פסקי דין על ברכה כהן | פסקי דין על נורית אלגריסי | פסקי דין על אהרון שוורץ | פסקי דין על יהודה ניסן אהרנפלד | פסקי דין על סימה שוורץ |

20271-11/11 א     26/04/2015




א 20271-11/11 ברכה כהן, נורית אלגריסי נ' אהרון שוורץ, יהודה ניסן אהרנפלד, סימה שוורץ








בית משפט השלום באשדוד



ת"א 20271-11-11 כהן ואח' נ' שוורץ ואח'





בפני

כב' סגן הנשיא, השופט גיל דניאל



התובעות


1
.
ברכה כהן

2
.
נורית אלגריסי
ע"י ב"כ עו"ד אליהו בוסקילה


נגד


הנתבעים

1. אהרון שוורץ
2. יהודה ניסן אהרנפלד
3. סימה שוורץ
ע"י ב"כ איתי רוט




פסק דין


התובעת 1 הינה אמה של התובעת 2.

לטענת התובעות בכתב התביעה, בחודש נוב' 2001 חתמה התובעת על חוזה שכירות עם החברות בני כהן נכסים בניין ופיתוח (1999) בע"מ ואסף גולן חברה לבניין בע"מ (להלן – חברת בני כהן וחברת אסף גולן), לפיו שכרה התובעת 1 מהחברות שני מחסנים הנמצאים בקומת הקרקע של הבניין המצוי ברחוב הלל 5 באשדוד (להלן – הנכס).

לטענת התובעות, על פי חוזה השכירות התובעת 1 רכשה וקיבלה זכויות חזקה בנכס עד ליום 31.10.2023 כאשר כל התמורה בגין כך שולמה מראש. כך נטען, כי תמורת הנכס שולמה על ידי התובעת 1 ועל ידי התובעת 2.

לאחר קבלת הנכס החלו התובעת 2 ובעלה, יגאל אלגריסי, להתגורר בנכס עד שנת 2004. לאחר מכן הושכר הנכס לאדם בשם אליהו אלמליח.

נגד השוכר הוגשה תביעת פינוי ובמהלך ניהול התביעה טען השוכר כי אינו יודע למי עליו לשלם את דמי השכירות, נוכח טענתו לפיה הנתבעים פנו אליו וביקשו לקבל את דמי השכירות.

בשלב זה הסתבר כי בין התובעות לנתבעים מחלוקת לגבי הזכויות בנכס. בהסכם שגובש בהליך בתביעת הפינוי, הגיעו הצדדים להסכם ביניים לפיו המחלוקת ביניהם תידון בבית המשפט וכן גובשה הסכמה לגבי שהות הנתבעים בנכס והפקדת דמי השכירות בחשבון נאמנות עד להכרעה במחלוקת בין הצדדים.

התובעות הגישו תביעתן למתן

פסק דין
לפיו ייקבע כי הן בעלות זכויות החזקה בנכס לפי חוזה השכירות וכל זכויותיהן גוברות על הזכויות הנטענות על ידי הנתבעים בנכס, ובהמשך לכך עתרו להורות על סילוק ידם של הנתבעים מהנכס ועל חיובם של הנתבעים בתשלום דמי שכירות ראויים בגין התקופה בה החזיקו הנתבעים בנכס החל מחודש ספטמבר 2010.

הנתבעים טענו בכתב ההגנה, כי הנכס נרכש על ידי יגאל אלגריסי, שהינו הגרוש של התובעת 2, מהחברות ר.א. שליט פיתוח בניה ויזום פרויקטים בע"מ, חברת בני כהן וחברת אסף גולן.

לכתב ההגנה צרפו הנתבעים העתק של חוזה מכר נושא תאריך 1.12.2002
לפיו הנכס נמכר על ידי החברות הנ"ל ליגאל אלגריסי.

אין מחלוקת, כי יגאל אלגריסי מכר את הנכס לנתבעים וקיבל מהם את מלוא התמורה שנקבעה בחוזה המכר בינו לבין הנתבעים, אשר נחתם ביום 30.3.2005.

הנתבעים טוענים, כי חוזה המכר שהוצג על ידי יגאל אלגריסי שיקף את הזכויות בנכס במועד מכירת הנכס לידיהם על ידי יגאל אלגריסי וכי הנכס נמכר לנתבעים בידיעת התובעות.

