פסקי דין על אברהם שיוביץ | פסקי דין על ביטון אברהם | פסקי דין על ביטון אלי ואח' |

45019-01/11 תוב     23/03/2015




תוב 45019-01/11 אברהם שיוביץ , ביטון אברהם , ביטון אלי ואח' נ' מדינת ישראל – עיריית ראשון לציון








בית משפט לעניינים מקומיים בראשון לציון



תו"ב 45019-01-11 מדינת ישראל נ' ביטון ואח'

עמ"ק 2417/08 מדינת ישראל נ' אברהם שיוביץ

עמ"ק 1894/09 מדינת ישראל נ' ישראל טביב







בפני

כב' סגן הנשיאה, שמעון שטיין



מבקשים

1. אברהם שיוביץ

המבקש בעמ"ק 2417/08

2. ביטון אברהם

3. ביטון אלי
4. ביטון רונן
המבקשים 2-4 הינם המבקשים בעמ"ק 45019-01-11

5. ישראל טביב
המבקש בעמ"ק 1894/09
המבקשים 1-5 ע"י ב"כ עו"ד שלומי סהר


נגד


משיבה

מדינת ישראל – עיריית ראשון לציון

המשיבה ע"י ב"כ עו"ד אהובה קרוק



החלטה

כללי

1.
לפניי בקשת המבקשים לדחיית מועד ביצוע צו שיפוטי בהתאם לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה 1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה)), תשס"ט 2008 (להלן:
"התקנות").

2.
לטענת המבקשים לאור תיקון 101 לחוק התכנון והבניה ובצילן של תקנות התכנון והבניה (עבודה ומבנים הפטורים מהיתר), התשע"ד 2014 (להלן: "תקנות פטור מהיתר"), חלקן של העבודות מושא הצו השיפוטי, אינן טעונות היתר בניה ואינן ברות אכיפה.

3.
ביום 22.7.14 ניתנה החלטתי שלפיה הוארך מועד ביצועם של הצווים השיפוטיים שניתנו במסגרת תיקים אלו עד ליום 22.12.14, עוד קבעתי כי באפשרות המבקשים להגיש בקשה חוזרת להארכת המועד בסמוך לחלוף המועד.

4.
יובהר, כי בהחלטתי מיום 22.7.14 נפלה שגגה, שכן נכתב כי כנגד המבקשים כולם הוגשו כתבי אישום בגין עבירות כנגד חוק התכנון והבנייה ואף ניתנו גזרי דין המורים על ביצוע הריסת המבנים שנבנו ללא היתר. ואולם, בפועל, נתנו ההחלטות כדלקמן:

א.
כנגד המבקש 1 ניתנה ביום 17.2.10 הכרעת דין על יסוד הודייתו בכתב האישום שהוגש כנגדו.
ביום 21.6.10 נגזר דינו של הנאשם, כעולה מגזר הדין של כב' השופט יקואל, הורשע הנאשם על פי הודייתו בעבירה של אי קיום צו שיפוטי לפי סעיפים 205, 210 ו- 212 לחוק התכנון ומהבניה. מעובדות כתב האישום עולה כי הנאשם לא קיים צווים שיפוטיים כפי שניתן ביום 26.11.07 בתיק עמ"ק 2129/06.
כב' השופט יקואל קיבל את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים נוכח מצבו הבריאותי של הנאשם, הודייתו המשקפת קבלת אחריות ומאחר שחלק לא מבוטל מהפריטים נשוא כתב האישום נהרס.
על המבקש 1 הושת קנס בסכום של 5,000 ₪ וכן נתנה ארכה בת 6 חודשים לביצוע צו ההריסה ביחס לפריטים שלא נהרסו.

ב.
המבקשים 2-4 חזרו בהם מכפירתם ביום 2.11.11 וכתב האישום הומר לבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה. כמו כן, ניתן תוקף להסכמת הצדדים שלפיה המבקשים 2-4 לא יעלו טענה של היעדר אינטרס ציבורי והועדה תוסמך ותהיה רשאית להרוס את המבנים ככל שלא יהא היתר לכולם או חלקם בתום 12 חודשים.

ג.
המבקש 5 הורשע ביום 6.9.10 על פי הודייתו בעבירות של ביצוע עבודות טעונות היתר ללא היתר לפי סעיפים 145 (א)(2), 204 (א), 208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה 1965 , אי קיום צו שיפוטי לפי סעיפים 205 ו- 210 לחוק.
על המבקש 5 הושת קנס בסכום של 20,000 ₪ או מאסר וכן ניתן צו הריסה לבנייה שנעשתה ללא היתר והחזרת המצב לקדמותו.

5.
ביום 16.12.14 הגישו המבקשים בקשה לדחיית מועד ביצוע צו שיפוטי לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבנייה בין היתר בשל הטענה כי חלקן של העבודות מושא הצו השיפוטי, אינן טעונות היתר בניה ואינן ברות אכיפה וכי יש להמתין עד החלטת הוועדה המקומית אשר מקדמת תכנית מפורטת אשר עתידה להסדיר את המבנים המצויים ברצועת חוף ימה של העיר ראשון לציון, אשר חלקם הארי של המבנים מושא הצו השיפוטי עתיד להיות מאושר ואילו חלקם האחר כאמור, פטור מקבלת היתר בניה נוכח אישורן של תקנות פטור מהיתר.

