פסקי דין על אלי זהר | פסקי דין על צחי אג'י

41252-05/13 א     23/02/2015




א 41252-05/13 אלי זהר נ' צחי אג'י








בית משפט השלום בתל אביב - יפו

ת"א 41252-05-13 זהר נ' אג'י


בפני

כב' השופט
מיכאל תמיר


תובע

אלי זהר
ע"י ב"כ עו"ד שי עובד


נגד

נתבע
צחי אג'י
ע"י ב"כ עו"ד אילן יניר




פסק דין


1.
פסק הדין ניתן בתביעה כספית על סך 100,000 ₪ שהגיש התובע נגד הנתבע.

2.
להלן עיקרי טענות התובע בכתב התביעה.

2.1.
התובע הוא נהג מונית עצמאי והבעלים של עסק הסעות וותיק, עם מוניטין וניסיון רב שנים. הנתבע הוא נהג מונית שעבד כשכיר בחברת מוניות בתל-אביב.

2.2.
ההיכרות בין התובע לנתבע נוצרה במהלך שנה לפני חתימת ההסכם ביניהם. הנתבע אשר בתקופה הרלוונטית עבד כנהג מונית שכיר, הכיר את התובע והיה מודע לקשריו האישיים, למוניטין שלו בתחום ולהיקף העבודה שהיה מקבל מבתי מלון. במהלך חודש יוני 2012 פנה הנתבע אל התובע, הציג את עצמו כנהג מונית וותיק שיש לו ניסיון של שנים במקצוע, קשרים והיכרות בתחום, והציע כי שני הצדדים ישתפו פעולה ויעבדו יחד. כך הוצע כי התובע ישקיע את קשריו, המוניטין שלו וקו הטלפון שבאמצעותו הוא מקבל הזמנות, ובצד השקעתו הכספית של הנתבע, יפעלו הצדדים לייסוד שותפות.

2.3.
ביום 11.6.12 חתמו התובע והנתבע על הסכם יסוד שותפות בשם "יו.איי.פי. אייר-פורט פלטיניום" (להלן: "ההסכם") שלפיו הם מקימים שותפות רשומה אשר עיקר עיסוקה הוא שירות מוניות שיקבלו הזמנות מבתי המלון השונים באמצעות קו הטלפון של התובע. בסעיף 2 להסכם נקבע כי הצדדים יחתמו בפני
עו"ד על כל המסמכים הדרושים להקמת השותפות, ובסעיף 4.2 להסכם מצהירים ומתחייבים הצדדים שכל אחד מהם ישקיע בשותפות הון התחלתי של 70,000 ₪. הצדדים אף הכינו נוסח הסכם עבודה להעסקת נהגי מוניות ו- 15 נהגי מוניות חתמו על הסכם העסקה בשותפות.


2.4.
כבר במעמד חתימת ההסכם הפר הנתבע את תנאי השותפות כשסירב לחתום על מסמכי הרישום בפני
עורך הדין שערך ואימת את הסכם השותפות. הנתבע ביקש לבדוק את המסמכים ולחתום עליהם בשלב מאוחר יותר, אך דבר לא נעשה מצדו עד יום הגשת התביעה. בניגוד לתובע, הנתבע אף לא פעל להפקיד את הסך של 70,000 ₪.

2.5.
לאחר חתימת ההסכם, ועקב מחלה שפקדה את התובע ואילצה אותו להיות מרותק למיטתו במשך תקופה ארוכה, שהה התובע בחופשת מחלה בצפון הארץ, לא הגיע לת"א ומכר את המונית שלו בתקווה שהסכם השותפות ייצא לפועל ושהנתבע מנהל את עסקי השותפות כסדרם. הנתבע הציע לתובע למסור לידיו את קו הטלפון שישמש אותו לקבלת הזמנות מבתי המלון השונים. עקב יחסי אמון שנוצרו בין הצדדים ומצג שווא שהציג הנתבע לתובע במעמד חתימת ההסכם, התובע סבר בתום לב כי הדבר יקדם את השותפות ויחסוך ממנו את הזמן להגיע כל יום לתל-אביב, ולכן מסר את קו הטלפון שלו לנתבע, ומאז החל הנתבע לקבל את ההזמנות דרכו.


2.6.
במועד מאוחר יותר הופתע התובע לגלות כי הנתבע השתלט על העסק שבנה התובע במשך שנים רבות, הציג את עצמו כבעלים בלעדי של העסק, העלים מעיני התובע עובדות מהותיות בכל הקשור לקבלת הזמנות והסתיר רווחים ודיווחים על הכנסות השותפות. כשנודע לתובע על מעשיו של הנתבע, הוא פנה אליו מיד, ביקש הסברים על הנעשה בשותפות וביקש עדכון מלא על הפעילות העסקית של השותפות ומעמדה החוקי. התובע ביקש מהנתבע להפסיק להציג את עצמו כבעלים של העסק ולא להשתמש בקו הטלפון של התובע או לקבל הזמנות בשמו, אך פניותיו של התובע לא נענו והוא אף נתקל באיומים מצד הנתבע שניסה למנוע ממנו להגיע לתל-אביב כדי לנהל את עסקיו. בעקבות התנהגותו של הנתבע הוצא נגדו ביום 15.1.13 צו למניעת הטרדה מאיימת.

