פסקי דין על אלון שמואל רכטמן |

118/79 המ     15/02/1979




המ 118/79 אלון שמואל רכטמן נ' מדינת ישראל




(פד"י ל"ג (2) 34)

(פד"י ל"ג (2) 45)

בבית-המשפט העליון בירושלים

המרצה מס' 118/79

השופטים:
כבוד השופט אלון

המבקש:


שמואל רכטמן


ע"י ב"כ עו"ד מ' נחשון

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל


ע"י ב"כ עו"ד ש' סירוטה
פרקליטת מחוז מרכז

בקשה לשחרור בערבות ולדחיית ביצוע גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו
(השופט ח' שטיינברג)
, מיום 3.1.1979 ב-ת"פ 614/87.

החלטה

המבקש הורשע על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ח' שטיינברג), בתיק פלילי 614/78, על עבירת לקיחת שוחד לפי סעיף 290(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, והושת עליו עונש מאסר לתקופה של שלוש שנים וחצי, וכן קנס של 70,000 ל"י הוא סכום השוחד שקיבל, או עשרה חדשי מאסר נוספים תמורתם סמוך לאחר מתן גזר-הדין החליט כבוד השופט ח' שטיינברג, על-פי בקשת המבקש, לדחות את ביצוע גזר-הדין, הן לגבי המאסר והן לענין הקנס, למשך התקופה הניתנת למבקש על-פי החוק להגשת ערעור, היינו למשך 45 יום. הדחייה הותנתה בהשארת הערבות – שניתנה על-ידי המבקש במועד מוקדם יותר – של 15,000 לירות במזומן ועוד 50,000 לירות ערבות צד ג'. תקופת דחיית ביצוע גזר-הדין עומדת, איפוא, להסתיים ביום י"ט בשבט – 16.2.1979. ביום ט' בשבט – 6.2.1979 הוגש הערעור, והבקשה שלפני היא לדחיית ביצוע גזר-הדין ושחרור המבקש בערובה עד לאחר מתן פסק-דין סופי בערעור.

ביום ט"ז בשבט – 13.2.1979 שמעתי את טענותיהם המפורטות של מר מ' נחשון, בא-כוחו המלומד של המבקש, לתמיכה בבקשה, ושל הגב' ש' סירוטה באת-כוחה המלומדת של המדינה, המתנגדת לבקשה. מתן ההחלטה נדחה לתאריך היום. הלנתי את הדין – שהרי בדיני נפשות קא עסקינן – למען שקול היטב את הטענות המפורטות שבפי בעלי-הדין.

כידוע, קיים שוני מהותי בין הנסיבות שלפיהן יצווה בית-המשפט על מעצרו של אדם החשוד בביצוע עבירה, גם כאשר כבר הוגש נגדו כתב אישום, לבין אלה שלפיהן ידחה בית-המשפט ביצוע עונש המאסר שהושת על אדם לאחר שהורשע. בדין. כל אדם, גם החשוד בביצוע עבירה, בחזקת כשר ובחזקת זכאי הוא, ומן הסתם אין לפגוע בזכותו היסודית לחירות ולחופש אלא אם כן קיים חשש סביר של הפרעה בחקירת העבירה, שהחשוד לא יעמוד לדין, של סכנה לציבור מחשש של ביצוע עבירות נוספות וכיוצא באלה, וכן תלוי הדבר בחומרתה של העבירה ובמידת ההוכחות לכאורה המצויות בידי התביעה. (ראה במפורט ב"ש 71/78, מדינת ישראל
נגד רבקה אבוקסיס, פ"ד לב(2) 240, 247 ואילך). ובכל אלה על התביעה הראיה, שהרי היא באה להוציא מחזקת הכשרות של החשוד. לא כן הדבר משהורשע אדם בדין, ונגזר עליו מאסר לריצוי עונשו. במקרה זה נשללה הימנו החירות כדין על-פי החלטת בית- המשפט, ומשבא הוא לבקש לדחות שלילת חירות זו עליו הראיה שאכן קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות דחייה שכזו. וכבר יצאה הוראה מבית-משפט זה שנסיבות אלה, צריך שתהינה "יוצאות מגדר הרגיל". וכך נאמר מפי מ"מ הנשיא (אגרנט) (כתוארו אז), במקרה של בקשה להשתחרר בערבות לאחר ההרשעה, עד גמר בירור הערעור:

"העובדה, כי לפני בירור המשפט היה המבקש משוחרר בערבות למשך תקופה של 39 חדשים בלי שבאה כל תלונה מצד השלטונות, כי התנהגותו לא היתה כשורה, אינה לא מעלה ולא מורידה, שכן הכלל הוא, כי לפני ההרשעה הנאשם הוא בחזקת זכאי, ואילו אחרי שיצא נגדו פסק-דין מרשיע, ההנחה חייבת להיות – כל עוד לא הוחלט אחרת בערעור – כי הוא אשם בעבירות שבהן הורשע, ולפיכך אין משחררים אדם בערבות בשלב זה, אלא בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל" (ב"ש 10/62, אהרון כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(1) 534, 535. אושר.