עוד טוענים הנתבעים כי יגאל אלגריסי היה בעל הזכויות בנכס ונרשם ככזה בעיריית אשדוד. הוא גם היה זה שהשכיר את הנכס לשוכר אליהו אלמליח.

הנתבעים מכחישים תוקפו של חוזה השכירות אשר הוצג על ידי התובעות לפיו הושכר הנכס בשכירות ארוכת טווח לתובעת 1 על ידי החברות בני כהן ואסף גולן.

לאחר הגשת התביעה בתיק זה, פתחו חברת בני כהן וחברת אסף גולן בהליך משפטי נגד התובעת 1 ונגד הנתבעים (במסגרת ת.א. (שלום–ירושלים) 53531-07-12). בתביעה זו טוענות החברות כי הן השכירו את הנכס לתובעת 1 ומאוחר יותר יגאל אלגריסי מכר את הנכס לנתבעים. החברות טוענות כי התובעת 1 הפרה חוזה השכירות עמה בכך שהפכה את המחסנים לדירה ואפשרה לבתה ולחתנה להתגורר בדירה וכן כי הנתבעים מתגוררים בנכס ללא כל זכות להימצא בו, שכן הם רכשו את הזכויות בעסקת תרמית מיגאל אלגריסי אשר כלל אינו בעל זכויות בנכס.

העדויות והראיות

מטעמן של התובעות הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעות.

התובעת 2 מסרה בתצהירה, כי בחודש נובמבר 2001 חתמה אמה, התובעת 1, על חוזה שכירות ארוך טווח מול החברות בני כהן ואסף גולן. מי שמצא את הנכס היה בעלה באותה עת, יגאל אלגריסי, והמשא ומתן לרכישת הזכויות בנכס נוהל באמצעותה ובאמצעות יגאל אלגריסי. לגרסתה, יגאל אלגריסי הוא זה שהחתים את אמה על חוזה השכירות. תמורת הנכס שולמה על ידיה ועל ידי אמה בלבד בחלקים שווים מבלי שיגאל אלגריסי שילם סכום כלשהו והוא לא היה בעל זכויות בנכס. לאור זאת, היא סיכמה עם אמה שהזכויות בנכס יירשמו על שמה בלבד.

לאחר קבלת הנכס עברה התובעת 2 להתגורר בו ביחד עם בעלה דאז יגאל אלגריסי, עד שנת 2004 כשאז הושכר הנכס לשוכר אליהו אלמליח. מאוחר יותר הסתבר כי הנתבעים טוענים לזכויות בנכס עקב רכישתו מיגאל אלגריסי.

התובעת 2 מסרה בעדותה בחקירה נגדית, כי בהסכם הגירושין בינה לבין יגאל אלגריסי היתה התייחסות למחסנים, לגרסתה: "
המחסנים לכשימכרו יחולקו בינינו לצערי, שווה בשווה".
עם זאת, הכחישה כי ליגאל אלגריסי היו זכויות בנכס. לטענתה, הוא היה אמור למצוא קונה והיא בינתיים אמורה היתה לקבל את השכירות מהנכס. לגרסתה, ההסכמה כי יקבל חלק מתמורת הנכס בעת מכירתו נבעה מלחץ שהופעל עליה, וכדבריה: " אין לו זכויות אבל זה מה שנקבע בינינו כדי שאקבל את הגט מהלחץ שהוא הפעיל".

התובעת 2 חזרה בעדותה על גרסתה לפיה שילמה מחצית מהתמורה. לגרסתה, מר יהודה לוינגר שהיה נציג הקבלן קיבל מידיה את הכסף. לעדותה, כאשר נפגשה עם מר לוינגר לצורך מסירת התשלום, הוא אמר כי בקלות ניתן יהיה להפוך את המחסנים לדירה אותה ניתן לרשום בטאבו.
עם זאת הודתה, כי יגאל אלגריסי היה זה שניהל את כל המשא ומתן והוא שהחתים את אמא שלה, התובעת 1, על חוזה השכירות. כן הודתה, כי יגאל אלגריסי ניהל את כל העניינים בקשר לנכס.

התובעת 1 מסרה בתצהירה, כי בשנת 2001 פנתה אליה בתה וביקשה ממנה להתקשר עם חברות קבלניות מירושלים, אשר בנו פרויקט מגורים באזור ז' באשדוד, בחוזה שכירות ארוך טווח לדירה (אשר הוגדרה כמחסן). לגרסת התובעת 1, היא השתתפה במחצית מסכום העסקה ובתה השקיעה את המחצית השניה. עקב זאת סוכם בינה לבין הבת כי הזכויות בנכס ירשמו על שמה בלבד.