2.7.
על אף הפניות החוזרות ונשנות מצד התובע אל הנתבע, הן בעל פה, הן בכתב והן באמצעות עו"ד, הנתבע ממשיך בדרכו, משתמש במוניטין של התובע, מציג את עצמו כבעלים של העסק ומקבל בשמו ודרך קווי הטלפון שלו הזמנות מבתי מלון שונים - דבר שגורם לתובע נזקים כבדים והפסדים כלכליים מתמשכים.

2.8.
הנתבע הפר את ההסכם בהפרה יסודית ובוטה וכן הפר את חובת תום הלב המתחייבת לפי דיני החוזים. במעשיו גזל הנתבע את העסק של התובע ונהג כלפיו בתרמית כאשר קיבל תמורה מלאה לחלקו, אך לקח לעצמו את הנכסים העיקריים של העסק. הנתבע פגע ופוגע במוניטין של התובע ובשמו הטוב, ממשיך להציג מצג שווא שלפיו הוא הבעלים של העסק ועושה עושר ולא במשפט על חשבון התובע.

2.9.
בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבע בתשלום החזר השקעתו של התובע בסך 70,000 ₪. כמו-כן מבקש התובע לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי בסכום נוסף של 30,000 ₪ בגין הנזקים, עוגמת הנפש, הכאב והסבל שנגרמו לתובע כתוצאה ממעשיו של הנתבע. התובע לא הצליח ליהנות או לממש את זכויותיו בעסק, ונאלץ להאיץ בתובע לעמוד בהתחייבויותיו ולשלם את הכספים והרווחים מהשותפות, וזאת באמצעות שיחות טלפון רבות, פגישות ונסיעות יומיות מצפון הארץ לתל-אביב ובחזרה. הנתבע איים על התובע ובני משפחתו והתובע לקח ללב את כל ההתנהלות, עבר אירוע מוחי ונמצא היום בטיפול ומעקב רפואי.


2.10.
נוסף על כך, בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבע במתן דין וחשבון חודשי של הרווחים, ההכנסות וההוצאות של השותפות מיום החתימה על ההסכם ועד ליום הגשת התביעה ולפסוק לתובע את חלקו ברווחים.

3.
לכתב התביעה צורפו שני תצהירים קצרים וזהים של מר סמי אביסרה (להלן: "סמי") ומר אביעד משה (להלן: "אביעד"). בהמשך הוגשו תצהירים אלה כתצהירי עדות ראשית מטעם התובע, אך סמי לא הגיע לדיון ההוכחות והתובע וויתר על עדותו.

4.
אביעד הצהיר כי הוא נהג מוניות מזה מספר שנים, ומכיר את התובע שהוא נהג מונית עצמאי והבעלים של עסק הסעות וותיק, בעל מוניטין וניסיון רב שנים בתחום, אשר בתי מלון רבים ביקשו את שירותיו באופן אישי. כמו-כן הצהיר אביעד כי הנתבע, שגם אותו הוא מכיר אישית, חתם עם התובע על הסכם שותפות בעסק של הסעת תיירים מבתי מלון במוניות לנתב"ג. לפי תצהירו של אביעד, כאשר התובע חלה, המשיך הנתבע לנהל את העסק, תוך שהוא מציג את עצמו כבעלים ומקבל הזמנות מבתי המלון באמצעות קו הטלפון של התובע.

5.
להלן עיקרי טענות הנתבע בכתב ההגנה.

5.1.
הנתבע הוא נהג מונית ותיק מזה 14 שנים, ולמיטב ידיעתו של הנתבע, התובע היה אף הוא נהג מונית בתקופה הרלוונטית או בחלק ממנה. הנתבע מכחיש כי התובע הוא נהג מונית עצמאי וכן מכחיש את הטענות בדבר ותק, מוניטין, הצלחה וקשרים של התובע.

5.2.
התובע אשר מתגורר באזור חיפה פנה אל הנתבע שנהג לעבוד עם בתי מלון בתל-אביב, בהצעה לשתף פעולה, וכך היה החל משנת 2009 או בסמוך לכך. במהלך הפעילות המשותפת החזיק התובע בקו טלפון שלו ובקו של הנתבע וגם הנתבע החזיק בקו טלפון שלו ובקו של התובע.

