פסקי דין על בן (בן אליהו) דיין |

70328/04 עפ     06/02/2005




עפ 70328/04 בן (בן אליהו) דיין נ' מדינת ישראל





בן (בן אליהו) דיין

בעניין:
המערער ב-ע"פ 070328/04
המשיב ב-ע"פ 070329/04
דוד גולן

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
מדינת ישראל
- על-ידי פרקליטות מחוז ת"א (פלילי)

המשיבה ב-ע"פ 070328/04
המערערת ב-ע"פ 070329/04
גב' מיכל גל

ע"י ב"כ עו"ד
פסק-דין

השופטת ד' ברלינר
, סג"נ - אב"ד:

כללי
1. בתאריך 03/03/01, בשעה 01:30 או בסמוך לכך, נהג המערער ברכב פרטי ברחוב שיטרית בתל-אביב. יחד עמו ברכב היו 3 נוסעים נוספים, כולם אנשים צעירים, חבריו של המערער.

2. רחוב שיטרית הינו רחוב דו מסלולי ששני חלקיו מופרדים על-ידי אי תנועה בנוי. מימין לנתיב נסיעת הרכב יש מדרכה המורכבת מרצועת צמחיה ועפר ואחריה מדרכה מרוצפת.

3. הנסיעה המשותפת הסתיימה בתאונה קטל
נית. הרכב בו נהג המערער פגע באי התנועה שלשמאלו, אחר כך סטה לעבר המדרכה, עלה עליה, פגע עם צד שמאל של הרכב בעמוד חשמל שהוצב על המדרכה, ונעצר לאחר מכן כשחלקו על המדרכה.
אחד הנוסעים, משה בובליל, נפגע מהתאונה ומת במקום.
נוסע נוסף, אלי ברנס, נפצע, הועבר לבית-חולים ונפטר זמן קצר לאחר מכן.
הנוסע השלישי, אלון אביטן, והמערער, נפגעו פגיעת ראש. אביטן נזקק לתקופה ארוכה של שיקום.

4. בכתב אישום שהגישה המדינה, היא ייחסה את הנהיגה ברכב, לרבות בזמן התאונה, למערער.
המדינה טענה, כי המערער נהג במהירות מופרזת ביותר, בקלות דעת, תוך סיכון משתמשים אחרים בדרך, ובחוסר מיומנות ושליטה ברכב.

בגין כל אלה הואשם המערער בגרימת מוות ברשלנות תוך נהיגה ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וסעיפים 40 ו-64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה); וכן בנהיגה בקלות ראש שגרמה לתאונת דרכים לפי סעיפים 62(2) ו-36(3) לפקודה; ובנהיגה במהירות מופרזת לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

5. המערער התגונן בטענה כי אינו זוכר שנהג ברכב בשעת התאונה עצמה, אף כי אישר כי נהג ברכב בתחילת הערב שבו אירעה התאונה. לחלופין טען המערער כי התאונה נגרמה כתוצאה מנקר ברכב, ולפיכך נותקה אחריותו לתאונה.