לעדותה של התובעת 1 בתצהירה, יגאל אלגריסי ניהל את כל הכרוך בחתימה על הסכם השכירות והוא זה שהחתים אותה ולקח את ההסכם להחתמת הבעלים. התובעת 1 טוענת כי ליגאל אלגריסי לא היו זכויות בנכס והוא מכר את הנכס לנתבעים ללא ידיעתה.

התובעת 1 העידה בחקירתה הנגדית, כי הבת שלה ביקשה שהבית יהיה על שמה והיא הסכימה. מי שהחתים אותה על חוזה השכירות ארוך הטווח היה יגאל אלגריסי. את חלקה בתשלום, היא העבירה באמצעות יגאל אלגריסי. לדבריה: "הוא סידר את כל העניינים".

מטעמם של הנתבעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של הנתבע 1 וכן של אביו של הנתבע 2, מר אהרנפלד משה צבי.

הנתבע 1 מסר בתצהירו, כי במהלך החודשים ינואר-פברואר 2005 לערך הוצע הנכס למכירה באמצעות מתווך. נמסר כי הנכס אינו רשום בלשכת רישום המקרקעין וזו אחת הסיבות לכך שמחירו נמוך. כן נמסר, כי הנכס נרכש על ידי יגאל אלגריסי על פי חוזה רכישה מיום 1.12.02.

ביום 30.3.05 נחתם חוזה לרכישת הזכויות בנכס מיגאל אלגריסי בפני
בית דין. התמורה עבור הנכס שולמה במלואה.

כאשר הגיעו לקבל את הנכס הסתבר כי הנכס תפוס על ידי שוכר, אליהו אלמליח, שלדבריו הנכס הושכר לו על ידי יגאל אלגריסי. בשלב זה נודע, כי התובעת 2 טוענת למחצית הזכויות בנכס על פי הסכם הגירושין בינה לבין יגאל אלגריסי. לאחר מכן הוגשה תביעת פינוי נגד אותו שוכר ובמסגרתה הגיעו הצדדים להסדר ביניים.

הנתבע 1 מסר בעדותו בבית המשפט כי רכש את הנכס בסיוע של מתווך אשר דיווח שיש דירה זולה, אשר נרשמה כמחסנים והמחיר הוא מציאה.

לעדותו, בעת רכישת הדירה הוא בדק את זכויותיו של יגאל אלגריסי על יסוד החוזה שהוצג אשר נחתם בינו לבין החברות. לא היה איפה עוד לבדוק, כי הנכס לא היה רשום במקום כלשהו. עם זאת הוסיף, כי יגאל אלגריסי גם טען שיש לו בנוסף חוזה שכירות ל-24 שנים שמתחדש כל 24 שנים והם מקבלים את אותן זכויות ל-24 שנים שמתחדשות. הנתבע 1 הודה, כי לא ביקש לראות את אותו הסכם.

מר
משה צבי
אהרנפלד מסר בתצהירו, כי בעת הצעת הנכס למכירה הוצג כי יגאל אלגריסי הוא בעל הזכויות בנכס על פי חוזה הרכישה מיום 1.12.02. כן הוצג כי החברות שבנו הפרויקט מכרו הנכס לאלגריסי.

מר אהרנפלד מסר בעדותו בבית המשפט כי הוא ליווה את תהליך רכישת הנכס וכן היה מעורב בעת שהסתבר כי הנתבעים אינם מקבלים את דמי השכירות מהנכס שרכשו. באותו שלב היו בקשר עם יגאל אלגריסי שביקש מהם לא להיות בקשר עם השוכר שהיה בנכס והוא יסדר את העניינים. באותו שלב הסתבר כי לטענת השוכר הוא
מעביר את דמי השכירות לגורם אחר. אז הסתבר כי מדובר בתובעת 2, שהעלתה טענות ביחס לזכויות בנכס. כאשר ניסו לדבר עם התובעת 2, יגאל אלגריסי כעס עליהם וטען שהוא יסדר איתה את העניינים.

בהמלצת בית המשפט, הסכימו הצדדים לזמן למתן עדות את מר אסף גולן.

מר אסף גולן מסר בעדותו, כי הוא אחד מיזמי הפרויקט
אשר כלל מספר מגרשים שהיו ברובע ז' שהיו מיועדים לבניה, חלקם במגרש אחד, בו נבנו דירות ויתר המגרשים נמכרו ללא בניה.

