פסקי דין על אייל גור | פסקי דין על דור אלון אנרגיה בישראל (1998) | פסקי דין על סונול ישראל | פסקי דין על פז חברה לנפט ואח' |

1644/15 רעא     27/05/2015




רעא 1644/15 אייל גור נ' דור אלון אנרגיה בישראל (1998) בע"מ, סונול ישראל בע"מ, פז חברה לנפט בע"מ ואח'




החלטה בתיק רע"א 1644/15
st1\:*{behavior:(#ieooui) }




בבית המשפט העליון


רע"א 1644/15



לפני:

כבוד השופטת א' חיות


המבקש:
אייל גור



נ


ג


ד



המשיבות:

1. דור אלון אנרגיה בישראל (1998) בע"מ



2. סונול ישראל בע"מ



3. פז חברה לנפט בע"מ


4. דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ


בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי
חיפה בת"צ 17852-10-09 מיום 11.2.2015 שניתנה על ידי כב' השופט א' קיסרי


בשם המבקש:
עו"ד ליאור צמח
; עו"ד אמיר שאשא

בשם המשיבה 1:
עו"ד אורי ששון

בשם המשיבות 2 ו- 4:
עו"ד ד"ר גיל אוריון

בשם המשיבה 3:
עו"ד דרור סברנסקי



פסק-דין



בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט
א' קיסרי
) בת"צ 17852-10-09 שניתנה ביום 11.2.2015 ובה נדחתה בקשת המבקש והמשיבות לסיים בפשרה את ההליכים בבקשה לאישור תובענה כייצוגית שהגיש המבקש.

1.
המבקש הגיש ביום 21.10.2009 בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד המשיבות בה נטען כי מוני התשלום במשאבות הדלק שבבעלותן מתחילים לחייב את הלקוח עוד בטרם מזרימה המשאבה דלק בצינור התדלוק. בדרך זו, כך טען המבקש, גבו המשיבות במרמה סכומי עתק מציבור לקוחותיהן בסך מוערך של 124,311,000 ש"ח (פסקה 9 לבקשת האישור שצורפה כנספח ב' לבקשת רשות הערעור). לאחר הגשת בקשת האישור ועוד בטרם הגישו המשיבות את תגובתן לבקשה, החלו הצדדים לנהל ביניהם משא ומתן לסיום ההליכים בפשרה. במסגרת המשא ומתן שכרו המשיבות את שירותיו של פרופ' ערן שר, על מנת שיבחן האם יש ממש בטענות שהעלה המבקש בבקשת האישור בנוגע לפעולת משאבות הדלק שבבעלותן. ואכן, בדיקתו של פרופ' שר העלתה כי לאחר שמשאבות הדלק שבבעלות המשיבות מושבתות 9 שעות ויותר מתחיל מונה התשלום במשאבה לחייב את הלקוח עוד בטרם יציאת הדלק מאקדח התדלוק. עוד מצא פרופ' שר כי ככל שהמשאבה מושבתת זמן ארוך יותר כך מחייב המונה את הלקוח בסכום גדול יותר מבלי שמסופק דלק בעבורו. על פי ממצאיו של פרופ' שר, הסכומים הנגבים על ידי משאבות הדלק שבבעלות המשיבות ללא מתן תמורה נעים בין 1.51 אגורות בממוצע במקרה בו מושבתת משאבת הדלק במשך 9 שעות ו- 22.29 אגורות בממוצע במקרה בו מושבתת המשאבה במשך 45 שעות (ראו, עמ' 3 לחוות דעתו של פרופ' שר שצורפה כנספח ז' לבקשת רשות הערעור; יצוין כי אף שמדובר בחוות דעתו הסופית של פרופ' שר, היא נושאת את הכותרת "

סיכום מסקנות ביניים
", וראו לעניין זה האמור בעמ' 1 להחלטתו של בית המשפט קמא מיום 24.9.2012).


