פסקי דין על ישראל שירן | פסקי דין על יעל (יולי) תמיר | פסקי דין על |

35914-02/14 א     29/03/2015




א 35914-02/14 ישראל שירן נ' יעל (יולי) תמיר,




לפני
כבוד השופטת תמר בר-אשר צבן
התובע
ישראל שירן
נגד

הנתבעת
יעל (יולי) תמיר
בא-כוח התובע: עו"ד משה בר

באי-כוח הנתבעת: עו"ד גלעד שר, עו"ד עדי ברינה
פסק דין
מתוקן

בהתאם להחלטות מיום 25.8.2015 ומהיום (3.9.2015), הטעות שנפלה בפסק הדין מיום 29.3.2015 בשמו של מגיש תכנית הרדיו נושא התביעה, המופיע בפסקה 2 בפסק הדין, תתוקן כך שיהיה כתוב "... בתכנית הרדיו 'מצד שני', בהנחייתם של יועז הנדל וספי עובדיה ...". פרט לכך, אין כל שינוי בגוף פסק הדין.

בהתאם לאמור, להלן מובא פסק הדין המתוקן:
בהסכמת בעלי הדין, פסק הדין ניתן על דרך הפשרה בהתאם לסמכות בית המשפט לפסוק כך לפי סעיף 79א בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

רקע ופירוט ההסדר הדיוני

2. עניינה של התביעה הוא טענת התובע כי דברים שאמרה הנתבעת במהלך ריאיון קצר עמה בתכנית הרדיו "מצד שני", בהנחייתם של יועז הנדל וספי עובדיה, ששודרה בגלי צה"ל ביום 23.1.2014 (להלן –תכנית הרדיו, ספי, יועז ומנחי התוכנית, לפי העניין), כללו דברים העולים לכדי פרסום לשון הרע על התובע, כמשמעותם בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.

3. בדיון שהתקיים ביום 26.3.2015 הסכימו בעלי הדין להסדר דיוני שנוסח כלהלן (להלן – הדיון וההסדר הדיוני, לפי העניין):

"בהמלצת בית המשפט ולאור הערותיו, הגענו להסכמה כי מבלי שצד מודה בטענות הצד שכנגד, יינתן פסק-דין על דרך הפשרה בהתאם לסמכות בית המשפט לפסוק כך לפי סעיף 79א בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, וזאת לאחר שבית המשפט הבהיר שבכל מקרה, הסכום שייפסק, אם ייפסק, יהיה סכום נמוך וכי במסגרתו יישקל גם נושא [החיוב] בהוצאות.

מוסכם כי כל אחד מהצדדים רשאי לטעון בקצרה".

לשלמות הדברים נבקש להעיר שתי הערות בעניין ההסדר הדיוני:

האחת, לשאלת באי-כוח בעלי הדין הובהר שפסק הדין לא יהיה מנומק, אך יכלול את תמצית השיקולים שהובילו אל המסקנה הסופית (הערות אלו לא מופיעות בפרוטוקול). בסופו של דבר, לנוכח הפירוט הרב בטענות באי-כוח בעלי הדין, שחרגו מטיעון קצר, ראיתי לנכון להרחיב מעט ברקע ובנימוקים שהובילו לתוצאת פסק הדין.

