פסקי דין על אמנון ברזילי |
7159/13 עפ 16/03/2015
עפ 7159/13 אמנון ברזילי נ' מדינת ישראל
פסק-דין בתיק ע"פ 7159/13
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 7159/13
לפני:
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט צ' זילברטל
כבוד השופט מ' מזוז
המערער:
אמנון ברזילי
נ
ג
ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (המחלקה הכלכלית) בת"פ 51394-12-10 שניתן ביום 9.9.2013 על ידי כב' השופט חאלד כבוב
תאריך הישיבה:
ט"ו בשבט התשע"ה (4.2.2015)
בשם המערער:
בשם המשיבה:
עו"ד פנינת ינאי
עו"ד אלה בנישתי
; עו"ד אמיר טבנקין
פסק-דין
השופט צ' זילברטל
:
ערעור על גזר דינו מיום 9.9.2013 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (המחלקה הכלכלית) בת"פ 51394-12-10 (כב' השופט
ח' כבוב
), בגדרו נגזרו על המערער – אשר הורשע במסגרת הסדר טיעון ועל-פי הודאתו בעבירות של קבלת דבר במרמה והפרת אמונים בתאגיד, כמו גם בעבירות דיווח לפי לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 (להלן:
חוק ניירות ערך
) – שישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבירות שירות וקנס בסכום של 1,800,000 ש"ח, או שנתיים מאסר תחתיו. הערעור דנא הוגש כנגד גובה הקנס בלבד (המערער סיים לרצות את עונש המאסר).
הרקע העובדתי והעבירות שיוחסו למערער
1.
כפי שעולה מכתב האישום, במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, היה המערער בעל השליטה בחברת מטיס קפיטל בע"מ (להלן:
מטיס
), חברה ציבורית שניירות הערך שלה נסחרים בבורסה לניירות ערך בתל אביב.
יפנאוטו החזקות בע"מ (להלן:
יפנאוטו
החזקות
) היא חברה פרטית שהוקמה ביום 21.7.2005, והיא מחזיקה בבעלות מלאה, באמצעות חברות בת, בחברת יפנאוטו – חברה ישראלית לרכב בע"מ (להלן:
יפנאוטו
רכב
) שעיקר עיסוקה הוא ייבוא, הפצה ומכירה של רכבי סובארו בישראל. במהלך התקופה הרלוונטית לכתב האישום, יפנאוטו החזקות נשלטה והוחזקה בחלקים שווים על ידי מטיס ועל ידי חברת מירג' פיתוח ישראל בע"מ. משכך, החל מחודש יולי 2005 המערער היה גם בעל השליטה בחברות קבוצת יפנאוטו מכוח החזקותיו במטיס. ממועד זה ובמהלך שנת 2006, כיהן המערער כדירקטור וכממלא מקום יו"ר הדירקטוריון בחברות קבוצת יפנאוטו, למעט מספר חודשים בשנת 2006 בהם התפטר פורמאלית מתפקידו כדירקטור ביפנאוטו החזקות, אך המשיך לשמש כנושא משרה בפועל בחברה. בשנים 2008-2007 כיהן המערער כיו"ר הדירקטוריון בחברות קבוצת יפנאוטו.
2.
בחודש נובמבר 2005 ביקשה טריידמוביל בע"מ (שעיסוקה באספקת שירותי טרייד-אין של רכבים פרטיים, להלן:
טריידמוביל
) להתקשר עם יפנאוטו רכב, ולספק שירותים ללקוחותיה המבקשים לבצע עסקת טרייד-אין לצורך מימון רכישת רכב חדש. בהמשך יצרו מנהלי טריידמוביל קשר עם המערער, והגיעו עמו להסכמה שבעל-פה לפיה בתמורה לתיווך בין טריידמוביל לבין יפנאוטו רכב, תשלם לו טריידמוביל מחצית מהרווחים שיופקו על-ידה מהפעילות המשותפת עם יפנאוטו רכב (להלן:
הסדר דמי התיווך
).
לאחר הדברים האלה, פנה המערער למנכ"ל יפנאוטו רכב והמליץ על התקשרות בין יפנאוטו לבין טריידמוביל (להלן:
ההתקשרות
או
העסקה
), אך לא גילה לו, או למי ממוסדות החברה האחרים, את עניינו האישי בעסקה. מנכ"ל יפנאוטו החליט להוציא את ההתקשרות עם טריידמוביל אל הפועל, והעניין הובא לדיון בדירקטוריון החברה. הדירקטוריון קיים דיון בנושא, בו המערער נטל חלק פעיל, אך גם בהזדמנות זו לא גילה את עניינו האישי בעסקה, ובסיומו של הדיון אושרה ההתקשרות. בכך, למעשה, הופר המנגנון הקבוע בסעיפים 270 ו-272 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, המסדיר את אופן אישור עסקה חריגה שלדירקטור יש עניין אישי בה.