6. בית-משפט קמא (כב' השופט נ' פראג, מבית-המשפט לתעבורה בתל-אביב) קבע בעניין זהות הנהג, כי המערער הוא שנהג ברכב בשעת התאונה.
כך נאמר בהכרעת הדין בעניין זה: "המסקנה היחידה והחד משמעית, הנובעת מסך כל הראיות שהובאו בפני
לעניין הנהיגה, הינה, שהנאשם הוא שנהג ברכב בעת התאונה".
7. אשר לטענה בדבר הנקר בגלגל, קבע בית-המשפט קמא כי זה לא ניתק את הקשר הסיבתי בין נהיגתו של המערער לבין קרות התאונה ותוצאותיה. לעניין זה הדגישה השופטת קמא את המהירות המופרזת שבה נהג המערער, את קצב איבוד האוויר האיטי מהגלגל, את עדות המערער כי לא הרגיש בכל תקלה ברכב עובר לתאונה, את העובדה כי איש ברכב לא חגר חגורת בטיחות, וכי בשעת התאונה הושמעה ברכב מוסיקה רועשת.
8. לאור קביעות אלה הורשע המערער בבית-המשפט קמא, ונגזרו עליו 15 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, וכן פסילת רישיון-נהיגה לתקופה של שמונה שנים.
על פסק הדין מונחים בפני
נו שני ערעורים: ערעורו של המערער על הרשעתו ועל חומרת העונש וערעור המדינה על קולת העונש.
ממצאי בית-משפט קמא
9. האם נהג המערער בשעת התאונה?
כאמור, בית-המשפט קמא קבע כי המערער הוא שנהג ברכב בשעת התאונה. הנדבך העיקרי עליו נשענה קביעתו מתבסס על דברים שאמר המערער בשתי הודעות שנגבו ממנו בעודו בבית-החולים.
בהודעה שמסר המערער לבוחן התנועה סימון טרטקובסקי כאשר הובא לחדר המיון סמוך לאחר התאונה, אמר: "אני נהגתי. אלון נדמה לי ישב לידי. אני לא זוכר מי ישב אחרי. אני לא זוכר איך קרתה התאונה. ברכב היו אלון אביטן, משה בובליל, אלי ברנס. לא זוכר, מי ישב במושב האחורי אחרי" (מוצג ת/44 בתיק ביהמ"ש קמא; להלן: ההודעה הראשונה).
בהודעה נוספת שמסר המערער שעות מעטות מאוחר יותר, בבוקר שלמחרת התאונה, לבוחן התנועה אייל שומרון, תיאר המערער את נסיבות התאונה במילים אלה: "...היום בשעה 02:00 לערך נהגתי ברכב פיאט 4641027. זה אוטו של אבא של אלון אבא של אלון נתן לי את האוטו כי לאלון אין רישיון נהיגה יצאנו לבילוי בדיסקוטק טיפה ב-d.n.a לא הצלחנו להיכנס למסיבה ובשעה 02:00 בערך החלטנו לכיוון הבית... אני נהגתי באוטו לצידי ישב אלון ומאחור ישבו משה ואלי אבל אני לא יודע בדיוק באיזה צד מאחור ישב מי אני לא חגרתי חגורת בטיחות לא יודע אם מישהו באוטו חגר חגורת בטיחות. לגבי התאונה אני לא זוכר שום דבר אני רק זוכר שאני נהגתי והיינו בדרך לבית..." (ת/45, להלן: ההודעה השנייה).
בתחתית ההודעה צויין כי המערער אינו מסוגל לחתום עליה, ומצורפת חתימת אביו.
(בשל תוכנן של ההודעות, שיש בהן הודאה בעובדה שהמערער נהג, הן תכוּנֵנה להלן: "ההודאות").
בנוסף, התבססה הכרעת הדין על הראיות והעדויות הבאות: הודעתו של אבי המערער, כשבועיים לאחר התאונה (ת/19), שבה סיפר האב כי בנו אמר לו, בהגיעו לבית-החולים, "אבא עשיתי תאונה"; דברי האב בהודעה מאוחרת יותר, כי בנו "עשה תאונה"; דו"ח רפואי מבית-החולים שבו נרשם כי המערער נהג ברכב בעת התאונה; העובדה כי רק למערער ניתנה הרשאה מבעל הרכב לנהוג ברכב, והוא היה היחיד שרשאי היה לנהוג על-פי החוק; העובדה המוסכמת כי המערער אכן נהג ברכב בערב התאונה; עדויות שלפיהן בעת היציאה מהמועדון לכיוון בתיהם של ארבעת החברים נהג המערער ברכב; ועדותו של המערער, לפיה לא היה נותן לאדם אחר לנהוג ברכב בלא רישיון או בניגוד לחוק.
10. קבילות ההודאות - משפט זוטא
אין מחלוקת כי המערער לא הוזהר בטרם גביית שתי ההודאות. בבית-המשפט קמא טען ב"כ המערער כי המערער היה פצוע, מבולבל והמום בעת גבייתן, וכי עובדה זו, ביחד עם היעדר האזהרה, פגעו ברצונו החופשי.
בלשון הודעת הערעור: הלכה היא "כי ניצול מצב רפואי והכרתי ירוד בעת גביית הודעה, מהווה עילה לפסלות הודיה" (עמ' 6 להודעת הערעור של המערער).
בעקבות טענה זו התקיים משפט זוטא, אשר בסופו קבע בית-משפט קמא כי ההודאות קבילות, מאחר וניתנו מרצונו החופשי של הנאשם, ולא הופעלו כנגדו אמצעים פסולים.
אלה קביעותיו העיקריות של בית-משפט קמא בנושא זה:
א. שני השוטרים שגבו את ההודאות נשוא המחלוקת, לא עסקו בחקירה ממש בעת גבייתן, אלא באיסוף מידע אודות התאונה, ולפיכך, לא חלה עליהם חובה להזהיר את המערער בעת איסוף המידע.
"העדים לא נקטו בשיטת תחקור. העדים עסקו באיסוף מידע על התאונה והמעורבים בה. העדים לא ידעו בעת גבית ההודעות את חשיבות ההודאה בנהיגה. הנאשם לא הודה בנהיגה במהירות מופרזת וברשלנות, שתוצאתה תאונת הדרכים וגם מותם של חבריו. הנאשם הודה בעצם הנהיגה, אשר לכאורה הינה תמימה לחלוטין". (עמ' 150 להכרעת הדין)