השנייה, ההסדר הדיוני האמור החליף הסדר דיוני קודם שנקבע בקדם המשפט מיום 7.12.2014, שהתקיים לאחר שכבר הוגשו תצהירי בעלי הדין וראיותיהם בכל הנושאים השנויים במחלוקת, למעט בנושא היקף הנזק. על-פי ההסדר הדיוני הקודם, הוסכם שתחילה יוגשו סיכומי בעלי הדין בכתב בעניין כל הנושאים השנויים במחלוקת, למעט בעניין טענת ההגנה בדבר אמת בפרסום ולמעט בעניין היקף הנזק. עוד הוסכם, שאם ייקבע שהפרסום מהווה לשון הרע וכי לנתבעת לא עומדת אף לא אחת מההגנות שלהן טענה, כי אז ייקבעו מועדים להשלמת תצהירי הצדדים בשאלת הנזק בלבד. כן אושרו הסכמות נוספות כמפורט בפרוטוקול. סיכומי בעלי הדין בהתאם להסדר זה, כבר הוגשו (מטעם התובע ביום 6.1.2015, מטעם הנתבעת ביום 8.2.2015 והתובע השיב ביום 17.2.2015). בהתאם להחלטה מיום 1.3.2015, התקיים קדם משפט נוסף ביום 26.3.2015 שבו הוסכם על ההסדר הדיוני המחליף את הראשון ושעל-פיו ניתן פסק-דין זה.

4. נקדים ונאמר, כי כאמור, בהתאם להסדר הדיוני, אין בהסכמה לסיום התביעה על-פיו כדי להוות הסכמה של מי מבעלי הדין לטענות בעל הדין שכנגד. מכיוון שכך, גם הובהר כי פסק הדין לא יידרש לשאלה אם היה בדברי הנתבעת משום לשון הרע כנטען בכתב התביעה. תכלית הקביעה הסופית היא אפוא, להביא לסיום התביעה בדרך של פשרה, בעוד שהובהר כאמור, "כי בכל מקרה, הסכום שייפסק, אם ייפסק, יהיה סכום נמוך" שישקלל גם את הוצאות המשפט שהוציאו בעלי הדין לנוכח טענותיהם גם בעניין זה.

5. כפי שנאמר בדיון, האזנתי מספר פעמים להקלטה של החלק הרלוונטי בתכנית במלואו (חלק זה יכונה להלן גם – השידור) (יוער, כי ההקלטה שהגיש התובע, כללה רק את החלק הזה מתוך כל התכנית (השידור), הכוללת גם את חלק השידור שלא נכלל בתמליל שהגיש). גם שבתי והאזנתי להקלטת השידור בטרם מתן פסק הדין. כפי שהערתי בדיון, נראה שיש רלוונטיות רבה גם לחלק השידור שלא תומלל, הכולל את דברי מנחי התכנית לאחר הריאיון עם הנתבעת.

השידור (והתייחסות לדברים שנטען כי הם מהווים לשון הרע)

6. משך השידור כתשע דקות וחצי, שמתוכן רואיינה הנתבעת במשך כחמש דקות וחצי (החל מהדקה ה-02:30 לערך ועד הדקה ה-07:53). השידור נפתח בכך שספי אמר למאזינים שהנושא שבו יעסקו יהיה "בענייני החינוך והסיפור של אדם ורטה שהופיע בפני
הכיתה שלו וכנראה שבאופן די עקבי הביע עמדות מצד שמאל". מנחי התכנית לא סיפרו למאזינים מה אמר אותו ורטה (יוער, כי כפי שהעיר בא-כוחה של הנתבעת, שמו הוא וֶרֶטֶה (verete), ולא וֵרְטָה, כי שהגו את שמו מנחי התכנית), או מה היו דעותיו, אך בין השניים התפתח דיון, או שמא ויכוח, שעניינו בשאלה, אם מורה רשאי להשמיע בכתה לתלמידיו את עמדותיו הפוליטיות. גם אם במהלך דיון זה נרמז בעקיפין נושא זה או אחר שאליו, ככל הנראה, התייחס אותו ורטה, כאמור, מנחי התכנית לא שיתפו את המאזינים בתוכן דבריו. הרושם שעלה מדבריהם היה אפוא, שהם בחרו לעסוק בהיבט העקרוני של שאלת הלגיטימיות של מורים להביע דעות פוליטיות קיצוניות בבתי הספר ולא לעסוק בתוכן דבריו של ורטה. בכל מקרה, המאזין לא יכול היה לדעת מה בדיוק אמר ורטה.

