פסקי דין על רות ראובן | פסקי דין על רונן מרדכי בראון

23127-01/13 סע     26/05/2015




סע 23127-01/13 רות ראובן נ' רונן מרדכי בראון








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו


ס"ע 23127-01-13
סע"ש 44461-04-13


26 מאי 2015

לפני
:

כב' השופטת
אסנת רובוביץ
- ברכש
נציג ציבור (מעסיקים) ד"ר גיל אלוני

ה
תובעת
1
.
רות ראובן
ע"י ב"כ: עו"ד גיל בר

-

ה
נתבעים

1. רונן בראון סוכנות לביטוח אלמנטרי (1994) בע"מ
2. רונן מרדכי בראון

ע"י ב"כ: עו"ד רועי נבות



פסק דין


1.
לפנינו תביעות התובעת לפיצויי פיטורים ולזכויות נוספות הנובעות מתקופת עבודתה בשירות הנתבעת וסיומה.

רקע
בעולה מחומר הראיות שהוצג
בפני
נו ותמצית טענות הצדדים
2.
הנתבעת 1 הינה סוכנות ביטוח (להלן: "הנתבעת" או "סוכנות הביטוח"), הנמצאת בבעלותו והנהלתו של הנתבע 2 (להלן: "הנתבע").

3.
התובעת הועסקה אצל הנתבעת,
כפקידת ביטוח, החל מיום 1.4.07, תחילה כנציגת הנתבעת במשרדי חברת פמה מימון רכב (להלן: "חברת פמה"), במהלך 2009 הועברה התובעת לעבוד בסניף הנתבעת באור יהודה.
בתחילת חודש נובמבר 2012, התבקשה התובעת לעבור לעבוד בסניף הנתבעת ביד אליהו, אולם בתחילה התובעת סירבה לניוד זה.
לאור סירובה, נשלח לתובעת מכתב מטעם הנתבעת, הנושא תאריך 5.11.12 ואת הכותרת "סיכום שיחת שימוע", בו הודע לה כי משסירבה להצבה במקום העבודה החדש, הנתבעת רואה בה כמי שבחרה להתפטר מעבודתה (ר' נספח ה' לתצהיר התובעת).
בא כוחה התובעת הגיב למכתב זה ביום 20.11.12, בו הודיע לנתבעת כי לתובעת לא נאמר כי מדובר בשיחת שימוע והיא אינה מתפטרת מעבודתה (ר' נספח ו' לתצהיר התובעת) תוך הוא מציין במכתב זה כי הנתבעת סילקה את התובעת מעבודתה ביום 18.11.12 לאחר שחזרה מחופשת מחלה ונוכח סירובה לחתום על המכתב שנמסר לה באותו מועד.
הנתבעת השיבה במכתב ביום 20.11.12 ובו הודיעה לתובעת כי היא לא פוטרה וכי היא יכולה לשוב לעבודתה בתפקיד החדש שהוצע לה.
התובעת חזרה לעבודתה במהלך חודש דצמבר 2012 והחלה לעבוד בתפקיד החדש שהוצע לה בסניף יד אליהו .

4.
ביום 20.1.13 הגישה התובעת תביעה כנגד הנתבעת בגין תשלום הלנת שכר, הפרשות לקרן פנסיה, ימי מחלה וימי היעדרות שלא מרצונה של התובעת, עובר לסיום יחסי העבודה בין הצדדים (להלן: "התביעה הראשונה").

5.
ביום 17.2.13 פנה ב"כ התובעת במכתב לב"כ הנתבעת ובו ציין כי שכרה של התובעת הועבר לה רק ביום 14.2.13 וזאת למרות שהתאריך שהופיע על ההמחאה היה 9.2.13. עוד ציין במכתב זה כי הנתבעת ביטלה שלא כדין את רכיב הבונוס אותו התובעת היתה מקבלת משך שנים ואשר היה חלק בלתי נפרד משכר עבודתה תוך ציון העובדה כי נאמר לה כי הדבר נעשה בשל העובדה שהגישה תביעה כנגד הנתבעת. ר' נסח ח' לתצהיר התובעת ונספח ט'- מענה הנתבעת למכתב זה .

6.
ביום 27.2.13
הודיע הנתבע לתובעת כי הוא מוציא אותה לחופשה בתשלום
(ר' נספח י"א לתצהיר התובעת וסעיף 26 לתצהיר הנתבע).

7.
ביום 21.3.13 נשלח מכתב מב"כ הנתבעת לב"כ התובעת שכותרתו :" הודעת פיטורים בנסיבות שאנן מזכות בפיצויי פיטורים " ר' נספח יג לתביעה.
בו נכתב, כמצוטט: "

