רקע ותמצית טענות הצדדים

1.
כתב התביעה הוא דל בפרטים ואינו מן הסדורים. בשילוב עם האמור בכתב ההגנה ושנאמר באולם, ניתן לחלץ את הנתונים העיקריים הבאים, שאינם במחלוקת: הנתבעת היא שותפות רשומה
, ששימשה קבלנית לבניית פרוייקט "וילה אונו" בקריית אונו. התובעים חתמו על מסמך שהם מכנים "זכרון דברים" (נספח י"ב לכתב התביעה), שאינו אלא בקשה סטנדרטית לרכישת דירה ש"דמי רצינות" בצידה. סופם של דברים שהסכם הרכישה, שהתובעים לא הציגוהו, נכרת בין הנתבעת לבין אמה של התובעת ולא עם התובעים, וטעמיהם של התובעים (שהנתבעת טוענת כי נעוצים הם בשיקולי מס) – עמם. ההסכם נכרת בשנת 2007, ובמהלך 2009, עולה, נמסרה הווילה. בפועל, אין חולק, היה התובע האחראי על כל המגעים עם הנתבעת, התשלומים והשינויים, התובעים הם שקיבלו את החזקה ומתגוררים בבית, ולשיטתם הם הם גם בעלי הזכויות בבית ובעיקר זכות התביעה בקשר עמו.

2.
תביעות לרוב הגישו התובעים ובתחילה אף אמה של התובעת, גב' רגינה בהיר, ועניינן, ניתן להבין, גם בליקויי בניה נטענים. התביעה הנוכחית עניינה בליקוי של רטיבות, שהנתבעת תיקנה עוד קודם להגשת התביעה. לא ידוע מתי נתגלה הליקוי, אולם בחודש נובמבר 2013 פנה התובע לנתבעת ודרש תיקון הרטיבות. מקורה של הרטיבות, נטען בלא להציג פרטים מדויקים ובעיקר לא חוות דעת מומחה, היא בעבודה לקויה ובאי-התקנה של מסעף בצורת האות "
y
" (מה תפקידו – לא הוסבר) בצינור הניקוז של המזגן, שגרם להצטברות רטיבות ולבסוף להתפשטותה לדופן הקיר. לשיטת הנתבעת, שלא באה עליה למעשה הסתייגות עוד של התובעת, המדובר במזגן באחד מחדרי הבית, שמי שהציבו היה קבלן מיזוג כלשהו (להלן: קבלן המיזוג), שהתובעים שילמו לו על מנת לבצע את העבודות. לטענת התובעים, מי שביצע את העבודה וחדל הוא קבלן מיזוג בשם אייל, שהוא גורם שהנתבעת כפתה את ההתקשרות עמו, ולכן יש לראותו כקבלן משנה של הנתבעת אשר הנתבעת אחראית למחדליו.

3.
לאחר קריאתו של התובע לנתבעת, התייצבו עובדיה לתיקון הרטיבות. התיקון ארך לדברי התובעים זמן כולל של פחות משעתיים, ברם זאת במספר פעימות, שכן בין ביקור לביקור המתינו עובדי הנתבעת להתייבשות מקום התיקון. באחד הביקורים, לא ברור איזה, טען מפקח העבודה מטעם הנתבעת באוזני התובע כי התיקון אינו באחריות הנתבעת; אף שביצועו הושלם. לאחר השלמת התיקון, שלחה הנתבעת מכתב שמוען לגב' בהיר, אמה של התובעת, "באמצעות נציגה" (והכוונה כנראה לתובע) ובה נטען כי לאחר שהתייצבו עובדיה של הנתבעת לתיקון תקלה במזגן שלכאורה היא התקינה, נמצא כי המדובר במזגן שחובר באופן לא מקצועי בחדר השינה שלא על ידי הנתבעת, ועל כן נדרשו גב' בהיר ו"נציג[ה] המטעה" לשאת בעלות התיקון, בסך 2,749 ₪ (נספח ח' לכתב התביעה; להלן: מכתב הדרישה). גב' בהיר או התובעים לא השיבו על המכתב, אלא בדרך האחת שכבר פסעו בה בעבר בקשריהם עם הנתבעת: בהגשתה חיש מהר של תביעה.