עוד עולה מעובדות כתב האישום, כי החל מחודש מאי 2007 ועד לחודש יוני 2008, שילמה טריידמוביל למערער, על-פי דרישתו, סך של לפחות 1,800,000 ש"ח.
כנגד סכום זה המציא המערער לטריידמוביל חשבוניות בהן נכתב שהוצאו בגין
ייעוץ
.
במהלך חודש אפריל 2008 פנה המערער ליועץ המשפטי של יפנאוטו החזקות ושל חברת מטיס, והציג בפני
ו מצג שווא לפיו הכספים שהוא קיבל מטריידמוביל היו אך ורק עבור שירותי ייעוץ שניתנו על-ידו. המערער ביקש וקיבל חוות-דעת משפטית בדבר חוקיות קבלת הכספים על-ידו מטריידמוביל.
3.
מסכת עובדתית זו הובילה לכך שתשקיף יפנאוטו החזקות כלל פרט מטעה, בכך שלא גילה את העניין האישי של המערער בהתקשרות. כמו כן, יפנאוטו החזקות לא דיווחה על ההתקשרות כעל עסקה שלבעל שליטה יש בה עניין אישי, בהתאם להוראות תקנות ניירות ערך (פרטי התשקיף וטיוטת תשקיף – מבנה וצורה), התשכ"ט-1969; לא פירטה את מהות העניין האישי של המערער בעסקה, ואף לא כללה את ההתקשרות בדוחותיה התקופתיים לשנים 2008-2006, בהתאם להוראת תקנה 22 לתקנות ניירות ערך (דוחות תקופתיים ומיידיים), התש"ל-1970 (להלן:
תקנות דוחות תקופתיים מיידיים
).
4.
בגין המסכת העובדתית שתוארה לעיל יוחסו למערער העבירות הבאות: קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:
חוק העונשין
) ומרמה והפרת אמונים בתאגיד – עבירה לפי סעיף 425 לחוק העונשין. כמו כן, המערער הורשע בשורה של עבירות דיווח: הכללת פרט מטעה בתשקיף – עבירה לפי סעיף 53(א)(2) לחוק ניירות ערך ביחד עם סעיף 16(ב) לחוק ניירות ערך; הכללת פרט מטעה בדו"ח בכוונה להטעות משקיע סביר – עבירה לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך ביחד עם תקנות עסקאות בעלי שליטה; והכללת פרט מטעה בדו"ח בכוונה להטעות משקיע סביר – עבירה לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך ביחד עם תקנה 22 לתקנות דוחות תקופתיים מיידיים.
למען שלמות התמונה והעמדת דברים על דיוקם אציין, כי העבירה של הכללת פרט מטעה בתשקיף, אשר על פי האמור בכתב האישום, בהכרעת הדין ובגזר הדין, מעוגנת בהוראות סעיפים 53(א)(2) ו-16(ב) לחוק ניירות ערך, מוגדרת מאז שנת 2011 אך בסעיף 53(א)(2) לחוק ניירות ערך שזה לשונו: "(א) מי שעשה אחד מאלה, דינו ... : (2) גרם לכך שבטיוטת תשקיף או בתשקיף יהיה פרט מטעה ולא הוכיח שלא עשה כן כדי להטעות משקיע סביר". אכן, עד לשנת 2011 נאמר בסעיף 53(א)(2) לחוק ניירות ערך: "הפר את הוראות סעיף 16(א) או (ב)", כאשר בסעיף 16(ב) לחוק הנ"ל נאמר: "לא יהיה בתשקיף פרט מטעה". הסעיפים הנ"ל תוקנו במסגרת חוק ייעול הליכי האכיפה ברשות לניירות ערך (תיקוני חקיקה), התשע"א-2011, כאשר סעיף 16(ב) בוטל וסעיף 53(א)(2) מנוסח עתה כמפורט לעיל, באופן המשלב בין סעיף 16(ב) שבוטל לבין סעיף 53(א)(2). משום מה, בהליך דנא ההפניה היתה לנוסח הקודם של סעיפי העבירה. איש מהצדדים לא התייחס לסוגיה זו בטיעון לפנינו, ואכן נראה כי אין מדובר בתיקון מהותי של חוק ניירות ערך, ומרכיבי העבירה, כמו גם ההוראה העונשית שבצדה, נותרו זהים. לפיכך לא ראיתי לנכון לייחס לעניין זה כל משקל, מעבר להצגת מצב הדברים העדכני ותיקון סעיף ההרשעה בהתאם.