ביום 16.7.2010 הגיש פרופ' שר את ממצאיו למשיבות וביום 27.2.2012 הגישו הצדדים לבית המשפט קמא הודעה על הסכם פשרה שהושג ביניהם (להלן:
הסכם הפשרה
), לפיו בתמורה לוויתור סופי ומוחלט על כל הטענות המועלות בבקשת האישור יעניקו המשיבות לציבור לקוחותיהן ספלי קפה או בקבוקי מים ושתייה קלה בשווי כולל של 5 מיליון ש"ח. כמו כן, התחייבו המשיבות ליישם בתחנות הדלק שבבעלותן נוהל עבודה לפיו יורם אקדח התדלוק של כל משאבות הבנזין אחת לשמונה שעות לפחות על מנת למנוע מצב של גביית יתר על ידן (ראו, פסקאות ב.2-ב.3 להודעה על הסכם הפשרה מיום 27.2.2012 שצורפה כנספח ד' לבקשת רשות הערעור).

2.
ביום 4.3.2012 דחה בית המשפט קמא את הסכם הפשרה על הסף בקבעו כי אין כל יכולת לקבוע, ולו לכאורה, כי הוא מקיים את התנאי הקבוע ברישא של סעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006

(להלן:
חוק תובענות ייצוגיות
), לפיו על הסכם פשרה בהליך של תובענה ייצוגית להיות "
ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בענינם של חברי הקבוצה
". בית המשפט קמא עמד על כך שהמשיבות טרם הגיבו לבקשת האישור ולפיכך לא ניתן להעריך מה היה הסכום אותו היו יכולים חברי קבוצת התובעים לקבל אם הייתה מאושרת התובענה כייצוגית. בנסיבות אלו, כך נקבע, לא ניתן למלא אחר מצוות סעיף 19(ג)(2)(א) לחוק תובענות ייצוגיות המורה כי בהחלטה על אישור הסכם פשרה יתן בית המשפט את דעתו ל"
פער בין הסעד המוצע בהסדר הפשרה לבין הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לקבלו אילו היה בית המשפט מכריע בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה

"

, ומכאן שנעדר מהבקשה לאישור הסכם הפשרה יסוד חיוני הנדרש לאישורה. טעם נוסף לדחיית הסכם הפשרה על הסף מצא בית המשפט קמא בטיב הפיצוי אותו הציעו המשיבות לקהל לקוחותיהן (בקבוקי שתייה וכוסות קפה), לגביו נקבע כי הוא אינו ראוי בנסיבות העניין וכי יש לשאוף לכך שיהיה מתאם בין טיב הפיצוי או ההשבה בהם יחויבו המשיבות לטיב העוולה או הנזק שנטען כי נגרם על ידן. בהיעדר טעמים כבדי משקל אשר יש בהם כדי להצדיק מתן פיצוי בדרך אחרת, סבר בית המשפט קמא כי יש להעדיף במקרה דנן מתן פיצוי בכסף או בדלק.
3.
בעקבות דחייתו של הסכם הפשרה פנו הצדדים אל בית המשפט קמא בבקשה לקיים דיון בפני
ו בו יתאפשר להם לשטוח את טענותיהם ולשכנע כי יש לאשר את ההסכם המוצע. בית המשפט קמא נעתר לבקשה וביום 9.7.2012 קיים בפני
ו דיון אשר בסופו קבע כי יש להעמיד את ממצאיו של פרופ' שר לבחינה על ידי מומחה אחר. לצורך כך מינה בית המשפט קמא ביום 24.9.2012 את פרופ' דן אדלר לשמש כבודק לפי סעיף 19(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, והטיל עליו לבחון את הממצאים והמסקנות שאליהם הגיע פרופ' שר בחוות דעתו. באותה החלטה ציין בית המשפט קמא כי "

בדיקתו וחוות דעתו של פרופ' אדלר אינם אלא נדבך בבדיקה הנדרשת על מנת לקבוע אם ההסדר המוצע הוא ראוי, הוגן וסביר, ולאחר שתוגש חוות הדעת אשקול למנות בודק נוסף, לאחר שאשמע את טענות הצדדים בעניין זה
" (שם, בעמ' 2). בחוות דעתו מיום 3.3.2013 (צורפה כנספח ט' לבקשה) אימץ פרופ' אדלר את ממצאיו של פרופ' שר וכתב: "
ניתן להאמר כי ההיפותיזה של פרופסור ערן שר בדבר הסיבה לתופעת ה"קפיצה" הוכחה בצורה פנומנולוגית עקיפה מעבר לכל ספק סביר כסיבה יחידה אפשרית. אני סומך את ידיי על מסקנותיו של פרופסור ערן שר כפי שנכתבו על ידו ב'סיכום ביניים של התוצאות' מיום שישי 16 ליולי 2010
".