6.
המאשימה מתנגדת להארכת תוקף צו ההריסה, בין היתר בטענות כי גם אם בסופו של יום תאושר תכנית הוועדה המקומית, הרי שמדובר בהליך תכנוני ארוך שיימשך לפחות שנתיים, כמו כן, סביר להניח שהמשרד להגנת הסביבה יגיש התנגדות לתוכנית.

7.
ביום 31.12.14 התקיים דיון בבקשה בעקבותיו יצא בית המשפט לסיור במקום בסיומו ניתנה החלטתי שלפיה יש לקבל את עמדת המשרד להגנת הסביבה.

8.
בד בבד עם קבלת עמדת המשרד להגנת הסביבה, אשר מתנגד לבקשה וסבור כי על בית המשפט להורות לאלתר על הריסת המבנים שנבנו ללא היתר, הגיש המשרד להגנת הסביבה צו להסרת הפגיעה בסביבה החופית לפי סעיף 10 לחוק השמירה על הסביבה, התשס"ד 2004, המבקשים עתרו לבית המשפט בבקשה לביטול הצו (במסגרת תיק צ"א 15265-01-15

).

9.
נוכח התנגדות המשרד להגנת הסביבה לאחד את הדיונים התקיימו דיונים שונים בבקשות ביום 25.2.15, ועל כן ההחלטות יינתנו בנפרד באשר לכל תיק ותיק.

למעלה מן הצורך יובהר, כי אפשרתי לכל אחד מהצדדים להעלות טיעוניו, ככל שחפץ בכך, בשני התיקים.

רקע ועובדות בזעיר אנפין

10.
המבקשים הינם בעלים של מזנונים (שלושה במספר) (להלן: "המזנונים")
אשר בנו מבנים, ללא היתר, על חוף הים בראשון לציון. מרבית המשיבים הינם נכי צה"ל, אשר לצורך שיקומם, הוקצה להם מזנון בחוף ימה של ראשון לציון, בשטח כולל של כ – 200 מ"ר.

11.
במהלך השנים 1993-1994, יזמו העירייה והועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון תוכנית לשינוי תוכנית מתאר לפיתוח חוף ימה של ראשון לציון (להלן: "התוכנית החדשה"), בתוך כך, העירייה ו – 5 בעלי מזנונים שהיו קיימים בחוף הים, הגיעו להסכמות לשילוב המזנונים בתוכנית החדשה. במסגרת הסכם זה, קיבלו בעלי המזנונים היתרי בנייה למזנונים הקיימים, וכנגד הרסו את המזנונים הישנים. כמו כן, קיבלו אישורים נוספים להקמת מבנים.

12.
הועדה המקומית לתכנון ובנייה בראשון לציון יוזמת בשנים האחרונות תוכנית נוספת, להסדרת המצב הקיים בחוף הים בתחום של 100 מ' מקו הים (להלן: "התוכנית הנוספת"). בישיבת הועדה המקומית מיום 10.2.11 נדונה התוכנית הנוספת והוחלט להמליץ על אישורה בפני
הועדה המחוזית. עוד יצוין, כי בהערות לבדיקת התוכנית הנוספת הנ"ל, מצוין כי בהוראות תמ"א 13 מותרת בניה בקו 100 מ' למטרת קיוסקים ובתנאי שהבניה תהא בהתאם לתוכנית מתאר או תוכנית מפורטת.

13.
המבקשים עותרים לפני בית המשפט כי יידחה את צו ההריסה לתקופה נוספת על מנת להמתין עד שהתוכנית תעבור בוועדה המחוזית ויינתנו אישורים כאמור.

14.
כאמור, לאחר שבית המשפט עיין בתיק בית המשפט ובפרוטוקולים שהתקיימו בעניינם של הצדדים הן בבית המשפט והן בפני
הוועדה המקומית, הוריתי על דחיית צו ההריסה במספר חודשים. בין היתר שקלתי את הליכי התכנון אותם נקטו ונוקטים המבקשים על מנת להכשיר את הבנייה הלא חוקית, והצפי להכשרת הבנייה הלא חוקית. אין מחלוקת כי המבקשים פעלו ביחד עם המשיבה לאישור התוכנית וזאת כעולה מהפרוטוקולים של הדיונים והמפות שהוגשו לתיק בית המשפט.

15.
בענייננו, אין עסקינן בתוכנית מתאר מאושרת ובמצב שרישיון הבנייה נמצא בהישג יד וכי מדובר בעיכוב פורמאלי בלבד, לא ברור אם תוכנית המתאר תאושר כמו כן, לא ברור האם לאחר שזו תאושר, יינתן אישור על ידי הוועדה לשמירת הסביבה החופית.

טענות המבקשים

16.
לאור מיקום המזנונים, ברצועת חוף ימה של העיר ראשון לציון, התבקשו המבקשים על ידי נציג עיריית ראשון לציון ונציגי הוועדה המקומית כאחד, להמתין ולהימנע מלהסדיר באופן פרטני את הבנייה הקיימת, כך שהוועדה המקומית בסופו של יום, תרקום ותיזום תכנון מפורט לכל המבנים המצויים ברצועת חוף הים.