הנכס בו מדובר היה מיועד למכירה כמחסנים עבור דיירי הבניין, אבל דיירי הבניין מסיבותיהם החליטו לא לקנות את המחסנים. נציג החברות בפרויקט היה מר יהודה לוינגר. הלה טיפל במכירת כל הדירות ובסוף נשארו המחסנים. כשנוכחו לראות שאין ביקוש למחסנים ונמצא שיש מי שמוכן לשכור אותם לתקופה ארוכה, הוחלט להשכירם לתקופה ארוכה.

ביחס לחוזה המכר שהוצג על ידי יגאל אלגריסי בעת מכירת הנכס לנתבעים, טען מר גולן בעדותו כי בשלב מסוים הוצג לו החוזה על ידי הנתבעים והוא אמר מיד, כי החוזה מזויף. לדבריו, החוזה כולל חתימה של שלוש חברות, אחת מהן היא חברת ר. שליט, אך באותה תקופה חברה זו כבר לא היתה חלק מהשותפות בפרויקט.

עוד טען מר גולן, כי החותמת שיש בכל עמוד בחוזה המכר אינה מקורית ובפועל היו חותמים חתימה נפרדת על כל דף.

בחקירתו הנגדית הודה העד, כי החוזה אשר נטען כי הינו מזויף הוצג בפני
ו עוד בשנת 2006 על ידי נציג הנתבעים, אך תלונה למשטרה בטענה לזיוף הוגשה במועד מאוחר הרבה יותר.

במענה לשאלה, מדוע אין בידי החברות חוזה שכירות ארוך טווח מסר: "עשינו פרויקט של הרבה מאוד מיליונים במכירה הזאת, כנראה שלא ייחסנו לזה כל כך חשיבות חתמנו על חוזה השכירות, מסרנו ללוינגר, לוינגר היה אמור לחתום, להחתים את השוכר/ת, אין לי שום הסבר למה אין לנו הסכם חתום גם על ידי הדיירים".

לגרסתו של מר גולן בעדותו, התמורה בגין חוזה השכירות ארוך הטווח שולמה במלואה, בתשלומים שהועברו לשתי החברות.

בשלב מאוחר של הדיון בהליך, הגישו הנתבעים בקשה להגשת תמלול שיחה שנערכה בין נציגים שלהם לבין מר יהודה לוינגר. בהמשך, זומן מר לוינגר למתן עדות בבית המשפט.

מר יהודה לוינגר מסר בעדותו, כי פעל מטעם החברות אסף גולן ובני כהן בפרויקט.

לגבי חתימת הסכם השכירות ארוך הטווח העיד מר לוינגר, כי
שוחח עם יגאל אלגריסי שרצה לקבל את המחסנים ואמר לו כי המחסנים אינם למכירה והוא יכול רק להשכיר אותם. העד הסביר, כי באותו שלב הסכימו החברות להשכיר את הנכס בשכירות ארוכת טווח שכן באותה תקופה הבניינים טרם נרשמו והם חיכו לרישום שלהם, על מנת לראות "מה אפשר לעשות איתם מכירה או כל דבר אחר".

העד טען כי אינו זוכר מי שילם לידיו את התמורה עבור הנכס לפי חוזה השכירות לטווח ארוך.

במענה לשאלות אשר הוצגו לעד בנוגע לדברים שנאמרו על ידיו לנציגי הנתבעים בשיחה שהוקלטה, השיב העד כי אינו זוכר את הפרטים. עם זאת, העד אישר כי יגאל אלגריסי ביקש ממנו לערוך הסכם השכירות על שמה של גב' ברכה כהן
(התובעת 1).

מר לוינגר מסר בעדותו כי אינו זוכר האם הסכם השכירות ארוך הטווח נחתם או לא. עם זאת, בחקירתו הנגדית אישר כי ההסכם נכנס לתוקף שכן החזקה בנכס נמסרה, וכדבריו: "הוא נכנס לתוקף אנשים נכנסו לגור, הוא קיבל את החזקה".

דיון והכרעה

המחלוקת בין הצדדים נוגעת בעיקרה לתוקפם של שני חוזים נטענים: חוזה השכירות ארוך הטווח הנושא תאריך חודש נובמבר 2001 בו נרשמה התובעת 1 כרוכשת הזכויות וחוזה המכר הנושא תאריך יום 1.12.02 בו נרשם יגאל אלגריסי כרוכש הזכויות.