4.
לאחר שהתקבלה חוות דעתו של פרופ' אדלר קיים בית המשפט קמא דיון נוסף בבקשת הצדדים לאישור הסכם הפשרה שבסופו הורה להם להגיש בקשה מתוקנת לאישור ההסכם (להלן:

הבקשה המתוקנת
). ביום 19.11.2013 הגישו הצדדים בקשה מתוקנת כאמור, ובד בבד עם הגשתה הגישו המשיבות לבית המשפט קמא תצהירים חסויים מטעמן בהם פירטו את סכומי הכסף שלהערכתן גבתה כל אחת מהן ביתר, וזאת על סמך תחשיב שערכו בהתבסס על ממצאיו של פרופ' שר. בהמשך לכך, ביום 10.3.2014, אישר בית המשפט קמא לצדדים לפרסם מודעה בעיתונות בדבר הגשת בקשה לאישור הסכם פשרה בתובענה ייצוגית כאמור בסעיף 25(א)(3) לחוק תובענות ייצוגיות, ומשלוח העתק מהבקשה המתוקנת ליועץ המשפטי לממשלה, למנהל בתי המשפט ולממונה על הגנת הצרכן. עם זאת, דחה בית המשפט קמא את בקשת הצדדים להסתפק בבדיקה שערך פרופ' אדלר ולקבוע כי אין צורך במינוי בודק נוסף להסכם הפשרה בציינו כי "
ייתכן ואין מנוס מעריכת בדיקה נוספת (אם כי בעניין אחר)
". לאחר שפורסמו המודעות בדבר הגשת הבקשה המתוקנת לאישור הסכם הפשרה ולא הוגשו התנגדויות לאישורו או בקשות לצאת מן הקבוצה שעליה יחול ההסכם (להלן:
בקשות יציאה
), התקיים ביום 15.5.2014 דיון נוסף בבקשה המתוקנת שבעקבותיו הגישו הצדדים הודעה המבהירה את השיקולים שעמדו ביסוד גיבושו של מתווה הפשרה המוצע על ידם, וביום 25.11.2014 הורה בית המשפט המחוזי על קיום דיון נוסף בבקשה המתוקנת, וציין בהחלטתו כי גם לאחר שעיין בהודעה המבהירה מטעם הצדדים טרם הוסרו הספקות שהתעוררו אצלו בנוגע להסכם הפשרה המוצע, וכי עלה בדעתו שחלף מתן הפיצוי שהוצע בהסכם יש לשקול אפשרות של מתן תרומה לציבור, כאמור בסעיף 20(ג) לחוק תובענות ייצוגיות. ביום 9.12.2014 התקיים דיון נוסף בבקשה המתוקנת שבסופו ביקשו הצדדים שהות על מנת לשקול את הערותיו של בית המשפט קמא בנוגע להסכם הפשרה וביום 1.2.2015 הודיעו המשיבות לבית המשפט קמא כי לא הצליחו להגיע להסכמות על מתווה למתן תרומה לציבור חלף הפיצוי שנקבע בהסכם הפשרה. המבקש מצדו שב ועתר לאישור הסכם הפשרה המוצע.

5.
לאחר ההודעות שהוגשו, כאמור, דחה בית המשפט קמא ביום 11.2.2015 את הבקשה המתוקנת לאישור הסכם הפשרה, וקבע כך:

עיינתי בהודעות שהגישו הצדדים ולא שוכנעתי שיש לאשר את הפשרה במתכונת שהוצעה. לא נעלמו מעיניי דברי המבקש שמדובר בתביעה שתחילתה בשנת 2009, וכי לא ברור אם אינטרס הקבוצה הוא בבירור התביעה שיתחיל רק עתה, ואין לדעת מתי יסתיים. בצד זאת, דומה שככל הנראה נעלמו מן המבקש שיקולים אחרים שיש להביאם בחשבון, ובהם העובדה שבחסות הסכמתו התעכבה הגשת התשובות במשך תקופה של כ- 28 חודשים, וכי הסדר הפשרה במתכונתו המקורית התבסס על חוות דעת שהוכנה מטעמן של המשיבות ועבורן, כאשר למבקש או לבית המשפט אין כל ידיעה על עצם קיום הבדיקה ותכליתה. ייתכן – ולעת הזאת איני קובע כך – שבגדר בירור ההליך ניתן יהיה להגיע למסקנות כאלה או אחרות, הן על טיבה של התביעה והן על היקפה בהיבט הכמותי. בעניינים אלה חיינו עד עתה מפי המשיבות, ובמגבלות הנובעות מכך שהבירור נעשה בגדר הליך אישור פשרה. על כן, אם ועד כמה שהמבקש סבור שיש ממש בתביעה, עליו לנקוט בצעדים המתחייבים על מנת לאשרה כייצוגית, ואם אינו סבור כך – פתוחה בפני
ו דרך ההסתלקות (בין עם תגמול ובין בלעדיו) ודומה שהוא צודק כשהוא טוען גם שבמבט צופה פני העתיד הושגה תכליתו של ההליך. המשיבות יגישו תשובות תוך 60 ימים והמבקש יגיש תשובה לתשובות תוך 30 ימים לאחר מכן.

6.
על החלטה זו הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור דנן בה נטען כי שגה בית המשפט קמא בדחותו את הסכם הפשרה שהציעו הצדדים. לטענת המבקש מדובר בהסכם ראוי ומאוזן אשר נבדק באופן קפדני וממושך ולא נמצא בו כל פגם המצדיק את דחייתו. המבקש מדגיש כי אין חולק שהסכם הפשרה מביא להפסקת התופעה שבעטיה הוגשה בקשת האישור ושיישומו יחסוך לציבור מיליוני שקלים בעתיד. אשר לסכום ולמתווה הפיצוי שהוסכם עליו, מבהיר המבקש כי הוא משקף פשרה ראויה בין עמדות הצדדים. לטענתו, מהחישובים שערכו המשיבות בהתבסס על חוות דעתו של פרופ' שר עולה כי בשבע השנים שקדמו להגשת בקשת האישור גבו המשיבות מלקוחותיהן סכום הנע בין מיליון לשני מיליון ש"ח מבלי שסיפקו דלק בעבורו, ומכאן שזה הסכום שגם היו מוכנות לשלם כפיצוי במסגרת הסכם הפשרה. מנגד, טען המבקש כי סכום הכסף אותו גבו המשיבות מלקוחותיהן מבלי שסיפקו דלק בעבורו גבוה מזה שהוערך על ידן ועומד על חמישה מיליון ש"ח. בשל פערים אלו בין סכום הפיצוי שדרש המבקש והסכום אותו היו המשיבות מוכנות לשלם, הוסכם בין הצדדים על מתווה פיצוי במסגרתו יעניקו המשיבות לציבור לקוחותיהן טובין שעלותם למשיבות נאמדת בשני מיליון שקלים ואילו שוויים לציבור הלקוחות נאמד בחמישה מיליון שקלים. לטענת המבקש מדובר בפשרה סבירה אשר ראוי היה כי תאומץ על ידי בית המשפט קמא, וכי בנסיבות שנוצרו החלטתו לדחות את הסכם הפשרה אינה מאזנת כראוי בין יתרונותיו של הסכם הפשרה לקבוצת התובעים המיוצגת ובין החסרונות והסיכונים שבהמשך ניהול ההליך.


המבקש מוסיף וטוען כי העובדה שנותרו בליבו של בית המשפט קמא ספקות בנוגע לסבירותו של הסכם הפשרה שהציגו הצדדים לא הצדיקה את דחייתו והוא עומד על כך שחוק תובענות ייצוגיות בא לעודד פשרות ראויות בהליכים המתנהלים מכוחו, ולשם כך הוא נותן בידי בית המשפט כלים אשר באמצעותם הוא יכול לבחון האם פשרה שהגיעו אליה צדדים לתובענה ייצוגית היא סבירה והוגנת. על כן, כך טוען המבקש, אם נותרו בליבו של בית המשפט קמא ספקות בנוגע לסבירותו של הסכם הפשרה שהציגו הצדדים, היה עליו לפעול כדי לאשש אותם או להפריכם, ולא היה מקום כי יורה על דחיית הסכם הפשרה כל עוד לא מיצה את בחינתו והגיע למסקנה סופית כי מדובר בהסכם שאינו ראוי.