17.
לטענתם, בימים אלו, מקדמת הוועדה המקומית תכנית מפורטת אשר עתידה להסדיר את המבנים המצויים ברצועת חוף ימה של העיר ראשון לציון, אשר חלקם הארי של המבנים, מושא הצו השיפוטי, עתיד להתאשר במסגרתה, ואילו חלקם האחר פטור מקבלת היתר בנייה נוכח אישורן של תקנות פטור מהיתר.

18.
ברם, כך לטענת המבקשים, הצו השיפוטי מונה עבודות בנייה הטעונות היתר בניה, שנכון לימים אלו חוסות תחת הפטור מקבלת היתר בניה. מקל וחומר, לאחר שהוועדה המקומית לא החריגה בהנחיותיה המרחביות את עבודות הפיתוח, השבילים וההנגשה לטובת אנשים עם מוגבלויות בהתאם לסמכויותיה בתקנה 3 לתקנות הפטור מהיתר – תקנות התכנון והבניה (עבודה ומבנים הפטורים מהיתר), התשע"ד 2014 (להלן: "תקנות הפטור").

19.
לטענת המבקשים, המשיבה אמנם מנסה לטעון להיעדר תחולתו של הפטור מקבלת היתר בניה וזאת בהסתמך על ההוראות הקבועות בהנחיות המרחביות של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון, בישיבתה מס' 2014016 מיום 30.7.14 (להלן: "הנחיות מרחיביות"), ואולם; סעיף 1.4 להנחיות המרחביות אינו מחריג את עבודות הפיתוח ושיפור הנגישות מושא הצווים השיפוטיים, ההפך הוא הנכון, הסעיף מתנה את תחולת הפטור לאותן העבודות, באישור הוועדה לשמירת הסביבה החופית במשרד הפנים ותו לא:

"בתחום הסביבה החופית (רצועה ברוחב 300 מטר מקו המים של חוף הים לכיוון היבשה), לא ניתן לבצע עבודות או להקים מבנים בפטור מהיתר אלא לאחר שבנייתם/ הקמתם אושרו על ידי הוועדה לשמירת הסביבה החופית, המנוהלת במינהל התכנון הארצי של משרד הפנים בירושלים".

עולה כי כן, תחולתו של הפטור מקבלת היתר בניה מותנית באישור מנהל התכנון הארצי במשרד הפנים, ואינה מוחרגת מתחולתו של הפטור. לטענת המבקשים, עד לאחרונה, מטעמים טכניים, לא ניתן היה לקלוט בקשות לפטור מקבלת היתר בניה במשרדי הוועדה המקומית ורק לאחרונה ניתן לעשות כן.

20.
עוד מוסיפים המבקשים וטוענים, כי המשיבה מנסה לסמוך טענותיה לטעמים ציבוריים כבדי משקל באשר לשאלה מהו "הצורך הציבורי לקיום צו הריסה ברצועת החוף, מחד, טענות אשר אינן משפטיות והמשיבה אינה תומכת אותן בתצהיר כנדרש על פי התקנות, ומאידך מוסיפה וטוענת באריכות ובהרחבה בתשובתה להגדרתו של "משאב טבע".

21.
בניגוד לנטען על ידי המשיבה, עבודות פיתוח ושיפור נגישות לאנשים עם מוגבלויות, מהוות עבודות הנועדות לשרת את המטרה העיקרית העומדת מאחורי תמ"א 13, תמ"א 13 נועדה לשמור את חופי הים לציבור הרחב, ולוודא כי לציבור כולו תהיה אפשרות לגשת לחופים ולעשות בהם שימוש. ברוח זו יש לפרש את הוראותיה. הציבור הרחב כולל גם את ציבור הנכים, שבכל מדינה יש חובה ציבורית לוודא כי גם הם יוכלו להגיע למקומות ציבוריים וליהנות מהם. עוד לטענת המבקשים, הגם שעבודות הפיתוח והנגישות לאנשים עם מוגבלויות מצויים ברצועת 100 מ' מקו החוף, בנייתם מותרת מכוח הוראת תמ"א 13, מקל וחומר לאור תקנות הפטור, בכפוף לאישור המועצה הארצית במשרד הפנים.

22.
הוועדה המקומית מקדמת תכנית מפורטת רצ/11/29/1, להסדרת המצב הקיים לאורך רצועת חוף הים ראשון לציון, כאשר ביום 25.5.14, דנה הוועדה המקומית בתכנית, והחליטה להמליץ על הפקדה לוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז המרכז. לטענת המבקשים, חוק התכנון והבניה מאפשר קבלת היתר בניה על סמך תכנית מופקדת, ואין צורך להמתין תקופה ארוכה וממושכת בת שנתיים ימים, כנטען על ידי המשיבה.

23.
כעולה מסעיף 97 א' לחוק התכנון והבניה, לשם ייעול וקיצור המועדים, מוסמכת הוועדה המחוזית להנפיק למבקשים את היתר הבניה על סמך התכנית המופקדת עוד בטרם אישורה. אם לא די באמור, הרי שבתכליתו של תיקון 101 לחוק התכנון והבניה, יש לייעל ולקצר את תהליכי התכנון והרישוי, כאשר לבטח, פרק הזמן המצוין על ידי המשיבה (שנתיים ימים) אינו דר בכפיפה אחת עם רוחו של תיקון 101 לחוק התכנון והבניה.