לאחר הדיון המתואר, צרפו מנחי התכנית לשידור את הנתבעת, שרת החינוך בעבר, פרופ' יעל (יולי) תמיר
, אשר התבקשה להתייחס אל נושא הדיון. הנתבעת הבהירה כי לא תתייחס לעניינו של ורטה, אלא רק אל העניין העקרוני. שכן, גם היא – כמו המאזינים – לא ידעה מה הוא אמר ("אני לא רוצה להתייחס לגופו של עניין, כי אני לא יודעת מה אמר המורה ומה, אני מדברת על העניין העקרוני"). תמצית העמדה עקרונית שהביעה הנתבעת הייתה, שחברה דמוקרטית שהיא ציונית צריכה לאפשר השמעת ביקורת וצריכה לאפשר השמעת מגוון דעות גם בבתי הספר, אפילו אינן מקובלות ואף מרגיזות, וזאת כדי לאפשר ויכוח ענייני.

בשלב מסוים יועז קטע את הנתבעת וביקש שתסביר מה ההבדל בין עניינו של ורטה לבין עניינו של התובע, שהיה מורה שהביע עמדות בשנת 2000. אולם כשם שבעניינו של ורטה לא סופר למאזינים מה אמר, כך גם בעניינו של התובע לא סופר למאזינים מה בדיוק אמר, או כתב, ובאיזה הקשר, אלא רק באופן כללי וחלקי מאד. כך בין השאר, אמר יועז: "אני רוצה להחזיר אותך אחורה לשנת אלפיים, מנהל חינוכי באחד מבתי הספר, אדם דתי בשם ישראל שירן
, בשנת אלפיים, חודש לפני יום האזכרה לרבין הוא הוציא איזה מזכר שבו הוא אומר, תפרידו בין מורשת רבין לבין הרצח של האיש. אני מתנגד למורשת רבין, הסכמי אוסלו וכולי, ואני חושב שזה מה שצריך לעבור בבתי הספר. ואת אחת מהדוחפות המרכזיות, עומדת במרכז הפרשה, חושפת את העניין ומבקשת שיפטרו אותו. מה ההבדל בין חופש הביטוי שדיברת עליו עכשיו שהוא כל כך חשוב, ואני נוטה להסכים איתך, לבין חופש הביטוי אז, של אדם שמגיע מהימין ואומר אל תלמדו את מורשת רבין? ואני חייב להוסיף, שאותו מורה הושעה להרבה זמן וגם זכה לפיצוי ממשרד החינוך אחרי תהליך משפטי ארוך, של כשלוש מאות אלף שקלים. מה? איך את מסבירה את זה?".

7. כאמור, יועז לא סיפק למאזינים מידע על תוכן המסמך שכתב התובע בשנת 2000 (כארבע-עשרה שנה לפני השידור), לא סיפר באיזה מסגרת נכתבו הדברים או כל דבר אחר על אודותיו של המסמך. מבלי להידרש לשאלה אם המידע שהביא יועז לידיעת המאזינים היה מדויק, מידע זה כלל אפוא, רק את העובדות הבאות: בשנת 2000 פרסם התובע, איש חינוך, "איזה מזכר" שבו ביקש להפריד בין מורשת רבין, שלה התנגד, לבין רצח רבין; הנתבעת, עמדה במרכז הפרשה והייתה "אחת מהדוחפות המרכזיות ... ומבקשת שיפטרו אותו"; התובע אמנם הושעה לתקופה ארוכה ובסופו של דבר, לאחר ניהול הליך משפטי ארוך זכה בפיצוי מהמדינה בסכום של כ-300,000 ₪.