בעקבות התנהלות מרשתך , וכן בעקבות אירועים וחשדות שהתעוררו אצל מרשתינו ביחס למעשים פלילים של מרשתך בקשר עם מקום העבודה, גרם נזק במזיד, התחזות ועוד, לרבות כתוצאה מפניות של לקוחות/מבוטחים אל מרשתנו, בקשר עם מעשים של מרשתך, נדרשת מרשתנו לפרק זמן של בדיקות החשדות כאמור ועל כן הוצאה מרשתך לחופשה בתשלום כאמור. 2. במשך חודש מרץ 2013, נבדקו הדברים על ידי מרשתנו, נאספו הראיות (הן על בסיס עדויות של מבוטחים, הן על בסיס עדות של המבטח, חוקר פרטי ועוד) התקבלו המסקנות, כי מרשתך פעלה בקשר עם מקום עבודתה, בדרך של מרמה, גניבה, גרם נזק, התחזות ועוד.... 6. לאור כל זאת, ולאור הממצאים והעובדות שתגלו ביחס להתנהלות מרשתך, הרי שמדובר בהתנהלות שהיא גם פלילית וגם מהווה גרם נזק במזיד למעביד, בנסיבות שאינן מותירות כל ברירה למרשתנו אלא לפטר את מרשתך לאלתר וללא תשלום פיצויי פיטורים, שכן הנסיבות הינן כאלה השוללות ממנה פיצויי פיטורים לפיכך החל מהיום 21.3.13 מפוטרת מרשתך לאלתר. עוד יובהר כי בנסיבות כאמור, גם אין
ממילא חובה ליתן הודעה מוקדמת לפיטורים..."
למכתב זה לא צורפו צרופות כלשהן. (ר' נספח י"ג לתצהיר התובעת).

8.
ביום 24.4.13 הגישה התובעת תביעה בגין פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, דמי הבראה, דמי חופשה וכן פיצויי בגין פיטורים שלא כדין (להלן: "התביעה השנייה").

9.
התובעת צרפה לתצהירה אישורי מחלה מיום
17.2.13 ועד
ליום 25.2.13 . ר' נספחי יב לתצהיר התובעת.

10.
לטענת התובעת, עם תחילת העסקתה לא ניתנה לה הודעה על תנאי עבודתה וכי משך כל תקופת העסקתה אצל הנתבעת, שכרה שולם לה באיחור, ב-15 לחודש, כל חודש. עוד טוענת התובעת כי הנתבעת התחייבה להפריש משכרה 5% עבור פנסיה, כאשר בפועל ירדו משכרה האחוזים האמורים אך במשך חודשים ארוכים כלל לא הועברו לחברת הביטוח, ולאחר מכן הופרשו סכומים נמוכים מאלו שנוכו משכרה. לטענתה, התובעת פנתה לנתבע על מנת שישיב לה את הסכומים שנוכו משכרה אך לא הופרשו לקופת הגמל וכן על מנת שישלם לה את שכרה במועד, ומשלא נענתה הגישה את תביעתה הראשונה. לטענתה, לאחר הגשת התביעה הראשונה הופעלו עליה לחצים להסרתה, בין היתר על ידי ביטול רכיב הבונוס משכרה, באופן חד צדדי.

11.
לטענת הנתבעים, הם מסרו לתובעת, בסמוך לתחילת עבודתה, נוסח של הצעת עבודה, עליו היא לא חתמה. לטענתם ניכוי הכספים אשר לא הועברו לקופת הגמל, נעשה בטעות בתום לב והם השיבו לתובעת את הסכום שנוכה בטעות (ר' העתק ההמחאה נספח ט"ו לתצהיר התובעת). עוד טוענים הנתבעים כי מועד תשלום המשכורת ב-15 לחודש מופיע בהצעת חוזה העבודה, דבר אשר התובעת מעולם לא הלינה עליו, ונעשה כך לאורך שנים, בתום לב. עוד טוענים הנתבעים כי פיטוריה של התובעת נעשו לאור מעשיה הפליליים, בין היתר התחזות לחולה, גניבה ולקיחת כספים ששילם מבוטח של הנתבעים וכן שינוי במזיד של פוליסות ביטוח, ומשכך לטענתם, לא היו חייבים בהזמנת התובעת לשימוע, בהודעה מוקדמת ובפיצויי פיטורים. עוד טענו הנתבעים, כי מיום הגשת התביעה הראשונה כל מטרתה של התובעת היה לגרום לנתבעות לפטרה ולשלם לה פיצויי פיטורים.

12.
מטעם התובעת העידה היא עצמה, מטעם הנתבעים העיד הנתבע 2, הבעלים של הנתבעת 1 ומר ניר נווה, חוקר פרטי מטעם הנתבעים.

דיון והכרעה
פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת
13.
מעיון בחומר הראיות עולה כי אין חולק כי התובעת פוטרה מבלי שזומנה לישיבת שימוע (ר' נספח יג לתצהיר התובעת) וכי
לא ניתנה לה הודעה מוקדמת ולא שולמו לה פיצויי פיטורים, זאת לאור
טענת הנתבעת בדבר מעשיה הפליליים של התובעת כביכול, אשר כללו בין היתר התחזות לחולה, גניבת כספי מבוטח של הנתבעים וכן שינוי במזיד של פוליסות ביטוח, ולכן לטענתם לא הייתה התובעת זכאית לשימוע, הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים.

בכדי להוכיח את טענותיהם אלו, סמכו הנתבעים ידיהם על תמלול שיחה של הנתבע עם לקוח הנתבעת, מר אבי אליהו (ר' נספח ד' לתצהיר הנתבע), דואר אלקטרוני מאת מנהלת המחוז בחברת מנורה (ר' נספח ה' לתצהיר הנתבע) ודו"ח החוקר הפרטי (נספח ו' לתצהיר הנתבע).

14.
הלכה פסוקה היא כי מעביד המבקש לייחס לעובדו ביצוע מעשים חמורים של הפרת אמונים או מעשים המהווים עבירה פלילית נדרש להוכיח את טענותיו ברמת הוכחה מוגברת, מעבר למאזן ההסתברות הרגיל (דב"ע נה/60-3 אנואר חמיד נ' יעקב הלמן, מיום 5.7.1995 וכן ע"א 1079/04 מרכולית כוכב בע"מ נ' עזבון המנוח לב רובינשטיין, מיום 25/4/06).