7.
טענה נוספת בפי המבקש היא כי בית המשפט קמא לא הצביע בהחלטתו על כל נימוק ענייני אשר יש בו כדי להצדיק את דחיית הסכם הפשרה המוצע. לטענת המבקש סירובו של בית המשפט קמא לאשר את הסכם הפשרה נבע מכך שהצדדים דחו את הצעתו להמיר את הפיצוי שהוסכם עליו בהסכם הפשרה בתרומה כספית לציבור. ואולם, כך טוען המבקש, דחייתה של הצעה זו על ידי הצדדים אינה מצדיקה את דחייתו של הסכם הפשרה שהוצג על ידם, וזאת משני טעמים: ראשית, מפני שעמדת המחוקק והפסיקה היא כי אין מקום להעניק תרומה לציבור במקרה בו קיימת אפשרות סבירה להעניק פיצוי לחברי קבוצת התובעים; ושנית, מפני שאין כל פסול במתן פיצוי בעין במקרה בו קיימת הצדקה עניינית לכך. כמו כן, מדגיש המבקש כי הנימוקים שנתן בית המשפט קמא להחלטתו שלא לאשר את הסכם הפשרה הועלו על ידו עוד בטרם אישר את פרסומו של ההסכם לצורך הגשת התנגדויות ובקשות יציאה. בנסיבות אלו, כך נטען, שגה בית המשפט קמא משדחה את הסכם הפשרה, שכן אין הצדקה לדחות הסכם פשרה שפורסם מטעמים שהיו ידועים עוד לפני פרסומו, ומקום שבו פורסם הסכם פשרה לצורך הגשת התנגדויות ובקשות יציאה ולא הוגשו התנגדויות או בקשות כאמור, ואף לא התגלו לאחר הפרסום נסיבות או נתונים חדשים המצדיקים את בחינתו של ההסכם פעם נוספת, מן הראוי שבית המשפט יאשרו.


מכל הטעמים האמורים עותר המבקש לבטל את החלטתו של בית המשפט קמא מיום 11.2.2015 ולאשר את הסכם הפשרה.


המשיבות טוענות אף הן כי הסכם הפשרה שהציגו הצדדים הוא ראוי והוגן בנסיבות העניין ומדגישות כי הושקעו בגיבושו ובהליך אישורו זמן ומשאבים חריגים בהיקפם. לפיכך, מודיעות המשיבות כי הן אינן מתנגדות לקבלת בקשת רשות הערעור.

8.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. כמו כן, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו.


בניגוד לפשרה המסיימת הליכים בתובענה רגילה אשר אינה יוצרת מעשה בית דין כלפי מי שלא היו צד להליך, פשרה בתובענה ייצוגית או בבקשה לאישור תובענה כייצוגית מכריעה בזכויותיהם של כל חברי קבוצת התובעים המיוצגים בה מבלי שנטלו חלק בעיצובה (ראו, סעיפים 24, 19(ג)(2)(ו) ו- 19(ד) לחוק תובענות ייצוגיות; וכן, אלון קלמנט "פשרה והסתלקות בתובענות ייצוגיות"
משפטים
מ"א 5, 6, 10 (2011) (להלן:
פשרה בתובענות ייצוגיות
)). מאפיין ייחודי זה של פשרות בתובענות ייצוגיות או בבקשות לאישורן, בצירוף העובדה שבמקרים רבים עלול להיווצר ניגוד עניינים בין חברי קבוצת התובעים המיוצגים ובין מי שביקש לייצגם, מוליד חשש כי הצדדים לתובענה ייצוגית או לבקשה לאישור תובענה כאמור יסכמו ביניהם על מתווה פשרה שיטיב עמם על חשבון חברי הקבוצה המיוצגת (ראו, רע"א 8479/02
סבו נ' רשות שדות התעופה בישראל
(15.12.2008) (להלן: עניין
סבו
); ע"א 7094/09
ברוזובסקי הובלות בע"מ נ' איתוראן איתור ושליטה בע"מ

(14.12.2010)
, בפסקה 9 לפסק דינו של השופט
ע' פוגלמן
(להלן: עניין
ברוזובסקי
); ע"א 8430/99
אנליסט אי.אמ.אס. ניהול קרנות בנאמנות (1986) בע"מ נ' עקד השקעות ופיתוח תעשיה בע"מ
, פ"ד נו(2) 247, 256 (2001); עוד ראו, קלמנט,
פשרה בתובענות ייצוגיות
, בעמ' 12-10; סטיבן גולדשטיין "הערות על חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006",
עלי

משפט
ו', 7, 20 (2007) (להלן:
הערות על חוק תובענות ייצוגיות
); אמיר ישראלי "פשרה בתובענה ייצוגית הפוגעת בתחרות החופשית בעקבות ת"א 1012/02 יפעת נ' דלק מוטורס בע"מ"
הארת דין
ב(2) 112, 118-113 (התשס"ה) (להלן:
פשרה הפוגעת בתחרות
)).

