פסקי דין על נורה ברכאת (ג'ת) | פסקי דין על אביעזר (זליג אשר) שפירא | פסקי דין על אברהם אבישי צינוירט | פסקי דין על יהושע הלר ואח' |

2006/15 רעא     09/06/2015




רעא 2006/15 נורה ברכאת (ג'ת) נ' אביעזר (זליג אשר) שפירא, אברהם אבישי צינוירט, יהושע הלר ואח'




החלטה בתיק רע"א 2006/15


בבית המשפט העליון


רע"א 2006/15



לפני:

כבוד השופט מ' מזוז


המבקשת:
נורה ברכאת (ג'ת)



נ


ג


ד



המשיבים:

1. אביעזר (זליג אשר) שפירא



2. אברהם אבישי צינוירט



3. יהושע הלר


בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' י' הכהן) מיום 16.3.2015 בתיק ע"א 28083-12-14 ובקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה מיום 18.12.2014 (כב' השופט ר' וינוגרד)

בשם המבקשת:
עו"ד מחמד דחלה
בשם המשיבים:
עו"ד ניסן כוחי

החלטה

1.
בקשה להארכת מועד להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה מיום 18.12.2014

(כבוד השופט
ר' וינוגרד
) ובקשת רשות ערעור על החלטה מיום 16.3.2015
(כבוד השופט
מ' י' הכהן
)
. שתי ההחלטות ניתנו בבית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 28083-12-14 (להלן בהתאמה:
ההחלטה הראשונה
ו-
ההחלטה השנייה
).

2.
המבקשת היא דיירת מוגנת בדירה ובחנות במבנה בבעלות הקדש שמואל משה בן דוד שלמה גנגלו, הנמצא בעיר העתיקה בירושלים. בשנות השלטון הירדני נוהל המבנה על-ידי האפוטרופוס לנכסי אויב מטעמו, ובשנת 1967 הועבר לידי האפוטרופוס הכללי הישראלי. כשנה קודם לכן, בשנת 1966, שכרה אמה המנוחה של המבקשת מידי השלטונות הירדניים דירה וחנות במבנה כדיירת מוגנת. לאחר פטירת האם הפכה המבקשת לבעלת זכויות הדיירות המוגנת במושכר. מספר תביעות פינוי בעילת נטישה שהוגשו נגדה במהלך השנים נדחו, ונקבע כי היא עזבה עם משפחתה את הנכס באופן זמני בלבד, לעיתים מתוך כורח, ומתוך כוונה ברורה לחזור לדירה המושכרת ולחנות הצמודה לה. כן הותר לה במספר הזדמנויות לבצע שיפוצים בנכס.


ביום 24.5.2010 שוחרר המבנה מן האפוטרופוס הכללי לידי ההקדש הרשום כבעליו. ב-28.11.2010, בחלוף שמונה שנים ממתן פסק הדין האחרון בו נקבעה זכות המבקשת בנכס, הגישו נאמני ההקדש תביעה לפינויה, בעילה של נטישת הנכס ובעילה של אי מילוי תנאי השכירות העיקריים, לפי סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972.

3.
ביום 14.9.2014 ניתן

פסק דין
בתביעה. בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת

י' ייטב
) קבע כי קמה לתובעים עילת פינוי. נפסק, כי בשונה מההליכים בענין פינוי המבקשת בעבר, עתה הוכחה עזיבתה בפועל את הדירה, ולא הוכחה כוונה קונקרטית לשוב ולהתגורר בה. לגבי עילת אי קיום תנאי שכירות נקבע שהמבקשת התקינה מזגן והערימה קשיים על ביקור נציגי ההקדש, בניגוד לאמור בחוזה בין הצדדים, אך הדבר לא עולה כדי עילת פינוי. נוכח הקביעה בדבר נטישת הנכס, נפסק שעל המבקשת לפנות את הדירה ואת החנות בתוך 45 ימים, וכן לשלם לתובעים הוצאות בסך 5,000 ₪.

4.
ביום 14.12.2014, שלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין, הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. היא טענה, כי מחמת שביתה בדואר ישראל ותקופת החגים, הומצא פסק הדין למשרדו של בא כוחה רק ב-29.10.2014, ולכן הערעור הוגש בדיוק 45 ימים מיום קבלתו.

5.
ארבעה ימים לאחר הגשת הערעור, ב-18.12.2014, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין שניתן נגדה. באותו היום ניתנה

ההחלטה הראשונה
, בלא תגובת המשיבים. בהחלטה נקבע שגם אם יש למנות את מרוץ התקופה לפינוי הנכס מהיום בו התקבל פסק הדין אצל המבקשת, הרי שהיא עשתה דין לעצמה ולא פינתה את המבנה, כך שהחזיקה בנכס שלא כדין עת הגישה את בקשתה. בית המשפט קבע, כי אין מקום להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע הנשמעת ממי שמגלה דעתו שאין בכוונתו למלא אחר הוראת

פסק דין
המופנה נגדו. צוין גם שסיכויי הערעור נחזים להיות נמוכים למדי.