כך נפסק גם בדב"ע נג/79-3 לובה יונייב ואח' - חברת וייסמן תמרוקים בע"מ (לא פורסם):
"מידת ההוכחה של אקט פלילי במשפט אזרחי נבחנת על-פי "מאזן ההסתברות, וכי במסגרתה של מידת הוכחה זו על פי מבחנים של שכל ישר, כמות הראיות, שיש בהן כדי לשכנע את השופט בנטייתה של ההסתברות, קשורה במהותו ובחומרתו של הנושא" וכי ככל שמבקשים "ליחס לצד שכנגד ביצוע עבירות רציניות המטילות סטיגמה, שיש עמה משום קלון, נדרש בעל הדין לראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים"

15.
לאחר שעיינו בכל חומר הראיות ושמענו את העדויות, אנו קובעים כי הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוגבר החל עליהם על מנת להוכיח את טענותיהם כי התובעת ביצעה עבירות פליליות כלשהן או מעשים שיש בהם כדי לשלול ממנה את פיצויי הפיטורים.

ראשית
, הנתבעים לא הזמינו את מר אבי אליהו למתן עדות, כך שכלל לא ניתן לדעת בוודאות כי הוא זה שמוקלט בשיחה שתמלולה צורף לתצהיר הנתבע. בדומה לכך, בחרו הנתבעים שלא להעיד עדים רלוונטיים נוספים דוגמת מנהלת המחוז בחברת מנורה אשר שלחה את הדואר האלקטרוני אשר לטענת הנתבעים מוכיח כי התובעת ביצעה במזיד שינויים בפוליסות הלקוחות וכן בחרו שלא להעיד את הלקוחות המדוברים. כידוע ההלכה היא שהימנעות מהבאת ראיות או מהבאת עד לעדות שנמצא בשליטת בעל הדין "
מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין הימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה..."
(ראו י. קדמי על הראיות, חלק שלישי (תשס"ד), עמ' 1650). די באמור בכדי לקבוע כי הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח כי התובעת ביצעה את העבירות המיוחסות לה.

שנית
, אף עיון בשיחה עם מר אליהו לגופה, מעלה כי אין בידי הנתבעים להוכיח את טענות הגניבה במקרה זה, שכן אף מר אליהו אמר כי "יכול להיות שזה טעות שלי... אני לא יודע מה קרה שם" (ע"מ 3 שורות 11-12 לתמלול). כך שאין בידי הנתבעים, גם אילו היינו נותנים לתמלול השיחה משקל, להוכיח כי התובעת אכן ביצעה את העבירה המיוחסת לה, כי קיבלה הנחה בקניית מזגן תמורת הבטחת תשלום תעודת הביטוח למר אליהו, שלא בוצעה על ידה.
ערים אנו לטענת הנתבעים כי התשלום נעשה בפועל לחברה בשם "י. שלום" ולא ל"אבי סופר", אולם לא עלה בידה להוכיח כי אכן מדובר בחברות שונות, מה גם שאין זה מוכיח את טענת הנתבעים. בדומה לכך, אף עיון בדואר האלקטרוני אשר נשלח ממנהלת המחוז בחברת מנורה אל הנתבע (נספח ה' לתצהיר הנתבע), לא מוזכר שמה של התובעת וכלל לא ברור כיצד הגיעו הנתבעים למסקנה כי התובעת שינתה פוליסות ביטוח של הלקוחות האמורים במזיד מלבד אמירתו הסתמית של הנתבע כי "כל ההתנהלות שלה מוכיחה את הדברים ככה" (ע"מ 12 שורה 22 לפרוטוקול) וכן הנתבעת לא צרפה כל ראיה או עדות בכל הנוגע לטענותיה בנוגע למר גיורא איתן.

שלישית
, הנתבעים לא איפשרו לתובעת לתת מענה לטענות הקשות שהעלו כנגדה בזמן אמת. טענות אלו הועלו לראשונה, בכתב הגנתם לתביעה השנייה, זאת חרף העובדה כי השיחה עם מר אליהו נערכה כחודש עובר להוצאת מכתב הפיטורים. הנתבעים לא ערכו בירור עובדתי אל מול התובעת, לא העלו נגדה את הטענות בזמן אמת ולא ניתנה לה האפשרות להתגונן לאור העובדה שלא נערך לה שימוע.