המחלוקת בין הצדדים לעניין חוזה השכירות ארוך הטווח הנטען על ידי התובעות, הינה בשני נושאים:
הנושא הראשון נוגע לקיומו ולתוקפו של החוזה הנטען. בכלל זאת קיימת בין הצדדים מחלוקת בשאלה האם חוזה כאמור נכרת בין החברות שהקימו את הפרויקט לבין התובעת 1.
הנושא השני נוגע לזהות מקבל הזכויות בנכס. בכלל זאת קיימת בין הצדדים מחלוקת בשאלה, האם החוזה (אם נכרת) משקף את המציאות או שמא מדובר בחוזה למרעית עין, וזאת בכל הנוגע לזהות הצד אשר קיבל את הזכויות בנכס, האם היתה זו התובעת 1 או שמא מי שרכש את הזכויות בפועל היה יגאל אלגריסי (בעצמו או ביחד עם אשתו דאז, התובעת 2).

מהעדויות והראיות שהובאו בפני
בית המשפט עולה, כי הזכויות בנכס וכן החזקה בו הועברו למעשה על ידי החברות הקבלניות שהקימו את הפרויקט, כבר בשנת 2001. הנכס הוגדר באותו שלב כמחסנים אך אלו לא נמכרו לרוכשי הדירות. בעת שנמכרו הזכויות בנכס, היה ברור כי הכוונה היא לעשיית שימוש בנכס למגורים ולא כמחסנים בלבד. הואיל ומבחינה פורמלית לא ניתן היה לרשום, באותו שלב, את המחסנים כדירה למגורים עלתה האפשרות למכור את הזכויות בנכס באמצעות עריכת חוזה שכירות ארוך טווח.

ב"כ הנתבעים מצביע על כך שהתובעת 1 מחזיקה חוזה שכירות החתום על ידיה בלבד ללא חתימת החברות אסף גולן ובני כהן ואילו החברות אסף גולן ובני כהן הציגו בתביעה שהגישו נגד התובעת 1 והנתבעים חוזה שכירות אשר חתום רק על ידי החברות ללא חתימת התובעת 1. לפי הנטען, החברות הוסיפו חתימתן רק בדיעבד שעה שהבינו כי עדיף להן לאמץ את חוזה השכירות עם התובעת 1 על פני חוזה מכר עם יגאל אלגריסי.

אין בראיות שהוצגו בפני
בית המשפט כדי לבסס טענה זו של הנתבעים. כל אחד משני הצדדים לחוזה טען, כי הוא נתן את הסכמתו לחוזה השכירות ארוך הטווח, כבר באותה עת. התובעת 1 טענה כי חתמה על החוזה בשנת 2001 בעת שיגאל אלגריסי הביא עותק החוזה לשם חתימתה. מר אסף גולן טען, כי החברות נתנו את חתימתן על חוזה השכירות כבר בשנת 2001 בעת שיהודה לוינגר דיווח על קיומה של העסקה.

ב"כ הנתבעים מבקש להסתמך על קטעים שונים בתמליל השיחה שנערכה עם מר יהודה לוינגר, כתימוכין לטענה לפיה חוזה השכירות לא נחתם. אולם, הדברים שעל פי הנטען נאמרו בשיחה, לא קיבלו ביטוי כלשהו בעדויות שהובאו בפני
בית המשפט.

בעדותן של התובעות נטען כי הן שילמו את התמורה עבור הנכס. עדותן של התובעות לא נתמכה במסמכים המבססים תשלום התמורה על ידיהן (לגרסתן, המסמכים לא נשמרו נוכח חלוף הזמן) אולם גם לא נסתרה בראיה משכנעת אחרת. בעדותו של מר גולן נטען, כי החברות קיבלו את התמורה עבור הנכס, בהתאם לחוזה השכירות.

משהוצגו בפני
בית המשפט שני עותקים של חוזה השכירות שבין החברות אסף גולן ובני כהן ובין התובעת 1, שעה שכל אחד מהצדדים חתם על החוזה (אף אם בעותק נפרד) הדבר מלמד על גמירות הדעת של שני הצדדים לחוזה בכריתת החוזה וכיוצא מכך, על כך שחוזה השכירות נכנס לתוקף.

מכוחו של חוזה השכירות קיבלה התובעת 1, באמצעות חתנה יגאל אלגריסי, את החזקה בנכס.