5.3.
ביוני 2012, לאחר כשלוש שנים של שיתוף פעולה בין הצדדים פנה התובע אל הנתבע וביקש ממנו לחתום על הסכם בכתב. התובע אמר לנתבע לפני החתימה על ההסכם שזהו מסמך פנימי ביניהם שלא ישנה את מהות שיתוף הפעולה הקיים. הנתבע לא ידע בזמן אמת מדוע דווקא אז ביקש ממנו התובע לחתום על הסכם בכתב.

5.4.
זמן קצר מאוד לאחר חתימת ההסכם, התובע אשר כנראה חשש ממעקב של המל"ל, הודיע לנתבע כי הוא מוכר את המונית שעשה בה שימוש עד לאותו מועד ואף סגר את תיקו במע"מ. התובע שהיה אמור לקבל כספים מהמל"ל, לרבות 87,000 ₪ בגין "אירוע מוחי" ביקש להסתיר את העובדה שהוא ממשיך לעבוד חרף האירוע המוחי הנטען. מכאן ואילך, בפעמים המעטות מאוד שבהן ראה הנתבע את התובע לאחר חתימת ההסכם, התובע נהג ברכב של אדם אחר בשם ניסים.

5.5.
בסמוך לאחר חתימת ההסכם חדל התובע משיתוף פעולה עם הנתבע והפר את ההסכם. בכך הסתיים לאחר שלוש שנים שיתוף הפעולה בין הצדדים, והנתבע אף הודיע על כך לתובע במכתב של בא כוחו מיום 13.2.13.

5.6.
לאור נסיבות האירוע המוחי וקבלת כספי המל"ל, ברור כי התובע ידע עוד לפני חתימת הסכם השותפות כי לא יקיים את ההסכם או לא יוכל לקיים אותו. משמעות הדבר היא שההסכם נחתם תוך הסתרת עובדות מהותיות שהיה על התובע לגלותן לנתבע, ולכן ההסכם בטל ומבוטל מחמת הטעיית הנתבע.

5.7.
התובע לא טרח לצרף לכתב התביעה מסמכי רישום שותפות שחתם עליהם או אסמכתה לכך שהפקיד סכום כלשהו. כך גם לא הציג התובע שום פניה אל הנתבע בעניין הפקדת הכסף או בכל עניין אחר הקשור לשותפות. יתרה מזאת, מכתב התביעה עולה כי התובע מסר את קו הטלפון שלו לנתבע ללא מחאה או התניה כלשהי, וזאת אף שלדבריו הנתבע הפר את ההסכם כאשר לא חתם על מסמכי רישום שותפות ולא הפקיד סך של 70,000 ₪. התנהגות התובע מלמדת כי לא הייתה כל משמעות להסכם בכתב, מעולם לא היה לו תוקף מחייב והתובע מנוע מלהסתמך עליו.

5.8.
במשך תקופה ארוכה הנתבע היה מעוניין להפסיק את הפעילות המשותפת עם התובע, אך הוא נעתר להפצרות התובע ורעייתו שביקשו ממנו להוסיף לעבוד עמם.

5.9.
התובע ניסה לסחוט כספים מהנתבע ללא שום הצדקה והודיע למלונות כי סמי ואביעד הם שעובדים אתו ולא הנתבע. התובע אף ביקש למכור לאביעד את "העסק" שהוא טוען לקיומו, וזאת אף שרישיונו של אביעד נשלל והוא נתפס נוהג בתקופת השלילה.

5.10.
לנתבע נגרמו נזקים כבדים שבשלב זה הוא אינו יכול לפרטם במלואם, בין היתר כיוון שטרם איתר את מלוא המסמכים והנתונים הרלוונטיים. בשלב זה, ומבלי לגרוע מכל טענה נגד התובע, מבקש הנתבע לקזז מהסכומים שנתבעו על דרך ההמעטה, סך של 6,000 ₪ לחודש במשך 3 שנים, בגין חלקו של הנתבע בעבודה המשותפת עם התובע. בסך הכול זכאי הנתבע לקזז 216,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.


5.11.
התובע מטעה את בית המשפט ואינו מגלה בתביעתו כי בסופו של דבר לאחר דיון במעמד שני הצדדים ניתן בבית המשפט בקריות צו הדדי למניעת הטרדה מאיימת.

6.
התובע והנתבע ערכו תצהירי עדות ראשית שבהם חזרו על האמור בכתבי הטענות, עם כמה שינויים ותוספות, כפי שיפורט להלן. כמו-כן כאמור הוגשו מטעם התובע שני התצהירים של
סמי ואביעד אשר צורפו לכתב התביעה, אך בהמשך וויתר התובע על עדותו של סמי.