4.
שלושה הם הסעדים שלהם עותרים התובעים בתביעתם, שהוגשה בסדר דין מהיר: ראש וראשון הוא פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם במישרין מהצגת מכתב הדרישה, ובעיקר שעות של עוגמת נפש וחרדה כלפי גב' בהיר, בגין מה שהם מגדירים כ"הטרדה מאיימת" בדמות מכתב הדרישה. פיצוי נוסף הוא בסך 3,000 ₪, והוא נדרש – ללא פירוט כלשהו – בגין אבדן זמן עבודה של התובעים בהמתנה לנציגי הנתבעת לתיקון הליקוי. אחרונה, עותרים הם ל"ביטול חשבונית העושק", הוא סכום הדרישה של הנתבעת בגין התיקון, שאף סכומו נחזה בעיני התובעים ל"דמיוני", מה גם שמלוא האחריות לתיקון הנזק רובצת לפתחה של הנתבעת לסברתם. סעדים אלה נסמכים על מגוון נרחב של דינים שבהם תולים התובעים את תביעתם: רשלנות, הפרת חוקי הגנת הצרכן, עושק, תרמית, הפרת חוזה, הפרת חובה חקוקה, עשיית עושר ולא במשפט, ואף הטרדה מאיימת. את תביעתם תיבלו התובעים, המלינים על פנייה בלשון בלתי נאותה לאמה של התובעת, במגוון חרפות כלפי הנתבעת ונציגיה – "רשלנות פושעת", "וידוא הריגה", "נבל מזיד", ועוד כהנה וכהנה ביטויים.

5.
בהגנתה מלינה הנתבעת על ריבוי התביעות שהגישו נגדה התובעים ובפרט התובע, שאותו מגדירה הנתבעת כ"סדרתי". בהמשך הלינה עוד הנתבעת על כי התובע הפך אפילו את בא כוחה של הנתבעת למטרה, ועתר כבר לחיובו בהוצאות אישיות, ואף הגיש נגדו שתי תלונות לוועדת האתיקה. לשיטת הנתבעת, כטענה מקדמית הרי שאין יריבות בין הצדדים, שעה שהתובעים לא הם רוכשי הדירה והרשומים כבעליה, ועיגון לכך מוצאת הנתבעת בפסיקת בתי משפט השלום במקרים קודמים. לגוף הדברים טוענת הנתבעת שהוזמנה לתיקון מזגן בבית שבנתה, ובדיעבד גילתה שמדובר במזגן שהתקינו התובעים או גב' בהיר בדירה, בידי צד שלישי. על כן נשלח מכתב הדרישה, שבמקום להגיב עליו, באה התביעה. הנתבעת הטעימה עוד בסיכומיה כי אף שהיא אכן הפנתה את הרוכשים לקבלן מיזוג מטעמה, שהוא שלטענת התובעים התקין את המזגן, הרי שהדבר לא נעשה בתיאום כלשהו עמה, ואין לה אחריות לתיקון. בכל מקרה, גורסת הנתבעת, הרי שהתובעים לא הוכיחו אחריות או את נזקם באופן שיקנה להם זכות לאילו מן הסעדים שעתרו להם.

6.
ישיבה מקדמית התקיימה ביום 25.12.14, ובמהלכה ביקשתי לבחון את סוגיית היריבות, על מנת שלא יימצא כי מתקיים דיון ורק בסופו אפשר שייקבע כי יריבות – אין. התובעים עמדו עם זאת על קידום הבירור, במוצאם עיגונים לקיומה של יריבות, ונקבע אפוא דיון הוכחות לאתמול, יום 18.2.15. בראשיתו ביקש התובע (כעורך הדין המייצג את התובעים שניהם) למחוק את אשתו התובעת מכתב התביעה וכך למנוע את חקירתה, אולם משעמד ב"כ הנתבעת על חיוב בהוצאות, נמלך התובע והותיר את התביעה על כנה. התובעת נחקרה אפוא, כמוה גם נציג הנתבעת מר אהרון גלילי, הצדדים סיכמו (כאשר על עיקרי טענותיהם אעמוד בגוף הדיון), והגיעה עת הכרעה.

דיון

7.
דין התביעה להידחות, ממגוון נרחב של טעמים, שדי בכל אחד מהם להביא לדחייה, וודאי בהצטברם. כאמור, בשים לב לכך שבתביעה בסדר דין מהיר עסקינן אזי אנמק בתמציתיות, כמצוות מחוקק המשנה. מובן שלא אדרש לכל טענה וטענה של הצדדים, אלא למרכזיות המחייבות הכרעה, ואשר היה בהן כדי להשפיע על תוצאת הדיון.