24.
עוד לטענת המבקשים, מקום שהמשיבה בחרה שלא לנקוט בפעולות אכיפה כנגד המבנים המצויים בחזקתם של המבקשים, בא בנעליה המשרד להגנת הסביבה, שנכון לימים אלו שוקד פעולותיו בגין אותם המבנים שהמשיבה נמנעה מלנקוט נגדם פעולות אכיפה. אשר על כן, לטענתם, המשיבה אינה יכולה לסמוך יהבה לקיומו של צורך ציבורי באמצעות פעולותיו של המשרד להגנת הסביבה, מקום שמלכתחילה היה בידיה לנקוט בפעולות אכיפה בגין אותם המבנים ומשיקוליה בחרה שלא לעשות כן.

טענות המשיבה:

25.
המשיבה מתנגדת להארכת המועד לביצוע כל אחד מצווי ההריסה נשוא התיקים לגביהם הוגשה בקשה מאוחדת, אף לתקופה קצרת מועד. לגרסתה, אף אם תאושר התוכנית על ידי הוועדה לשמירת הסביבה החופית, שליד המועצה הארצית לתכנון ולבניה (להלן: "הולחו"פ") הרי
שמדובר בהליך תכנוני ארוך שיימשך לפחות שנתיים והוא אף צפוי להיחשף להתנגדויות של המשרד להגנת הסביבה וגופים ציבוריים העוסקים בהגנה על הסביבה. ככל שהתכנית תאושר, הרי שיהיה על המבקשים להגיש בקשה להיתר הוועדה המקומית, הליך שצפוי אף הוא להימשך פרק זמן לא מבוטל ומכאן שאף אם תיווצר תשתית תכנונית חוקית לאיזה חלק מן העבודות נשוא צווי ההריסה, הרי שההיתר אינו נראה באופק.

26.
עוד לטענתה, טענת המבקשים שלפיה חלקן של העבודות נשוא צווי ההריסה פטורות מקבלת היתר נוכח אישורן של תקנות התכנון והבניה, הרי שדין טענה זו להידחות, שכן אפילו היו העבודות נשוא צווי ההריסה השיפוטיים בגדר עבודות פיתוח לשיפור הנגישות כנטען על ידי המבקשים, ולגרסת המשיבה, לא יכולה להיות מחלוקת, שהעבודות אינן בגדר עבודות פיתוח ושיפור נגישות, הרי שהפטור לא חל לגביהן.

כמו כן, אף אם ניתן היה לסווג את העבודות נשוא צווי ההריסה השיפוטיים, מה שלכל הדעות איננו כך, הרי שמלכתחילה קבע שר הפנים בתקנה 31 (א) לתקנות הפטור, כי ביצוע עבודות פיתוח, לרבות מסלעה חיפוי קרקע וריצוף חצר פטור מהיתר ובלבד שעבודות הפיתוח אינן פוגעות בערכי טבע ובמקרה דנן, אין חולק כי רצועת הסביבה החופית (300 מ' מקו המים לכיוון היבשה) בה מצויות העבודות נשוא צווי ההריסה השיפוטיים הינה ערך טבע מוגן מכוחו של חוק שמירת הסביבה החופית ולפיכך אין תקנות הפטור, קובעות אילו שהם תנאים לפטור מחובת קבלת היתר לעבודות נשוא התקנות בתחום הסביבה החופית.

27.
המשיבה עותרת כי בית המשפט ידחה את הבקשה ויורה למבקשים לבצע את צווי ההריסה, לאלתר וללא דיחוי נוסף. לטענתה, אין בביצוע ההריסה כדי לגרום למבקשים נזק בלתי הפיך בכל הנוגע לאפשרות להמשיך ולקיים את עסקיהם והם יוכלו לשוב ולבצע את העבודות לכשיתקבל, אם תותרנה על פי הת.ב.ע. הנ"ל ולכשיתקבל ההיתר.

28.
המבקשים המחזיקים כל אחד ומנהלים בנפרד, במבנים נפרדים הבנויים בחוף הים בתחום רצועת החוף שרוחבה 100 מ' מקו המים מסעדה אשר העבודות נשוא בקשתם, בוצעו על ידם ללא היתר כדין כתוספות וכהרחבות של הבניה המקורית והכל מתוך אינטרס כלכלי מובהק של כל אחד מהמבקשים.

29.
ההליכים בתיק זה שננקטו נגד כל אחד מהמבקשים לגבי העבודות המנויות בצווי ההריסה השיפוטי שניתן לגבי כל אחד מהם, ננקטו לא רק מעצם העובדה שהעבודות נשוא הצו בוצעו ללא היתר, אלא ובעיקר מן הטעם ומן הצורך הציבורי של שמירה על הסביבה החופית ואיכות הסביבה החופית כאחד, והמרחב הציבורי שבחוף הים ושהינם אינטרסים ציבוריים רחבים מובהקים. כמו כן, כיום מעמד החופים השתנה והצורך לשמור על החוף כנכס לאומי ציבורי כיום ואף לדורות הבאים חייב ומחייב לשמור על חופי הים, שכן בניה ושימוש במבנים לאורך החוף, בניגוד לתכנית המתאר ו/או היא תוצאה בעלת השלכות מתמשכות וארוכות טווח ואינה בבחינת מאורע חד פעמי שחלוף הזמן מעמעם מחשיבותו כנאמר בסעיף 1 לחוק שמירת הסביבה החופית.