נסיבות מיוחדות כאלה יש והן קיימות במקרה של עבירה שאינה חמורה באפיה, או כאשר נגזרה על מי שהורשע בדין תקופת מאסר קצרה, וקיים חשש סביר שעד לשמיעת ערעורו, ירצה חלק ניכר מהעונש שהושת עליו ואולי אפילו כולו. נסיבות כאלה אינן קיימות במקרה שלפנינו ומאחר שכך מיקד בא-כוח המבקש את עיקר טיעוניו בנימוק אחר – שאף הוא יכול ויאפשר, בנסיבות מסוימות, שחרורו של מי שהורשע בדין בערבות – והוא מידת הסבירות שהערעור אכן יתקבל וההרשעה תבוטל. בא-כוחו המלומד של המבקש ניסה להוכיח, ככל אשר היה לאל ידו, שהסיכוי שהערעור יתקבל בולט לעין מקריאת נימוקי הערעור וקריאת פסק-הדין עליו מערערים, כדרוש כדי להיענות לבקשת השחרור בערבות, אך מידת הוכחה כזו לא עלתה בידו. למותר הוא להוסיף, כי ההכרעה בערעור, אם יתקבל ואם לאו, תיפול כאשר ישמע הערעור לגופו, על-פי שמיעת טענות מפורטות ועיון בכל חומר הראיות, ואין אני יכול, ואין אני רשאי, להביע כל דעה בקשר לכך במסגרת הדיון שלפני בדבר דחיית ביצוע גזר-הדין, ומשום כך נמנע אני מלהתייחס לטענות השונות שהועלו בקשר לכך על-ידי באי-כוח שני בעלי- הדין, לפני. כל מה שיש בידי לקבוע בשלב זה הוא שאותה מידה מיוחדת של סיכוי בולט לעין לזכות בערעור לא הוכחה ועל כן אין בכך כדי לאפשר דחיית ביצוע גזר-הדין עד לאחר הישמע הערעור.

טענה אחרת אותה העלה בא-כוח המבקש בבקשתו שבכתב, היא, כי:

"אם ביצוע העונש לא ידחה והמבקש, שהנו חבר כנסת, יחל לרצות עונשו לאלתר – לא יהא ערך מעשי לערעור".

בטענותיו בעל-פה הוסיף ואמר בא-כוח המבקש כי אם יאסר עתה המבקש, ובערעור יתברר כי חף הוא מכל פשע, נמצא כי נשללה מהמבקש אפשרות השתתפות תקינה בעבודת הכנסת, שהוא אחד מחבריה, דבר שייתכן ויעורר בעיות חוקתיות סבוכות, ואף יהא בכך משום פגיעה בכבודה של כנסת ישראל. טענה זו אין בה ממש, ודומה בעיני שבטיעונו על-פה העלה המבקש נימוק זה בהיסוס מה. החלטתו של בית-המשפט בבקשה כגון זו שלפני תתקבל על יסוד שיקולים הנוגעים לעבירה ולמי שהורשע עליה, ועל יסוד אלה בלבד, וכבודה של הכנסת הוא שדין אחד וחוקה אחת יהיו לכל אזרח בישראל. ואם דבר זה עדין צריך לפנים, קבעה כך הכנסת במפורש בחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם חובותיהם, תשי"א-1951, שכל כולו דן בפריבילגיות מיוחדות להן זכאים חברי הכנסת, כדי לאפשר להם למלא חובתם כנבחרי העם, ללא התערבות בלתי רצויה מטעם הרשות המבצעת. בחוק האמור נקבע שאין להביא חבר כנסת בפלילים אלא לאחר נטילת חסינותו בדרך המפורטת בחוק – כפי שאכן כך נעשה במקרה שלפנינו – ומשנעשה כך, מורה סעיף 4(ב) לחוק האמור לאמור:

"חבר הכנסת שניטלה ממנו החסינות לגבי אשמה מסויימת, דינו, לכל הכרוך באותה אשמה, כדין כל אדם".
(ההדגשה שלי מ' א').

כדין כל אדם – שכן כך צווינו:

"לא תעשו עוול במשפט, לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפט עמיתך"
(ויקרא י"ט, ט"ו).

יתכן כי עקב אי דחיית ביצוע גזר-הדין תישלל מהמבקש אפשרות עבודה תקינה בכנסת, אך כך הוא המצב לגבי כל אדם, משהובא בפלילים, הורשע ונגזר עליו עונש מאסר, שעבודתו התקינה תיפגע, ומעולם לא שמענו שיהא בכך כדי לדחות ביצוע גזר-הדין.

העבירה בה הורשע המבקש חמורה היא באפיה ובנסיבותיה, והנימוקים שהעלה בא-כוח המבקש, אין בהם כדי לאפשר ולהצדיק דחיית ביצוע גזר-דין. אוסיף ואציין כי באת-כוח המדינה הודיעה כי יעשה כל מאמץ לקיים את שמיעת הערעור בהקדם אפשרי, ואני מקווה כי אכן כך יעשה, כדי להכריע לגופו של הערעור.

אשר על כן דוחה אני את הבקשה. למבקש ניתנת ארכה נוספת עד ליום כ"ב בשבט תשל"ט, 19.2.1979 ובתאריך הנ"ל עליו להתייצב, לא יאוחר מהשעה 12.00 לפני הצהרים, במזכירות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לשם ריצוי עונש המאסר. כן מחליט אני כי על המבקש לשלם עד התאריך והשעה הנ"ל, בקופת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, את הקנס של 70,000 לירות שהושת עליו.

ניתן היום, י"ח בשבט תשל"ט (15.2.1979).







המ בית המשפט העליון 118/79 אלון שמואל רכטמן נ' מדינת ישראל, [ פ"ד: לג 2 45 ] (פורסם ב-ֽ 15/02/1979)