פסקי דין על יצחק מרדכי |

11259/04 דנפ     10/02/2005




דנפ 11259/04 יצחק מרדכי נ' מדינת ישראל





בבית המשפט העליון

דנ"פ 11259/04

בפני
:
כבוד הנשיא א' ברק
העותר:
יצחק מרדכי



נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל


עתירה לקיום דיון נוסף

בשם העותר: עו"ד יאיר גולן; עו"ד משה שחל

עו"ד רם כספי; עו"ד נבות תל-צור

בשם המשיבה: עו"ד תמר בורנשטיין
החלטה

לפניי עתירה להורות על קיום נוסף בהחלטתו של בית המשפט העליון (השופטים מ' חשין, א' ריבלין ו-א' א' לוי) ברע"פ 332/02 מיום 18.11.2004.

1. העותר הורשע בבית משפט השלום בירושלים (השופטים י' צבן, ר' פרידמן-פלדמן ו-ר' כרמל) בשני אישומים של מעשים מגונים. ההליך שלפניי נוגע לאישום השני בלבד (ראו החלטתי בדנ"פ 8539/02 מיום 1.1.2003, בעניין האישום הראשון). במסגרת האישום השני קבע בית משפט השלום, כי העותר כפה עצמו על המתלוננת נ', עת ביקרה זו בביתו לצורך בחינת אפשרות להעסקתה. בהגיעו למסקנה זו, העדיף בית המשפט את עדותה של נ', שגובתה בראיות נוספות על מצבה ועל התנהגותה לאחר הארוע, על-פני גרסתו של העותר. בפסק דינו ציין בית משפט השלום (כפי שהדברים מובאים בהחלטת בית המשפט העליון):

"נ' השאירה בעדותה, רושם אמין ביותר, התרשמנו כי מדובר בעדה נבונה, בטוחה בעצמה, אשר העידה בגלוי לב ומבלי להפריז בתיאור הדברים" (עמ' 86-85 להכרעת הדין).

2. העותר ערער על ההרשעה לבית המשפט המחוזי בירושלים (הנשיא ו' זילר והשופטים י' צור ו-ד' חשין). ערעורו נדחה. עקב זאת, פנה לבית המשפט העליון בבקשה כי יותר לו לערער בשנית (רע"פ 332/02). ביום 3.9.2002, ימים ספורים טרם המועד שנקבע לדיון בבקשת רשות הערעור, שלחה המתלוננת (באמצעות עורך-דינה) מכתב לבית המשפט העליון, שזו לשונו:

"בעת כתיבת מכתבי הראשון למערכת "ידיעות אחרונות" חשבתי לתומי שאת תמיכתי בנושא אעשה באופן פאסיבי, ללא כל מחשבה או ידיעה מראש שהפרשה תהפוך לכדור שלג שאותו לא ניתן לעצור.
הפרסומים הרבים בכלי התקשורת השונים, דעת הקהל הציבורית, והלחץ האינטנסיבי של המשטרה ושל גורמי תקשורת שונים היו קטליזטור בפרשה זו, והפכו לגורם דחיפה עיקרי.
הפכתי לחומר ביד היוצר.
היום במחשבה לאחור, המפגש בביתו של מר מרדכי היה לדעתי ידידותי ולא מעבר לכך. הלחץ התקשורתי תוך הקלטת דברי ללא ידיעתי והלחץ המשטרתי והסביבתי גרמו לכך שבבית המשפט דברי נאמרו מתוך לחץ.
כיום בדיעבד, יתכן מאד שמפגשי עם מר מרדכי היה מפגש שלא פורש נכון מצידי.
יתכן מאד שבעת המפגש עמו הייתי דרוכה ונסערת ועל כן פירשתי את התנהגותו ואת כוונותיו של מר מרדכי ככוונות זדון ולא ידידותיות מכאן הפרשנות שניתנה מצידי לאירוע האמור."