7.
בניגוד לטענה בכתב התביעה שלפיה "ההיכרות בין התובע לנתבע נוצרה במהלך שנה לפני חתימת ההסכם", לפי תצהיר עדותו הראשית של התובע ההיכרות שלו עם הנתבע נוצרה "במהלך כשנתיים לפני חתימת ההסכם" והנתבע פנה אליו בהצעה לשיתוף פעולה "סמוך לשנת 2010". כמו-כן הצהיר התובע כי הוסכם שהנתבע יפתח תיק ברשויות המס וישקיע סכום כספי והתובע ישקיע את קשריו, את המוניטין שלו ואת קו הטלפון הנייד שלו לצורך קבלת הזמנות. טענה נוספת שהועלתה לראשונה בתצהירו של התובע היא כי התובע קנה מונית כחדשה בסך של כ- 80,000 ₪, וזה היה החלק שלו בהשקעה בשותפות לפי תנאי ההסכם. עוד הצהיר התובע כי נודע לו שהנתבע הצליח להעביר לטלפון הנייד שלו את מאגר השיחות הנכנסות שבו השתמש התובע, פעל כדי לקבל את השיחות הנכנסות לטלפון הנייד שלו, ובכך נטרל את התובע מכל קשר עם הלקוחות ועם בתי המלון השונים.

8.
הנתבע הצהיר, בין היתר, כי התובע לא גילה לו שארבעה חודשים לפני החתימה על ההסכם, ביום 8.2.12, הגיש למל"ל תביעה לקצבת נכות כללית בשל אירוע מוחי, ואילו הנתבע היה יודע זאת הוא לא היה חותם על ההסכם. עוד הוצהר כי ביום 1.7.12, ימים ספורים לאחר החתימה על ההסכם, התקבלה החלטה בנוגע לתביעה שהגיש התובע למל"ל, באותו חודש נגמר ביטוח המונה במונית של התובע וביום 9.10.12 הופקדו המונה והכובע שעל גג המונית. לפיכך נטען כי התובע חדל לעבוד זמן קצר לאחר חתימת ההסכם.


9.
בדיון ההוכחות נחקרו התובע, אביעד והנתבע בחקירה נגדית על תצהיריהם. לאחר מכן הוגשו סיכומים מטעם הצדדים בכתב.


דיון

10.
אין חולק כי הצדדים חתמו על הסכם יסוד שותפות מיום 11.6.12 וכי עבדו בשיתוף פעולה עוד לפני חתימת ההסכם. התובע טוען שההסכם נחתם במטרה להפעיל שירות הסעות של נהגי מוניות, ואילו הנתבע טוען שהתובע החתים אותו על ההסכם כדי להוציא ממנו כספים. עוד טוען הנתבע כי התובע אמר לו במעמד חתימת ההסכם שמדובר במסמך פנימי ביניהם שלא ישנה את מהות שיתוף הפעולה הקיים, ושמעולם לא היה להסכם תוקף מחייב.

11.
בסעיף 4.2 להסכם נקבע כדלקמן:

"הצדדים מצהירים ומתחייבים בזאת כי ההון ההתחלתי שיושקע על ידי צד א' בשותפות הינו סך השווה בש"ח ל- 70,000 (שבעים אלף ₪) ועל ידי צד ב' סך השווה בש"ח ל- 70,000 (שבעים אלף ₪). כל צד מן הצדדים מצהיר ומתחייב בזאת כי ישקיע בשותפות את חלקו כמפורט לעיל עד ולא יאוחר מיום החתימה על הסכם זה".

12.
מהעותק של ההסכם אשר צורף לכתב התביעה עולה שמיד לאחר הסעיף הנ"ל צוין בכתב יד כי "הכסף כבר הושקע" ולצד תוספת זו מופיעה חתימתו של הנתבע. בכתב התביעה ובתצהיר התובע אין כל התייחסות לתוספת הנ"ל. הנתבע העיד בחקירתו הנגדית כי התוספת נכתבה כיוון שאף אחד מהצדדים לא התכוון להשקיע 70,000 ₪ בפועל - "לא הפקדנו לא אני ולא הוא שקל. רשום שהכסף הופקד כעבודה. כשעבדנו, הפקדנו" (עמ' 33 ש' 29-14). כמו-כן העיד הנתבע כי במעמד חתימת ההסכם אמר בנוכחות עורך הדין שהוא מוגבל באמצעים, והתובע ידע זאת ואמר שזה רק הסכם פנימי ביניהם (עמ' 32 ש' 17-16).

13.
התובע הציג גרסאות שונות וסותרות לגבי השאלה מדוע לטענתו הוסכם להשקיע 70,000 ₪ בשותפות וכיצד הייתה אמורה להתבצע ההשקעה. בכתב התביעה ובתצהיר נטען כי הנתבע לא פעל "להפקיד" את הסך של 70,000 ₪ "בניגוד לתובע", אך לא צוין היכן היה על הצדדים "להפקיד" את הסכום, וכיצד עשה זאת התובע. בחקירתו הנגדית העיד התובע לראשונה כי הוסכם שכל צד ישקיע ברכישת רכב חדש, אך מנגד טען כי הנתבע הסכים לשלם את הסכום עבור המוניטין של העסק (עמ' 15 ש' 28 עד עמ' 16 ש' 11).