כך נמצא, שעוד בטרם שמעו המאזינים את תשובת הנתבעת, יועז הבהיר להם כי לכאורה, לא הייתה הצדקה ליוזמת הנתבעת להביא להשעיית התובע, אשר זכה לפיצוי כספי. במילים אחרות, המסר שהעביר יועז למאזינים היה, כי עמדת הנתבעת נמצאה לא מוצדקת. כבר מכך ברור היה למאזינים, כי כל דבר שתאמר הנתבעת, ישקף את עמדתה שלה. הנתבעת ענתה כי "... ההבדל הוא בגבול הדק שבין ביקורת להסתה" ודבריה נקטעו. היא ביקשה להסביר את הדברים והוסיפה בניסוח זהיר, כי "... הדברים שאמר אז אותו מורה גבלו באותה אווירה של הסתה שעברה את הקו בין ביקורת דמוקרטית למשהו שנקרא, אתה מכיר אולי את המושג, סכנה ברורה ומיידית. חופש הביטוי נעצר שם ...".

למאזין היה ברור אפוא, כי לדעת הנתבעת, הדברים שאמר התובע בשנת 2000 היו בגדר דברים אשר "גבלו באותה אווירה של הסתה". הנתבעת לא אמרה שדובר בהסתה (דברים שהחלה לומר, אך נקטעה), אלא כי דובר בדברים ש"גבלו" בדברים העולים לכדי "אווירה של הסתה". לא ניתן לנתק את המשפט הראשון מהמשכו.

בתגובה לכך שאל ספי את הנתבעת, מה היה בדברי התובע "שהיוו סכנה ברורה ומיידית" ואילו יועז שאל, אם לומר "שמורשת רבין זה לא משהו שהוא קונצנזוס זה סכנה". הנתבעת השיבה לספי והתייחסה לדברים שכתב בשעתו התובע, שהיו "לחזור על דברים שגרמו אז לאדם מקרב החברה הישראלית, לקחת נשק ולירות ברבין ...". המאזין לא יודע מה כתב התובע, אך הוא מבין שככל הנראה, הדברים שכתב היו, לדעת הנתבעת, דברים מהסוג של "האווירה" שהובילה לרצח רבין. בהמשך דבריה, חזרה הנתבעת אל הדיון העקרוני שבו ביקשה להבהיר מה לדעתה, ההבדל בין דבריו של ורטה לבין הדברים שאמר בשעתו התובע. כל זאת בעוד שכאמור, המאזינים לא יכולים היו לדעת מה אמר, או מה בדיוק אמר, כל אחד מהשניים.

לעומת הדברים שאמרה הנתבעת בהיבט העקרוני, דחקו מנחי התכנית בנתבעת להתייחס דווקא אל עניינו התובע, בעוד יועז חוזר ומדגיש לנתבעת, כי עמדתה לא התקבלה, שכן "... גם בבית המשפט הוא זכה לפיצויים ממערכת החינוך, זה לא רק אני. אני, בית המשפט מקובל עליי".

בתחילה, הנתבעת לא נגררה אל המקרה של התובע, אלא חזרה והדגישה שהיא מתייחסת אל ההיבט העקרוני וניכר היה שאמירותיה הן בהיבט העקרוני. הנתבעת אף הדגישה את הדברים באומרה ליועז, "אני מדברת איתך עכשיו באופן העקרוני". אולם יועז, שניכר היה שביקש לשמוע התייחסות ספציפית למקרה של התובע, שב והבהיר "אבל אני שואל עליו, ספציפית. זאת את שדחפת ל-". במענה לכך ולאחר שניכר למאזין כי הנתבעת נדחקה להתייחסות ספציפית, היא אמרה משפט שהתייחס אל התובע ולאחריו חזרה על עמדתה העקרונית, כאמור לעיל. אותו משפט לא היה ברור וספק אם מי מהמאזינים יכול היה להבין מה בדיוק כוונת הדברים. מכל מקום, המשפט שאמרה הנתבעת היה, "השאלה הספציפית נובעת, נגעה אז לדבריו שהיו, שהייתה בהם תמיכה גם ברב כהנא ודברים שקשורים לגבול שמדינת ישראל הכריזה עליו שהוא לא לגיטימי". ככל שהדברים אמורים בסופו של המשפט, לא רק שמדובר במשפט זהיר ("דברים שקשורים לגבול ..."), אלא שכלל לא ברור במה מדובר. לעומת זאת, המשפט "דבריו ... שהייתה בהם תמיכה גם ברב כהנא", נתפס בעיני התובע כלשון הרע, בהיות תנועתו של הרב כהנא תנועה שנקבע לגביה כי היא ארגון טרור. מנגד טענה הנתבעת, שכוונת הדברים המשתמעת מהמשפט שאמרה היא שהדברים שהתובע אמר בשעתו, היו מסוג הדברים שבהם תמכה תנועתו של הרב כהנא. אולם לנוכח הסכמת הצדדים שפסק הדין יינתן על דרך הפשרה, מבלי שיש בכך משום הסכמה של בעל-דין אחד לטענות בעל הדין האחר, איני נדרשת להכריע בשאלה אם אמנם אותה אמירה רב משמעית, עולה לכדי לשון הרע.