א.
שאלה מקדמית: היריבות

8.
התובעים טוענים לזכות בדירה, ולזכות תביעה. בתביעתם עיגנו טענה זו בכך ש"זכרון הדברים" נכרת עמם ובעינו עומד הוא, בהיות החוזה לטובת צד שלישי, ובכך שהם למעשה האחראים על מימון הרכישה, השינויים, קבלת החזקה והם המתגוררים בדירה. הנתבעת מזכירה – וכך טענה גם בתביעות קודמות, לעתים בהצלחה – כי מי שהתקשר פורמלית בחוזה ורשום עד היום כבעלים היא גב' בהיר.

נוכח טענת הנתבעת, שהתובעים מביעים את השתוממותם עליה, טענו התובעים בישיבה המקדמית (אך לא בכתב תשובה או במסמך שצורף) כי הם אוחזים בידם גם ייפוי כוח ומסמך המחאת זכות כלשהם המקנים להם זכויות בדירה. בתחילה ביקשו להגישם, לאחר מכן החליטו כי אין להם צורך בכך, והם נסמכים על שתי החלטות שיפוטיות הקשורות בתביעות שנתבררו בבית המשפט לתביעות קטנות (רע"א (מח'-ת"א) 984-12-14; ת"ק 54513-02-14) שבהן יש עיגון לקיומה של יריבות. מנגד נסמכת הנתבעת על

פסק דין
אחר שניתן בתביעת גב' בהיר והתובע יחד (תא"מ 9618-08-13) שם נקבעה פוזיטיבית היעדר יריבות של התובע.

שני הצדדים טוענים לקיומו של מעשה בית דין. שני הצדדים כאחד לא פיתחו טענתם זו, ולא מצאתי לקבוע קיומו של מעשה בית דין, אף שראוי לציין כי פסק הדין שעליו נסמכת הנתבעת ישיר וממוקד יותר בסוגיית היריבות משתי ההחלטות שעליהם נסמכים התובעים (אחת המדברת ביריבות "לכאורה" והצורך בהתמקדות בקיום ליקויים; האחרת

פסק דין
שניתן במעמד צד אחד, והנסמכת על מסמכי המחאת זכות לתובעים, שהתובעים בחרו בתיק שלפניי שלא לצרפם לבסוף). בלא מעשה בית דין, הרי שסברתי היא כי יריבות אין. רוכשת הדירה היא גב' בהיר, והיא בעלת הזכות היחידה לתבוע כל עוד לא המחתה זכויותיה בדירה או למצער את זכויות התביעה, והמחאה שכזו לא הוכחה במקרה שלפניי. ניסיונם של התובעים להיבנות מ"זכרון דברים" או מחוזה לטובת צד שלישי אין בו ממש. הבקשה לשמירת הדירה סופה בהסכם עם גב' בהיר, לא התובעים. העובדה שהתובעים הם המביאים והמוציאים, המממנים והמשנים, מקבלי החזקה והמתגוררים, אינה מקנה להם מעמד משפטי של מי שזכאי להגיש תביעה הקשורה בליקויים או בכל עניין קרוב, להבדיל מגב' בהיר. יריבות לא בוססה אפוא בתביעה שלפניי, ודי בכך כדי לקעקע את התביעה. אין בכך כל מניעה ממתן גישה לערכאות, או הימנעות מהידרשות לעיקר, כסברת התובעים: טענות הקשורות בליקוי בנייה אמורות להיות מועלות בידי מי שהוא בעל הזכויות בנכס, לא בידי גורמים הקשורים בו. אולם טעם זה ודאי אינו עומד לבדו בבסיס דחיית התביעה. נבחן עתה את הסעדים המבוקשים כסדרם.


ב.
עוגמת נפש – כנזק משני

9.
וכך טוענים התובעים, אם נתמצת: האחריות לתיקון הייתה של הנתבעת. לכן לא היה מקום למשלוח מכתב הדרישה, ודאי בנוסח שנשלח. הדבר גרם לעוגמת נפש כפולה לתובעים: הן במישרין, כמי שחזו במכתב; הן בעקיפין, כמי שחזו בחרדה שאחזה בגב' בהיר, הקשישה והחולנית, נוכח המכתב. לכן על הנתבעת לפצות את התובעים (להבדיל מאשר את גב' בהיר) בסכום של 10,000 ₪. טענות אלה נטולות עיגון.