גזר הדין
5.
המערער הורשע בכל המיוחס לו בכתב אישום מתוקן מיום 24.4.2013 במסגרת הסדר טיעון ועל-פי הודאתו. הסדר הטיעון כלל הסכמות לגבי הענישה, לפיהן המשיבה לא תטען לעונש מאסר שיעלה על 8 חודשים, ואילו המערער לא יטען לפחות משלושה חודשי עבודות שירות. שאר רכיבי העונש – קנס, מאסר על תנאי וההתחייבות להימנע מעבירה – הושארו לשיקול דעתו של בית המשפט.
6.
העונש שנגזר על המערער נקבע על-פי המנגנון התלת-שלבי בהתאם למצב החוקי לאחר תיקון 113 לחוק העונשין, כלהלן:
בשלב ראשון נקבע כי העבירות בהן הורשע המערער מהוות אירוע אחד, שכן כולן נובעות מהקשר שלו עם אנשי טריידמוביל ומהתנהלותו ביחס להתקשרות עימה. על כן, נקבע כי יש לקבוע מתחם ענישה אחד לכל העבירות.
בשלב שני, פנה בית משפט קמא לבחינת נסיבות ביצוע העבירות ולקביעת מתחם הענישה הראוי במקרה הנדון. צוין כי הערך המוגן שנפגע מהעבירות שבוצעו על-ידי המערער הוא הגינות ושקיפות שוק ההון. המערער פגע בהליכי הפיקוח והדיווח שנקבעו בחוק, על מנת לנטרל ככל שניתן ניגודי אינטרסים שיביאו לפגיעה בחברות הציבוריות ובציבור המשקיעים בהן. בית המשפט עמד על כך שלחובתו של המערער עומדים הן התכנון שקדם לביצוע העבירות, והן רדיפת הבצע שהובילה אותו לבצען. לעומת זאת, העובדה שלא ניתן להוכיח כי נגרם נזק כלשהו ליפנאוטו או למחזיקי האג"ח שלה, ולמעשה העסקה שירתה את טובת החברה, עומדת כשיקול לקולא. משכך, אימץ בית משפט קמא את מתחם הענישה עליו הוסכם במסגרת הסדר הטיעון – בין שלושה חודשי עבודות שירות לשמונה חודשי מאסר בפועל.
בשלב השלישי, בבואו לקבוע את העונש בתוך מתחם הענישה שנקבע, נתן בית משפט קמא משקל לנסיבותיו האישיות של המערער עצמו ולהשפעת הענישה עליו, ובהן תרומתו של המערער לחברה ועברו הנקי. נוכח אלה קבע בית המשפט, כי יש להקל עם המערער בכל הנוגע לתקופת המאסר ולדרך ריצויו, וגזר עליו שישה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות.
בכל הנוגע לסכום הקנס נקבע בגזר הדין, כי אין להקל עם המערער וראוי להטיל עליו קנס כבד. בהקשר זה צוין, כי בעבירות שהמוטיבציה לביצוען כלכלית, יש להטיל קנסות אשר יוכלו לאיין את הרווח הגלום בהן. בית המשפט עמד על כך שבכתב האישום המתוקן נאמר כי טריידמוביל שילמה למערער בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום 1,800,000 ש"ח. בית המשפט אף דחה את טענת באת-כוח המערער כי חלק מהסכום הנזכר הועבר למערער בגין שירותי ייעוץ שנתן לטריידמוביל, מן הטעם שטענה זו לא הוכחה (אם כי גם לא הופרכה). מכל מקום הובהר, כי לו המערער היה פועל כראוי, היה ניתן להבחין בין "דמי הייעוץ" לבין העמלה ששולמה לו שלא כדין ("דמי התיווך"). נקבע, כי בנסיבות העניין, בהן לא ניתן להפריד בין הסכומים, הדרך לוודא שהמערער לא ייצא נשכר מביצוע העבירה היא לגזור עליו קנס בגובה מלוא הסכום הנקוב בכתב האישום. על-כן, בית המשפט גזר על המערער קנס בסך 1,800,000 ש"ח או שנתיים מאסר תחתיו. הקנס חולק ל-12 תשלומים, כשהראשון נקבע ליום 1.5.2014. ביום 16.6.2014 החלטתי לעכב את תשלום הקנס עד לסיום הליכי הערעור דנא.