העובדה לפיה זכות החזקה בנכס נמסרה עוד בשנת 2001, תומכת במסקנה בדבר כניסתו לתוקף של חוזה השכירות ארוך הטווח עליו חתמה התובעת 1.

כמפורט לעיל, מלכתחילה היה ברור כי מדובר בנכס שיש כוונה לעשות בו שימוש למגורים והיה ידוע כי מי שעתיד להתגורר בנכס הם יגאל אלגריסי ואשתו, התובעת 2. עניין זה מעלה את השאלה הנוספת הנוגעת לחוזה השכירות, בדבר זהות מקבל הזכויות.

התובעת 1 היא בעלת הזכויות הפורמלית, שכן היא זו שנרשמה בחוזה השכירות ארוך הטווח כמי שקיבלה את זכויות החזקה בנכס.

בכל הנוגע להליכי רכישת הזכויות והחתימה על חוזה השכירות ארוך הטווח העידו התובעות וטענו כי ליגאל אלגריסי אין זכויות בנכס. מובן, כי בעדותו של יגאל אלגריסי היה כדי לשפוך אור על העובדות הנוגעות לזכויות בנכס, אך הלה לא אותר ועל כן לא העיד. עד נוסף שהעיד בקשר לחוזה השכירות היה מר אסף גולן. עדותו של עד זה תמכה בגרסת התובעות לפיה נחתם חוזה השכירות עם התובעת 1 ולא נמצא בעדותו בסיס לקביעה לפיה רישומה של התובעת 1 היה פיקטיבי. עדותו של מר יהודה לוינגר, שהיה מעורב באופן פעיל בכריתת חוזה השכירות, לא תרמה רבות, שכן ביחס למרבית השאלות שהוצגו לו טען כי אינו זוכר.

העובדה, לפיה יגאל אלגריסי היה זה שטיפל בכל העניינים הנוגעים לרכישת הזכויות בנכס, קבלת החזקה בו והשכרתו בהמשך לשוכר, אינה מהווה ראיה מספקת לביסוס הטענה לפיה חרף רישומה כצד לחוזה השכירות התובעת 1 אינה בעלת זכויות בנכס.

לטענת ב"כ הנתבעים, מכיוון שהתובעת 2 לא הציגה את הסכם הגירושין שבינה לבין יגאל אלגריסי, עולה מכך כי הצדדים הסכימו כי יגאל אלגריסי יקבל את מלוא הזכויות בנכס. מנגד, ב"כ התובעות טוען, כי לא היתה על התובעת 2 חובה להציג את הסכם הגירושין ואם רצו, הנתבעים היו יכולים לעתור לחייבה להציג את הסכם הגירושין, דבר שלא נעשה.

בהעדר הסכם הגירושין נותרה גם סוגיה זו כבלתי ברורה. לעתים רבות, צד אשר נמנע מהצגת מסמך מסוים המצוי ברשותו, נחשד כי יש במסמך כדי לסתור טיעוניו ומטעם זה הוא אינו פועל להצגתו. עם זאת, יש לזכור כי מדובר במסמך הקשור להליכי גירושין שבין התובעת לבן זוגה, וכלל לא ברור האם אומנם קיים הסכם גירושין מסודר. כך גם יש לזכור, כי ככל שמדובר במסמך שהנתבעים היו סבורים כי יש חשיבות בהגשתו לבית המשפט, היה בידיהם לעתור בעניין זה במהלך הדיון בתובענה.

מכל מקום, גם אם היתה הסכמה בין התובעת 2 ליגאל אלגריסי לגבי הנכס במסגרת הליכי הגירושין ביניהם, היה לכך משקל מוגבל לעניין תוצאת הליך זה, שהרי התובעת 1 היא בעלת הזכויות על פי חוזה השכירות ולא נטען כי היא נתנה הסכמתה להעברת מלוא הזכויות ליגאל אלגריסי.

לא נטען ולא הובאה ראיה לפיה התובעת 1 נתנה הסכמתה, בזמן שנחתם החוזה הנטען למכר הזכויות ליגאל אלגריסי בתאריך הרשום על גבי החוזה יום 1.12.02 וכן לא נטען ולא הובאה ראיה
לכך שהתובעת 1 נתנה הסכמתה להעברת הזכויות בנכס ליגאל אלגריסי במסגרת הליכי גירושין שבין התובעת 2 ליגאל אלגריסי.

