פסקי דין על אמנון שדה | פסקי דין על כלל חברה לביטוח בע"מ

49989-11/11 א     07/06/2015




א 49989-11/11 אמנון שדה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ








בית משפט השלום בהרצליה



ת"א 49989-11-11 שדה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת
אירית מני-גור


תובע

אמנון שדה

– ת.ז. 53444410

ע"י ב"כ עוה"ד נתנאל בירן ואח'



נגד


נתבעת

כלל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד ח. דוד חיות ואח'




פסק - דין


א.

מבוא וטענות הצדדים
1.
התובע אמנון שדה
(להלן: "התובע"), הינו יליד 1955, והיה בכל המועדים הרלבנטיים לתביעה הבעלים המחזיק והנהג של רכב משא סגור מ.ר. 7243157



(להלן: "המשאית"). הנתבעת ביטחה את המשאית בפוליסת ביטוח חובה.

2.
לגרסת התובע (כפי שמופיעה בסעיף 3 לכתב התביעה), ביום 21.4.10 בסמוך לשעה 17:00 התובע הגיע למסגריית "נחמיאס", על מנת להוציא את המשאית מתיקון שבוצע לה במסגרייה. התובע טיפס על ארגז המשאית על מנת לוודא שהתיקון בוצע כהלכה, ובתום הבדיקה התעתד לרדת מהמשאית ולהיכנס מיד לתא הנהג בכדי להתחיל בנסיעה. אלא שבעת ירידתו מארגז המשאית, התובע אחז בחבל העוזר לירידה שלפתע נקרע וגרם לתובע לאבד את שיווי משקלו וליפול בעוצמה רבה על הקרקע (להלן: "התאונה").

3.
לטענת התובע, התאונה הינה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק"). כמפורט בסעיף 4 לכתב התביעה, גרסת התביעה היא כי התובע עלה על המשאית לצורך תעבורתי לבדוק את תקינות ארגז המשאית (תיקון דרך), ונפגע במהלך ירידתו מהמשאית.

4.
לגרסת הנתבעת, אין מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק. עלייתו וירידתו של התובע מארגז המשאית לא נערכה לצורכי תחבורה, שכן התובע עלה על ארגז המשאית לבחון האם התיקון שנערך במוסך התבצע כהלכה, ודי בכך לקבוע שהעלייה והירידה לא נעשו לצורכי תחבורה. מעבר לכך, עוד טענה הנתבעת, כי לא זו בלבד שבדיקת התיקון איננה לצורכי תחבורה, אלא שהתובע אף לא התכוון להתחיל בנסיעה עם ירידתו מארגז המשאית, אלא היה בכוונתו ללכת ולשלם עבור התיקון שנעשה בארגז, ובכך "התרחק" אף יותר מכל מטרה תחבורתית.

5.
בנוסף למחלוקת העובדתית לעניין החבות, חלוקים הצדדים גם בשאלת גובה הנזק. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי, ביום 14.3.11 התובע עמד בפני
וועדה רפואית של המל"ל אשר קבעה כי התובע סובל מחבלה בכתף ימין ומצלקת בשוק שמאל. לפיכך, קבעה וועדת המל"ל 10% נכות צמיתה בגין פציעת שרירי הכתף, וכן 10% בגין הצלקות בשוק שמאל. סך הכל נכותו הרפואית של התובע כתוצאה מהתאונה הינה 19% נכות משוקללת לצמיתות.

6.
בטרם אדון בשאלת הנזק, יש לדון בשאלת החבות וכן לקבוע מהם הממצאים העובדתיים שהוכחו כנסיבות התאונה נשוא התביעה.

ב.

בירור העובדות ונסיבות התאונה
7.
לעניין נסיבות התאונה, העידו בפני
י התובע ומר רפי נחמיאס עד הגנה 1. אין מחלוקת עובדתית כי התובע הכניס את המשאית למסגריית נחמיאס לצורך ביצוע עבודה בארגז שעל המשאית. לתאונה עצמה אין עדים ישירים, ואולם מר נחמיאס הגם שלא ראה את התאונה עצמה, יכול היה להעיד כי שמע מכה וראה את התובע על הרצפה (עמ' 17 לפרו' ש' 27). עוד העיד מר נחמיאס, כי ראה את התובע עולה על המשאית כדי לראות מה הפועלים עשו. לפתע ראה את התובע תופס את רגלו כשהוא מדמם. נחמיאס העיד כי לא הבין מה קרה, והתובע הסביר לו שהוא טיפס על הארגז ומעד ולפיכך נפצע ברגלו. עוד העיד מר נחמיאס, כי הוא עצמו לא ראה את האירוע אך הבין בזמן אמת מהתובע כי הוא החזיק בחבל שנקרע, וכך נגרמה נפילתו של התובע (ראה עדותו של מר נחמיאס בעמ' 15 מול ש' 20-25).