30.
לטענת המשיבה, השארת מרבית הבניה נשוא הצו מעבר למה שנהרס על ידי המבקשים, אם בכלל, עומד בסתירה לעקרונות החלים על חופי הים ובסתירה לאינטרס הציבורי בשמירה על חופי הים. כמו כן, אין כל בסיס חוקי לדחיית ביצועם של הצווים, כל העבודות בוצעו שלא כדין, והארכת המועד עד גמר כל ההליכים התכנוניים בכל מוסדות התכנון, יש בה כדי לקבע את הבניה הבלתי חוקית באופן הפוגע באינטרס הציבורי. עוד מדגישה המשיבה וטוענת כי מה.ת.ב.ע המוצעת עולה כי העבודות נשוא צווי ההריסה מצויות במרחק של כ – 40-50 מ' מקו המים ובעצם המעבר החופשי לכל רוחב תחום ה 100 מ' מקו המים מצטמצם בכ- 50%.

31.
בעקבות מכתבי התראה והשימוע שקיים המשרד להגנת הסביבה למבקשים, בכל הנוגע לבניה ללא היתר כמפורט במכתבי המשרד להגנת הסביבה מיום 10.2.14 ו- 5.5.14, לכל אחד מהמבקשים. קיימו ביום 17.9.14, בעלי תפקידים באגף ים וחופים במשרד להגנת הסביבה, פגישה משותפת עם ראש העיריה, מר דב צור, מנכ"ל העיריה, מר פרנקו גונן, אדריכל – מהנדס העיריה, מר אלי יהלום. במסגרתה הסכימו נציגי המשרד לבדוק אפשרות לעכב את הליכי אכיפת צווי ההריסה למשך תקופה נוספת וזאת בשל רצון הוועדה המקומית להביא להסדרה תכנונית של רצועת החוף במסגרת התב"ע המוצעת שעניינה.

32.
ביום 10.11.14 הודיע ראש אגף ים וחופים במשרד להגנת הסביבה, מר רני עמיר, למבקשים, כי המשרד יסכים לעכב את הליכי האכיפה לפי חוק הסביבה החופית אך ורק בכפוף לקיום מספר תנאים ובכללם: שכל חלקי הבינוי והפיתוח שנמצאים מערבית לקווים האדומים, השפה המערבית של גגוני בתי הקפה המסומנים באדום בתשריט, יפורקו לאלתר ויפונו מהמקום עד להותרת חוף ים נקי, שטח החוף ממערב לקיים האדומים יישמר תמיד כחוף חולי ללא בינוי או פיתוח. כמו כן, נקבע כי בכפוף לכך שיבוצעו הדרישות האמורות לשביעות רצון המשרד להגנת הסביבה, הם לא יתנגדו לאפשרות בניית דקים חלופיים מצפון ומדרום לכל מבנה בית קפה ואשר לא יחרגו מערבה מהקווים האדומים. כמו כן, לא תוגש התנגדות שתותר סגירת חורף בלבד על גבי הדקים.

33.
ביום 25.11.14 שלח עו"ד שי קידר, ב"כ המבקשים דאז, תגובתו, במסגרת התגובה טען עו"ד קידר כי תוספות הבניה המצויות בתחום "הקונטור האדום" הינן תוספות אשר לדעתו התכנית עתידה להכשירן וכי הבניה הנמצאת ממערב ל"קו האדום", תיהרס בד בבד עם העתקתם לשטחים המיועדים לכך.

34.
המשרד להגנת הסביבה והוועדה המקומית לא יכלו להסכים לכך והרשות הודיעה כי אינה יכולה ליתן יד לבניה ללא היתר בזמן הביניים. אשר על כן, ביום 2.12.14, הודיע רני עמיר כי המשרד להגנת הסביבה עומד על דרישתו לסילוק המבנים נשוא הצו וכי לעניות דעתם, התכנית שיזמה הועדה המקומית נוגד עקרונית את תכנית המתאר הארצית לחופים תמ"א/13 ולכן לא יוכלו לתמוך בה.

35.
סילוק הבניה הבלתי חוקית נשוא הצווים השיפוטיים אשר עליה עומדים המשיבה והמשרד להגנת הסביבה, משתלב עם מושגי היסוד של ניצול החוף לתועלת הכלל, על ידי המתרחצים הרבים הפוקדים אותו ומאידך, מאפשרת המשך קיום מקור פרנסתם של המבקשים בגבולות הבניה לגביה ניתנו להם בעבר היתרי בניה. היינו מחד תכלית שימור אזור טבע ייחודי זה – חוף הים, לתועלת הציבור כולו ומאידך, המשך קיום עסקם של המבקשים במגבלות ההיתר בו הם אוחזים ומעבר לו.

36.
לטענת המשיבה, השארת הבניה הבלתי חוקית ולו רק למשך כל תקופת הליכי התכנון של התכנית אותה יזמה הועדה המקומית, כאשר לכאורה אין כלל וודאות כי היא תאושר על ידי מוסדות התכנון וזאת לאור עמדת המשרד להגנת הסביבה והימנעות מאכיפת הדין והתשתית התכנונית במקום, כדי להבטיח את אופיו המיוחד של חוף הים, עלולים לפגוע באינטרס הציבורי פגיעה חמורה וזאת במובן שיסוכל האינטרס הציבורי לממש את ייעודם האמיתי של חוף הים, כמקור להנאה ורווחה שמשאב טבע זה מעניק, תוך התרה לפרט להפיק רווח כלכלי על חשבון עניינו הרחב של הציבור. הארכת המועד לביצוע הצווים עלולה להביא בעקיפין להטמעת מסר שלילי לציבור הרחב כי חוקי התכנון של המדינה והתשתית התכנונית הנגזרת מהם, אינו גורם שניתן להתנות עליו, להתעלם ממנו ולזלזל בו, ועל מערכות האכיפה, לרבות בתי המשפט, להתערב בו במיוחד כאשר מדובר בהפרות בוטות במיוחד.