התובעת 2 טענה בעדותה, כי ההסכמה בינה לבין יגאל אלגריסי היתה למכירת הנכס והיא זו שעתידה היתה לקבל תמורת המכירה. יש להניח, כי התובעת 1, אמה של התובעת 2, היתה נותנת הסכמתה למכירת הנכס והעברת התמורה לבתה, ובתנאי כמובן שפעולת המכר היתה נעשית בידיעתן של התובעות.

נוכח המפורט לעיל, המסקנה היא כי אין בפני
בית המשפט ראיות בעלות משקל לפיהן יש לקבוע כי מדובר בחוזה למראית עין
וכי בעל הזכויות האמיתי אינו מי שנרשם כצד לחוזה (התובעת 1) אלא גורם אחר (יגאל אלגריסי). במצב דברים זה, יש לראות בתובעת 1 כבבעלת הזכויות בנכס על פי חוזה השכירות ארוך הטווח.

החוזה הנוסף אשר שנוי במחלוקת בין הצדדים הוא חוזה המכר שהוצג על ידי יגאל אלגריסי בפני
הנתבעים נושא תאריך יום 1.12.02.

לטענת התובעות, מדובר במסמך מזויף ובכל מקרה, יגאל אלגריסי לא היה בעל הזכויות בנכס ולא היה רשאי למכור הזכויות בנכס לנתבעים. מנגד, הנתבעים טוענים כי חוזה המכר הוא אותנטי, ורכישת הזכויות בנכס מכוחו גוברת על זכויותיה הנטענות של התובעת 1 בנכס.

התמונה העולה לגבי הנכס מלמדת, כי במקביל לניסיונות להכשיר את הנכס למגורים נעשו גם ניסיונות לבצע עסקת מכירה של הנכס. הנסיבות הנוגעות לחוזה הרכישה שהוצג על ידי יגאל אלגריסי בפני
הנתבעים נושא תאריך 1.12.02 לא הובהרו עד תום, שכן יגאל אלגריסי לא אותר ולא נשמעה עדותו. איש מהעדים האחרים, לרבות מר יהודה לוינגר, לא תמך בעדותו בטענה לפיה נחתם חוזה מכר עם אלגריסי.

בחינת העדויות שהובאו בפני
בית המשפט מלמדת, כי אין בסיס בראיות לתמוך בתוקפה של עסקת המכירה הנטענת של הנכס ליגאל אלגריסי.

העד מר אסף גולן טען בעדותו כי החברות הקבלניות שהקימו את הפרויקט לא חתמו מעולם על חוזה למכירת הנכס ליגאל אלגריסי וכי החוזה הנטען מזויף.

ב"כ הנתבעים טוען, כי אין לקבל את עדותו של העד מר אסף גולן, ובפרט את גרסתו האמורה לפיה טען כי הנכס לא נמכר ליגאל אלגריסי והחוזה האמור הינו מזויף. אכן, על פני הדברים נראה כי לחברות אסף גולן ובני כהן יש אינטרס במתן תוקף לחוזה השכירות ארוך הטווח עם התובעת 1 על פני חוזה המכר ליגאל אלגריסי, שכן מבחינתן עדיפה עסקה של שכירות ארוכת טווח על פני מכר של הנכס. עדיין אין בכך כדי להביא למסקנה לפיה חוזה המכר שהציג יגאל אלגריסי הוא חוזה אותנטי המשקף את המציאות. בחינה כוללת של העדויות שהובאו, לרבות על רקע הזהירות הנדרשת נוכח האינטרס הקיים לצדדים השונים, מלמדת כי הכף נוטה לצד גרסת התובעות בנושא זה.

גם העובדה לפיה החברות הקבלניות הגישו תלונה למשטרה בטענה לזיוף חוזה המכר, רק מספר שנים לאחר שנודע להן על קיומו של החוזה, אינה שומטת את הקרקע תחת הטענה בדבר העדר תוקפו של החוזה. יש להניח כי לאחר מכירת הזכויות לפי חוזה השכירות ארוך הטווח, כבר לא היה לחברות אינטרס בנכס והן לא גילו בו עניין, לרבות שעה שהוצג חוזה מכר שעל פי עמדתן הינו מזויף. על כן לא טרחו באותה עת בהגשת תלונה. רק מאוחר יותר מצאו לנכון להגיש התלונה, ככל הנראה על רקע התביעה שהגישו לבית המשפט בירושלים.