3. ממכתב זה ביקש העותר להסיק, כי המתלוננת חוזרת בה מטענותיה, וכי בזאת נשמט היסוד להרשעתו באישום השני. נוכח ההתפתחות, החליט בית המשפט העליון (ביום 17.9.2002) לדחות את הדיון בבקשת רשות הערעור הנוגעת לאישום השני, ולהורות על קיום חקירת משטרה בעניין. לאחר סיום חקירת המשטרה, ומשהוגשו לפניו מסקנותיה, החליט בית המשפט העליון (ביום 23.7.2003), כי החומר שנאסף מצדיק גבייה נוספת של ראיות בידי ערכאת הדיון. כך קבע בית המשפט:

"דעתנו היא, שראוי כי נעשה שימוש בסמכות הקנויה לנו בהוראת סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982... אנו מורים, אפוא, כי סוגיית מכתבה של נ' מיום 3.9.02 תבורר בבית-משפט השלום על-פי סדר כפי שייראה לו. בית-המשפט יגבה ראיות ככל הנדרש, ולאחר סיום גביית הראיות וסיכומיהם של באי-כוח בעלי-הדין, יסכם את הנושא ויחווה דעתו עליו. כן יחליט בית-המשפט, בהנמקה ראויה, אם על-פי חומר הראיות החדש יש וראוי לשנות מהכרעת הדין כפי שהכריע בתחילה".

4. בית משפט השלום (בפני
ההרכב שדן באישומים המקוריים) קיבל לעיונו את חומר החקירה שנאסף בעקבות הגעת מכתבה של המתלוננת, וכן שמע עדויות מפי המתלוננת, בעלה, עורך-דינם וידיד קרוב שלהם. בהחלטתו (מיום 22.2.2004) קבע בית המשפט, כי הראיות הנוספות שנגבו אינן מצדיקות שינוי בהכרעתו המקורית. מן החומר עלה, שהמכתב ששלחה המתלוננת היה גרסה אחרונה בשורה של טיוטות שנוסחו – חלקן בידי המתלוננת וחלקן בידי אנשים אחרים שדרבנו אותה לכך – במטרה להביא להקלה בדינו של העותר. על אף קיומו של המכתב, המתלוננת נמנעה, לכל אורך הדרך, מלחזור בה מתוכן עדותה המקורי. בית המשפט סיכם את בחינתו במלים אלה:

"השאלה הינה, אילו המכתב מיום 3.9.2002 היה לפנינו בזמנו, טרם הכרעת הדין, האם היה בו כדי לשנות את קביעתנו, כי יש לתת אמון מלא בעדות נ' או, למצער, האם ניתן לראות בגרסת נ' המכרסמת באמינותה או תפנית המעוררת ספק שיביא לזיכוי הנאשם. תשובתנו לכך שלילית באופן ברור וחד משמעי: המכתב אינו עומד לבדו, ולא ניתן לבדקו בלא לראות את התמונה כולה. יש לפרש הביטויים במכתב על רקע כלל הנסיבות שנפרשו בפני
נו, ולפיה המכתב הוא תולדה של מהלך שנועד לחלץ את נ' ממצוקתה, לא לשנות גרסתה, אלא להראות כי הסכמתה להתלונן ולספר מה קרה באותו ערב בבית הנאשם, היה פרי מהלך מוטעה שהמיט עליה צער, מצוקות והרס חברתי. המכתב אינו מהווה תפנית שכן אין מדובר במהלך תמים ומצפוני של המתלוננת, אלא באשה שסבלה עקב הסכמתה לספר בגילוי לב את גרסתה ונענשה על כך בחרמות ונידוים שהחמירו אצלה עקב אמונות תפלות [כך]. לפיכך, המכתב, העדויות והדברים שנאמרו לאחר הכרעת הדין, אינם מהווים כרסום בעדותה ואין בהם כדי ליצור ספק כלשהו בגרסתה" (עמ' 31 להחלטת בית משפט השלום).

5. החלטת בית משפט השלום, יחד עם כל החומר עליו נסמכה, הועברה לעיונו של בית המשפט העליון. בעקבות זאת נתן בית המשפט העליון את החלטתו (מיום 18.11.2004), הדוחה את בקשת העותר למתן רשות ערעור. בית המשפט העליון קבע בהחלטתו, כי הטעם העיקרי לדחיית הבקשה נעוץ בהלכה הכללית, ולפיה אין נותנים רשות ערעור מקום בו מתמקד הערעור בטענות עובדתיות בלבד. מכתבה של המתלוננת חייב, עם זאת, בחינה מיוחדת. זו נעשתה, וגם לאחריה הסיק בית המשפט העליון, כי לא עלה בידי העותר "להצביע על עילה כלשהי אשר תצדיק את מתן הסעד" שביקש. בית המשפט העליון קבע, כי מסקנותיו של בית משפט השלום ביחס למשקל שראוי לייחס למכתבה של נ' היו סבירות, וכי אין מקום להתערב בהן. כך, צוין:

"מהחלטתו של בית משפט השלום ומההליכים הנוספים שהתקיימו בפני
ו עולה מסקנה מרכזית אחת – נ' לא חזרה בה כלל מגרסתה המפלילה כנגד המבקש, והמכתב ששיגרה לבית המשפט אינו מבטא חרטה שתקפה אותה על שהפלילה את מי שלא חטא, אלא בעיקר צער על הסבל שנגרם לו כתוצאה מהמשפט שהתנהל נגדו והרשעתו בדין, על כל השלכותיה במישור הציבורי והפרטי. יתרה מכך, מהחלטתו של בית משפט השלום עולה, ובמידה שאין מקום לפקפק בה, כי ספק רב הוא אם נ' היתה יוזמת את כתיבת מכתבה לבית המשפט, לולא הנידוי החברתי ממנו סבלו נ' ובעלה, ומכבש הלחצים שהופעל עליה במטרה לאלתר ראיה אשר עשויה להביא לתפנית בהליכים המשפטיים המתקיימים לפני בית משפט זה בעניינו של המבקש... מסקנתו של בית משפט השלום לפיה אין במכתבה של נ' כדי לשנות מתוצאתו של ההליך המקורי שהתקיים בפני
ו בעניינו של המבקש, היא מסקנה מתבקשת ואיננו סבורים כי נפל בה פגם" (פס' 6 להחלטת בית המשפט העליון; ההדגשה במקור).

6. משכך, דחה בית המשפט את הבקשה למתן רשות ערעור. על החלטה זו הוגשה העתירה שלפניי. בפיו של העותר שני טעמים המצדיקים, לשיטתו, מתן דיון נוסף. ראשית, העותר מתרשם כי בהחלטת בית המשפט העליון, ובפרט בהתייחסותו למכתבה של המתלוננת נ', היה כדי להפוך את ההלכה הקיימת במשפטנו, הידועה בכינוי "פירות העץ המורעל", ולפיה השגת ראיה בדרכים אסורות אינה שוללת, כשלעצמה, את קבילותה של אותה ראיה. להבנת העותר, משנתבררו הנסיבות בדבר אופן ניסוח המכתב והלחץ שהופעל על המתלוננת טרם כתיבתו, נמנע בית משפט השלום – ובעקבותיו בית המשפט העליון – מכל בדיקה של גוף המכתב וממתן משקל כלשהו לתוכנו (ואף לתוכנה של טיוטה קודמת שהוצגה בהליך). בכך, טוען העותר, נפסלה למעשה הראיה אך בשל אופן השגתה – ופסילה שכזו סותרת את ההלכה האמורה בדבר "פירות העץ המורעל". הנימוק השני שמעלה העותר נובע מתחושתו, כי אופן התנהלות ההליך שלל ממנו למעשה זכות ערעור על הקביעות המהותיות שקבע בית משפט השלום במסגרת גביית הראיות הנוספות. לטענתו, שלילת זכות הערעור בנסיבות העניין היא הלכה קשה, המצדיקה קיום דיון נוסף.

7. המשיבה מתנגדת לבקשה. להבנתה, בהחלטת בית המשפט העליון לא נפסקה הלכה כלשהי. היא מציינת, כי בקשתו של העותר למתן רשות ערעור עסקה אך במחלוקות עובדתיות, וכמוה גם החלטתו המשלימה של בית משפט השלום. מחלוקות שכאלה אינן מצדיקות קיום דיון נוסף. לגוף טענותיו של העותר טוענת המשיבה, כי ההחלטות הנוגעות למכתבה של המתלוננת אינן נוגעות כלל לדוקטרינת "פירות העץ המורעל", באשר זו נוגעת רק לראיות שהושגו על-ידי גורמי חקירה שלא כדין; וממילא לא התייחסו אליה הערכאות השונות בהחלטותיהן. אשר לטענתו השנייה של העותר, המשיבה מציינת כי ההליך בפני
בית משפט השלום התקיים לצורך גביית ראיות במסגרת הליך הערעור, ולא כערכאה ראשונה שעליה קיימת זכות ערעור. משכך לא הופרה זכותו של העותר.

8. לאחר שעיינתי בעתירה, במצורף לה ובתגובת המשיבה, נחה דעתי שדין העתירה להידחות. דיון נוסף יינתן רק מקום שנפסקה הלכה בבית המשפט העליון, ורק אם הלכה זו "עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה" ראוי לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). החלטתו של בית המשפט העליון בעניין האישום השני ברע"פ 332/02 עסקה כולה בטענותיו העובדתיות של העותר ביחס לאופי המגע שהתקיים בינו לבין המתלוננת. בהחלטה לא נקבעה כל הלכה, וממילא לא נמצאו בה כל חידוש, חשיבות כללית או ייחוד, המצדיקים בחינה חוזרת במסגרת דיון נוסף.