10.
אשר לנזק הישיר: כאשר אדם מקבל לידיו מכתב ובו דרישה לתשלום סכום של 2,749 ₪ בגין תיקון שבוצע בבית מגוריו, הרי שאפשר שיחלוק בתוקף על צדקת הדרישה. אפשר שיתמרמר. אפשר שיימצא בתום הליך משפטי כי צדק ואינו צריך לשלם, אם וכאשר תוגש נגדו תביעה. אולם לא יימצא כל עיגון בחוק ובפסיקה לכך שאדם כזה, מקל וחומר עורך דין הבקיא בהלכות מכתבי דרישה, רשאי לטעון לכך שאותה דרישה הסבה לו עוגמת נפש בת פיצוי כספי. התובעים ודאי לא הציגו פסיקה כאמור. נתיב הנזק הישיר חסום לפניהם בנסיבות המקרה.

11.
אשר לנזק המשני: הלכה למעשה טוענים התובעים לזכותם לתבוע בגין נזק משני שנגרם להם, כאשר הנזק הישיר נגרם לגב' בהיר, שנחרדה ממקרא המכתב. טענה זו מוקשית ממגוון רב של טעמים, ונציין רק את המרכזיים.

ראשית
, לא נדע מה ארע לגב' בהיר, האם קראה את המכתב, וכיצד השפיע עליה. אף שמובן שאין לצפות שאשה במצבה כפי שתואר בתביעה תמהר להגיש תצהיר, הרי שהיעדרו (ואפילו מפי השמועה אין הסבר מה ארע לה) נמנעת כל אפשרות לקבוע מה אירע ואיך הגיבה; במכתב מהוה שצורף, ובו אישור על לחץ דם גבוה שלה, כפי שהוגש, לא סגי. בהיעדר נזק במעגל הסיכון הראשוני, אין מקום לקביעת נזק אצל הניזוקים המשניים.

שנית
, הרי שהכללים לקביעת זכות לפיצוי לניזוקים המשניים נקבעו בפסיקתנו זה מכבר (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 (1990)). התנאים קשים ומחמירים ביחס לניזוק המשני (קרבת משפחה; קרבה לאירוע; קרבה בזמן ובמקום; ופגיעה נפשית חמורה, גם אם אינה עולה כדי מחלת נפש – ולא נרחיב במסגרת צנועה זו). חרף הרחבות פסיקתיות (עיינו: ע"א 754/05 לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק (5.6.2007)), הרי שקשה לומר כי המקרה הנוכחי יכול להתקרב אפילו למקרה המצדיק פיצוי לניזוק משני. המרחק בין מקרים דוגמת אלו שבהם הוכרה זכותו של הניזוק המשני לפיצוי (דוגמת קינת הורים על אובדן עובר, כבמקרה לוי), לבין זעפם של התובעים על משלוח מכתב דרישת התשלום בגין התיקון לאמא של התובעת, הוא רב, והדברים ברורים.

שלישית
, רצו התובעים לבסס טענתם, הרי שהנזק הנפשי הוא עניין שברפואה, המחייב חוות דעת, הן לעניין האם, הן לעניין התובעים, וחוות דעת כזו לא באה.

ואחרונה, אם נלך לשיטת התובעים שכלל לא בתביעת נזקי גוף עסקינן, אזי לא ברור כלל המסד הנורמטיבי שעליו הם מבקשים להשתית את זכות הפיצוי לניזוק המשני.

12.
הניתוח שלעיל, שאינו מתיימר כמובן להקיף את הסוגיה הרחבה מני ים של נזק משני, מבאר מדוע עילת תביעה בגין עוגמת הנפש מקבלת המכתב – אין, וזאת אגב אפילו בהנחה (שתתברר מיד כשגויה) שתיקון הליקוי היה באחריות הנתבעת כך שלא היה מקום למשלוח מכתב דרישה. אולם בהתנתקנו מן הניתוח המשפטי, ניתן להבין את שאירע: זעפם של התובעים היה כה רב, עד שאף שלא שילמו אגורה שחוקה בקשר עם הדרישה, תרו אחר כל דרך ליצור עילת תביעה נגד הנתבעת, תהא היא נעדרת עיגון אשר תהא. ודוק: אין משמעות הדבר שסבורני כי בחירת הנתבעת לשלוח את המכתב לגב' בהיר ולא לתובע, או דרך ניסוחו החריף, היו מיטביים. ברם משלוח מכתב לחוד וזכות לפיצויים בגין נזק ישיר או ודאי משני של עוגמת נפש בגין משלוח מכתב לחוד.