רביעית
, עיון בחומר הראיות מעלה כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי התובעת אכן התחזתה לחולה, כטענתם. הנתבעים לא צרפו כל אסמכתא המוכיחה כי התובעת לא הייתה חולה בימים האמורים.
הנתבעים בחרו להעיד את מר ניר נווה, החוקר אשר עקב אחר התובעת ביום 20.2.13 בלבד, אשר אישר בחקירתו כי באותו היום ראה את התובעת נכנסת לקופת החולים (ע"מ 10 שורות 18-23).
עדותו זו אינה מהווה ראיה לכך שהתובעת התחזתה לחולה. אין חולק כי באותו יום היתה בקופת החולים. ערים אנו לכך כי נטען כי לאחר מכן נכנסה התובעת
לחנות צילום אולם אין באמור משום הוכחת
טענת הנתבעות להתחזות.
משבחרו הנתבעים שלא להעיד את החוקרים אשר ביצעו מעקב אחר התובעת בימים הנוספים, אין בידנו לקבל את אמרות הנתבע בתצהירו כהוכחה לכך שהתובעת אכן התחזתה לחולה בימים אלו.
יתרה מכך, ככל שהנתבעים סברו כי
יש ספק בנוגע לתוכן תעודות המחלה שהגישה התובעת הרי שהיה עליהם לפעול בהתאם לסעיף 2(ג) לתקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), תשל"ז-1976, הקובע כי:
"(ג)התעורר ספק אצל המעביד לגבי תוכן של תעודת מחלה שלא ניתנה לפי תקנת משנה (ב), הוא רשאי להעמיד את העובד לבדיקה רפואית ועל העובד להיענות להזמנת המעביד ולהיבדק"
.
הנתבעים לא העמידו את התובעת לבדיקה רפואית מטעמם ואף לא הועלתה הטענה כי התובעת זומנה לבדיקה שכזו.

16.
בבואנו לבחון את סוגיית שלילת פיצויי הפיטורים, ערים אנו לכך כי פיצויי הפיטורים הם זכות סוציאלית המשולמת לעובד שפוטר ואין לפגוע בזכות זו אלא במקרים חריגים וכי עצם הפיטורים הם עונש חמור לכשעצמו (ראו דב"ע (ארצי) ל/3-14 בתי מרגוע ומלונות היוזם בע"מ – שמריהו, [פורסם בנבו]
פד"ע א 141 (1970); דב"ע (ארצי) לא/3 – 3 רהיטי ירושלים "רים" בע"מ – יוסף, [פורסם בנבו] פד"ע ב 215 (1971).

בע"ע (ארצי) 214/06 אלוניאל בע"מ – צ'רניאקוב [פורסם בנבו] (מיום 31.5.2007) קבע בית הדין הארצי:
"התכלית שבשלילת פיצויי הפיטורים שני פנים לה: להעניש את העובד בגין עבירת משמעת חמורה שביצע; ולהוות מסר מרתיע לכלל העובדים מפני ביצוע מעשים דומים. בשלילת פיצויי פיטורים, מעביר המעביד לעובדי המפעל מסר מרתיע, תוך מתן ביטוי הולם להסתייגותו 'מהתנהלותו הפסולה של העובד
".
17.
נוכח המפורט לעיל, ומשלא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי התובעת ביצעה עבירת משמעת חמורה או עבירה פלילית, אנו מקבלים את תביעות התובעת לפיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת.

השכר הקובע
18.
עיון בתלושי המשכורת של התובעת מעלה כי לתובעת שולם שכר יסוד בסך 5,580 ₪. כמו כן, עד לחודש 11/12 שולם לתובעת רכיב בונוס.
לטענת התובעת יש להוסיף רכיב זה לשכרה הקובע היות והוא שולם מדי חודש בחודשו, ללא תלות בעבודה מסוימת והנתבעים הפסיקו לשלם את רכיב הבונוס באופן חד צדדי לאחר שהתובעת דרשה את זכויותיה מהם ואף הגישה תביעה. לטענת הנתבעים, הופסק לשלם לה בונוסים כאשר הפסיקה לצרף לקוחות חדשים (ר' סיכומי הנתבעים, ע"מ 21 שורות 28-29 לפרוטוקול) או תשלום שבוצע מפעם לפעם על בסיס הצלחה ולא באופן קבוע (ר' סעיף 37 לתצהיר הנתבע).
אולם עיון בחומר הראיות מעלה כי נושא הבונוס לא הוזכר בהצעת חוזה העבודה (ר' נספח א' לתצהיר הנתבע) שהתובעת לא חתומה עליו ממילא, הנתבעים לא הוכיחו את אופן ודרך חישוב הבונוס, או כי היה תלוי הצלחה או חתימה של לקוחות חדשים. הראיה היא כי אכן שולם לתובעת סכום כמעט זהה, מדי חודש בחודשו עד ליום בו התגלעה בין הצדדים מחלוקת (קרי חודש נובמבר 2012).

19.
הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי הבונוס ששולם לתובעת הינו תוספת המותנית בתנאי כלשהו וכי אינו שכר עבודה לכל דבר ועניין.

20.
לפיכך, שכרה הקובע של התובעת יהא שכר היסוד (5,580 ₪) בתוספת רכיב הבונוס (675 ₪) – 6,255 ₪.


21.
נציין
כי אין בידנו לקבל את טענת הנתבעים כי התובעת אינה זכאית לסכומים נוספים מעבר למה שהפרישו לה לקרן הפנסיה, זאת לאור סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים.

22.


סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1973 קובע, כמצוטט:
"תשלום לקופת תגמולים, לקרן פנסיה או לקרן כיוצא באלה, לא יבוא במקום פיצויי פיטורים אלא אם נקבע כך בהסכם הקיבוצי החל על המעסיק והעובד ובמידה שנקבע, או אם תשלום כאמור אושר על ידי שר העבודה ובמידה שאושר".
23.
בפסיקה נקבע כי נטל ההוכחה שהתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים מוטל על המעסיק (דב"ע (ארצי) נד/ 23-3, פרינץ – עזבון המנוח אהרון ויינגרטן ז"ל [פורסם בנבו] פד"ע כו 547, 554 (1994)). כן נקבע כי התשלומים לקרן יבואו במקום פיצויי פיטורים כהוראת סעיף 14 , רק שעה שההפרשות לקרן היו כדין. דהיינו, המעסיק הפריש את מלוא ההפרשות על פי המוסכם, ומכלל רכיבי השכר שבגינם הוא מחויב להפריש (ע"ע (ארצי) 616/07
אליאנס חברה לצמיגים (1992) בע"מ – גונדבי [פורסם בנבו] (21.12.2008).