8. מכל מקום, לאחר שהסתיים חלק השידור בהשתתפות הנתבעת, המשיכו מנחי התכנית לשוחח ביניהם על הנושא, בעוד יועז מבקר את דברי הנתבעת ובין השאר מכנה אותם "סובלנות סובייקטיבית". לשיטתו, כפי שהבהיר, "לא רוצה. לא רוצה, לא מטורללים מימין ולא מטורללים משמאל". למאזינים הוא שב ומזכיר בעניין התובע, כי "בית המשפט קבע שהבן אדם לא הסיט לשום דבר". בדבריו אלו ובמיוחד במשפט האחרון – וזאת מבלי להידרש לתוכנו של ההליך המשפטי שהתקיים בעניין התובע – הבהיר יועז למאזינים שהוא חולק על דעתה של הנתבעת, שהיא בגדר דעה שלה בלבד, שלכאורה, לא התקבלה בבית המשפט בהליך שניהל התובע.

השיקולים שהנחו לקביעת תוצאת פסק הדין ותוצאתו

9. אלו הם אפוא, השיקולים העיקריים שהנחו אותי בקביעת תוצאת פסק הדין:

האחד, את הדברים שלגביהם נטען כי הם מהווים לשון הרע לא ניתן לנתק מהקשרם. יש לבחון את הדברים גם על רקע סוג הפרסום וגם על רקע ההקשר שבו נאמרו. בחינת דברים הנאמרים בתכנית רדיו, צריכה להיעשות תוך מתן משקל לסוג התכנית, להקשר שבו נאמרו וגם לדברים שאמרו אחרים במהלך השידור. יש משקל רב לכך שבענייננו מדובר בריאיון קצר, שנועד להשמעת הבעת דעה של המרואיין – הנתבעת – שבמהלכו נשאלו שאלות ללא הכנה מוקדמת. זאת בשונה למשל, מפרסום כתוב וערוך, ובשונה מכתבת תחקיר המתיימרת לפרסם עובדות וכדומה.

השני, מנחי התכנית לא סיפרו למאזינים מה בדיוק אמר כל אחד מהשניים שעמדו במוקד השידור ובאיזה הקשר אמר כל אחד מהם את דבריו. מדברי מנחי התכנית משתמע שככל הנראה, עמדותיו של ורטה היו לכאורה – ולכאורה בלבד – עמדות המזוהות עם הצד השמאלי הקיצוני של המפה הפוליטית ואילו עמדותיו של התובע היו לכאורה – ולכאורה בלבד – עמדות המזוהות עם הצד הימני הקיצוני. מעבר לכך, מנחי התכנית לא הבהירו למאזינים מה אמר כל אחד מהשניים ואף לא הובהרו הנסיבות המדויקות שבהן כל אחד מהשניים אמר את אשר אמר. כפי שכבר נאמר, ניכר היה כי דובר בתכנית שעסקה בהיבט העקרוני של שאלת הלגיטימיות של מורים להביע דעות פוליטיות בבתי הספר וכך גם ניתן היה להבין את דברי הנתבעת.