ב. אכן, טוב היו החוקרים עושים לו היו מזהירים את המערער. אולם, אין לחוסר האזהרה השלכה על רצונו של הנאשם למסור אותן:
"סיכומו של דבר, אני קובעת כי חבל שהנאשם לא הוזהר, ומן הראוי היה להזהירו טרם גביית הודאותיו, אלא שלא נעשה מעשה מכוון על מנת להטעות את הנאשם, ולגרום להפללתו". (עמ' 158 להכרעת הדין)
ג. הדו"חות והעדויות הרפואיות מצביעים על כך שהמערער היה בהכרה בעת גביית ההודאות.
ד. אופיין של ההודאות עצמן, בעיקר ההודעה השנייה, מעיד על צלילות, זיכרון פרטים, ובהירות הדעת.
לאור האמור, הגיעה השופטת קמא למסקנה, כי לא ננקטו אמצעים פסולים בגביית ההודאות, ולא נפגע רצונו החופשי של המערער במסירתן, ועל כן ההודאות קבילות, מכוח סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות).
הטענות בערעור
11. הסוגיה המרכזית שבה התמקד הערעור היא שאלת זהותו של הנהג, שבקשר אליה העלה הסניגור את הטענות הבאות:
א. שגה בית-משפט קמא כאשר קבע כי ההודאות קבילות.
ב. לחילופין, גם אם ההודאות קבילות, משקלן מועט ביותר לאור נסיבות גבייתן ומצבו הגופני והנפשי של המערער בעת מסירתן.
ג. אין ראיות ממשיות אחרות המצביעות על נהיגת המערער ברכב בשעת התאונה, ובהיעדרן חטא בית-המשפט קמא לעקרון שלפיו יורשע נאשם רק אם אשמתו הוכחה מעל לספק סביר.
ד. בית-משפט קמא התעלם מראיות המצביעות על כך שנוסע אחר נהג ברכב בשעת התאונה.
כמו-כן העלה ב"כ המערער טענות בנושאים נוספים:
א. אביו של המערער העיד נגדו בניגוד לסעיף 4 לפקודת הראיות;
ב. שלילת השפעתו של הנקר על קרות התאונה שגויה;
בעניין העונש טוען ב"כ המערער כי העונש שהוטל
על המערער חמור. בית-משפט קמא לא התחשב בהמלצת שירות המבחן, ובנסיבותיו האישיות הקשות של המערער, לרבות העובדה כי בתאונה נהרגו שניים מחבריו הטובים.
דיון
12. כדי לפשט את הדברים אני רואה להתחיל מן העובדות שאין עליהן מחלוקת, כדלקמן:
המערער הוא שהורשה לנהוג ברכב על-ידי בעליו, והוא שנהג ברכב בפועל.
הרכב היה שייך למשה אביטן, אביו של אלון אביטן (אחד הנוסעים). האב הסכים לתת את מפתחות הרכב רק כאשר הוברר לו כי המערער, שהוא בעל רשיון נהיגה, ינהג בו.
המערער קיבל את המפתחות ונהג. הוא עצמו מאשר את נהיגתו ברכב עד למועדון שבסמוך לו עצרו.
לפיכך, האפשרות היחידה לכך שנוסע אחר נהג ברכב בזמן התאונה, יכולה להתקיים רק אם סמוך לאחר היציאה מן המועדון עצר המערער את הרכב ומסיבה כלשהי העביר את המפתחות לאחר.
עדי ראיה ראו את המערער נוהג ברכב גם לאחר שיצאו מהמועדון, כאשר סדר הישיבה ברכב לא השתנה (ראה עדותו של עת/14, עמ' 49; עת/22, עמ' 82).
העובדה שהמערער נהג ברכב עד סמוך לזמן התאונה, ושהוא האדם היחיד שנהיגתו אינה מוטל
ת בספק מבין יושביו, יוצרת חזקה שבעובדה, המתבססת על היגיון הדברים, כי הוא היה הנהג גם בזמן התאונה.
אותה חזקה שבעובדה מעבירה לפחות את נטל
הראיה אל כתפי המערער להוכיח, כי דווקא האפשרות הבלתי סבירה, לפיה הוא עצר את הרכב ומסיבה עלומה היו חלופי נהגים - היא שהתקיימה במקרה זה.
על פני הדברים - המערער לא הרים את הנטל
, שכן מאומה לא הוכח על-ידו בנושא זה. אדרבא, הראיות שהוצגו מצביעות חד משמעית כי צדק בית-משפט קמא בקביעותיו בנושא זה.
13. קבילות ההודאות
א. המחלוקת בנושא זה היא סביב קבילותן של ההודאות שבהודעה הראשונה ובהודעה השניה (ת/44 ו-ת/45), שנגבו בבית-החולים בו שכב המערער.
עד שאני מגיעה לדיון לגופו של עניין, אני רואה לציין את ההתפתחות הדיונית הבאה: מלכתחילה, במהלך הדיון בפני
נו, חזר בו הסניגור מטיעוניו בהודעת הערעור הכתובה באשר לקבילות ההודאות.
מאוחר יותר, הגיש הסניגור (ללא רשות) תגובה בכתב לטיעוני המשיבה, ובה ביקש "לחזור בו מהסכמתו לחזור בו מטיעוניו באשר לקבילות ההודעות ת/44, ת/45" (ראה התגובה מיום 16/10/04).
"הזיגזוג" בעמדת הסניגור מצביע על כך שהוא ער לחולשת הטענות בנושא זה. עם זאת, נטל
השכנוע לעולם מוטל
על התביעה להוכיח כי הודאה היתה חופשית ומרצון.
יחד עם זאת, הסוגיה של קבילות הודאות, או צדה השני של המטבע - הגדרתם של אמצעים שפוסלים אותן - היא אחת הסוגיות שנחרשו חריש עמוק בפסיקה. אין לך היבט של סוגיה זו שלא נבדק ולא נקבעו בו הכללים הראויים.