מאזן ההסתברות נוטה לצד המסקנה לפיה חוזה המכר שהוצג על ידי יגאל אלגריסי בפני
הנתבעים אינו תקף ומכל מקום, אין בו כדי לגבור על זכויותיה של התובעת 1 בנכס מכוח חוזה השכירות ארוך הטווח.

לא ברור, כיצד בדיוק הוכן חוזה המכר, אשר כלל את חותמות שלוש החברות שהקימו את הפרויקט ואשר כלל פרטים מלאים ומפורטים לגבי הנכס. אף לא מן הנמנע כי גורם כלשהו אצל החברות שהקימו את הפרויקט היה שותף בהכנת המסמך.

העובדה לפיה פרק זמן לפני המועד הנקוב בחוזה המכר ליגאל אלגריסי, כבר נערך ונחתם חוזה שכירות ארוך טווח, שהתובעת 1 נרשמה בו כרוכשת הזכויות, מחזקת את המסקנה בדבר העדר תוקפו של המסמך הנטען כחוזה מכר.

נוכח המסקנה לפיה מאזן ההסתברות נוטה לצד גרסת התובעות בכל הנוגע לתוקף הסכם השכירות שנחתם מול התובעת 1 ולהעדר תוקפו של חוזה המכר הנטען מול יגאל אלגריסי, יש לקבוע כי יגאל אלגריסי פעל בתרמית כלפי הנתבעים שעה שמכר להם נכס על יסוד מצג השווא לפיו הוא בעל הזכויות בנכס מכוח חוזה מכר.

הנתבעים לא היו יכולים לרכוש זכויות בנכס לאחר שהזכויות כבר הועברו, עוד קודם לכן, לתובעת 1 מכוח חוזה השכירות ארוך הטווח. הראיות מלמדות, כי התובעת 1 לא נתנה הסכמתה למכירת הנכס לנתבעים. גם התובעת 2 לא ידעה על מכירת הנכס לנתבעים, אלא בדיעבד.

בדומה לכך, גם אם החברות היו מעוניינות למכור את הנכס ליגאל אלגריסי הן לא היו זכאיות לעשות כן, לאחר שכבר הושכר הנכס בשכירות ארוכת טווח לתובעת 1.

לאחר שכבר נכרת חוזה שכירות ארוך טווח אל מול התובעת 1, הפכה התובעת 1 לבעלת הזכויות בנכס. יגאל אלגריסי לא היה רשאי לפעול אל מול החברות לקבלת הזכויות בנכס מבלי שקיבל לכך הסכמתה של התובעת 1. אף אם יגאל אלגרסי היה זה שמצא את הנכס ופעל לרכישת הזכויות מהחברות שהקימו את הפרויקט, בשעה שהתובעת 1 נרשמה כצד לחוזה, הועברו הזכויות אליה.

אשר על כן, יש לקבוע כי לתובעת 1 נתונות הזכויות בנכס מכוח חוזה השכירות ארוך הטווח ואילו לנתבעים אין כל זכות בנכס.

סיכום

ההכרעה בזכויות הצדדים בנכס מובילה לקבלת תביעתה של התובעת 1 לפינוי הנתבעים מהנכס.

התובעות עתרו למתן סעד לפיו ייקבע, כי הנתבעים חייבים בתשלום דמי שכירות ראויים. התובעות לא כימתו את תביעתן זו. מדובר בתביעה כספית ואין מקום לעקוף הצורך בהגשת תביעה כספית באמצעות עתירה למתן צו הצהרתי בדבר חובה לתשלום דמי שכירות. על התובעות יהיה להגיש תביעה כספית מסודרת הכוללת כימות התביעה ותשלום האגרה. ככל שהדבר נדרש, ניתן לתובעת 1 היתר לפיצול סעדים כך שעדיין שמורה לה הזכות בהגשת התביעה כספית בגין דמי שכירות ראויים.

ניתן בזאת צו פינוי, לפיו על הנתבעים לפנות את הנכס ולמסור אותו לידי התובעת 1, או מי מטעמה, כשהוא פנוי מכל אדם או חפץ השייך לנתבעים.

כמו כן, הנתבעים יישאו בתשלום הוצאות המשפט של התובעות בהליך זה וכן בתשלום שכ"ט עו"ד של התובעות בסך של 5,900 ₪.

ניתן היום, ז' אייר תשע"ה, 26 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.









א בית משפט שלום 20271-11/11 ברכה כהן, נורית אלגריסי נ' אהרון שוורץ, יהודה ניסן אהרנפלד, סימה שוורץ (פורסם ב-ֽ 26/04/2015)