ג.
פיצוי בגין בזבוז זמנם של התובעים

13.
נניח לצורך הדיון כי לתובעים זכות תביעה. לשיטתם זכאים הם לפיצוי בסך 3,000 ₪ "אבדן זמן עבודה של התובעים בהמתנה לנציגי הנתבעת לתיקון הליקוי". אין אפילו יומרה להוכחת הנזק, ההמתנה, העבודה, או זהות הממתין, ודי בהיעדר ביסוס הנזק לעקר את הטענה. אולם למען שלמות התמונה, נבחן גם את סוגיית האחריות, הן ככלל, הן לנזקים עקיפים כנדרש כאן.

14.
אשר לאחריות אפוא: טענת התובעים בתמצית היא כי קבלן משנה שנכפה עליהם בידי התובעת התרשל ומכאן הנזק. אילו היה מבססים את טענתם כי יש לראות באותו צד שלישי משום קבלן משנה של הנתבעת שהתרשל בעת בניית הבית, ודאי היו יכולים לבסס את זכותם לתבוע ישירות את הנתבעת, כקבלן שבנה את הבית. אולם דבר לא הוכח.

15.
נפתח בנזק עצמו: דרך המלך להוכחת ליקויי בניה היא בחוות דעת מומחה. אמנם שני הצדדים הסכימו למעשה כי תקלה בצינור הניקוז של המזגן אכן אירעה, אולם עד הנה לא התחוור בצורה סדורה מה בדיוק אירע, מי התקין, מה אמור היה להיות מותקן, ומה הותקן או שלא הותקן בפועל. טענות התובעים הן כלליות, מלוות בתמונות שבלא איש מקצוע לא ניתן לתרגמן לשפת המשפט, וזולת אמירה על חסרונו של "מסעף
y
", קשה לדעת מה אירע. יצוין כי ניסיון של התובעים לגלגל את חובת ההוכחה לפתחם של הנתבעת, נעדר יסוד.

16.
בנוסף לכך שלא ברור עד תום מה היה המחדל, הרי שלא ברור מי חדל. חרף טענות אחרות בכתב התביעה, הרי שמן הסיכומים עלתה הסכמה שהתקלה קשורה במערכת הניקוז של המזגן. המזגן, אין חולק עוד, לא הותקן בידי הנתבעת. לטענת הנתבעת, שלא נסתרה, היא גם לא הייתה אמורה בהתאם למפרט (שהתובעים לא הציגוהו) להתקין מזגן באותה נקודה, שהיא בחדר השינה, אלא הכנה למזגן מרכזי בלבד. קרי, המזגן הוא תוספת שבוצעה בידי צד שלישי, לא בידי הנתבעת. עד כמה שעוד קיימת מחלוקת בין הצדדים, הרי שיש גם לקבוע כממצא עובדתי במחלוקת שבין הצדדים כאן, על יסוד טענותיו של עד הנתבעת מר גלילי (עמ' 15-13 לפרוטוקול), שעדותו הייתה סדורה ומהימנה, כי מקורה של התקלה ברשלנותו של הגורם שהתובעים שכרוהו להתקין את המזגן בחדר השינה, שלא חיבר כהלכה את המזגן לצינור הניקוז של דוד השמש.

מניין אחריות הנתבעת אפוא? התובעים מטעימים כי הנתבעת כפתה על כל הרוכשים להתקשר בכל הקשור לתכנון והתקנת מערכת המיזוג עם אחד אייל מחברת "כוכב הקור" (נספח ג' לכתב התביעה). מכיוון שכוכב הקור התקינו (נטען, ללא כל אסמכתה), הנתבעת היא הקבלן האחראי. ברם טענה, המוצאת עיגונה בנספח ג' להודעת התובע, אינה מדויקת. ראשית, וכפי שהתובעים עצמם אישרו (סעיף 20 לסיכומיהם) הרוכשים יכולים היו להזמין את מערכת המיזוג מ"כוכב הקור", אך גם מגורם אחר, כל עוד "כוכב הקור" ישמש גורם מתווך (סעיף 3 למכתב). שנית, וחשוב מכך, מערכת המיזוג הקבועה במפרט, כך עולה גם מעדות מר גלילי מטעם הנתבעת, שלא נסתרה, היא הכנת מערכת מיזוג מרכזי; לא התקנת מזגן בחדר, כפי שעשו התובעים באמצעות מי מטעמם. מסעיף 4 למכתב עולה כי קיימת אמנם אפשרות להרחבת מערכת המיזוג, כפי שגם עשו התובעים. אולם גם זאת יש לעשות בתיאום עם הנתבעת, כמי שאמורה להיות אחראית על הבנייה, ועל תיקוני הבדק לאחר מכן (כפי שהסביר מר גלילי). סעיף 4 האמור קובע כי "במידה ויהיה צורך בתוספת של שקעים ו/או נקודות ניקוז, יש להעביר תוכנית מסודרת ל'חזון את גלילי' [שהיא והנתבעת חד הן, ניתן להבין – א"צ], לתמחור". קרי, אם רצו התובעים שמערכת המיזוג תהא בגדר אחריותה של הנתבעת, שומה היה עליהם להעביר תוכנית מסודרת לנתבעת, לתמחר, ובמשתמע – לשלם לנתבעת (להבדיל מלגורם אחר, כפי שעשו בפועל), או אז הייתה הנתבעת אחראית לכל נזק בתקופת הבדק. ברם בהיעדר ראיה אחרת מסתבר כי בפועל התובעים פעלו עצמאית מול צד שלישי, שאין כל ידיעה (או קבלה, או תכנית) המלמדת על זהותו, וחשוב מכל: בלא כל תיאום עם הנתבעת כנדרש בסעיף 4. הסבר לכך, גם כאשר התובע נתבקש לתיתו בסיכומיו, לא היה בפיו.