ב. בענייננו מצביע המערער על שני מרכיבים, בטענו כי ההודאות פסולות: האחד - היעדר אזהרתו כי הוא חשוד בעבירה; והשני - מצבו הרפואי והנפשי בעת גביית ההודאות.
באשר לאזהרה: ההלכה הנוהגת היא כי אין לחקור חשוד אלא אם הוזהר תחילה כי הוא חשוד בביצוע עבירה, ונאמר לו כי אינו חייב לומר דבר וכל דבר שיאמר יירשם ועשוי לשמש ראיה נגדו (ראה י' קדמי, על הראיות, עמ' 79). הלכה זו מקורה בתקנות השופטים באנגליה שלא הפכו להיות דין מחייב במשפט הישראלי.
בית-המשפט פסק, בהזדמנויות רבות, כי אין בהיעדר אזהרה כשלעצמו כדי לפסול הודיה שנמסרה בחקירה, אם הוכח כי ההודיה ניתנה מרצון טוב וחופשי (ראה, בין היתר, ע"פ 240/84 חטיב נ' מדינת ישראל
, פ"ד לט(2), 29; וכן ע"פ 382/75 נחום חמיס נ' מדינת ישראל
, פ"ד ל(2) 729).
בעניין חמיס נדון מקרה שנסיבותיו היו דומות: נגבתה הודאה מנאשם בעת ששהה בחדר המיון ובלא שהוזהר כי הוא חשוד בביצוע עבירה. במקרה זה קבע בית-המשפט העליון, כי אף שחלה על החוקר חובה להזהיר את הנאשם, אין בהיעדר האזהרה כדי לפסול את הודאתו. כן נקבע, כי היעדר האזהרה, כמו גם "מצבו הפיזי הפגוע של המערער", נוגעים רק לשאלת המשקל (שם, עמ' 747-749).
נראה כי בשנים האחרונות חלה התפתחות מסוימת במגמת הפסיקה בסוגיה זו.
ב-ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל
, פ"ד נו(3), 529, הביעה כב' השופטת בייניש את הדעה, כי המגמה הפרשנית הנובעת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מחייבת בחינה מחודשת של האיזון בין זכויות נאשם לבין הצורך בהגנה על אינטרס הציבור. "בהתאם לכך, עשויות להיות נסיבות שבהן יהיה בהיעדר אזהרת חשוד כדי להביא לפסילת הודאה שמסר בחקירה, אולם אין לקבוע בעניין זה כלל פסילה גורף. אפיונם של המקרים בהם תיפסל הודאה מחמת היעדר אזהרה, מחייב דיון מקיף אשר ניתן להשאירו לימים יבואו" (עמ' 546).
מכל מקום, הכלל משכבר הימים, וללא קשר להתפתחויות בפסיקה כנ"ל, היה והינו כי החובה להזהיר את החשוד, קמה למִן הרגע שבו יש לחוקר סיבה לחשוד כי האדם הנחקר עבר עבירה.
בענייננו: כאשר בירר עת/2, הבוחן טרטקובסקי, את פרטי התאונה לראשונה, זמן קצר לאחר קרותה, לא היה בידיו כל מידע שהצביע על המערער כנהג ברכב. לא ניתן היה גם לחקור במועד זה איש על התאונה וגורמיה מלבד את המערער, ששניים מחבריו נהרגו והשלישי היה מחוסר הכרה.
חקירה זו, שבאה לביטוי בהודעה הראשונה, נמשכה דקות בודדות, והחוקר נאלץ להפסיקה בהוראת הרופאים, שהחלו לטפל במערער.
תמציתיות ההודעה והיעדר החתימה על גביה, מעידות על כך שהחקירה אכן הופסקה.
בהתחשב במכלול הנתונים: העובדה שלא היה עדיין חשוד פוטנציאלי; חוסר האפשרות לחקור אחרים, רצון אמיתי של החוקר לברר עובדות יסוד; והפסקת החקירה על-ידי הרופאים - אין מקום לפסול את ההודאה שבהודעה הראשונה (ת/44), או לכרסם במשקלה בשל העדר אזהרה.
ג. ההודעה השניה, ת/45, נגבתה במהלך חקירה שנמשכה כחצי שעה (ראה עדותו של החוקר אייל שומרון, להלן: שומרון, בעמ' 16 לפרוטוקול בית-משפט קמא), והיה סיפק בידי שומרון להזהיר את המערער כראוי. זאת ועוד, בשעה שבידי החוקר הראשון לא היה כל מידע הקושר את המערער לביצוע עבירה, בידי שומרון כבר היה, ככל הנראה, מידע כזה. שומרון העיד אומנם כי הוטל
עליו לחקור את המערער כאשר "לא היה החלטי מי הנהג ברכב" (שם), אולם, העובדות מצביעות על כך כי בשלב זה כבר היה מידע מסוים שקשר את המערער לנהיגה ברכב.
למרות זאת לא מצא שומרון לנכון להזהיר את המערער, לא בטרם החקירה, ואף לא במהלכה, כי הוא עלול להיות מואשם בפלילים, וליתר דיוק, בגרימת מוות ברשלנות.
למערער אף לא סופר בשלב זה כי חבריו נהרגו. לטענת שומרון, הוא כיבד את רצון הוריו של המערער שלא לספר לבנם על תוצאות התאונה, מחשש שהדבר יפגע בבריאותו בהתחשב במצבו. עוד טען שומרון, כי לא מקובל לחקור תחת אזהרה בעדות ראשונית (עמ' 17 לפרוטוקול בית-משפט קמא).
במאמר מוסגר יש לציין, כי מדו"ח חדר המיון (ת/6) עולה לכאורה כי המערער ידע בשעה שהגיע לחדר המיון כי אחד הנוסעים ברכב נהרג, ובית-משפט קמא קיבל כי אכן ידע זאת.
לשיטתי, הקביעה כי הדו"ח ת/6 מצביע על ידיעת המערער באשר למותו של אחד מחבריו - אינה נקייה מספקות (הנושא יובהר בהמשך), ועל כן, לצורך הדיון בשאלת קבילות ההודיה, אינני מתייחסת אליה.
ד. מקובל עלי כי היה מקום לאזהרת המערער, לפחות באשר להודעה השניה (ת/45).