14.
בכתב התביעה כלל לא צוין, כאמור, האם וכיצד "השקיע" התובע 70,000 ₪ בשותפות. בתצהיר עדותו הראשית של התובע נטען לראשונה כי התובע קנה מונית כחדשה בסך של כ- 80,000 ₪ וזה היה החלק שלו בהשקעה בשותפות לפי תנאי ההסכם. מדובר בהרחבת חזית שהנתבע התנגד לה, והתובע אף לא הציג ראיה כלשהי לתמיכה בטענה זו. בחקירתו הנגדית העיד התובע כי "יש חשבונית כדת וכדין" על רכישת המונית (עמ' 17 ש' 5), אך לא הוגשה כל חשבונית מטעמו. קודם לכן נשאל התובע האם רשם את הנתבע כבעלים במשותף של המונית החדשה במשרד הרישוי, ובתחילה ניסה להתחמק מלהשיב ישירות על השאלה, אך לאחר מכן העיד כי המונית לא נרשמה בבעלות משותפת (סוף עמ' 8 ותחילת עמ' 9). עדותו של התובע שלפיה רכש מונית חדשה במקום זו שהייתה לו והמשיך לעבוד (עמ' 15 ש' 24-15), ככל הנראה באמצעות אחרים, אף סותרת את גרסתו בכתב התביעה ובתצהיר כי לאחר חתימת ההסכם ומכירת המונית שהה בחופשת מחלה בביתו שבצפון הארץ וקיווה שהנתבע ינהל בעצמו את עסקי השותפות.

15.
לאור כל האמור לעיל, התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו כדי להוכיח כי השקיע סך של 70,000 ₪ בשותפות עם הנתבע, ויש לדחות את תביעתו להשבת סכום זה.

16.
נותרנו, אפוא עם תביעה "לחייב את הנתבע לפצות את התובע על נזקיו, עוגמת נפש, כאב וסבל שנגרמו לו כתוצאה ממעשיו של הנתבע שנעוצה בין היתר בעובדה שלא הצליח ליהנות ו/או לממש זכותו בעסק, ותחת זאת נאלץ, ימים כלילות, להאיץ בנתבע לעמוד בהתחייבותו על פי ההסכם, ולשלם את הכספים ורווחים מהשותפות, לרבות שיחות טלפון רבות לנתבע, פגישות, נסיעות כל יום מהצפון לתל-אביב וחזרה לצפון, איומים כלפי התובע ובני משפחתו. יובהר כי התובע לקח ללב את כל ההתנהלות, עבר אירוע מוחי ונמצא עד היום בטיפול ומעקב רפואי", הכל בסך כולל של 30,000 ₪" (ההדגשה אינה במקור). תביעה זו מבוססת על טענות שהועלו קודם לכן בכתב התביעה כי הנתבע הפר את ההסכם, גזל מהתובע עסק וותיק ובעל מוניטין, ועשה עושר ולא במשפט על חשבון התובע.

17.
מעדויותיהם של שני הצדדים עלה כי ביולי 2012, כחודש לאחר חתימת ההסכם אמר התובע לנתבע שהוא מוכר את המונית שלו וביקש להצטרף למונית של הנתבע ולעזור לו בעבודה בת"א פעמיים-שלוש בשבוע בלבד (עדותו של התובע בסוף עמ' 11 ותחילת עמ' 12 ועדותו של הנתבע בעמ' 31 ש' 23-20). הנתבע חזר והעיד כי לאחר מכירת המונית, התובע נעלם ובדיעבד הסתבר שהיו לו בעיות והוא לא רצה לעבוד (עמ' 31 ש' 30-27; עמ' 32 ש' 17-16; עמ' 34 ש' 8-6, 17-14, 30-29; עמ' 36 ש' 3-1). כמו-כן העיד התובע כי בתחילה הנתבע היה מגיע פעם בשבוע עם מונית מרצדס שחורה שעבד בה בחיפה "בשחור" כדי שלא ידעו שהוא עובד (עמ' 38 ש' 17-11), בהמשך התקשר מדי פעם לשאול מה קורה, אך לא דרש שום דבר (עמ' 32 ש' 16 ועמ' 34 ש' 30-29) ורק לאחר זמן "אשתו התקשרה אלי אחרי שלא הגיע הביתה ואמרה שהוא קיבל 87,000 ₪ מהמל"ל והוא יעקוץ אותך ואת אביעד" (עמ' 32 ש' 21-19). התובע העיד שהנתבע ניסה להיפטר ממנו וסיפר לאנשים שהוא חולה ולא מתפקד (עמ' 12 ש' 24-23), אך מנגד, התובע עצמו הצהיר כי לאחר חתימת ההסכם שהה בחופשת מחלה בביתו שבצפון הארץ, לא הגיע לתל-אביב ומכר את המונית "בתקווה כי הסכם השותפות תקף ויצא לפועל וכי עסקי השותפות מתנהלים כסדרם על-ידי הנתבע" (סעיף 16 לתצהיר). בחקירה הנגדית העיד התובע כי אחרי שמכר את המונית עבד במענה לטלפונים וברישום הזמנות בלבד (עמ' 14 ש' 16-15; עמ' 15 ש' 9-5). הנתבע העיד כי התובע שלח את אביעד לעבוד במקומו במונית כל לילה, אף שרישיון הנהיגה של אביעד נשלל והוא נהג ללא רישיון כ- 4-3 שנים (עדותו של הנתבע בעמ' 38 ש' 17-11 ועדותו של אביעד בעמ' 18 ש' 25-22).