הערעור דנא
7.
בערעורו על חומרת העונש, אשר נסוב על גובה הקנס בלבד, מעלה המערער טענות רבות הנוגעות לתיאור המסכת העובדתית, כפי שהוצגה בבית משפט קמא. בין היתר, טוען המערער כי בין חברת טריידמוביל לבין יפנאוטו התקיימו קשרים קודמים, וכי מעורבותו בהתקשרות לטובת העסקה הנדונה התמצתה בהיותו ממליץ.
המערער חזר על הטענה שטען בבית משפט קמא, לפיה הכספים שקיבל מטריידמוביל כללו, בנוסף לדמי התיווך, דמי ייעוץ לגיטימיים. נטען כי המשיבה לא הציגה ראיה אשר מפרטת מה הייתה החלוקה בין הכספים שהועברו עבור התיווך (כספי עבירה) לבין התשלום עבור הייעוץ. משכך, מלין המערער על כך שבית משפט קמא גזר עליו קנס השווה לסכום הכולל אותו קיבל מטריידמוביל, כאשר לשיטתו אין חולק על כך שלפחות חלק מהתשלום היה כדין. כמו כן, כך נטען, שגה בית המשפט בכך שלא הפחית את הסכומים אשר העביר המערער לתרומות ולמטרות פילנטרופיות וכן את המיסים ששולמו על-ידי המערער, שכן אין לראות בהם "טובת הנאה אישית".
נטען עוד כי יש לתת משקל רב יותר לרקע האישי של המערער, לכך שהוא צבר הון בעבודה קשה ובחריצות, וכי יש להתחשב בכך שהמערער תרם לנזקקים ולחברה לאורך שנים. המערער הדגיש כי הוא לקח אחריות על מעשיו, הודה במיוחס לו וביצע את עבודות השירות אשר הוטלו עליו. כמו כן, המערער חוזר גם על טענותיו בדבר מצבו הכלכלי הקשה. לדבריו, הוא ירד מנכסיו, ואיבד את כל ממונו לאחר קריסתן של החברות השונות שבמניותיהן החזיק.
המערער טוען כי לא יוכל לשלם את סכום הקנס שנגזר עליו, ובמידה וערעורו לא יתקבל, הלכה למעשה הוא ייאלץ לרצות עונש מאסר לתקופה של שנתיים, על אף שגם בית משפט קמא לא מצא לנכון לגזור עליו עונש של מאסר בפועל.
8.
המשיבה סומכת ידיה על גזר דינו של בית משפט קמא, ובדיון בפני
נו טענה כי המערער מנסה למחזר טענות שהובאו בחשבון בעת המשא ומתן על הסדר הטיעון.
לגופו של עניין טוענת המשיבה, כי הסכום של 1,800,000 ש"ח, אשר הועבר מטריידמוביל למערער, שולם במלואו במסגרת הסדר
דמי
התיווך
ביניהם והיא מעולם לא הסכימה לטענת המערער לפיה הסכום שהועבר אליו מטריידמוביל כלל גם דמי ייעוץ לגיטימיים. המשיבה מפנה לנספח א' לכתב האישום המתוקן (במסגרת ההסדר) בו עוגנה עמדתה זו, שכן בנספח זה מוצגת טבלה המרכזת את העברות הכספים מטריידמוביל למערער (סך כל ההעברות בטבלה מסתכם ב-1,823,150 ש"ח), טבלה שכותרתה היא "ריכוז העברות הכספים במסגרת הסדר
דמי התיווך
" (ההדגשה הוספה). נטען כי הודאת המערער בעובדות כתב האישום המתוקן כוללת הודאה גם באמור בנספח הנ"ל.
לעניין חלופת המאסר נטען, כי עליה להיות משמעותית בעבירות כלכליות, באופן שיהווה תמריץ לתשלום הקנס, וכדי למנוע מצב בו ייצא חוטא נשכר. המשיבה עמדה על כך שלא הובאה שום ראיה למצבו הכלכלי של המערער, ועל-כן לא ניתן לקבל את הטענה בדבר אי-יכולתו לשלם את הקנס שנגזר עליו.
דיון והכרעה
9.