בין חקירת עד לחקירת חשוד קיים הבדל, ואדם שנחקר - מן הראוי כי ידע באיזה סטטוס הוא מצוי. גם כאשר אין ודאות באשר לסטטוס, מן הראוי להבהיר לנחקר כי האפשרות שיהפוך לחשוד - קיימת.
משנוכח חוקר כי מי שהחל חקירתו כעד חושף בחקירתו נתונים שיתכן ויהפכו אותו לחשוד - עליו להפסיק החקירה, להזהיר את הנחקר ורק אז להמשיך בה (ראה לעניין זה ע"פ 533/82 זכאי נ' מדינת ישראל
, פ"ד לח(3) 57, עמ' 69). כנוהל שבשיגרה - הדבר אכן נעשה.
עדיין, כפי שהוזכר לעיל, אין בכך כדי לומר כי דברים שנאמרו ללא אזהרה אינם קבילים, השאלה היתה ועודנה, האם נפגע רצונו החופשי של הנחקר, ולעניין זה יש לבחון את כלל הנסיבות.
בענייננו הדיון בנושא זה הוא כמעט תיאורטי בהתחשב בכך שהמערער אמר גם לאנשים נוספים, ולא רק לחוקר, כי הוא נהג ברכב.
כך למשל, אמר המערער לאביו כי הוא נהג ברכב בזמן התאונה (סוגיית עדותו של האב תידון בהמשך).
אין מחלוקת כי המערער אמר לאביו את הדברים מרצונו החופשי. משכך, אין סיבה של ממש לפקפק ברצונו החופשי שעה שחזר על אותם דברים בפני
שומרון, במיוחד כך כשהאב נכח בעת מסירת ההודעה השניה.
אין גם סיבה שלא לקבל מסקנתה העובדתית של כב' השופטת קמא, לפיה העדר האזהרה לא נועד להטעות את המערער.
כל עוד אין מדובר בפעולה מכוונת מצד החוקר, שמטרתה להטעות את הנחקר - אין לפסול ההודיה (ראה לעניין זה ע"פ 161/77 זוהר נ' מדינת ישראל
, לב(1) 326).
ה. באשר למצבו הרפואי של המערער בעת גביית ההודיות:
בהתאם להלכת חמיס (שצוטטה לעיל), המצב הגופני או הנפשי של מוסר ההודאה הוא גורם נכבד בכל הקשור למשקלה הראייתי, בהבדל מקבילותה. מסיבה זו גם הודאות שנמסרו על-ידי חולי נפש או מסוממים קבילות (ראה י' קדמי, בספרו על הראיות, חלק ראשון, עמ' 89-91).
כדי שמצב רפואי של נחקר יביא לפסלות ההודיה צריך החוקר להיות מודע לכך כי הנחקר אינו מסוגל בשל מצבו למסור גירסה ולנצל עובדה זו.
במקרה הנוכחי: מעדותו של הרופא שטיפל במערער ומדו"ח חדר המיון, עולה כי המערער היה בהכרה מלאה בעת גביית ההודאות. כפי שצויין לעיל, אביו של המערער שהה עמו בעת גביית ההודעה השניה. הודעתו של האב נגבתה כשבועיים לאחר התאונה, ולא הועלתה בה כל טענה מצד האב בדבר מצבו הרפואי של המערער בעת גביית ההודאה. אדרבא, האב אישר את שנאמר בהודאת בנו ולא טען לכל פסול בנסיבות גבייתה.
סוף דבר בנושא זה: אין מקום להתערב בהחלטתו של בית-משפט קמא, לפיה ההודאות ת/44 ו-ת/45 קבילות.
14. משקל ההודאות
האמור לעיל בדבר נסיבות גבייתן של ההודאות, מצביע לכאורה על כך שאין סיבה שלא ליחס להן משקל מלא.
בנוסף לטיעונים שנדונו לעיל, הועלתה כהשערה גם הטענה כי גם אם הודה המערער בפני
החוקרים כי הוא נהג ברכב - יתכן שעשה זאת כדי להסיר אחריות מחבריו. אין מחלוקת כי לבד מהמערער, איש מהנוסעים ברכב לא היה רשאי לנהוג בו: למשה בובליל ז"ל ולאלון אביטן לא היה רשיון נהיגה, ואילו אלי ברנס ז"ל לא היה רשאי לנהוג בלא מלווה מבוגר. המערער, שהיה מודע לכך, הודה בנהיגה הגם שלא הוא נהג.
בית-משפט קמא דחה טענה זו בהתבסס על נימוקים שבהיגיון.
כפי שצוין לעיל קבע בית-משפט קמא כממצא עובדתי כי המערער ידע בהגיעו לחדר המיון שאחד הנוסעים ברכב נהרג. כיוון שכך, לא יתכן שהמערער הפליל את עצמו כדי להסיר אחריות מחבר - ביודעו כי מדובר בתאונה קטל
נית.
כשלעצמי, אינני משוכנעת כי ת/6 מצביע על ידיעתו של המערער באשר למותו של אחד מחבריו, ונראה לי כי יש ממש בטיעוני הסניגור בנקודה זו. אמנם בחלק שכותרתו "הגדרת הבעיה העיקרית (תלונות החולה/תולדות המחלה)" צוינה העובדה כי אחד הנוסעים מת. אין להסיק מכך כי נודע לרופא על מות אחד הנוסעים דווקא מפיו של המערער. הרופא יכול היה לדעת על מות אחד הנוסעים מפיהם של אנשי צוות האמבולנס שהביא את המערער ואת חבריו לחדר המיון.
המערער נמצא לאחר התאונה במרחק של כ-30 מטר מהרכב. המנוח, משה בובליל ז"ל - נהרג בתוך הרכב. הדעת נותנת, כי המערער, שהיה פצוע והלום מהתאונה, לא הבחין ממרחק של כ-30 מטר כי חברו נהרג בתוך הרכב. ההרוג השני, אלי ברנס ז"ל, נפטר מאוחר יותר בבית-החולים.
יחד עם זאת, את הטענה כי המערער נטל
על עצמו אחריות כדי למלט את חבריו יש לדחות מטעם אחר. מדובר בגירסה עובדתית שצריכה להיטען בצורה ברורה ומפורשת על-ידי המערער מעל דוכן העדים ואין די בהעלאת השערה על-ידי סניגורו.