9.
על מנת להתמודד עם חשש זה קבע המחוקק את ההסדר שבסעיפים 18 ו- 19 לחוק תובענות ייצוגיות, אשר תכליתו "

למנוע קנוניה בין התובע המייצג את הקבוצה לבין הנתבע [...] על חשבון חברי הקבוצה בהליך הייצוגי
" (עניין
שבו
), ולפיו האפשרות לסיים בפשרה את ההליכים בתובענה ייצוגית או בבקשה לאישורה מותנית בקבלת אישורו של בית המשפט, הנדרש טרם מתן האישור לבחון את הסכם הפשרה שגיבשו הצדדים ולהשתכנע כי הוא "
ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בענינם של חברי הקבוצה
" (סעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות).


השיקולים שעל בית המשפט לשקול בהקשר זה מנויים בסעיף 19(ג)(2) לחוק תובענות ייצוגיות (ראו: קלמנט,
פשרה בתובענות ייצוגיות
, בעמ' 16; ורע"א 9167/10
012 סמייל טלקום בע"מ נ'
myrna mandap

(26.5.2013)
, בפסקה 10 לפסק דינו של הנשיא
א' גרוניס
). כמו כן, וככל שאין מדובר בהצעת פשרה שהעלה בית המשפט עצמו (ולעניין זה ראו: עניין
שבו
; ועניין
ברוזובסקי
, בפסקה 9 לפסק דינו של השופט
פוגלמן
; לביקורת על
פסיקה זו ראו, קלמנט,
פשרה בתובענות ייצוגיות
, בעמ' 81-72), עומד לרשות בית המשפט מנגנון ייחודי הקבוע בסעיפים 18 ו- 19 לחוק תובענות ייצוגיות הקובע כי לאחר שהוגשה לבית המשפט בקשה לאישור הסדר פשרה וככל שלא מצא טעם לדחותה על הסף, יורה בית המשפט על פרסום הודעה בדבר הגשת הבקשה וכן על משלוח הודעות בעניין הגשתה ליועץ המשפטי לממשלה, למנהל בתי המשפט, ולכל גוף או בעל תפקיד אחר שיקבע. מהלך זה נועד להזמין התנגדויות מנומקות להסדר הפשרה, ככל שיש כאלה, על מנת שבית המשפט יוכל לבחון אותן ולהביאן בחשבון בעת שיחליט אם לאשר את הסדר הפשרה המוצע אם לאו, ובאלו תנאים. בנוסף לכך, קובע סעיף 19(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות כי בטרם יאשר את הסדר הפשרה המוצע על בית המשפט לקבל חוות דעת ממומחה בתחום שבו עוסקת הבקשה. מומחה זה - המכונה בחוק "בודק" - מתמנה על ידי בית המשפט, אלא אם כן סבר בית המשפט מטעמים מיוחדים שירשמו כי הדבר אינו דרוש, ועליו להתייחס בחוות דעתו ליתרונות ולחסרונות של הסדר הפשרה מבחינת כלל חברי הקבוצה ולכל עניין אחר כפי שיורה בית המשפט (סעיף 19(ב)(4) לחוק תובענות ייצוגיות). חוות דעתו של הבודק מיועדת אף היא לסייע לבית המשפט לקבל החלטה מושכלת באשר להסכם המוצע ולגבש את דעתו באשר להיות אותו הסדר "
ראוי, הוגן וסביר
", כדרישת סעיף 19(א) לחוק.