18.
משהגיש התובע תביעה למל"ל לקבלת קצבת נכות לפני החתימה על ההסכם, ובסמוך לאחר החתימה מכר את המונית שלו ולפי עדותו הפסיק לנהוג, הרי שידע או לפחות צפה בעת חתימת ההסכם כי לא יוכל להמשיך להסיע נוסעים במונית משלו. הנתבע העיד כי אילו היה יודע שהתובע לא יוכל להמשיך לעבוד בעצמו במונית לא היה חותם על ההסכם. כשנשאל התובע בחקירתו הנגדית האם אמר לתובע שהגיש תביעה למל"ל השיב כי הנתבע ידע שהוא נכה כיוון שיש לו מספר ותו חניה של נכה, אך אין די בכך כדי להוכיח כי הנתבע ידע שהתובע לא יוכל להמשיך לעבוד במונית כפי שעשה לפני מועד החתימה על ההסכם. מהעדויות והראיות בתיק עולה כי לכל הפחות בשלב הראשון, השותפות התבססה על כך שהשותפים עצמם יסיעו נוסעים במוניות שלהם, ולכן היה על התובע לגלות לנתבע שאין בכוונתו או ביכולתו לעבוד במונית בעצמו. משגילה זאת הנתבע רק בדיעבד, ומשלא קיים התובע את התחייבויות בהסכם במשך חודשים רבים, הנתבע היה רשאי לבטל את ההסכם.

19.
ואכן, ביום 13.2.13 שלחה ב"כ הנתבע דאז מכתב לתובע (נספח א' לכתב ההגנה) שבו הודיעה על ביטול ההסכם וציינה כי "כבר בסמוך לאחר חתימת ההסכם נטשת את ההסכם ואת התחייבויותיך כלפי מרשי [הנתבע], העברת את מקום עבודתך מתל-אביב לחיפה, בחברת מונית "בר ושיר" חיפה, ולא עשית שום פעולה לה התחייבת עפ"י ההסכם, שכאמור לא בוצע בפועל" (סעיף 10 למכתב). כמו-כן צוין במכתב הנ"ל כי עוד קודם לכן, ביום 15.1.13, הודיע הנתבע לתובע שהשותפות חדלה מלהתקיים, היות שאין בה נכסים כלשהם, לא נפתח חשבון בנק כמתחייב, אין רואה חשבון לשותפות ולמעשה כל רווחיה הסתכמו באותם כספים שמחציתם הועברו לתובע ומחציתם נותרו בידי הנתבע. לעומת זאת, בכתב התביעה הועלתה טענה כללית ולא מפורטת בדבר פניות חוזרות ונשנות לנתבע לגבי הפרת ההסכם, והראיה היחידה שהוצגה בעניין זה היא מכתב של ב"כ התובע דאז לנתבע מיום 5.3.13 (נספח ו' לכתב התביעה), קרוב לעשרה חודשים לאחר החתימה על ההסכם וכמה שבועות לאחר שליחת מכתבה של ב"כ הנתבע הנ"ל בעניין ביטול ההסכם. ב"כ התובע הלין במכתבו על הפרת ההסכם על-ידי הנתבע מבלי להתייחס להודעה של ב"כ הנתבע על ביטול ההסכם. יצוין כי בתצהירו של התובע אין כל טענה שלפיה התובע ובא כוחו לא קיבלו את מכתבה של ב"כ הנתבע מיום 15.1.13 אשר צורף לכתב ההגנה. התובע נשאל בחקירתו הנגדית מדוע נשלח מכתב התראה לתובע זמן כה רב לאחר חתימת ההסכם וההפרה הנטענת, והוא לא הציג כל הסבר לכך (עמ' 12 ש' 29-27).

20.
לאור כל האמור לעיל, הנתבע היה רשאי לבטל את ההסכם עם התובע, והוא אכן עשה זאת במכתב של באת כוחו מיום 13.2.13, ומכאן שההסכם בוטל כדין.

21.
טענה נוספת של התובע היא כי הנתבע גזל ממנו עסק מוניות וותיק ומצליח, שכן נטל לעצמו את הנכסים העיקריים של העסק שהם קו הטלפון והמוניטין והשתמש בהם מבלי לשלם לתובע את חלקו ברווחים, וכך עשה עושר ולא במשפט על חשבון התובע.