מאחר שהמערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר הטיעון שהתקבל על-ידי בית המשפט קמא אתייחס למסגרת העובדתית המופיעה בכתב האישום המתוקן – ולמסגרת זו בלבד - כמוסכמת על הצדדים. יודגש כי נוכח הגשת כתב אישום בגדר ההסכמות שהיוו בסיס להסדר הטיעון, אין מקום לשמוע מפי מי מהצדדים טיעון עובדתי שאינו מבוסס על עובדות כתב האישום, ומסמך זה, ורק הוא, מהווה את התשתית העובדתית שעליה ניתן לבסס את גזר הדין (ראו הוראת סעיף 40י(ד) לחוק העונשין).
עם זאת, לא אכחד כי אכן קיימת אי-בהירות מסוימת ביחס לשאלה האם חלק מהסכום שקיבל המערער מטריידמוביל היה תשלום לגיטימי עבור שירותי ייעוץ שנתן לה, ואם כן, מהי החלוקה בין התשלום הלגיטימי לבין דמי העבירה שניתנו בגין התיווך. אמנם מנספח א' לכתב האישום עולה כי הסכום כולו ניתן כחלק מהסדר דמי התיווך בין טריידמוביל לבין המערער, אך מסעיפים 15-14 לכתב האישום ניתן להבין אחרת.
יצוין, כי גם בית משפט קמא התייחס לקושי זה בציינו כי:
"לטענת ב"כ הנאשם, חלק מהסכומים שהועברו לנאשם על ידי טריידמוביל הועברו בגין שירותי ייעוץ שנתן לה. טענה זו לא הוכחה, אולם גם לא הופרכה במלואה. לו היה הנאשם פועל כשורה, ניתן היה להבחין בין 'דמי ייעוץ' שניתנו לו בגין שירותיו, לבין העמלה ששולמה לו שלא כדין.
בנסיבות העניין, בהן לא ניתן להפריד בין הסכומים, הדרך לוודא שהנאשם לא ייצא נשכר מביצוע העבירה היא לגזור עליו קנס בגובה מלוא הסכום הנקוב בכתב האישום המתוקן" (פסקה 50 לגזר הדין קמא).
10.
אני שותף לעמדה זו של בית משפט קמא. כאמור לעיל, המערער המציא לטריידמוביל חשבוניות עבור כלל הסכומים שהועברו לו, מהן עולה כאילו הוצאו בגין שירותי הייעוץ שסיפק. בכך, סיכל המערער את היכולת להבחין בין הסכומים הלגיטימיים שהועברו לו לכאורה, לבין דמי התיווך ששולמו לו שלא כדין. לכך יש להוסיף גם את העובדה שהמערער הודה
בכל
המיוחס לו בכתב האישום המתוקן, לרבות האמור בנספח א', אשר ממנו עולה כי סך דמי התיווך עמד על למעלה מ-1,800,000 ש"ח. יש להניח כי לו רצה המערער להעמיד דברים על דיוקם, ולטעון כי התשלום הלא-חוקי עמד על סכום נמוך יותר, היה מעלה טענות אלה בשלב המשא והמתן על הסדר הטיעון, ומכל מקום לא זה המקום להעלות מחדש טענות אלו.
בהקשר זה ראוי גם להפנות לסעיף 63(א) לחוק העונשין, אשר מקנה לבית המשפט סמכות להטיל על נאשם קנס כספי
פי ארבעה
משווים של הנזק שנגרם או טובת ההנאה שהושגה על ידי העבירה, או את הקנס שנקבע בחיקוק – לפי הגדול שבהם. ואולם, בית משפט קמא, אשר היה מודע לעמימות ביחס לחלוקה בין התשלום החוקי לבין דמי התיווך, הגביל עצמו לגובה קנס המשקף את סך כל התשלום שקיבל המערער מטריידמוביל בתקופה הרלוונטית, ולא ניצל את מלוא סמכותו לגזור על המערער קנס של פי ארבעה מהסכום בו הודה המערער שקיבל במסגרת הסדר דמי התיווך.
לבסוף, יודגש כי לו הקנס היה מחושב רק על-ידי צירוף הקנסות המקסימליים שבצד סעיפי העבירות בהן הורשע המערער, ולא על-פי גובה טובת ההנאה של המערער מהעבירות, הוא היה מסתכם בסכום גבוה בהרבה ממה שנגזר עליו בסופו של דבר. מכאן, שאף אם הנתון המשקף את הסכומים שקיבל המערער מטריידמוביל כולל גם רכיב של תשלומים לגיטימיים, עדיין סכום הקנס שהוטל עליו אינו עולה על הסכום שבית המשפט מוסמך להטיל בגין העבירות בהן הורשע המערער.