8.
אם כך, אין מחלוקת עובדתית כי התובע נפצע עת ירד מארגז המשאית. הגם שמדובר בעדות יחידה של בעל דין, ניתן לראות בעדותו של מר נחמיאס כעדות מסייעת לעובדה שאכן הפציעה שארעה לתובע ארעה כפי שתיאר בעת ירידתו מארגז המשאית.

9.
המחלוקת העיקרית בשאלת החבות אם כן היא בשתי נקודות, האחת – מה היתה מטרת עלייתו של התובע לארגז המשאית, והנקודה השנייה - מה התעתד התובע לעשות לאחר ובסמוך לירידתו מהמשאית?
אבחנות דקות אלה אינן עניין של מה בכך, אבחנות אלה בסופו של יום יכריעו האם מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד, אם לאו.

10.
לטענת התובע, כוונתו כשעלה על ארגז המשאית היתה על מנת לבדוק שהתיקון בוצע כראוי, דהיינו בוצעה הגבהה של
20 ס"מ בלבד, ושהלחמת הארגז לשלד המשאית בוצעה היטב. טען ב"כ התובע, כי בהתאם לתקנה 85 (א) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961, לא יוביל אדם מטען ברכב או עליו אלא אם כן מבנה הרכב על כל חלקיו מתאים להובלת מטען בבטיחות, וכאשר המטען אינו חורג בדפנות ובגובה שנקבע בתקנות, ולא חוסם ומגביל את שדה הראיה. לפיכך, טען כי הבדיקה היתה בהתאם לדרישות תקנות התעבורה. הוא עלה על מנת לבדוק
כי אין הגבלה בשדה הראיה, ועל מנת לוודא שהמטענים לא יינתקו ויפלו תוך כדי נסיעה. מכאן, מדובר לשיטת ב"כ התובע, בבדיקה הכרחית מתחייבת לצורך בטיחות בנסיעה והגשמת המטרה התעבורתית.

11.
לטענת הנתבעת, טענה זו של מהות הבדיקה הינה בבחינת הרחבת חזית. לגרסתה, מדובר בטענה שלא בא זכרה בכתבי הטענות, לא בתצהיר התובע ולא בעדויות שנשמעו בפני
ביהמ"ש. אין לי אלא להסכים עם ב"כ הנתבעת, כפי שפורט לעיל בפרק מבוא וטענות הצדדים בסעיף 3 לכתב התביעה המפרט את נסיבות התאונה, לא נרשם אלא כי התובע טיפס על ארגז המשאית על מנת לוודא שהתיקון בוצע כהלכה, הא ותו לא. גם בתצהיר עדות ראשית בסעיף 3 שבו חזר התובע על גרסתו הקצרה, על פיה טיפס על ארגז המשאית על מנת לוודא שהתיקון בוצע כראוי. בשום מקום עובר לסיכומים, לא אוזכרה הטענה כי התובע ביקש לבדוק אם ארגז המשאית עומד בדרישות סעיף 85 (א) לתקנות התעבורה. הגם שלטעמי מדובר בהרחבת חזית, אתייחס לטענת התובע כאילו נטענה מלכתחילה, שכן גם במקרה כזה דינה להידחות והיא איננה עומדת במבחן הראיות כפי שהוגשו לביהמ"ש.