9. לעניין טענותיו הנקודתיות של העותר: יהיה אשר יהיה המצב המשפטי בישראל בדבר דוקטרינת "פירות העץ המורעל", ניכר שבהחלטה בעניין העותר לא הביע בית המשפט העליון כל עמדה בנושא, קל וחומר שלא קבע הלכה כלשהי. למעשה, עצם ההחלטה לפנות להליך של גביית ראיות בערכאת הדיון מעידה, שבית המשפט העליון לא מצא כי ראוי לפסול את המכתב על הסף מלשמש כראייה. כך ציין:

"את המקרה הנוכחי מייחד המכתב ששיגרה נ' לבית המשפט. מסמך זה הוא בבחינת ראייה חדשה, וגם אם הוא עורר מלכתחילה תהיות, סברנו כי עשיית הצדק מחייבת בחינתו באופן דקדקני כדי שלא תצא מתחת לידנו תוצאה שגויה" (פס' 6 להחלטת בית המשפט העליון).

אף מהחלטתו של בית משפט השלום ניתן ללמוד זאת. כך, בפתח פרק הדיון בהחלטתו, צוין:

"לקבלת ראיות חדשות בשלב ערעור שני שלבים: הראשון, שאלת קבילות הראיות החדשות בשלב זה של המשפט. השני, אם הראיות עברו שלב זה, משקלן ומשמעותן של הראיות הקבילות.
בית-המשפט העליון החליט כי נושא מכתבה של נ' ייחקר על-ידי המשטרה ואחר כך החליט כי הנושא כולו יבורר. הצדדים הסכימו כי כל הראיות שנגבו בחקירה המשטרתית יוגשו לבית-המשפט. בכך הוסר מחסום הקבילות ועברנו לשלב של בחינת משקל ומשמעות הראיות" (עמ' 10 להחלטת בית משפט השלום).

מדברים אלה עולה בבירור, כי התייחסותו של בית משפט השלום למכתבה של המתלוננת לא נעשתה במישור הקבילות, אלא במישור המשקל בלבד. בית משפט השלום התייחס במפורש לתוכן המכתב, כמו גם לנסיבות שאפפו את כתיבתו. מכל המידע שהובא בפני
ו הסיק מסקנה באשר למשקלה של הראיה הנוספת, ולעוצמה שיש לתת לה ביחס ליתר הראיות שנגבו בהליך המקורי, והביאו להרשעתו של העותר (באישום השני). אכן, אילו היה נפסל מכתבה של המתלוננת כראיה, לא היה צורך בהחלטה כלשהי מטעם בית משפט השלום, שהרי עמדתו בדבר אשמת העותר סוכמה כבר – בהתבסס על יתר הראיות – בהכרעת הדין המקורית. בית משפט השלום פעל לפי הנחיית בית המשפט העליון, עיין במכלול החומר החדש, והביע עמדה, כפי שנתבקש, באשר להשפעת החומר על הכרעתו המקורית. בית המשפט העליון הסתייע בניתוח העובדתי המפורט שערך בית משפט השלום, ואישר את מסקנתו, כי אין במכתבה של המתלוננת כדי להטות את הכף, ולהצדיק מתן רשות לערער. יותר מכך לא קבע.

10. אשר לטענה כי נשללה מן העותר זכות הערעור – טענה זו היא מסוג הטענות הערעוריות, שלא לשמן נועד הליך הדיון הנוסף. החלטת בית המשפט העליון בדבר אופן גביית הראיות הנוספות נגעה לניהולו של ההליך המסוים, שנתייחד ממרבית ההליכים האחרים נוכח מכתבה של המתלוננת. ודאי שלא היה בהחלטה זו כדי לקבוע הלכה כלשהי בעניין זכות הערעור, ודי בכך כדי לדחות את טענתו זו של העותר. מעבר לצריך יצוין, כי דווקא ההליך בו בחר בית המשפט העליון (שימוש בסמכות לפי סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי) הביא לכך שמכתבה של המתלוננת, הראיות הנוגעות לו וטענות הצדדים ביחס אליו נבחנו, באורח חריג, בפני
שתי ערכאות, ולא אחת בלבד, כנהוג בערעור. מכאן, שספק אם נגרם לו עיוות דין בעניין זה.

אשר על כן, העתירה נדחית.

ניתנה היום, א' אדר א', תשס"ה (10.02.2005).

ה נ ש י א
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04112590_a02.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il








דנפ בית המשפט העליון 11259/04 יצחק מרדכי נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 10/02/2005)