נראה, כי מערכת שיקוליו בית משפט קמא באשר לגובה הקנס כללה, בין היתר, את השאיפה להגן על שוק ההון ולמנוע מחוטא לצאת נשכר מצד אחד, אך מצד שני נתנה משקל גם לעמימות המסוימת שנוצרה ביחס להרכב התשלומים שהועברו מטריידמוביל למערער. מסקנה זו של בית משפט קמא מקובלת עלי ואיני מוצא מקום להתערב בגובה הקנס שנגזר על המערער. מדיניות הענישה הנוגעת לקנס הכספי, במיוחד כאשר בית המשפט ראה לנכון להקל עם המערער עד מאד ברכיב המאסר, אמורה להגשים את התכלית של מניעת כל טובת הנאה ממעשה העבירה, ואף יצירת מצב לפיו ביצוע העבירה לא יהא כדאי כיוון שהעבריין צפוי לכך שייפגע בכיסו אף מעבר לשוויה של טובת ההנאה שצמחה לו בעבירה.
11.
באשר לטענות המערער הנוגעות למצבו הכלכלי הקשה, אמנם, כבר צוין בכמה מקרים בעבר כי על בית משפט הגוזר קנס וחלופת מאסר במקומו להתחשב במצבו הכלכלי של הנאשם. עמדה על כך השופטת
א' פרוקצ'יה
:
"ראוי כי תימצא קורלציה בין גובה הקנס והמאסר הנגזר במקומו לבין יכולתו הכלכלית
האמיתית
של הנאשם לעמוד בתשלום הקנס, לבל יהווה המאסר שבמקומו תוספת עקיפה לתקופת המאסר הרגיל, אלא אמצעי שנועד בעיקרו להמריץ את הנאשם לשלם את הקנס שהוטל עליו ... על-כן נדרשת ... הבחנה בין נאשם בעל יכולת כלכלית המסוגל לעמוד בתשלום קנס (ובכלל זה מי שהבריח את נכסיו כדי לחמוק מתשלום), לבין מי שאין ידו משגת באופן
אמיתי
לעמוד בתשלום. על היקף המאסר במקום הקנס שיוטל - אם יוטל - להיגזר באורח ישיר מההערכה האמורה" (ע"פ 5023/99
יוסף חכמי נ' מדינת ישראל
, נה(3) 406, 429 (2001), (להלן:
עניין
חכמי
, ההדגשות הוספו, צ.ז.).
עם זאת, בענייננו, טענותיו של המערער בדבר מצבו הכלכלי הקשה נטענו בעלמא. המערער טען באופן כללי ביותר כי ירד מנכסיו בשל קריסת החברות שבבעלותו, מבלי לתמוך טענות אלה בראיות או במסמכים, ועל-כן לא ניתן משקל לטענות אלה בגזר הדין קמא (ראו פסקה 51 לגזר הדין). יתר על כן, על-אף האמירה המפורשת של בית משפט קמא, המערער חזר על טענותיו הכלליות בערעורו, וציין כי:
"במידת הצורך, יתבקש בית המשפט הנכבד לעיין במסמכים השונים, והוא מתבקש לראות בפרק זה
כמעין
בקשה להגשת הראיה הנוספת במסגרת הערעור,
על אף שכאמור אין בה כל צורך לנוכח עובדות ידועות
" (פסקה 80 להודעת הערעור. ההדגשות הוספו צ.ז.).
בכל הכבוד, דברים אלו
שוב
לא מלמדים מהי הראיה שמבקש המערער להגיש, וכן מהן "העובדות הידועות" המייתרות בקשה זו. במצב דברים זה, ונוכח בחירתו של המערער להימנע מתיאור ישיר, מדויק ומפורט של מצבו הכלכלי, לא אוכל גם אני לתת משקל לטענות אלה, ולו תישמע דעתי, גובה הקנס שנגזר על המערער יישאר על כנו.
12.
לעומת זאת, ראיתי להקל עם המערער בתקופת המאסר שנגזרה עליו חלף תשלום הקנס, מהטעמים שיפורטו להלן.
כידוע, מטרתו של מאסר חלף קנס הוא לתמרץ את הנאשם לשלם את הקנס שנגזר עליו. כמו כן, מתקיים קשר הדוק בין גובה הקנס שנגזר על נאשם לבין משך המאסר שיוטל עליו למקרה שיימנע מתשלומו. עמד על כך בית משפט זה בפרשת
חכמי
הנ"ל:
"המאסר במקום קנס נושא אופי אכיפתי ועונשי כאחד.