12.
התובע נחקר על דוכן העדים בחקירה נגדית, ונשאל כדלקמן:
"ש.
המטרה שלך בעלייה לארגז המשאית היתה לבדוק את העבודה שלהם?
ת.
נכון.
ש.
כמה זמן בדקת?
ת.
5 דקות בערך".
(עמ' 7 ש' 32, ועמ' 8 ש' 1-3).
מעיון בתקנה 85 (א) לתקנות התעבורה, עולה כי תקנה זו מתייחסת למטען ברכב, גם כל סעיפי המשנה באותו סעיף מתייחסים למטען עצמו, לכך שהמטען אינו חורג באופן סידור המטען ברכב, לעובדה שהמטען לא יחסום ולא יגביל את שדה הראיה, לעניין חלוקת המשקל של המטען, לעניין חיזוק המטען בארגז וכד'. בנסיבות אלה, לא ברורה טענת ב"כ התובע כי העלייה של התובע לארגז המשאית היתה על מנת לוודא את בטיחות הנסיעה בהתאם לתקנה 85 (א), שהרי בענייננו אין מחלוקת כי ארגז המשאית היה ריק ולא היה בו מטען. בנסיבות אלה, לא יכול היה התובע גם אם רצה לבדוק התאמה לתקנה 85 (א) לתקנות התעבורה, שכן כאמור כל כולה מתייחסת למטען המועמס על גבי הרכב.
אם כך, ברור כי התובע עלה על ארגז המשאית לבדוק כפי שהוא עצמו העיד בעמ' 7 ש' 32, אם
העבודה נעשתה ע"י המסגרייה כפי שאכן נתבקשה. התובע ביקש להגביה את הארגז ולהתקין לו ווי אחיזה, עלייתו לארגז המשאית היתה מן הסתם לוודא כי העבודה אכן נעשתה לשביעות רצונו, אין בכך ולו מאומה לעניין בטיחות הנסיעה.
13.
מחלוקת עובדתית נוספת בין הצדדים, הינה בשאלה לאן היו מועדות פניו
של התובע עם ירידתו מארגז המשאית? גרסת התובע כבר עם הגשת כתב התביעה, היתה כי התעתד לרדת מהמשאית ולהיכנס מיד לתא הנהג כדי להתחיל בנסיעה. כפי שנראה להלן בניתוח ההלכה הפסוקה, יש משמעות מכרעת לטענתו זו של התובע, שכן היא כשלעצמה מלמדת כי הירידה מארגז המשאית היתה למטרות תחבורה. ואולם כאמור הצדדים חלוקים על עובדה זו, ולאחר ששמעתי את הראיות כפי שיובהר להלן, אינני יכולה לקבל את גרסת התובע.

14.
לעניין מפתחות הרכב

– התובע על מנת לחזק טענתו כי היה בדרכו לקבינה על מנת להתחיל בנסיעה, העיד כי המפתחות היו בתוך הקבינה (עמ' 8 ש' 16 לפרו'). משנשאל התובע בחקירה נגדית, מדוע לא ציין זאת בתצהיר עדות ראשית ו/או בכתב התביעה, השיב: "שאלת אותי איך עליתי על המשאית, באתי ואמרתי שלום, שאלתי איפה המפתח והוא אמר לי המפתח בקבינה, ואז עליתי על הארגז...." (עמ' 8 ש' 25-26).

לעומת עדות זו, העיד מר נחמיאס באופן מפורש וברור כי כל רכב שמגיע למסגרייה, הוא ננעל והמפתחות נשארים אצלו בכספת (ראה בעמ' 15 ש' 29). עוד נשאל העד, בהנחה שהתובע לא היה נופל ונפגע – מה היה קורה? וכך העיד מר נחמיאס: "הוא היה מגיע למשרד, סוגר חשבון, משלם, לוקח את המפתח והולך לשלום" (עמ' 15 ש' 31).

העד נחקר נמרצות בחקירה נגדית לעניין המפתחות, והסביר באופן משכנע ומניח את הדעת:
"דבר אחד רכב שמגיע אליי נסגר, אני לא אוהב שנכנסים אנשים לרכב לבדוק. ודבר שני, בסוף כל יום המפתחות צריכות להיות נעולות מבחינת ביטוח".
(עמ' 16 ש' 19-20).