לעניין זה, לא ניתן להסתתר מאחורי מצבו הנפשי או הפיזי של המערער בעת מסירת ההודאות. מדובר בפעולה מודעת, רצונית, פרי בחירה עצמאית של המערער, שעל כן עליו לומר את הדברים ולהיחקר עליהם. משלא נעשה הדבר - אין ממש בטענה.
15. די בתשתית הראייתית שפורטה עד כה כדי להביא למסקנה כי נהיגתו של המערער הוכחה מעבר לספק סביר.
כיוון שההודאות קבילות, הרי כל שנדרש הוא דבר מה נוסף.
העובדה שהמערער נהג ברכב לאורך כל הערב ואביו של אלון הסכים לתת את מפתחות הרכב רק על בסיס הידיעה כי המערער ינהג - מספקת את ה"דבר מה" הנחוץ, ויותר מכך, להודאות.
ניתן להפוך את המבנה הראייתי ולראות בנהיגת המערער ברכב במהלך כל הערב - את הראיה המרכזית, כאשר ההודאות משלימות אותה ומבהירות כי המערער לא הרים את הנטל
הטקטי שהועבר אליו.
בתור ראיה משלימה - ההודאות אינן טעונות דבר מה נוסף.
כך או כך - המעגל למעשה נסגר.
16. בפועל קיימות ראיות נוספות שיוצרות מסלול ראייתי נפרד העומד על רגליו באופן עצמאי.
אחת מהראיות האלה, היא הודעתו של אבי המערער, אליהו דיין. האב מסר הודעה ביום 19/03/01 (ת/19), בה אמר: "ניגשתי אליו (אל המערער - ד.ב.). ראיתי שהוא פצוע. אני דיברתי איתו. בן אמר לי אבא, אבא עשיתי תאונה. אלו בערך מילים מדוייקות שלו. לאחר מכן הגיע שוטר לבית-חולים וחקר את הבן. הוא שאל את בן מי נהג באוטו את סדר הישיבה ברכב. שוטר שאל את בן האם הוא נהג ברכב ובן ענה לו שכן נהג. שוטר שאל את בן את הסדר של ישיבת נוסעים ברכב".
בהודעה מאוחרת יותר (ת/20), מיום 06/06/01, נדונה התייעצותם של המערער ואביו עם שוטר בשם עמי. האב נשאל מה סיפר לאותו שוטר, וענה: "סיפרתי לו על התאונה. סיפרתי לו שבן עשה תאונה קטל
נית".
בעדותו בפני
בית-משפט קמא חזר בו האב מההודעה ת/19, וטען כי כלל לא שמע את החקירה שתועדה בת/45, חרף חתימתו על ההודאה. עוד אמר כי יתכן שבנו אמר לו "נפגענו בתאונה" או "עשינו תאונה" (ראה עדות האב בעמ' 52 לפרוטוקול הדיון בבית-משפט קמא).
בית-משפט קמא העדיף את האמור בהודעות ת/19 ות/20 על פני עדותו של האב בבית-המשפט. אליבא דכב' השופטת קמא, עדותו של האב בבית-המשפט היתה "עויינת ומתחמקת", ועל כן יש להעדיף את האמור בהודעתו.
עוד קבע בית-משפט קמא, כי הפרשנות היחידה לביטוי "עשיתי תאונה" היא כי המערער הוא שנהג ברכב בשעת התאונה. המשמעות המילולית של הדברים הינה חד-משמעית ומהווה הודאה בנהיגת הרכב בזמן התאונה בפני
האב.
שתי מסקנותיו של בית-משפט קמא מקובלות עלי:
בית-משפט קמא ראה ושמע את האב ורשאי היה להתרשם כי מדובר בעדות עוינת ומתחמקת.
עיון בת/19 ובת/20 מצביע על העדר כל חשש באשר להבנתו של האב את מהות החקירה ואת החשיבות בדיוק בדברים.
באשר לביטוי "עשיתי תאונה", מדובר בביטוי שכיח, שמשמעותו המקובלת אינה יכולה להתפרש לשתי פנים. אין היגיון בטענה שהמערער התנסח כפי שהתנסח, לולא התכוון לכך שהוא באופן אישי אחראי לתאונה. לא ניתן להסביר את השימוש שעשה המערער בגוף ראשון, לשון יחיד, זולת אם אכן נהג בשעת התאונה (השווה: ע"פ 5225/03 חבאס נ' מדינת ישראל
, פד"י נח(2) 25, עמ' 28).
חזרתו של האב על אותו ביטוי כשלושה חודשים מאוחר יותר בהודעה ת/20, כאשר אמר כי "בן עשה תאונה", מלמדת על כך שביטוי זה נחקק בזיכרונו - על משמעותו ההגיונית היחידה. האב אף לא העלה כל סברה אחרת באשר למשמעות המילולית של אמרת בנו עד לדיון בפני
בית-המשפט קמא.
אין ספק כי ההודאה בנהיגה בפני
האב, היא ראיה עצמאית המסבכת את המערער בביצוע העבירה. הנהיגה לאורך הערב, כפי שהוסבר לעיל, יכולה לשמש דבר מה נוסף גם להודאה זו, והרי לך מסלול נוסף.
17. כדי להשלים את התמונה בנושא עדות האב אתייחס להלן לטענה כי עדות האב אינה קבילה בהיותה נוגדת את סעיף 4 לפקודת הראיות.
לעניין סעיף 5(1) הקובע כי הסייגים שבסעיפים 3 ו-4 לא יחולו במשפט פלילי, בשל אחד מאלה: חבלת גוף או אלימות או איום באחד מאלה - מעלה ב"כ המערער שתי טענות:
האחת, כי החריג הקבוע בסעיף 5(1) לפקודת הראיות אינו חל כשמדובר בעבירת רשלנות; והשניה, כי החריגים הקבועים בסעיף 5 לפקודה אינם חלים על מתן עדות במסגרת משפט זוטא.
אין ממש בטענות אלה.
באשר לטענה הראשונה, נקבע זה מכבר בפסיקה, כי עבירה של גרם מוות ברשלנות היא עבירה הנכנסת לקטגוריה של חבלת גוף או אלימות.