6.
לטענת המבקשת, ביום 15.3.2015 הודיעה לה המשטרה הקהילתית בעיר העתיקה, כי פינויה עתיד להתבצע בימים הקרובים, ולכן הגישה בקשה נוספת לעיכוב ביצוע. בקשה זו נדחתה ב

החלטה השנייה
, בה נקבע שהמבקשת לא הצביעה על טעות בהחלטה הראשונה, ולא הוכיחה שינוי נסיבות המצדיק את קבלת הבקשה.

7.
כנגד החלטות אלה מופנות בקשות רשות הערעור שלפני, בצירוף בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה. לבקשה צורפה גם בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטות, שבעקבותיה הוריתי ביום 19.3.2015 על עיכוב ביצוע ארעי של פסק הדין. ביום 27.4.2015 הוריתי על הגשת תשובת המשיבים לבקשת רשות הערעור. התגובה הוגשה במועד, אך הדיון וההכרעה בתיק התעכבו בשל צורך בתיקון העירבון שהוגש. בינתיים, ביום 31.5.2015 נערך הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא

א' פרקש
והשופטים
מ' י' הכהן
ו
ע' כהן
), והתיק נדחה לעיון.

טענות הצדדים בבקשה

8.
בבקשת רשות הערעור נטען, כי יש להורות על עיכוב ביצוע פינויה של המבקשת עד להכרעה בערעור שהגישה, שצפויה להינתן תוך תקופה לא ארוכה. מבחינת מאזן הנוחות נטען, כי

פסק דין
לפינוי דירת מגורים הוא "המקרה הקלאסי" שבו ייעתר בית המשפט לבקשת עיכוב ביצוע; וכי בנדון דנן אם לא יעוכב פסק הדין הדבר יגרור תוצאות קשות ובלתי הדירות עבור המבקשת ובני משפחתה. המבקשת מציינת שלבעלה ישנו חלק מזערי בירושת אביו, בבית המצוי מחוץ לגבולה המוניציפלי של ירושלים, וכי ידם של בני הזוג לא משגת לרכישת בית אחר. מעבר לקושי שמגורים בבית משפחת הבעל יעמיסו על בני המשפחה, הדבר יביא, נטען, לפגיעה במעמדם החוקי כתושבי ירושלים, ולהרחקת המבקשת מהעיר ומהאזור בו גרה כל חייה ואשר אליו היא קשורה קשר הדוק. בשל כך נטען גם, כי אם לא תתקבל בקשת עיכוב הביצוע, יהפוך הערעור שהגישה המבקשת, אשר לטענתה סיכוייו גבוהים, ל"אקדמי" בלבד. כן היא טוענת שלמשיבים לא ייגרם נזק ממשי אם יעוכב פסק הדין, והיא מוכנה להפקיד בקופת בית המשפט את דמי השימוש בדירה, כדי להבטיח שלא ייגרם להם כל נזק. המבקשת מוסיפה שכלל לא קיבלה הודעת פינוי מלשכת ההוצאה לפועל, כמתחייב על-פי סעיף 7 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967.


המבקשת טוענת בנוסף, כי המחוקק לא קבע שבקשה לעיכוב ביצוע

פסק דין
תוגש לכל המאוחר במועד שנקבע להגשת ערעור על פסק הדין, והבקשה הראשונה שהגישה לא לקתה בשיהוי שעה שהוגשה טרם ביצוע פסק הדין. על כן, נטען שההחלטה הראשונה גרמה למבקשת לעיוות דין, נוכח הנזק שייגרם לה בגין עמידה על איחור בן 4 ימים בהגשת הבקשה, ומשכך היה על בית המשפט לקבל את בקשתה השנייה. לגבי האיחור בהגשת בקשת רשות הערעור על ההחלטה הראשונה נטען, כי המבקשת היא אישה חולה, עקרת בית חסרת אמצעים כלכליים, שנאלצה לנהל שורת הליכים משפטיים בגין הנכס מושא הדיון. היא לא הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה בשל מצבה הכלכלי הקשה, ורק לאחר שבני משפחתה נוכחו לדעת שפינויה מהדירה הוא מידי עלה בידה להשיג מימון להליך הנוכחי.