24.
נוכח העובדה שהנתבעת לא העבירה את הפרשות התובעת ליעדן כפי שיפורט בהמשך ומשהתובעת כלל לא חתמה על הסכם העסקה הרי שאין אנו מקבלים את טענת הנתבעת לתחולת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים.

25.
משכך הנתבעת תשלם לתובעת
פיצויי פיטורים בסך של
37,530 ₪
( 6255 ₪ * 6 שנים) .

26.
נוכח חילוקי הדעות בנוגע לתשלום זה, לא שוכנענו כי יש לחייב בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

27.
הנתבעת תהיה רשאים לנכות מהסכום האמור את רכיב הפרשות מעביד
לפיצויי פיטורים בלבד אשר מצויות בקרן, באם ישנן, לאחר הצגת אסמכתא כאמור לתובעת .


28.
משאין חולק כי לתובעת לא ניתנה הודעה מוקדמת אזי אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לחברה תמורת הודעה מוקדמת של חודש, על סך של
6,255 ₪.

פיצויים בגין פיטורים שלא כדין ובהיעדר שימוע

29.
אין צורך להכביר במילים בדבר חשיבות זכות השימוע ומהותה. על מקומה המיוחד של זכות טיעון אמיתית עמדה כב' הנשיאה נילי ארד בע"ע 01/ 1027 ד"ר יוסי גוטרמן נ' המכללה האקדמית עמק יזרעאל, [פורסם בנבו] פד"ע לח 448:
"
זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה "טֶקֶס" גרידא שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת ידי חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך גיסא מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו...
עד כאן הזכות וממנה נובעת החובה המוטלת על המעביד – להציג בפני
העובד את הטענות המופנות כלפיו, את השאלות שעלו בעניינו אשר יש בהן כדי להשפיע על מקבל ההחלטה. כל זאת בפתיחות, בהגינות ובתום-לב מבלי לכחד דבר מן העובד..." ראה: דב"ע נו/ 31 - 3 מדינת ישראל נ' ד"ר ארנון בונה, עבודה ארצי, כט(1) 282; וכן ראה: ע"ע 1163/00 בית חולים המשפחה הקדושה נצרת נ' ד"ר חליל עבוד, [פורסם בנבו] פד"ע לה 440. כן ראה: בג"צ 654/78, ריבה גינגולד נ'
בית הדין הארצי לעבודה ועיריית תל אביב יפו, פ"ד לה (2) 649".
נפסק זה מכבר כי "
מטרת השימוע אינה רק להציג בפני
העובד את הטענות כלפיו ואת הנימוקים שהביאו להליך פיטוריו. אלה, כמעט בכל המקרים, ידועים לעובד. מטרתו העיקרית של השימוע היא לאפשר לעובד להזים את הטענות כלפיו, להביא תימוכין לגרסתו, ולנסות לשכנע את העומד להכריע בגורלו שלטענות אין בסיס, או לפחות אינן כצעקתה"
(דב"ע נו 31-3 מדינת ישראל - בונה, לא פורסם [פורסם בנבו]).

30.
אין חולק כי עובר לפיטוריה לא נערך לתובעת הליך שימוע (ע"מ 11 שורות 28-29 לפרוטוקול), התובעת הוצאה לחופשה בתשלום ביום 27.2.13 והודעת הפיטורים נשלחה לבא כוחה של התובעת ביום 21.3.13.

31.
מתצהירו של הנתבע עולה כי התובעת הוצאה לחופשה בתשלום לאור חשדות שעלו כי התובעת עברה עבירות פליליות (ר' סעיפים 24-27 לתצהיר הנתבע), דבר המתיישב עם גרסת התובעת שלא נסתרה בעניין זה,
כי הנתבע אמר לה כי היא מושעית עד שהוא "יחליט מה לעשות איתה" (ר' סעיף 45 לתצהיר התובעת).

נפסק זה מכבר כי החלטות בעניינו של עובד, חייבות להתקבל על
בסיס נתוני אמת מבוססים, תוך הקפדה על שקיפות ומתן הזדמנות לעובד להתמודד עימן (ע"ע 277/09 יצחק רוזנברג נ' מדינת ישראל-משרד החינוך, לא פורסם).

אולם לתובעת כלל לא נאמר כי עלו כנגדה חשדות למעשים פליליים, ומשלא נערך לה שימוע, לא ניתנה לה ההזדמנות להתמודד עימן ולנסות להזימן.
עולה אפוא כי לא זו בלבד שהנתבעים פיטרו את התובעת ללא שימוע אלא שבמעשה הפיטורים הביעו את עמדתם לפיה הם חורצים את דינה של התובעת ומאמינים
שהיא אכן עברה עברות פליליות וזאת מבלי לשמוע את עמדת התובעת בנדון, כלל.

32.
אנו קובעים אפוא כי על הנתבעת לפצות את התובעת בגין פיטורים שלא כדין וללא שימוע.