כפי שמציין י' קדמי, בספרו על הראיות, חלק ראשון, 2004, עמ' 398, המבחן להיותה של עבירת חבלה או אלימות, הוא תוצאתי: כל עבירה שתוצאתה פגיעה בגוף, גם אם אין מדובר בחבלה מכוונת אלא בחבלה שנגרמה ברשלנות, עולה בגדר החריג הקבוע בסעיף 5(1) הנ"ל.
מסקנה זו עולה בקנה אחד עם פרשנות בית-המשפט העליון למושג "אלימות" בהקשר ראייתי.
כך, קבע כב' השופט זוסמן ב-ע"פ 64/55 היועץ המשפטי נ' שמואל וולפוביץ, פ"ד ט(2), עמ' 785, בעניין אמרה של קורבן אלימות, כי גם מעשה רשלנות הינו בגדר "אלימות", מאחר שתוצאתו היא פגיעה פיסית בקורבן: "יש למדוד את כשרות ההודעה לפי קנה מידה אובייקטיבי בלבד, היינו, לפי מצבו של הקרבן אשר מסר את ההודעה. מבחינתו אין נפקא מינה בכך אם המעשה נגרם על-ידי מישהו במזיד או ברשלנות. די בכך שהקרבן נפגע כתוצאה מכוח שהופעל כלפי גופו". (עמ' 786, ההדגשה במקור - ד'ב')
באשר לטענה השניה: דיני הראיות וכללי הדיון חלים במשפט זוטא כשם שהם חלים על יתר חלקי ההליך הפלילי (ראה ספרו של השופט י' קדמי לעיל, עמ' 105).
ראיות נוספות
18. בדו"ח הרפואי שכתב הרופא שטיפל במערער בהגיעו לחדר המיון, ת/6, נכתב: "נפגע בת.ד. כנהג".
לא היה לרופא כל ממצא אחר שעשוי היה, בשלב זה, להצביע דווקא על המערער כנהג (בניגוד למה שנאמר לעיל באשר לדיווח על מות אחד הנוסעים). יודגש כי המערער, כמו שניים מחבריו, נמצא מחוץ לרכב בשעת התאונה. לצוות מד"א לא היתה כל אינדיקציה להעריך כי דווקא המערער הוא שנהג ברכב. לפיכך, הכתוב ב-ת/6 - מפיו של המערער נכתב. זוהי הודאה נוספת שמסר המערער בפני
גורם אובייקטיבי.
19. כפי שצויין, המערער הוא היחיד שקיבל הרשאה לנהוג ברכב מבעל הרכב, משה אביטן, והיחיד שהיה רשאי לנהוג ברכב על-פי החוק. המערער עצמו העיד בבית-משפט קמא כי אין זה סביר שהיה נותן לאדם בלא רישיון לנהוג ברכב (ראה עדותו בעמ' 104 לפרוטוקול). "סולם הערכים" של המערער, כפי שהוא מצהיר עליו, מהווה אף הוא ראשית הודאה.
20. בזירת התאונה לא שלל המערער את נהיגתו. חלק מהעדים ציינו כי גם להם הוא סיפר שנהג ברכב בעת התאונה (ראה עדויותיהם של ברק פוטולצקי בעמ' 33 לפרוטוקול; ויוסי סמדג'ה בעמ' 4 לפרוטוקול). בית-משפט קמא נתן לעדויות אלה משקל מועט ביותר וקבע כי כשלעצמן לא ניתן להשתית עליהן ממצא, משום שבעת אמירת הדברים לעדים היה המערער מבולבל. עם זאת, בשילובן עם יתר הראיות ניתן לתת גם לעדויות אלה משקל מה, ולו בכך שלא סתרו את יתר הממצאים שעל פיהם נהג המערער ברכב בשעת התאונה.
21. ראיות המצביעות על נהג אחר
המערער טען כי בית-משפט קמא התעלם מראיות שהצביעו על אדם אחר כנהג ברכב בשעת התאונה.
אין ממש בטענה.
הראיות המרכזיות עליהן הצביעה ההגנה בהקשר זה:
א. בערב התאונה הביא אלי ברנס ז"ל גזיר עיתון למועדון, שבו דווח על קיצור תקופת הליווי לנהגים חדשים (במשתמע - אלי ברנס ז"ל טען כי הקיצור מאפשר לו לנהוג, ושמא מאוחר יותר אכן נהג). בדין קבע בית-משפט קמא כי מדובר בגירסה כבושה, שלא לדבר על כך שההגנה אף לא ניסתה להוכיח בבית-משפט קמא כי קיצור תקופת הליווי היה מאפשר לאלי ברנס ז"ל לנהוג כבר בערב התאונה.
ב. דמו של אלי ברנס ז"ל נמצא על גבי כרית האוויר של הנהג. גם לעניין זה מקובלת עלי מסקנת בית-משפט קמא, כי אין בנתון זה כדי ליצור ספק כלשהו בדבר זהותו של המערער כנהג.
יפים לעניין זה הדברים המצוטטים ב-ע"פ 5302/03 מדינת ישראל
נ' טל
יצחק (דינים עליון, כרך סח, 757), מפיו של קצין בוחנים במשטרה, כדלקמן: "אתה היית פעם בזירת תאונת דרכים? ראית תפזורת דם ורקמות? זה כמו בית מטבחיים. רקמות ודם מתפזר לכל הכיוונים וניתן למצוא דם ורקמות בכל מקום, גם במרחק של קילומטר. דם שמתפזר בזירת התאונה יכול להתפזר לכל עבר וזה לא מצביע על שום דבר".
בית-המשפט העליון ציין כי נותן העדות הוא אדם שמכוח תפקידו עד לתאונות דרכים רבות, וקבע על פי עדות זו, כי לא ניתן לייחס משקל ממשי להימצאו של דם במקום מסוים ברכב לאחר תאונת דרכים קשה.
קביעתו של בית-המשפט העליון - נכונה וישימה גם לענייננו.
22. טענות נוספות
הנקר בגלגל וניתוק הקשר הסיבתי
בהודעת הערעור טען המערער, כי שגה בית-משפט קמא כאשר התעלם מהשפעת הנקר בגלגל על קרות התאונה (עמ' 16-17 להודעת הערעור). בתשובתו לסיכומי המשיבה לא חזר המערער על טענותיו בעניין זה, למען הסר ספק אתייחס אליהן בקצרה.