דיון והכרעה

37.
תכליתו של צו הריסה עניינו סילוק בניה בלתי חוקית מעל פני השטח "על אתר וכדי למנוע קביעת עובדות" (ר"ע 273/86 פרץ נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד מ(2) 445. על כן, משניתן צו הריסה כדין, ישנה חשיבות לבצעו במסגרת המועד הקבוע לביצועו. (רע"פ 604/99 לימור כהן נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נד (1) 438).

38.
המחוקק נתן בידי בית המשפט את הסמכות להאריך את תקופת ביצועו של צו ההריסה שניתן, אולם הדעת מחייבת כי ארכה שכזו, ככל ארכה, תעשה במשורה ולא כדבר שבשגרה. במסגרת השיקולים שעומדים בפני
בית המשפט, נבחנות מכלול נסיבות העניין ובהם האינטרס הציבורי שבאכיפת דיני התכנון והבנייה, מניעת קביעת עובדה מוגמרת שתפגע במרקם התכנוני, האינטרס האישי של מגיש בקשת הארכה, התנהגותו כבעלים או כמחזיק הנכס. וכן, תקלות סבירות וצפויות בעניין הוצאתו לפועל של הצו, שנגרמו בתוך המנגנון הפנימי של הרשות. (רע"פ 351/05 איוב נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה, ניתן ביום 15.3.05).

39.
בבואו של בית המשפט להכריע בבקשה להארכת מועד לביצוע צו הריסה, רשאי ואולי אף צריך בית המשפט לערוך "איזון שעה" בין הצורך לעמוד על קיומו של החוק ובין צרכיו של הפרט (רע"פ 5086/97 בן חור נ' עיריית תל אביב- יפו, פ"ד נא (4) 625).

כך למשל, על בית המשפט לבחון מה הצפי להכשרת הבחינה הלא חוקית, והצפי צריך להיות ממשי וכי היתר הבנייה יתקבל בעתיד הקרוב ובדרגת וודאות קרובה.
כלל הוא כי בנייה ללא היתר כמוה כרתימה העגלה לפני הסוסים ו"אל יתפלא עבריין הבנייה שעגלתו תתפרק וסוסיו יעמדו" (חע"מ 397/06 רפי חלפה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה שמעונים, ניתן ביום 8.7.09).

40.
הלכה פסוקה היא כי לא די שהשימוש יהיה מותר על פי תכנית, אלא יש לקבל היתר לשימוש. דהיינו, כל שימוש שהינו ללא היתר, גם אם הוא שימוש מותר לפי תכנית החלה על המקרקעין, מהווה שימוש חורג (ראה לעניין זה בר"ע 170/83 אורנשטיין ואח'
נ' מדינת ישראל, פ"ד (לח (1) 276).

41.
במקרה שלפניי, אין עסקינן בתכנית מתאר מאושרת ובמצב בו רישיון הבנייה נמצא בהישג יד, אין המדובר בעיכוב פורמלי המעכב את הכשרת המבנה. כעולה מדבריה של המשיבה ומעמדת המשרד להגנת הסביבה, מדובר בתחילתו של הליך ארוך ומורכב, בן שנתיים לפחות, התוכנית אותה מציעה הוועדה המקומית, לא בטוח שתאושר על ידי המשרד להגנת הסביבה ואולי אף מתנגדים נוספים שיקומו. יתרה מכך, גם אם תאושר התכנית ותיכנס לתוקף, יהיה על המבקשים להגיש בקשה להיתר בנייה וגם הליך זה יכול שיימשך זמן ממושך.

42.
כמו כן, על בית המשפט לשקול את הסיכוי שיתקבל היתר בניה בעתיד הקרוב או לכל הפחות הנראה לעין, לדברי המשיבה, היתר כזה לא יכול להינתן לפי הת.ב.ע המוצעת וכמובן, שיש לשקול את האינטרס הציבורי באכיפת צווי הריסה, בייחוד מקום כבענייננו, כאשר המדובר במרחב ציבורי שהוא משאב ציבורי ייחודי.

לעניין זה, יפים דבריו של כב' השופט רובינשטיין בע"פ 6720/06 ישראל דהרי ואח'
נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 22.8.06, אליו הפנתה אף המשיבה:

"... אין כל אינדיקציה למועד אמיתי של סיום ההליכים בוועדה המחוזית, אך בכל מקרה, אין מקום כי חוטא רב שנים יהא נשכר, והדברים נאמרים בכל האהדה האישית למערער 1 שהוא נכה צה"ל קשה, אך באהדה גדולה יותר לחוק ולאי רמיסתו, לאחר תשע שנות הפעלה לא חוקית בחטא קדמון של בנייה ללא היתר על קרקע חקלאית, תופעה שהיא בבחינת מכת מדינה. אין לדעת אם ומתי יבוא השינוי שמייחלים לו המערערים בתב"ע... אישור של תיקון או של שינוי לתכנית, בדיעבד, לשם הכשרת עבירות הבנייה בוטות, משדר מסר שלילי לציבור ופוגע ביסוד ההרתעה שבאכיפה...".