שילובו בין אמצעי הענישה נועד בראש ובראשונה ליצור תמריץ לנאשם לשלם את הקנס שהוטל עליו ולייעל בכך את הליך האכיפה של התשלום.
מכאן ההוראה בדבר הקדמת ריצויו של המאסר במקום קנס למאסר הרגיל, היעדר החפיפה ביניהם, ואפשרות הטלתו במועד מאוחר.
לעומת זאת מתלווה לו גם אופי עונשי במובן זה שהוא משליך במישרין על גובה הקנס שהנאשם חויב לשלמו ומהווה תחליף ישיר לקנס זה
. הכוונה לכך כי ריצוי המאסר משחרר את הנאשם מתשלום הקנס במלואו או בחלקו על-פי היחס בין תקופת ריצוי המאסר לגודל הקנס. ואמנם, על-פי סעיף 71(ג) לחוק, אם ריצה אדם מאסר כזה במלואו, יופטר מתשלום מלוא הקנס, ואם נשא רק בחלק מתקופת המאסר, יופטר מתשלום החלק היחסי של הקנס ביחס לתקופה שריצה. במובן זה שונה המאסר במקום קנס בפלילים מהמאסר האזרחי על אי-תשלום חוב שכל כולו אמצעי אכיפה של תשלום החוב ואין לריצויו השלכה כלשהי על גובהו.
הוראה זו מדגישה את הקשר ההדוק בין המאסר לתשלום הקנס ומותירה, למעשה, את 'מפתחות הכלא' בידיו של הנאשם
. רוצה – משלם את הקנס ויוצא פטור ממאסר. מסרב לפרוע –ייאסר לתקופה המייצגת את היקף הקנס שלא שולם – בין כולו ובין בחלקו" (עמ' 426, ההדגשות הוספו, צ.ז.).
עם זאת יש להעיר, כי השאלה מהו
משך המאסר
אשר יתמרץ נאשם לשלם את הקנס שנגזר עליו היא שאלה אמפירית, והתשובה עליה משתנה ממקרה למקרה. השיקולים השונים כוללים, בין היתר, את נסיבות חייו, אישיותו, מצבו הכלכלי, סדרי העדיפויות שלו וערכיו, ולכן ההתאמה בין גובה הקנס לבין תקופת המאסר במקומו אינה תוצאה של נוסחה מתמטית קבועה. על אף האמור נראה, כי בפסיקה התפתחה
פרקטיקה
של התאמה בין גובה הקנס לתקופת מאסר בגינה (חלף תשלום הקנס). עוד יש להביא בחשבון, לעניין זה, את הוראת סעיף 71(א) לחוק העונשין, לפיה בכל מקרה לא תעלה תקופת המאסר שניתן להטיל חלף תשלום הקנס על שלוש שנים (ובלבד שתקופת המאסר האמור לא תעלה על תקופת המאסר שניתן להטיל בגין העבירה בה הורשע).
לאחר העיון אני סבור, כי קביעתו של בית משפט קמא נמצאת בתוך המתחם המקובל, אך קרוב לרף הגבוה שלו, ואם תישמע דעתי אציע להפחית את תקופת המאסר חלף הקנס לשנה
אחת
. נטייתי להקל עם המערער ברכיב זה של העונש נובעת הן מהעבודה שבמקרה זה על המערער לא הוטל עונש של מאסר בפועל (ובכך ביטא בית המשפט את דעתו שאין מקום למאסר כזה), ונראה שגם שנת מאסר
אחת
חלף הקנס תהווה תמריץ מספק עבורו לתשלום הקנס שנגזר עליו, והן בשל מעורבותו החברתית הגבוהה של המערער ותרומתו לנזקקים בסביבתו אשר פורטו בהרחבה בגזר הדין קמא.
בקשתו של המערער להשלמת טיעון
13.
לפני סיום אציין כי סמוך לאחר שהסתיים הדיון בעניינו, הגיש המערער בקשה להשלמת הטיעון בערעור. בבקשתו ציין כי ביום בו התקיים הדיון בערעורו, נשמע גם ערעור של אדם אחר (להלן:
אופיר
) על גזר הדין שניתן בעניינו, ואשר עסק במקרה דומה לעניינו של המערער (ע"פ 6799/14). גזר הדין בעניינו של אופיר ניתן לאחר גזר דינו של המערער, על-ידי אותו המותב, והיתה בו התייחסות לעניינו של המערער. אופיר נדון למאסר בפועל של שמונה חודשים; שמונה חודשי מאסר על תנאי; וקנס בסך של 100,000 ש"ח או תשעה חודשי מאסר תחתיו. אופיר טען, בין היתר, כי לא היה מקום לגזור עליו מאסר של שמונה חודשים כאשר המערער נדון למאסר קצר יותר שרוצה בעבודות שירות.