גם בנושא זה אין להתערב בממצאים שנקבעו בבית-משפט קמא. חוות הדעת של ד"ר איתמר שרון (להלן: שרון), ת/25, קובעת כי קצב איבוד האוויר בגלגל היה איטי ביותר, ולא התרחש כל אירוע פתאומי עובר לתאונה. מסקנה זו נתמכה, מלבד בחוות דעתו של שרון, גם בדברי המערער עצמו בעדותו בבית-המשפט ובהודעתו בבית-החולים. המערער לא טען, למשל, כי הרגיש במשיכת הרכב ימינה, כפי שניתן היה לצפות אם אמנם מדובר בנקר שגרם לרכב לסטות מנתיב מסלולו.
נהפוך הוא: הן בהודאתו בבית-החולים (ת/45) והן בעדותו בבית-משפט קמא, טען המערער כי לא חש בכל בעיה בתפעול הרכב עובר לתאונה (ראה ת/45 ועדותו של המערער בעמ' 101 לפרוטוקול בית-משפט קמא).
מעבר לכך, נקר בצמיג אינו יכול להצדיק אובדן שליטה ברכב. נהג זהיר ומיומן ישלוט ברכבו גם בעת פיצוץ או נקר בצמיג. עליו להיות עירני,לאחוז בהגנה כדרוש, ולהתגבר על תקלה כזאת שאינה בלתי צפויה. בית-משפט קמא ציטט לעניין זה את פסק דינו של בית-המשפט העליון ב-ע"פ 84/85 דני ליכטנשטיין נ' מדינת ישראל
, פ"ד מ(3) 141, שם נקבע, במקרה דומה: "נהג הנוהג בכביש, אפילו בתנאים האופטימליים שתוארו, עשוי להיתקל באירועים שונים, שאף כי אין לומר שחובה עליו לצפות איזה מהם באופן ספציפי, הרי הם מהווים חלק מהסיכונים הרגילים והנורמאליים הכרוכים בנהיגה בדרכים. כך, למשל, הימצאות כתם שמן בכביש או שברי זכוכית או בעל חי החוצה את הכביש באופן פתאומי או תקר בצמיג או אירועים אחרים כיוצא באלה, שניסיון החיים מלמד, שהם תופעה מוכרת בכביש. נהג סביר אינו יכול, ואיננו חייב, לכן, לצפות, שבמקום מסוים בכביש יקרה אירוע ספציפי זה או אחר כגון אלה. אך הוא חייב להביא בחשבון את האפשרות, שאירוע מסוג זה עלול לקרות לו במהלך הנסיעה. ככל שהוא נוהג במהירות רבה יותר, כך יקשה עליו לשלוט במכוניתו, אם ייתקל באיזה מסיכוני דרך אלה. כשהוא נוהג במהירות כה גבוהה, כפי שייחסתי למערער, הוא יוצר סכנה שהוא יכול וחייב לצפותה מראש, שבקרות אירוע מעין זה הוא עלול לאבד את השליטה בהגה, וכי המכונית תסטה ממסלולה ותתהפך ונוסעיה ייפגעו, ויתכן ואף שייהרגו". (עמ' 154)
הדברים אינם טעונים פרשנות, והם אכן יפים גם בענייננו.
הוכח כי עובר לתאונה נסע המערער במהירות של 104 קמ"ש לפחות (ראה דברי עת/24 ב-עמ' 89 לפרוטוקול). בעוד המהירות החוקית המירבית במקום היתה 60 קמ"ש. שרון העריך, כי אם הנהג היה נוהג במהירות החוקית - היה מצליח לשלוט ברכב, והתאונה היתה נמנעת.
קביעה זו מצטרפת לדברים האמורים בעניין ליכטנשטיין, שהובאו לעיל.
סוף דבר:
אציע לחבריי לדחות את הערעור באשר להרשעה.
21. הערעור על גזר הדין
המערער טען כי בית-משפט קמא החמיר עמו יתר על המידה. מנגד טענה המשיבה, כי העונש שנגזר על המערער מקל במידה קיצונית ואינו משקף את רשלנותו, כפי שנקבעה בהכרעת הדין.
ענישה ככלל היא החלק הקשה במלאכת השיפוט, ובפרט בעבירות מסוג זה - המתאפיינות בכך שמבצעיהן הם אנשים נורמטיביים, שחטאו ברשלנות רגעית.
לעולם ניתן להצביע על נימוקים כבדי משקל לכאן או לכאן, ולעולם לא ניתן לכמת חיי אדם לכלל מספר מדויק של חודשי (או שנות) מאסר או שנות שלילת רישיון נהיגה וכו'.
בסופו של יום אציע לחבריי שלא להתערב בעונש שהטיל בית-משפט קמא.
בית-משפט קמא שיקלל את הגורמים הרלוונטיים והתייחס לנסיבותיו האישיות של המערער, כפי שהן עולות מתסקיר שירות המבחן, לצד חומרת העבירה והתרשמותו מתגובתו של המערער לאסון שגרם.
העונש הוא מידתי, גם אם הוא נוטה לכף הקולא שעל כן אציע כאמור לעיל.
סוף דבר:
אם תישמע דעתי - ידחו הערעורים כולם.
ד' ברלינר
, שופטת - סג"נ
אב"ד

השופט א' טל
:
אני מצרף דעתי לחוות-דעתה המנומקת של כב' האב"ד, השופטת ד' ברלינר
, סג"נ.

א' טל
, שופט

השופטת י' שיצר
:
אני מסכימה.
י' שיצר
, שופטת

לפיכך הוחלט כאמור בחוות דעתה של כב' השופטת ברלינר
, לדחות הן את ערעורו של דיין והן את ערעורה של המדינה, ולהותיר את פסק הדין של הערכאה דלמטה על כנו ללא שינוי .
ניתן היום, כ"ז בשבט תשס"ה (06 בפברואר 2005), במעמד הצדדים.

י' שיצר
, שופטת

א' טל
, שופט

ד' ברלינר
, שופטת - סג"נ
אב"ד
קלדנית: א' סודאי
1
בתי המשפט
ע"פ 070328/04
ע"פ 070329/04
בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו
בשבתו כבית-המשפט לערעורים פליליים
כב' השופטת ד' ברלינר
, סג"נ - אב"ד
כב' השופט א' טל

כב' השופטת י' שיצר

בפני
:









עפ בית משפט מחוזי 70328/04 בן (בן אליהו) דיין נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 06/02/2005)