בהמשך אותה החלטה, מפנה כב' השופט רובינשטיין לע"פ 10778/08 חליל עבאסי נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, מיום 27.11.05:

"דומה שאין ספק כי המדובר בניסיון למשוך הליכים בתקווה שבמועד עתידי תבוא בשורה ותוכשר הבנייה הבלתי חוקית שעל חוקיותה אין חולק. המערער עושה שימוש בפתחים שפתח לו הדין, מתוך הנחה שטחנות הצדק טוחנות לאט ובינתיים אולי רווח והצלחה יעמדו ממקום אחר...

אכן, זכותו של כל אדם לנסות ולהעביר את רוע הגזירה השיפוטית, אך חובתו של בית המשפט לומר, במקרה המתאים עד כאן...

... אין מקום לרפות את ידיהם של המנסים לאכוף את החוק ונתקלים בתמרונים מתמרונים שונים, גם אם אלה נעשים במסגרת הליכי בית משפט. והרי בינתיים נמשכות ההפרות וסטירות הלחי המתמידות לחוק, ואף כאן, אין צורך להוסיף".

43.
יתרה מכך, לא הוצגה כל אסמכתא מאושרת על ידי גורם מקצועי תכנוני, אשר יש בה כדי להצביע על הסיכוי לאישורה של התכנית הנטענת. נכון אמנם כי התכנית שהוצגה הינה תכנית מטעם הרשות המקומית ואולם בסיור שערך בית המשפט במקום, נראה כי הבניה עצמה חורגת אף מהתכנית שהוצגה על ידי המשיבה. על כן, פרט לאמירה שלפיה קיימת תכנית הממתינה לאישור, אין ולא כלום.

44.
למול האינטרס הציבורי שבקיום צווי ההריסה ואי הותרת הבניה הלא חוקית על כנה, עומדים גם האינטרסים של הפרט. ה"פרט" בהקשר זה הינו החברה, בהם המבקשים להשתמש בחופי הים וכן השמירה על הסביבה החופית, במובן ההגנה על ערכי הטבע שלה.

45.
גם אם בעבר לא הייתה מודעות לשמר את אזור החוף כערך טבע ולאפשר לציבור הרחב להשתמש בו הרי שכיום, מעמד החופים השתנה והצורך לשמור על החוף כנכס לאומי ציבורי עומד במרכז ההחלטה, כאשר הסיכוי לאשר את התכנית, אליה מכוונים המבקשים הופך פחות ופחות ממשי.

46.
ייעוד השטח חוף רחצה מוגדר בתמ"א 13 כ: "חוף רחצה-
שטח המיועד לשהיית מתרחצים ונופשים בחוף הים ולמתקנים לפעילויות הנלוות שהם מבנים ומתקנים לשירותי חוף, שירותי רפואה ותברואה, מגרשים ומתקנים למשחקים ולספורט, גינון להצללה ולנוי, מתקנים לפיקניק, קיוסקים, מקומות חניה וכיוצא באלה".

47.
כמו כן, חלות ההוראות הכלליות של התמ"א על כלל השטחים הכלולים בתכנית ובפרט על השטחים המיועדים לשימוש הציבור כגון חופי רחצה, סעיף 12 (4) לתמ"א: "לא ידונו בתכניות מתאר שיחולו על שטחים כאמור (שטחי התמ"א) ולא יחליטו בהן אלה אם יקבעו – הוראות בדבר איסור הקמת מבנים במרחק של 100 מטרים לפחות מקו המים העליון, וזאת במקומות שהקמת מבנים אינה מותרת מפורשות בהוראות תכנית זו;".

בתחום ה – 100 מטרים יש להתיר אך בניה המחייבת 'קרבת חוף' ולא מבנים אשר ניתן למקמם במרחק רב יותר מקו המים. תכלית הסעיף הינה לשמור על קו המים ורצועת החוף שלידו פתוחים ממכשולים וממבנים (ע"א 1054/98 חוף הכרמל נופש ותיירות בע"מ ואח'
נ' עמותת אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה, פ"ד נו (3) 385, 409).

48.
אינני מקבל את טענת ב"כ המבקשים שלפיה עבודות פיתוח ושיפור נגישות לאנשים עם מוגבלויות מהוות עבודות הנועדות לשרת את המטרה העיקרית העומדת מאחורי תמ"א 13. אכן תמ"א 13 נועדה לשמור את חופי הים לציבור הרחב ולוודא כי לציבור כולו תהיה אפשרות לגשת לחופים ולעשות בהם שימוש. ובענייננו אין כל מחלוקת כי יש לאפשר לציבור הנכים להגיע למקומות ציבוריים וליהנות מהם. אך יחד עם זאת, אני מקבל את עמדת המשיבה כי התוכנית לא תואמת את תמ"א 13 וספק אם תאושר.