33.
בנסיבות העניין, לרבות
תקופת העסקתה הארוכה של התובעת
אנו קובעים כי גובה הפיצוי יהא בסך 6 משכורות, דהיינו 37,530 ₪.

הלנת שכר
34.
מעיון בחומר הראיות ובעדויות עולה כי אין חולק כי לאורך כל תקופת עבודתה שכרה של התובעת שולם לה ב-15 לחודש.

35.
כך הנתבע בסעיף 11 לתצהיר עדותו:

"מועד התשלום ב-15 לחודש בוצע בתום לב על ידי הנתבעת כהרגל של שנים ארוכות, ומבלי שאי פעם נשמעה טענה כלשהי בעניין של התובעת ו/או עובדים אחרים. מועד התשלום כאמור ב-15 לחודש אף מופיע בהצעת חוזה העבודה בסעיף 4.1 לחוזה, והתובעת מעולם לא הביעה כל טענה בעניין"
. כמו כן גם בסיכומי הנתבעים נאמר:
"איחור של 3 ימים במשכורת, זוהי טעות בתום לב שנמשכה שנים ארוכות ואין על כך מחלוקת והתובעת לא העירה על כך והיא העידה שבדיעבד העו"ד שלה אמר לה על זה, כשהתגלתה הטעות המשכורות שולמה בזמן"
(ע"מ 20 שורות 7-9 לפרוטוקול).

36.

סעיף 9 לחוק הגנת השכר, התשי"ד- 1954 ( להלן:"חוק הגנת השכר")
קובע כי
על המעביד לשלם לעובד שכר עבודה בתום החודש שבעדו הוא משתלם. שכר עבודה ייחשב כמולן אם הוא שולם אחרי היום הקובע, היום התשיעי שלאחר המועד לתשלום שכר עבודה. קרי, על המעביד לשלם שכר עבודה עד התשיעי לאחר המועד לתשלום שכר עבודה. שכר שאיננו משתלם עד היום הקובע, ישא פיצויי הלנת השכר מהיום הקובע ועד התשלום.


37.

מתקשים אנו לקבל את טענות הנתבעים בדבר טעות בתום לב,
שעה שהנתבעת מקבלת ייעוץ משפטי ומלווה ברואה חשבון מטעמם ( ר' עדות הנתבע בעמוד 13 שורות 24-25). יתרה מזאת עיון בנספח ט' לתצהיר התובעת מעלה כי הנתבעת דווקא יודעת כי עליה לשלם שכר עד ה-9

לחודש כעולה מסעיף 2 למכתב זה:"
המחאת המשכורת בגין חודש ינואר 2013 עמדה לזכות מרשתך כבר ביום 9.1.13."

38.
אין ליתן גושפנקא לאופן התנהלות זה של מעסיק שמחליט כדרך קבע לשלם את שכר עובדיו באיחור, תוך שהוא מבצע הלנת שכר, מידי חודש בחודשו.

39.
מדובר על הוראת חוק שהפרתה מהווה גם עבירה פלילית בהתאם להוראות החוק. אין כל
הצדק להפר את הוראות החוק .

40.
עם זאת הסנקציה של הלנת השכר הִנה סנקציה דרקונית, ולכן אין אנו סבורים כי יש לחייב במלוא פיצויי הלנה וכך גם נהג בית הדין הארצי לעבודה בשנים האחרונות.

41.
בפסק-דין מיום 9.9.2004 קיבל בית הדין הארצי את ערעורה של העירייה על שיעור פיצוי ההלנה והורה לעירייה לשלם את מלוא השכר המולן לעובדיה בצירוף פיצוי הלנת שכר מופחתים:
"
חוק הגנת השכר כשמו כן הוא, ותכליתו תשלום שכר העובד במועדו. הפר המעסיק חובתו שבדין, זכאי העובד לפיצוי בגין הלנת שכרו. כנגד זכותו של העובד לקבל שכרו המלא במועדו עומדת חובת המעסיק לתשלום השכר. לא שילם המעסיק לעובד שכרו בעיתו, חייב הוא בפיצוי על פי דין. החובה והזכות מזה והסנקציה על הפרתן מזה הן מעשה מקשה אחת ואין להפריד ביניהן. על כן, הסתמכות המדינה על הפן העונשי שבסעיף 17 לחוק הגנת השכר בלבד משמעותה התעלמות מחֶצְיָה העיקרי של המשוואה ומתכלית החוק, הלא היא חובת תשלום שכרו של העובד במועדו ובמלואו.ב
..נוכח חומרת הסנקציה של חיוב המעסיק בתשלום פיצוי הלנה, נקבע בסעיף 18 לחוק כי "בית הדין האזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו" בהתקיים התנאי המוקדם "שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו" ומשנוכח בית הדין "כי שכר העבודה לא שולם במועדו" בשל אחת מאלה: "טעות כנה", או "עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש", או מחמת "נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה". במסגרת זו, יאזן בית הדין בין שניים אלה: תכלית החוק למניעת הלנת שכר וחיוב המעסיק בפיצוי עונשי כבד בגין ההלנה, ושיעורם הגבוה של פיצוי ההלנה העשוי להפוך לסנקציה קיצונית ובלתי מידתית בנסיבות המקרה בו לא שולם שכר העובד במועדו".
(ר' ע"ע (ארצי) 1242/04 עיריית לוד - אבלין דהן יו"ר ארגון עובדי לוד ניתן ביום
28.7.2005 – פורסם במאגרים האלקטרוניים [פורסם בנבו] . שם בעמ' 15)

42.