9.
המשיבים טוענים בתגובה, כי דין הבקשה להידחות על הסף ולחלופין לגופה. לטענתם, הבקשה הראשונה לעיכוב ביצוע פסק הדין הוגשה בשיהוי ניכר, בחוסר תום לב ותוך זלזול בוטה בפסק הדין. יתר על כן, המבקשת לא ערערה על ההחלטה הראשונה, אלא הגישה בקשה שנייה לעיכוב ביצוע פסק הדין, מבלי להצביע על שינוי כלשהו בנסיבות ותוך שיהוי ניכר נוסף. כל זאת על אף שידעה שהמשיבים כבר פועלים לביצוע פסק הדין ונושאים בעלויות לשם כך. המשיבים סבורים שגם הבקשה דנן הוגשה בשיהוי ניכר, בלא להציג עילה, ותוך שהמבקשת ממשיכה לזלזל בפסק דינו של בית משפט השלום. אליבא דמשיבים, המבקשת מסתירה מבית משפט זה מידע רלוונטי, כגון העובדה ששני ניסיונות פינוי קודמים לא צלחו עקב אלימות מצד גורמים רבים מטעמה.


אשר למאזן הנוחות, טוענים המשיבים, כי המבקשת איננה מתגוררת בנכס מזה שנים ולפיכך אין לקבל טענתה בדבר נזק בלתי הפיך. מנגד, הם גורסים שנגרמו להם נזקים רבים עקב השיהוי האמור. לטענתם, הם נשאו בהוצאות בסך של כ-22,000 ₪ בשני ניסיונות פינוי קודמים, ונוכח האלימות הרבה בה נתקלו נציגי המשיבים והמשטרה בניסיונות אלה, דורשת המשטרה עתה נוכחות של 6 שוטרי יס"מ נוספים על 12 השוטרים שנכחו בפינוי האחרון, דבר המביא להאמרת עלות הפינוי לסך העולה על 20,000 ₪.

דיון והכרעה

10.
הבקשות שלפני עוסקות בביצועו של

פסק דין
שהורה על פינוי דירת מגורים. אם יבוצע פסק הדין באופן מידי, עלול להיגרם נזק חמור ובלתי הפיך למבקשת ולמשפחתה. הם עלולים להישאר ללא קורת גג לה היו זכאים מכוח הסכם דיירות מוגנת, ואף לאבד את תושבותם בארץ. לעומת זאת, הנזקים הכספיים הנגרמים למשיבים כל עוד הדירה לא עוברת לחזקתם הפיכים ובני-פיצוי. המבקשת אף הצהירה על נכונותה להפקיד בקופת בית המשפט סכום שישקף את דמי השימוש בדירה עד למתן ההחלטה בערעור. אמנם, הצדדים חלוקים בשאלה אם המבקשת אכן מתגוררת בפועל בנכס, אך שאלה זו מקומה להתברר בערעור על פסק הדין לגופו, אשר מועד ההכרעה בו צפוי בתוך זמן סביר, משהושלם הטיעון בעל פה.


11.
בנסיבות אלה אין זה מוצדק לחסום את דרכה של המבקשת להשמיע טענותיה באשר לעיכוב ביצוע פסק הדין, אשר ערעור עליו תלוי ועומד לפני הכרעה (וראו בש"א 1795/10

עדיקה נ' עדיקה
(9.3.2010); רע"א 7931/06
ולדהורן נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ
(30.11.2009)
; וכן
חמי בן-נון וטל חבקין
הערעור האזרחי
173

(2012)). לפיכך, ראיתי לנכון להאריך את המועד להגשת בקשת רשות הערעור על ההחלטה הראשונה וליתן רשות ערעור. הצדדים נתנו הסכמתם לכך שאדון בערעור כאילו היו הבקשה והתגובות שהוגשו סיכומים בכתב, בהתאם לסמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

12.
נקודת המוצא בדיון בבקשה לעיכוב ביצוע

פסק דין
היא, שהגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה עליה מערערים. ברם, ייתכן שלאחר בדיקה ראשונית של הסיכויים לזכות בערעור ובעיקר כאשר מאזן הנוחות מצדיק זאת, יהיה זה ראוי לסטות מן הכלל. המקרה של פינוי מדירת מגורים הוא דוגמא מובהקת לכך (ה"מ 103/81

הרשקו נ' אורבוך
, פ"ד לה(2) 666, פסקה 3 (1981)
; רע"א 1527/03
ניגרי נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ
(25.7.2005);
ורע"א 476/15
פלונית נ' פלונית
, פסקה 14 (9.2.2015
)).

13.
אשר על כן, הערעור מתקבל. פסק הדין בת"א 34656-11-10 יעוכב עד להכרעה בערעור שמספרו

ע"א 28083-12-14
. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.


ניתנה היום, כ"ב בסיון התשע"ה (9.6.2015).



ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.


15020060_b04.doc

אב
+ הי
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il







רעא בית המשפט העליון 2006/15 נורה ברכאת (ג'ת) נ' אביעזר (זליג אשר) שפירא, אברהם אבישי צינוירט, יהושע הלר ואח' (פורסם ב-ֽ 09/06/2015)