49.
כמו כן, מהת.ב.ע המוצעת עולה כי העבודות נשוא צווי ההריסה מצויות במרחק של 40 מ' - 50 מ' מקו המים ובעצם המעבר החופשי לכל רוחב תחום ה – 100 מ' מקו המים מצטמצם בכ- 50% ובהתאם לאמור בע"פ (מחוזי – חיפה) 2479/07 אזרן נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 27.12.07):

"דעתי היא כי גם צמצום המעבר החופשי הינו בגדר פגיעה בסביבה החופית כמשמעה בחוק שמירת הסביבה החופית. כאמור לעיל, הסביבה החופית מוגדרת ככוללת את רצועת החוף עד 300 מטר מקו הים וכולל את פני הקרקע. במות עץ שהוקמו ע"י המערערים משנות את פני הקרקע ללא שקיבלו היתר כדין וכפועל יוצא הן מצמצמות את המעבר החופשי של הציבור, שלא עפ"י היתר כדין...".

50.
תכנית הת.ב.ע המוצעת עליה נשענים המבקשים בבקשה להארכת מועד, מגבילה את היקף הבניה ברצועת החוף מבחינת המרחק מקו הגבול של המים מתוך הנחה וכוונה בסיסית כי המטרה הציבורית של השטח הגובל תישמר בו לתועלת הציבור, כך לטענת המשיבה.

בעניין זה, אני מקבל את עמדת המשיבה והמשרד להגנת הסביבה, כי יש בעמדתם משום השתלבות עם מושגי היסוד של ניצול החוף לתועלת הכלל על ידי המתרחצים הפוקדים אותו ומאידך מאפשרת המשך קיום מקור פרנסתם של המבקשים בגבולות הבנייה לגביה ניתנו להם בעבר היתרי בניה.

51.
עיינתי במסמכים אשר צורפו לתגובת העירייה והמכילים את התכתבויות הצדדים, עמדת המשרד להגנת הסביבה ועמדת המבקשים והדרישות אותם הציבו כי הם יסכימו לדרישות המשרד להגנת הסביבה, בכפוף לכך שהבניה הנמצאת ממערב לקו האדום תיהרס בד בבד עם העתקתם לשטחים המיועדים לכך, דהיינו, כי תינתן, באופן עקיף או משתמע גושפנקא לבנייה נוספת ללא היתר.

52.
הארכות צווי ההריסה אשר ניתנו מעת לעת על ידי בית המשפט, ניתנו מתוך כוונה לבחון את האפשרות להכשיר את הבנייה והליכי התכנון ואולם, ככל חלף זמן רב ונראה כי אין כל וודאות כי כנגד העבודות שתיהרסנה יהיו רשאים המבקשים לבנות בניה חדשה, זהה או דומה לבנייה הנוכחית.

53.
כיום, כאשר עומדים בפני
בית המשפט נתונים נוספים, כמו גם עמדת המשרד להגנת הסביבה, עולה כי הארכת מועד לביצוע צווי ההריסה אינו מקיים את התכליות אשר עמדו בפני
בית המשפט, ובאיזון שבית המשפט עורך כיום, נוטה הכף לטובת שמירת החוק אל מול צרכי המבקשים.

54.
למעלה מן הצורך יצוין כי נכון אמנם שיש ממש בטענת המבקשים שלפיה מקום שהמשיבה בחרה שלא לנקוט בפעולות אכיפה כנגד המבנים המצויים בחזקתם של המבקשים, בא בנעליה המשרד להגנת הסביבה וכי המשיבה סומכת יהבה לקיומו של צורך ציבורי באמצעות פעולותיו של המשרד להגנת הסביבה, מקום שמלכתחילה היה בידיה לנקוט בפעולות אכיפה בגין אותם המבנים, ומשיקוליה בחרה שלא לעשות כן. ואולם, אין בכך כדי להכשיר את השרץ, לעיתים יש בהתנהגות הרשות כדי להצמיח השתק לפחות מבחינה רטרואקטיבית, אך בענייננו, לא ניתן כל היתר לשימוש חורג והעובדה כי המבקשים שילמו כספים רבים אין בה כדי להטות את הכף פעם נוספת לטובת המבקשים.

55.
בהערת אגב יצוין כי העובדה שהמשיבה לא תמכה טענותיה הנוגעות לאינטרס הציבורי בתצהיר, אכן בעייתית, ואולם אין בה כדי למוטט את תגובתה ולרוקן אותה מתוכן, בייחוד מקום בו יצא בית המשפט לסיור, פגש במהנדס העירייה, שמע את הצדדים ונציגיהם.

יתרה מכך, כאמור לעיל, כתב האישום בעניינם של המבקשים 2-4 הומר לבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה, לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, ביום 2.11.14, הסכימו הצדדים כי לא יעלו טענה של היעדר אינטרס ציבורי, למרות ההסכמות לעיל, שניתן להחילן באופן משתמע על כל המבקשים, דנתי בהן גם במסגרת החלטתי זו.

56.
אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה נדחית.

57.
על המבקשים להרוס את המבנים שנבנו ללא היתר עד ליום 20.4.15.


58.
המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים וכן תסרוק ההחלטה לכל התיקים.


ניתנה היום, ג' ניסן תשע"ה, 23 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.








תוב בית משפט לעניינים מקומיים 45019-01/11 אברהם שיוביץ , ביטון אברהם , ביטון אלי ואח' נ' מדינת ישראל – עיריית ראשון לציון (פורסם ב-ֽ 23/03/2015)