בנסיבות העניין איננו סבורים כי נכון יהא להשית את פיצויי ההלנה במלוא שיעורם ויש להפחיתם לשיעור שמחד הוא מעבר להפרשי הצמדה וריבית כחוק אך מאידך גבוה דיו במטרה להבטיח כי הלנה כזו זו לא תשנה.

43.
לאור האמור, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי הלנת שכר מופחתים בסכום של 5,000 ₪.



עניין הפרשות כספי הפנסיה
44.

לטענת התובעת
סוכם איתה כי הנתבעת תתחיל להפריש עבורה הפרשות לביטוח מנהלים (5% חלק מעביד ו5% חלק עובד) וזאת לאחר שישה חודשי עבודה. אולם בפועל ההפרשות בוצעו
רק מחודש 7/08 בשיעור של 5%
אולם בפועל לא הועברו ליעדם.
מנגד, טוענת הנתבעת
כי אכן בסעיף 9.2 להסכם העסקה של התובעת התחייבה הנתבעת לבצע הפרשות לקרן פנסיה עבור התובעת
לאחר שנת עבודה אולם התובעת לא חתמה על הסכם זה. כמו כן טוענת הנתבעת כי לא היתה כל התחייבות לשלם לתובעת 5% גמל מעביד וכי הנתבעת פעלה בהתאם להוראות צו ההרחבה משנת 2008 והחלה להפריש עבור התובעת החל משנת 2009 הפרשות בהתאם להוראות צו ההרחבה הנדון. עוד טענה הנתבעת כי התובעת חתמה על הצעת הביטוח בה נרשמו אחוזי הפרשות נמוכים יותר מ5% .


45.
מעיון בחומר הראיות שהוצג בפני
נו וכן מהעדויות עולה כי הנתבעים החלו להוריד משכרה של התובעת סכום של 5%
שיועדו ל"מגדל ביטוח", אולם בפועל סכום זה לא הועבר, וזאת מחודש 07/2008 ועד לאוקטובר 2009.
הדבר עולה מחקירתו הנגדית של הנתבע:
"ש: ז"א התחלת לנכות
5% משכרה בלי שהיא חתמה על שום מסמך?
ת: כן" ר' עמ' 14 שורות 8-9.
ובהמשך:
"ש. הכספים שנוכו לה מיולי 08 ועד אוקטובר 09 נוכו מהתובעת והועברו חזרה לנתבעת? ת. בפועל נכון אבל בגלל שלא ניתן היה להעביר לה כספים".
ר' עמ' 14 שורות 15-16.

46.
כמו כן, עיון בתלושי השכר של התובעת מעלה כי בפועל, החל מיולי 2008 נוכו 5% משכרה לקופת הפנסיה.

47.
ערים אנו לכך כי הנתבעים צירפו הסכם "הצעה לביטוח מנהלים" (ר' נספח ג' לתצהיר הנתבע), שבו פורטו אחוזים נמוכים להפרשות הפנסיה. אולם
מדובר בתיקון שנעשה בכתב יד וללא חתימת התובעת והלכה למעשה הניכוי שנעשה בתלושי השכר היה בשיעור של 5%.

48.
משכך, אין אנו מקבלים
את טענות הנתבעת כי לא הייתה הסכמה להפרשה של 5%, היות ובפועל, כאשר החלה הנתבעת לנכות סכומים לטובת מגדל ביטוח משכרה של התובעת, היה זה סכום בגובה של
5% בכל תקופת העסקתה כעולה מתלושי השכר.
משכך מדובר בהסכמה
מכללא המחייבת את הצדדים.


49.
משכך אנו קובעים כי על הנתבעת להפריש
לתובעת 5% גמל מעביד
עבור
הפרשות פנסיוניות וזאת החל מחודש 7/08.

50.
משלא הוצג כל מקור חוקי או הסכמה לבצע את ההפרשות לפנסיה על שכר כולל בונוסים. משנתנו תוקף להסכמה כפי שנעשתה הלכה למעשה כעולה מתלושי השכר, אזי התחשיב יעשה לפי שכר היסוד, ללא
רכיב הבונוס.


51.
אופן חישוב הפיצוי יהא על פי 4 שנים ו-8 חודשים (56 חודשים)
( 279,686 ₪
סך שכר היסוד * 5%
= 13,984 ₪). זאת בניכוי הסכום שהושב
לתובעת בסך 8,003 ₪
(כעולה מסיכומי ב"כ התובעת )ובסך הכל 5,981 ₪.

52.
הנתבעים יהיו רשאים לנכות מהסכום האמור את רכיב הפרשות גמל מעביד בלבד אשר מצויות בקרן, באם ישנן, לאחר בהצגת אסמכתא כאמור.

53.
יצוין כי התנהלות הנתבעת, במשך חודשים ארוכים בהם הציגה מצג שווא בפני
התובעת כי 5% משכרה הופרש לקרן פנסיה, אולם בפועל הכסף חזר ישירות לנתבעת,
אינה ראויה בלשון המעטה ומהווה הפרת חוק.