10.
הגשמת התכליות שביסוד חוק תובענות ייצוגיות תלויה במידה רבה באופן שבו ייושמו הוראותיו לעניין הסדרי פשרה בהליכים המתנהלים מכוחו. זאת בהינתן העובדה שהרוב המכריע של תיקי התובענות הייצוגיות מסתיימים בפשרה או בהסתלקות (ראו, אלון קלמנט, קרן וינשל-מרגל, יפעת טרבולוס ורוני אבישר-שדה "תובענות ייצוגיות בישראל - פרספקטיבה אמפירית" 24-20 (מחלקת מחקר של הרשות השופטת והבינתחומי הרצליה, יוני 2014). לפיכך שומה על בית המשפט לקיים בחינה יסודית של הסדרי פשרה המובאים לאישורו תוך הסתייעות בכלים שמעמיד לרשותו החוק בסעיפים 18 ו- 19, עליהם עמדנו לעיל. עוד יש לזכור כי לסיום ההליכים בתובענה ייצוגית או בבקשה לאישור תובענה כייצוגית בפשרה יתרונות לא מבוטלים (ראו, ישראלי,

פשרה הפוגעת בתחרות
, בעמ' 113). לפיכך, מן הראוי לעודד ולתמרץ הסדרי פשרה בהליכים אלו, ככל שהם ראויים (קלמנט,
פשרה בתובענות ייצוגיות
, בעמ' 8, 95-84).

11.
מהחלטותיו של בית המשפט קמא עולה כי הטעם העיקרי שהוביל לדחיית הסכם הפשרה המוצע במקרה דנן נעוץ בעובדה שלא הוצגו בפני
ו נתונים בלתי תלויים לגבי סכום הפיצוי שקבוצת התובעים המיוצגת הייתה יכולה לזכות בו לו הייתה התובענה מאושרת כייצוגית וממשיכה להתנהל, וכן משום שמצא את סוג הפיצוי שהמשיבות התחייבו להעניק במסגרת הסכם הפשרה, כבלתי ראוי בנסיבות העניין. השגות אלו באשר להסכם המוצע קיבלו ביטוי בהחלטותיו של בית המשפט קמא והן מובנות לחלוטין בהינתן העובדה שהמבקש העריך תחילה את הנזק שנגרם לקבוצה בלא פחות מ-124 מיליון ש"ח, ואילו בטיעוניו לתמיכה בהסדר שהושג ציין כי לגרסתו מדובר בנזק מוערך של כ-5 מיליון ש"ח בלבד, בלא שתמך איזה מן הסכומים בחוות דעת מתאימה. ואולם, בניגוד לבית המשפט קמא אני סבורה כי הספקות וההשגות שעלו בנוגע למידת סבירותו והגינותו של הסכם פשרה אינם עילה שלא לאשרו, ככל שיש בידי בית המשפט כלים להסירם. הכלים לכך הועמדו לרשות בית המשפט בסעיפים 18 ו- 19 לחוק ועל כן היה על בית המשפט להימנע מדחייתו של הסכם פשרה בנסיבות שנוצרו ובטרם מיצה את אפשרויות הבדיקה העומדות לרשותו על מנת להגיע למסקנה ברורה ומנומקת לגבי סבירותו של ההסכם המוצע ולגבי היותו ראוי והוגן. בהחלטתו מיום 10.3.2014 הורה בית המשפט על פרסום הודעה בדבר ההסכם המוצע וכן על העברת כל החומר הרלבנטי לגורמים המנויים בסעיף 18(ג) לחוק. משלא התקבלו התנגדויות כלשהן להסכם המוצע בעקבות כך, נושא הדבר משקל לטובת אישורו. זאת ועוד, בית המשפט מינה את פרופ' אדלר כמומחה מטעמו וזה אישר באופן מלא את ממצאיו ומסקנותיו של המומחה מטעם המשיבות פרופ' שר, עליהן עמדנו לעיל. בית המשפט קמא עצמו ראה בכך, למצער, נדבך בבדיקה הנדרשת לצורך קבלת החלטה בעניין אישור ההסכם המוצע והוא הוסיף וציין בהחלטתו מיום 10.3.2014 כי ייתכן ותידרש בדיקה נוספת על ידי בודק אחר. בכך כיוון בית המשפט ככל הנראה לחוות דעת אשר בה יידרש הבודק, בין היתר, לסוגיית הפער שבין הפיצוי המוצע על פי ההסכם ובין הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לקבל אילו היה בית המשפט מכריע בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה. ואולם, בסופו של יום ראה בית המשפט לדחות את הבקשה לאישור הסדר הפשרה בלא שמינה בודק כאמור מחד גיסא ובלא שקבע שמדובר בהסדר בלתי סביר או בלתי ראוי מאידך גיסא, ובכך לגישתי שגה.