מן המקובץ עולה כי המחדל הוא תולדה של פעילותו של צד שלישי, שזהותו אינה ידועה אך ודאי אינו הנתבעת עצמה. גם אם נניח שמדובר באותו גורם שהנתבעת הפנתה אליו שיהיה אחראי "על עבודות ההכנה למיזוג בפרויקט" (נספח ג' הנ"ל), הרי שמה שביצע לא היה הכנה אלא התקנה של מזגן במקום אחר, בלא תיאום עם הנתבעת, בלא תשלום לנתבעת, ובלא אחריות לנתבעת. כאשר בנסיבות שבהן הותקנה מערכת המיזוג אגב המחדל בהכנת צינור הניקוז, לא היה בכך כדי להקים אחריות כלשהי לנתבעת, בין אם מכוח הוראות חוק המכר (דירות), התשל"ג-1973, ובין אם מכוח כל מקור חוקי אחר.

17.
לשלמות הדיון נניח כי בכל זאת – אחריות למחדל קיימת. עתה יש לבחון האם קיימת אחריות גם לנזקם הספציפי של התובעים, שהוא נזק עקיף בדמות בזבוז זמן בהמתנה לתיקון. התשובה היא בשלילה.


חוק המכר (דירות), התשל"ג-1973, שממנו מבקשים התובעים להבנות, מקנה לרוכש דירה (נניח כי התובעים הם כאלו) להסתמך על "אי התאמה" בתקופת הבדק והאחריות, הכל כמוגדר בחוק. זכות זו מקנה להם את האפשרות לדרוש מן המוכר את תיקון הנזק, ולמוכר עומדת החובה, אך גם הזכות, לתקן. ברם הליקוי תוקן. הנזק שהתובעים טוענים לו הוא נזק עקיף, בדמות הזמן שנאלצו להמתין לתיקון. מניין עומדת להם הזכות לטעון כלל לאפשרות לקבלת פיצוי בגין אותו נזק עקיף, לא נדע. גם בחוזה המכר, טענה הנתבעת בסיכומיה, קיימת זכות תיקון, הא ותו לא. מכיוון שחוזה המכר לא הוצג בידי התובעים ביקשתי לקבלו; התובעים ביקשו שלא להציגו, ונעתרתי. אין אלא להניח אפוא כי אכן גם בחוזה, לו היה מוצג, לא היו התובעים מוצאים עיגון לזכות לתבוע נזקים עקיפים, דוגמת השחתת זמן בהמתנה לתיקון. דיני הנזיקין הכלליים גם הם אינם יוצרים חבות של הנתבעת יש מאין.


מכאן שאפילו היה ליקוי המצוי באחריות הנתבעת, הרי שיש לקבוע כי זכותם של התובעים שהוא יתוקן. הוא אכן תוקן. זכות לפיצוי בגין נזק עקיף – אין. גם בכך די לדחות רכיב זה של התביעה.