22.
שני הצדדים העידו כי התובע מסר לנתבע בהסכמה את קו הטלפון הנייד שלו, ומאז התחיל הנתבע לקבל את ההזמנות מבתי המלון (סעיף 13 לתצהיר התובע, עדותו של הנתבע בעמ' 34 ש' 8-6; עמ' 35 ש' 1; עמ' 36 ש' 32 עד עמ' 37 ש' 15).

23.
לטענת התובע, במועד מאוחר יותר הופתע לגלות שהנתבע השתלט על העסק שבנה במשך שנים רבות והסתיר דיווחים על הכנסות השותפות שלטענת התובע נוסדה אך ורק בזכות ההשקעה, המוניטין והיחסים האישיים שלו
עם בתי המלון השונים. אביעד העיד כי הנתבע הביא אותו לעבוד בעסק, בהמשך הכיר לו את "הבוס הגדול" – התובע, ובמהלך תקופת העבודה התברר לאביעד שמי שבנה את העסק היה התובע שהיה ישן באוטו כדי לשמור על לקוחותיו ולאחר מכן הכניס את הנתבע כשותף (עמ' 20 ש' 31-25). כמו-כן העיד אביעד כי ראה שהנתבע לוקח לתובע את כל העבודה (עמ' 19 ש' 20-16), כיוון שהחלו להתקבל שיחות לטלפון של הנתבע ולא לטלפון של התובע, ובדיעבד התברר שהנתבע פנה לבתי המלון, אמר להם שהתובע לא נמצא וביקש להתקשר לטלפון שלו. בהמשך העיד אביעד כי בסופו של דבר התברר שהנתבע רימה את התובע גם בעמלות (עמ' 21 ש' 31-24).

24.
אל מול זאת, הנתבע העיד כאמור כי התובע כלל לא הגיע לעבודה ולכן השותפות מעולם לא יצאה אל הפועל. הנתבע אישר כי המשיך לקבל שיחות מבתי מלון והעסיק נהגים, אך העיד כי "זה לא בגללו, זה בגללי" (עמ' 35 ש' 1). מתצהירו ומעדותו של הנתבע עולה כי בשלב מסוים התובע העביר את קו הטלפון שלו לסמי ולאביעד כדי שהם יקבלו את השיחות מבתי המלון (עמ' 36 ש' 32 עד עמ' עמ' 37 ש' 18), ובסביבות ינואר 2013 הודיע התובע לבתי המלון כי אביעד וסמי הם שעובדים עמו ולא הנתבע (סעיף 19 לתצהיר). בכך, לטענת הנתבע "הם הוציאו אותי החוצה למעשה מכל העבודה" (עמ' 38 ש' 21). כמו-כן הצהיר והעיד הנתבע כי בתחילה התבקש למסור את קו הטלפון לסמי והסכים לכך, אך לאחר מכן סמי נסוג ולא מימש זאת, ובהמשך ביקש הנתבע מהתובע לקחת את קו הטלפון שלו, אולם הוא סרב ולא הגיע (סעיף 19 לתצהיר ועדותו של הנתבע בעמ' 41 ש' 14).

25.
התובע לא פירט מה כלל אותו "עסק הסעות וותיק" ובעל מוניטין אשר לדבריו הנתבע גזל ממנו, לא ציין ולו שם אחד של בית מלון או של לקוח שעבד עמו, לא הציג ראיות כלשהן לביסוס מוניטין של העסק ולא פירט אילו לקוחות שעבדו עמו בעבר החלו לעבוד עם הנתבע. אמנם עולה מהראיות בתיק כי במשך תקופה מסוימת הנתבע עשה שימוש בקו טלפון של התובע, אך לא הוצגו בפני
בית המשפט נתונים או ראיות כלשהן לגבי הכנסות או רווחים שהגיעו לידי הנתבע כתוצאה מהשימוש בקו זה. כמו-כן אין בפני
בית המשפט פירוט לגבי ההכנסות והרווחים שהתקבלו מנסיעות של סמי או אביעד אשר בשלב מסוים קיבלו את קו הטלפון מהתובע. מהראיות בתיק, לרבות עדויותיהם של התובע ואביעד עולה כי הנתבע העביר לתובע כספים בגין עמלות ולא הוכח אילו הכנסות, אם בכלל, הסתיר הנתבע ולא העביר לתובע עמלות בגינן. הנתבע העיד בהקשר זה כי בסופו של דבר העסק לא הוקם, הוא המשיך לעבוד כשכיר ולא קיבל כספים נוספים כלשהם מהשותפות (עמ' 35 ש' 33-9).