המערער טען כי הופתע לגלות שטענות רבות של אופיר בדיון בערעורו התייחסו לגזר הדין שניתן בעניינו של המערער, תוך שאופיר מנסה לאבחן בין שני המקרים ולשכנע את בית המשפט כי מעשיו של המערער היו חמורים באופן ניכר ממעשיו של אופיר עצמו. לטענת אופיר, כיוון שעל המערער לא נגזרה תקופת מאסר בפועל, גם אותו (את אופיר) יש לפטור מתקופת המאסר שנגזרה עליו.
לטענת המערער, כיוון שהטענות של אופיר התייחסו באופן ישיר לעניינו, אשר נדון בפני
אותו מותב באותו יום, ייתכן שיהיו להן השלכות על פסק הדין ביחס למערער עצמו. משכך, מבקש המערער להשלים טיעונו, ולהתייחס לדבריו של אופיר שנשמעו במסגרת טיעונו בערעורו. המשיבה התנגדה לבקשה.
בקשה זו של המערער אין בידי לקבל. בעלי-דין משווים ומאבחנים בין עניינם לבין מקרים קודמים שנדונו בפסיקה כעניין שבשגרה. היקש בין מקרים דומים, גזירת גזירה שווה, או עמידה על שוני בגינו יש להחמיר או להקל ממקרה אחד לשני, הם מהכלים הנפוצים והמקובלים בהם עושים שימוש מתדיינים ובאי-כוחם. מדובר בכלי לגיטימי וראוי אשר עולה בקנה אחד עם עיקרון השוויון ועם עיקרון החוקיות.
אמנם, לעתים, וכך קרה גם במקרה שלנו, יד המקרה (כך נראה) הביאה לכך ששני הערעורים, אשר עוסקים בעניינים קרובים ואשר נדונו על ידי אותו מותב בבית משפט קמא (כב' הש'
ח' כבוב
), נקבעו לדיון באותו יום בפני
הרכב אחד בבית משפט זה. כיוון שכך, המערער ובאת-כוחו, שנותרו באולם לאחר סיום הדיון בערעור דנא, נחשפו לטענותיו של אופיר, שנטענו על-פה, בדבר ההשוואה בין עניינו לבין המקרה הנדון בפני
נו. אלא שמדובר בשני תיקים שונים ונפרדים אשר לא אוחדו, והדיון בכל אחד מהם הוא לגופו בלבד. לו רצה המערער להתייחס למקרים דומים לעניינו במסגרת ערעורו, או לו רצה לאבחן את עניינו-שלו מעניינם של אחרים, היה יכול לעשות זאת במסגרת הודעת הערעור שהגיש או בעת הדיון בעניינו. עוד אעיר כי גזר הדין בעניינו של אופיר ניתן
כחמישה
חודשים
לפני הדיון בערעור במקרה דנא (ת"פ 12003-08-13 מיום 3.9.2014). כלומר, למערער הייתה הזדמנות להכיר את גזר הדין ולהעלות טענותיו בהקשר זה בדיון בעניינו.
מעבר לדרוש, ועל-מנת להפיס את דעתו של המערער, אוסיף כי הדיון בשני הערעורים נעשה בנפרד, ואין בדברים שנאמרו על-ידי בא כוחו של אופיר, כדי להשפיע על הפסיקה בערעורו.
14.
לסיכום - לו תישמע דעתי, ייקבע על ידינו כי הערעור ידחה בעיקרו, הקנס אותו על המערער לשלם ייוותר בסכום של 1,800,000 ש"ח, ואם לא יעמוד בתשלום הקנס ייאסר ל
שנה אחת
. הקנס ישולם ב-12 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, כשהתשלום הראשון יבוצע עד ליום 21.4.2015 והתשלומים הבאים בכל 15 לחודשים שלאחר מכן. לא יבוצע תשלום במועדו, תעמוד כל יתרת הקנס לפירעון מידי.
ש ו פ ט
השופט י' עמית
:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט מ' מזוז
:
אני מסכים.
ש ו פ ט
לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט
צ' זילברטל
.
ניתן היום, כ"ה באדר התשע"ה (16.3.2015).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
13071590_l23.doc
סח
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il
עפ בית המשפט העליון 7159/13 אמנון ברזילי נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 16/03/2015)