18.
ומכאן, לנזק: הדבר נבחן כמובן למעלה מן הצורך, שכן גם אחריות אין, לא ככלל, ודאי לא לנזקים עקיפים. אולם בכל מקרה, גם הנזק לא הוכח. "אבדן זמן עבודה של התובעים" (סעיף 36 לכתב התביעה) לא בוסס. התובעת, כפי שהודתה בחקירתה, היא פנסיונרית. זמן עבודה ודאי לא אבד לה. יתרה מכך, התיקונים נמשכו במצטבר פחות משעתיים (גם אם בשלוש פעימות). המתנתה לתיקונים בהיקף שכזה אינה מקימה לה זכות לפיצוי בגין אובדן זמנה, וכל אסמכתה לכך לא הוצגה. ואשר לתובע – עורך הדין במקצועו, אין כל טענה וראיה שהוא אישית כלל נכח והמתין. ואם נכח והמתין, לא נדע מדוע, שכן ניתן היה להתרשם היטב כי התובעת יותר מכשירה להמתין לבדה לביצוע התיקונים. ואם המתין בכל זאת, לא נדע מתי היה הדבר, וכמה זמן בדיוק המתין. ואם זאת נדע, לא נדע איזו עבודה נגרעה ממנו, ומה הנזק הכספי שהוסב לו עקב השקעת זמנו בהמתנה לפועלים, חלף השקעת מרצו בהכנת מסמכים משפטיים עבור לקוחותיו. הטענות הועלו בצורה הסתמית ביותר, על פני שורה אחת בדיוק (סעיף 36 לכתב התביעה), ללא אסמכתא וללא פירוט מינימלי.


ראוי לציין כי מדברי התובעת עצמה בחקירתה (עמ' 10, ש' 17-15) עלה כי היא עצמה לא סברה טרם שליחת המכתב שעומדת לתובעים טענה כלשהי כלפי הנתבעת בקשר עם התיקון. אם כך הם פני הדברים, ניתן היה לייתר את התביעה, ודאי ברכיב זה.


גם הנזק לא הוכח אפוא.

19.
מן המקובץ עד הנה עולה כי אחריות של הנתבעת לליקוי – אין; בכל מקרה, אחריות נרחבת יותר מאשר תיקון – אין, ודאי לא לנזק עקיף דוגמת זמן המתנה לתיקון; ובכל מקרה, הנזק לא הוכח. גם נדבך זה בתביעה דינו להידחות.

ד.
הצו החוסם

20.
אחרונה, התובעים עותרים לצו חוסם, שימנע מן הנתבעת אפשרות לתבוע את הכספים הנקובים בדרישת התשלום בגין התיקון (2,749 ₪). דרישה זו באה במתכונת של בקשה ישירה לצו חוסם, או עקיפה – של סעד הצהרתי באשר לבטלות הדרישה. גם דינן של אלה להידחות.

21.
דיונית, קשה לראות כיצד עתירה לצו חוסם או צו עשה יכולה כלל להתברר בגדרי תובענה בסדר דין מהיר, שהיא מתכונת התובענה שהגישו התובעים. אולם גם אם נניח לכשל דיוני זה, ברי כי אין יסוד משפטי למתן הסעד, וזאת משני טעמים עיקריים:

ראשית
, מובן שאם נקבע (וכך אכן נקבע) שאין לנתבעת אחריות לתיקון הליקוי, לא ניתן למנוע ממנה כליל לדרוש תשלום עבור התיקון. אם לתובעים טענות על כך שניתן היה להפחית מהיקף עלויות העבודה של הנתבעת, דוגמת מרגע שהבינה כי מערכת המיזוג אינה באחריותה (וכך טוענים התובעים), הרי שמבחינה עיונית (ואיני מחווה כל דעה לגוף הטענה) זו טענת הגנה חלקית היכולה לסייע אולי בהפחתת חלק מהחוב, אך ודאי אינה יכולה למנוע את עצם דרישת החוב או הגשת תביעה בגינו. באופן דומה, טענה על כך שהדרישה היא "דמיונית" יכולה להצדיק אולי הפחתת חוב, לא מניעת דרישתו. על כך יש להוסיף כי טענות התובעים על כך שהחוב גבוה יתר על המידה נטענו גם הן באופן כוללני ביותר. לא ניתן ברצינות לבוא ולהידרש לשאלה מה היה גובה החוב הנכון, שעה שלא הונחה לכך כל תשתית. בכל מקרה, התביעה הנוכחית גם אינה האכסניה המתאימה לבירור שאלת התאמתו של החוב שנדרש לנסיבות.