השלישי, העובדה שבמשך השידור הבהירה הנתבעת, פעם אחר פעם, שהיא מבקשת להביע את עמדתה העקרונית מבלי להתייחס אל המקרה הספציפי של התובע וכי בכל מקרה, גם בעניינו היא מביעה את עמדתה שלה ביחס למה שכללו בשעתו דבריו, וכי לא אמרה את תכנם. מדברי הנתבעת לא ניתן היה להבין מה בדיוק היה תוכנם. אפילו השתמע כי תכנם היה קיצוני, כי לכאורה, כלל הסתה או כל דבר בעייתי אחר שלדעת התובע עולה לכדי לשון הרע, הרי שקשה לומר שכך הבין זאת המאזין הסביר. זאת לנוכח דבריו של יועז, שכאמור, חזר מספר פעמים על כך שבית משפט קבע שהתובע לא הסית לדבר וכי אף זכה בפיצוי כספי בסכום משמעותי. בנסיבות אלו, המאזין הסביר, כך נראה, נותר עם רושם כי חרף דברי הנתבעת ביחס לדברים שאמר בשעתו התובע, הרי שבסופו של דבר בית משפט קבע, כי לא הייתה בעייתיות כלשהי עם דבריו. כך שאפילו היינו אומרים שהיה בדברי הנתבעת משום לשון הרע – ואיננו נדרשים לכך – בפועל, יועז טרח להבהיר למאזינים שדברי הנתבעת לכאורה, נמצאו שגויים.

הרביעי, חרף כל האמור ואף אם הנתבעת לא התכוונה לכך, נשקלה אף העובדה שלא מן הנמנע שניתן היה להבין מדבריה כי התובע הוא לכאורה, בעל עמדות קיצוניות המזוהות עם גורמים שנקבע כי הם בניגוד לחוק או שאף עבר על החוק.

החמישי, אין חולק, כי זכות הגישה לערכאות עומדת לכל אדם המבקש ליזום הליך שיפוטי לשם קבלת סעד בשל כך שלטענתו, נפגעה זכות מזכויותיו. ממילא שאדם הסבור ששמו הטוב נפגע וכי הוציאו את דיבתו רעה, זכאי לפנות אל בית המשפט ולעתור לקבלת סעד מתאים. אך יש לזכור שזכות הגישה לערכאות, ככל זכות, אינה מוחלטת. לצד זכות זו של תובע, ישנן זכויות גם לנתבע לבל ייגרר להליך יקר וממושך בשל שִׁבְרֵי דברים שאמר, גם אם אינם לגמרי מדויקים. במקום שבו הוצאה דיבתו של אדם רעה, אכן מחויב בית המשפט להושיט לו את הסעד שהוא עותר לו, אך מנגד, אין מקום לעודד תביעות לשון הרע בשל אמירות שאינן בהכרח ברורות, הניתנות לפרשנויות שונות.

השישי, נכונות התובע ונכונות הנתבעת להביא לסיומה של התביעה על דרך הפשרה וללא הכרעה במחלוקות העולות בתביעה ובעיקר בשאלה אם דברי הנתבעת בשידור עלו לכדי לשון הרע.

10. לנוכח כל האמור, מבלי שיש בכך כדי לקבוע שהנתבעת הוציאה לשון הרע על התובע, תשלם הנתבעת לתובע סך של 2,000 ₪. סכום זה ישולם לתובע באמצעות בא-כוחו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין.

כל צד יישא בהוצאותיו.

בקשת התובע להורות להחזיר לו את אגרת המשפט ששילם, בכפוף להוראות תקנות האגרות, מתקבלת.
ניתן היום, י"ט אלול תשע"ה, 03 ספטמבר 2015, בהיעדר הצדדים.


בית משפט השלום בירושלים
ת"א 35914-02-14 שירן נ' תמיר
1 מתוך 7








א בית משפט שלום 35914-02/14 ישראל שירן נ' יעל (יולי) תמיר, (פורסם ב-ֽ 29/03/2015)