זכויות סוציאליות נוספות
54.
דמי הבראה

- עיון בתלושי השכר של התובעת מעלה כי לתובעת שולמו דמי הבראה בחודש אוגוסט 2012. משכך, על הנתבעת לשלם לתובעת דמי הבראה מחודש אוגוסט 2012 ועד למועד פיטוריה במרץ 2013, בהתאם להוראות צו ההרחבה לדמי הבראה. קרי, החלק היחסי תמורת 8 חודשים (0.5 * 8 *371 ₪) ובסך הכל – 1,731 ₪.

55.
דמי חופשה

– עיון בתלושי השכר של התובעת מעלה כי לאור תלוש השכר האחרון (מחודש 3/13 בו פוטרה) נותרו לתובעת 1.8 ימי חופשה, אותם לא פדתה.
משכך על הנתבעת לשלם 284 ₪ * 1.8 = 511 ₪

56.
ימי מחלה

–לטענת התובעת, היא נעדרה מחמת מחלה במהלך חודש 11/12, ולא קיבלה תשלום ימי מחלה בחודש זה. אולם עיון בתלוש השכר לחודש 11/12 מעלה כי לא נוכו לה ימי מחלה ולא הורד כל סכום בגין רכיב זה משכרה. משכך בקשתה לפיצוי בגין רכיב זה נדחית.

57.
תביעת התובעת לתשלום ימי היעדרות שלא מרצונה נדחית מהנימוקים הבאים:
ראשית, עדותה של התובעת בנושא זה לא הייתה עקבית וברורה משטענה בתצהיר עדותה הראשית כי חזרה לעבודה ביום 18.11.12, היום בו קיבלה לראשונה את המכתב, פיזית ואז החלה השעייתה ואילו בחקירתה הנגדית לא ידעה התובעת להצביע על התאריכים המדויקים בהם הושעתה לכאורה.
שנית, ממכתב הנתבעת מיום 20.11.12 עולה כי הודע לתובעת כי היא יכולה לשוב לעבודתה. אולם מחקירתה הראשית של התובעת עולה כי חזרה לעבודה ביום 12.12.12, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי מועד חזרתה המאוחר נבע מהשעיה מטעם הנתבעים, יתרה מכך, נראה כי הייתה בחופשה לאור מצבה הרפואי של אמה (ע"מ 7 שורות 6-7 לפרוטוקול). משמע כי התובעת יכלה לחזור לעבודתה עוד ביום 20.11.12 או לכל המאוחר ביום 21.11.12, אולם בחרה שלא לעשות כן.
שלישית, עיון בתלוש שכרה של התובעת לחודש 11/2012 עולה כי שולם לה שכרה במלואו, למעט רכיב הבונוס.
לאור כל האמור לעיל, רכיב תביעתה זה של התובעת, נדחה.

לענין התביעה כנגד הנתבע 2
58.
הלכה היא כי הרמת מסך התאגיד, תוך ייחוס החיוב לבעל מניות או לאורגן בתאגיד, הינה פעולה השמורה למקרים חריגים בלבד, המצדיקים סטיה מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. זאת, בשים לב לכך ש"הכלל הוא כי חברה היא תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו" (ר' דב"ע ( ארצי) נג/3-205 מחמוד וגיה - גלידות הבירה,
פד"ע כ"ז 345, 350).

59.
עילה להרמת מסך תקום שעה שנעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות, דוגמת תרמית, עירוב נכסי החברה עם נכסים פרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה וכיו"ב (ר' ע"ע (ארצי) 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש עתונות - אילת בע"מ ).

60.
לא הובאה בפני
נו כל ראיה לכך שאיזו מן העילות האמורות התקיימו בענייננו.
התובעת לא פירטה מכוח מה מבקשת היא לחייב אישית את הנתבע 2 ולא הרימה את הנטל הנדרש להוכיח את טענותיה בנדון שבפועל אף נזנחו בסיכומיה .

61.
התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית.

סוף דבר
62.
הנתבעת תשלם לתובעת, תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין את הסכומים
המפורטים להלן:
א.
פיצויי פיטורים בסך 37,530 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 21.3.2013 ועד ליום התשלום בפועל.
ב.
תמורת הודעה מוקדמת בסך 6,255 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 21.3.2013 ועד ליום התשלום בפועל.
ג.
פדיון חופשה בסך 511 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 21.3.2013 ועד ליום התשלום בפועל.
ד.
פדיון דמי הבראה בסך 1,731 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 21.3.2013 ועד ליום התשלום בפועל.
ה.
פיצויי הלנת שכר מופחתים בסך 5,000 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 21.3.2013 ועד ליום התשלום בפועל.
ו.
פיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה בסך 5,981 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מאמצע התקופה ( מיום יום 21.3.2010 ) ועד ליום התשלום בפועל.
ז.
פיצוי בגין היעדר שימוע ופיטורים שלא כדין בסך 37,530 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 21.3.2013 ועד ליום התשלום בפועל.

63.
התביעה לתשלום ימי מחלה וימי היעדרות שלא מבחירה, נדחות, מהנימוקים לעיל.

64.
הנתבעת תישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד התובעת בסך של 10,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין שאם לא כן , יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין עד ליום התשלום בפועל.

65.
זכות ערעור לבית הדין הארצי, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.




נציג ציבור מעסיקים,ד"ר גיל אלוני

אסנת רובוביץ – ברכש, שופטת

ניתן היום, ח' סיוון תשע"ה, (26 מאי 2015
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.













סע בית דין אזורי לעבודה 23127-01/13 רות ראובן נ' רונן מרדכי בראון (פורסם ב-ֽ 26/05/2015)