שנית
, צו חוסם (ואין נפקא מינה אם כצו ישיר או בדרך של סעד הצהרתי, שתוצאתו זהה) הוא סעד דרסטי במיוחד, במונעו גישה לערכאות. אופיו הקיצוני וייחודו מחייבים את בית המשפט לתיתו במשורה, וזאת רק במקרים "נדירים וחריגים במיוחד" (רע"א 778/03 אינטר לאב נ'
israel bio engineering project
, פ"ד נז(5) 769, 772 (2003)). המקרה דנן ודאי אינו נמנה עם החריגים.

תוצאת האמור היא זו: רוצה הנתבעת, תגיש תביעתה לתשלום. התובעים יתגוננו בכל טענה שברצונם להתגונן בה, זולת מה שנקבע ב

פסק דין
זה כי אינו מהווה טענת הגנה. אולם לא כאן המקום לערוך את הבירורים באשר לגובה החוב המדויק. למותר לציין כי איני דוחק בנתבעת כלל ועיקר להגיש תביעה בעניין זה: גם אם יש בפסק הדין הנוכחי כדי להקים השתק לתובעים במגוון הקשרים, דומה שהנתבעת יכולה לשקול האם ניתן לחסוך הליך שמיני או תשיעי במספר בין הצדדים, רק על מנת לנסות ולגבות את הסכום הפעוט יחסית. יפעלו הצדדים כהבנתם.

סוף דבר

22.
נוכח כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

23.
אשר להוצאות: אמנם, התביעה כולה נסבה על 13,000 ₪ (בנוסף לצו העשה המבוקש). אולם אין מניעה שההוצאות תהיינה בהיקף גדול יותר מסכום התביעה, במקרה דנן, לא כעיצום כמובן, אלא כמשקף את ההוצאות ההולמות, הסבירות והמידתיות, שאין סיבה שהנתבעת תתחייב בהן. כאשר התובעים קיבלו מכתב דרישה בגין תיקון שהנתבעת ביצעה עבורם, הרי שבמקום להביע הסתייגותם מעצם הדרישה או סכומה, בחרו הם למהר ולהגיש תביעה בעיקר בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם מן המכתב.

אם לא די בכך, בחרו התובעים להגיש את תביעתם בבית משפט השלום, אף שהשכילו להגיש הליכים שונים גם לליקויי בנייה בבית המשפט לתביעות קטנות, ויכולים היו לעשות זאת גם הפעם. הסבריו של התובע מדוע בחר להגיש את התביעה בבית משפט השלום היו בלתי מניחים את הדעת. כך יצרו התובעים מצב שבו הנתבעת נאלצת להתמודד עם הליך המתקיים בבית המשפט, שהוא רב שלבי, ומוציאה כספים רבים בניסיונה להגן על שמה ולהדוף את התביעה. אם לא די בכך, הרי שהתובעים הוסיפו על תביעתם גם בקשות שונות, כולל לחיוב אישי של ב"כ הנתבעת (וזאת כמסתבר, שלא בפעם הראשונה, ולפחות במקרה שלפניי ניתן לומר – ללא עיגון מינימלי), וכך רק הכבירו בהוצאות הנתבעת. בדין עמדה הנתבעת על חיוב התובעים בהוצאות משמעותיות.



דומה שהמקרה שלפנינו הוא מקרה מובהק של שימוש בלתי הולם בהליכים משפטיים, ודוגמה לקלות שבה יכול אדם (מקל וחומר עורך דין במקצועו) להגיש תביעה ולגרור אחר להוצאות, והכל שלא לצורך. במקום להתמודד עם מכתב דרישה, בחרו התובעים להעמיד לבחינתו של בית המשפט כתב תביעה שבלבו פרופוזיציה יוצאת דופן: כי אם נשלח מכתב דרישה לאחר, והוא גרם לאחר (שלא הצהיר) לעוגמת נפש (שלא הוכחה), ועוגמת נפש זו גרמה בתורה לעוגמת נפש לתובע, הרי ששומה על בית המשפט לפצות את התובע בסכום נכבד. פרופוזיציה זו נעדרת עיגון כלשהו בדין. ניתן היה לחסוך את הצורך של הצד שכנגד להתמודד עמה, אגב השחתת זמן, מאמץ וכסף רבים.


נוכח כל האמור, הרי שהתובעים יחד ולחוד יישאו בשכר טרחת עורכי דינה של הנתבעת בסכום של 15,000 ₪.

ניתן היום,
ל' שבט תשע"ה, 19 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.
















תאמ בית משפט שלום 54459-02/14 אילן סלע, שרה סלע נ' נוה אונו הותיקה, שותפות רשומה, עו"ד אילן סלע (פורסם ב-ֽ 19/02/2015)