12.
העובדה שהצדדים לא הסכימו להמיר את הפיצוי שהוסכם עליו בהסדר הפשרה לתרומה כספית לציבור אף היא אינה עילה מספקת לדחיית הבקשה לאישור הסכם הפשרה. ככלל, כל אימת שהדבר מעשי יש להעדיף מתן פיצוי לקבוצת התובעים המיוצגת (בכסף או בכל דרך אחרת), על פני מתן תרומה לכלל הציבור (ראו, ת"צ (ת"א) 22236-07-11

שרייר נ' שירותי בנק אוטומטיים בע"מ
(16.9.2014)). במקרה דנן לא ניתן אמנם לזהות ולאתר במדויק את קבוצת הלקוחות שנפגעו לכאורה מגביית היתר שביצעו המשיבות וכן קשה לקבוע מה הוא הנזק המדויק שנגרם לכל אחד מחברי הקבוצה. על כן לא ניתן לפצותם באופן אינדיבידואלי. עם זאת, ניתן לפצותם באמצעות מנגנון פיצוי קולקטיבי המעוגן בסעיף 20(ג) לחוק תובענות ייצוגיות (ראו לעניין זה, ע"א 6339/09
תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' עזבון המנוח תופיק ראבי ז"ל

(4.12.2011), בפסקאות 59-45), וגם על פיו יש לתת עדיפות לפיצוי המקיים למצער קורלציה מסוימת בין ציבור הניזוקים לציבור המפוצים, באופן
שאחוז גבוה ככל הניתן
מהפיצוי המוצע ינותב אל קבוצת הניזוקים המיוצגת (שם, בפסקה 59). בענייננו אמור הפיצוי שהוסכם עליו בהסכם הפשרה להינתן לציבור המתדלקים הכללי וברי כי אף שלא תתקיים זהות מלאה בין מקבליו ובין מי שנפגעו מגביית היתר הנטענת, ניתן להניח שלפחות חלק ממי שיקבלו את הפיצוי שהוסכם עליו יהיו אותם לקוחות אשר נפגעו מכך. מכל מקום, בלא לקיים בירור באשר ליתרונה של תרומה כזו או אחרת על פני הפיצוי שהוצע, לא היה מקום לקבוע כי תרומה לכלל הציבור עדיפה במקרה דנן עד כי יש בכך להצדיק את אי אישור ההסכם המוצע.

13.
בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, דין הערעור להתקבל במובן זה שהחלטתו של בית המשפט קמא מיום 11.2.2015 מבוטלת והדיון בבקשה המתוקנת לאישור הסכם הפשרה יוחזר לבית המשפט קמא על מנת שימנה בודק מתאים לפי סעיף 19(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות. הבודק יחווה דעתו באשר לסכום הפשרה וטיב הפיצוי בהסכם המוצע ולצורך מתן חוות דעתו יעמיד בית המשפט לרשות הבודק, בין היתר, את התצהירים החסויים שהגישו המשיבות לעיני בית המשפט בלבד, באשר לגבייה ביתר שבוצעה על ידן. לאחר קבלת חוות דעתו של הבודק ישוב בית המשפט קמא וישקול את הבקשה המתוקנת לאישור הסכם הפשרה.


נוכח התוצאה שאליה הגעתי מתייתר הצורך לדון בבקשה המוסכמת שהגישו הצדדים אתמול, 26.5.2015 לעיכוב ביצוע ולהארכת מועד להגשת תשובות מטעם המשיבות לבקשת האישור וזאת מתוך הנחה כי בעקבות החלטתי זו יקבע בית המשפט קמא סדרי דין מתאימים להמשך הטיפול בהליך על ידו.


אין צו להוצאות.


ניתן היום, ט' בסיון התשע"ה (27.5.2015).



ש ו פ ט ת

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.


15016440_v04.doc

רש

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il









רעא בית המשפט העליון 1644/15 אייל גור נ' דור אלון אנרגיה בישראל (1998) בע"מ, סונול ישראל בע"מ, פז חברה לנפט בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 27/05/2015)