26.
בסעיף 28ד. לכתב התביעה התבקש בית המשפט "לחייב את הנתבע במתן דין וחשבון חודשי לגבי הרווחים, ההכנסות וההוצאות של השותפות מיום חתימת ההסכם ולפסוק לתובע את חלקו ברווחים", אך התביעה הוגדרה כתביעה כספית ולא כתביעה למתן חשבונות ואין בכתב התביעה טענות מפורשות ומפורטות שלפיהן מתקיימים בענייננו התנאים לחיוב הנתבע במתן חשבונות. נוסף על כך, התובע לא פעל בהתאם לתקנה 16(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ואף שביקש מבית המשפט לפסוק את חלקו ברווחים על יסוד הדוחות שיתקבלו, לא ציין בכתב התביעה מהו "הסכום הנתבע לפי המשוער" ולא שילם אגרה בהתאם. יתר על כן, בהמשך הדיון בתביעה זנח התובע לחלוטין את הסעד של מתן חשבונות, ובסיכומים מטעמו כלל לא הוזכר סעד זה וכל שהתבקש בית המשפט הוא "לפסוק לתובע [את] מלוא סכום התביעה".

27.
לפיכך, התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו כדי להוכיח כי הנתבע גזל את נכסי השותפות ועשה עושר ולא במשפט על חשבון עסק ותיק ובעל מוניטין שהקים התובע.

28.
בכתב התביעה נטען כי התובע נאלץ להאיץ בנתבע לעמוד בהתחייבויותיו ועשה זאת בשיחות טלפון רבות, פגישות ונסיעות כל יום מהצפון לתל-אביב ובחזרה, אך לא פירט דבר לגבי שיחות ופגישות אלה, מתי התקיימו ומה נאמר בהן.

29.
כמו-כן הועלתה טענה כללית בדבר "איומים כלפי התובע ובני משפחתו" מבלי לפרט דבר בעניין זה. התובע הפנה אך ורק לצו למניעת הטרדה מאיימת שהוצא נגד הנתבע במעמד צד אחד, אך לא ציין כי בהמשך התקיים דיון במעמד שני הצדדים שבסופו הוצא בהסכמה צו הדדי למניעת הטרדה מאיימת, וזאת לאחר שבמהלך הדיון טען הנתבע כי התובע ואשתו הם שמאיימים עליו וסוחטים אותו, שיש לו הקלטה המבססת זאת ושהגיש על כך תלונה למשטרה. הנתבע חזר על טענותיו אלה גם בחקירה הנגדית בתיק דנן (עמ' 32 ש' 6-5, ש' 20-19 ועמ' 38 ש' 19 ו- 28).

30.
כמו-כן התברר כי הטענה בכתב התביעה שלפיה "התובע לקח ללב את כל ההתנהלות, עבר אירוע מוחי ונמצא היום בטיפול ומעקב רפואי" אינה נכונה ואף מטעה שכן כבר בקדם המשפט אישר ב"כ התובע כי האירוע המוחי שבו לקה התובע אירע עוד לפני החתימה על הסכם השותפות (ראו פרוטוקול מיום 27.10.13 בעמ' 1 ש' 14-13).

31.
לאור כל האמור לעיל, יש לדחות גם את התביעה לפיצוי התובע בסך של 30,000 ₪ על "נזקיו, עוגמת נפש, כאב וסבל שנגרמו לו כתוצאה ממעשיו של הנתבע...".

32.
על כן, ומשנקבע כי התובע לא הוכיח גם את התביעה להשבת סך של 70,000 ₪ כמפורט לעיל, התביעה נדחית במלואה.

33.
התובע ישלם לנתבע סך של 8,500 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

34.
לקראת סוף דיון ההוכחות טען ב"כ התובע כי הנתבע מחזיק אצלו שיק ומסרב להחזיר אותו. בתגובה לכך, הנתבע אישר שיש בידיו שיק שקיבל מהתובע ואמר ש"הוא בבית זרוק באיזה מקום, אני אמצא אותו ואני אביא אותו. זה רשום אצלנו" (עמ' 41 ש' 15-14). בעקבות זאת קבע בית המשפט בהחלטה שניתנה בתום הדיון כי "בהמשך לדברי הנתבע ובהסכמת הנתבע, אפשר להשחית את השיק, קרי לסמן מבוטל על השיק ולשלוח לכתובת של ב"כ התובע". בסיכומים מטעם התובע נטען כי חרף החלטת בית המשפט, השיק לא הוחזר, ובסיכומי הנתבע אין התייחסות לכך. אמנם בכתב התביעה לא התבקש סעד של השבת שיק כלשהו, אך לאור דבריו של הנתבע בדיון והחלטת בית המשפט הנ"ל, מן הראוי שהנתבע ישיב את השיק לב"כ התובע, שאם לא כן, הנתבע עלול להיות חשוף לתביעות ולטענות עתידיות בעניין זה.

המזכירות מתבקשת להעביר העתק של פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,
י"ב אדר תשע"ה
, 23 בפברואר 2015, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 41252-05/13 אלי זהר נ' צחי אג'י (פורסם ב-ֽ 23/02/2015)