עדות זו של מר נחמיאס היא הגיונית וסבירה, שכן סוג עבודתו כמסגר של משאיות שמובילות מטען, איננו בקבינת הרכב. כפי שהעיד מר נחמיאס (עמ' 17 ש' 8), הוא איננו נוגע בקבינה, אלא מהקבינה ואחורה. "הארגז זה השטח שלי, מפתחות הקבינה הן רק כדי להזיז את הרכב". אין מדובר במוסך רגיל של רכב בו מקובל ונהוג להשאיר את המפתחות בתוך הרכב לצורך ביצוע תיקונים כאלה ואחרים, אלא מדובר במסגרייה שכל עבודתה מתרכזת בחלק האחורי של רכב המשא בהתקנת ארגזי מטען, ולפיכך אין צורך בהשארת המפתחות בקבינה.
15.
ב"כ התובע לא הרפה בנקודה זו והמשיך וחקר בחקירה נגדית לגבי האפשרות שמאן דהוא אחר מבין העובדים במקום מסר את מפתחות הרכב לתובע ו/או השאיר את המפתחות בקבינת הרכב. וכך נחקר מר נחמיאס:
"ש.
לא יכול להיות שבמקרה הזה המפתחות היו בקבינה?
ת.
לא.
ש.
יכול להיות שאחיך נתן לו את המפתחות ושם אותם בקבינה, במקרה הספציפי הזה?
ת.
זה נוהל עבודה שלנו, המפתחות ניתנות במעמד התשלום, הוא לא צריך את המפתח לפני כן.
ש.
ז"א, שאתה מפחד שיוציאו את המשאית לפני שישלמו לך?
ת.
ברור.
.....
ש.
כולם מכירים את הנוהל הזה?
ת.
אני מנהל את המקום, ברגע שאני נועל את הרכב אני שם את המפתחות בכספת, העובדים לא צריכים להכיר את הנוהל.
....
ש.
אתה יכול להגיד בוודאות של 100% של ידיעה ספציפית, שאחיך לא נתן לתובע את המפתח?
ת.
כן.
ש.
ואתה היית נוכח שם כל הזמן הזה?
ת.
כן.
ש.
אתה יכול להגיד בוודאות שאחיך לא שם את המפתח בקבינה?
ת.
אחי לא שם את המפתח בקבינה.
ש.
ז"א, שהיית איתו ב-100% מהזמן אתה ואחיך.
ת.
כשאמנון הגיע
למסגרייה אני קיבלתי אותו ואני טיפלתי בו. אני לא רואה צורך שאחי יבוא ויגיש לו מפתח כל עוד אני נמצא עם הלקוח.
ש.
אבל אתה לא יכול לשלול את האפשרות הזו, כי לא היית עם אחיך רוב הזמן?
ת.
אני שולל את האפשרות, כי אני הייתי עם אמנון".
(עמ' 17 ש' 1-25).

16.
עדותו זו של מר נחמיאס היתה מהימנה, קוהרנטית. העד היה בטוח בעצמו, הוא מסר גרסה סדורה והגיונית. לטענת ב"כ התובע, נחרצותו של מר נחמיאס מוטלת בספק שכן אחיו רוני לא הובא לעדות כדי להכחיש שנתן לתובע את המפתח, ומחדל ראייתי זה פועל לחובת הנתבעת. אינני סבורה כך, יש לזכור כי הנטל מונח על כתפי התובע לשכנע בדבר התקיימותה של הגדרת תאונת דרכים על פי החוק. דבר לא מנע מהתובע מלזמן בעצמו את מר רון נחמיאס לו סבר שעדותו היתה תומכת בגרסת התובע כי המפתח נותר בקבינת המשאית. התובע בחר שלא לזמן שום עד לעניין נסיבות התאונה ו/או שאלת החבות. לעומת עדותו של מר רפי נחמיאס שהיתה כאמור מהימנה, אמינה וסדורה, עדותו של התובע היתה מבולבלת, מהוססת ולא החלטית, הן בנושא המפתח והן בנושא מטרת הירידה מהמשאית כפי שיובהר בהמשך. יש לזכור, כי נושא המפתח שנשאר בקבינה לא אוזכר בשום מקום עובר לעדותו של התובע בחקירה נגדית. לפיכך, אני מקבלת את גרסת ההגנה כי התובע עלה על ארגז המשאית מבלי שמפתחות הרכב היו בחזקתו ו/או בקבינת המשאית.

17.
לעניין נושא התשלום

–
התובע לא התייחס בתצהיר עדות ראשית ובכתב התביעה לשאלה- באיזה שלב היה אמור להסדיר את התשלום לבעל המסגרייה. התובע נשאל בחקירה נגדית, האם לא היה צריך לשאול את מר נחמיאס על עלות העבודה? והתובע השיב כדלקמן: "אני לא זוכר אם שילמתי לפני הנפילה, אבל אני לקוח שלו. אני לא זוכר אם שילמתי לו" (עמ' 8 ש' 30).

אין מחלוקת, כי בפועל התשלום בגין העבודה על המשאית שולם בתאריך 26.4.10. התובע צירף קבלה של המסגרייה ממועד זה ע"ס של 7,000 ₪. כל ניסיון של ב"כ התובע לטעון כי ייתכן והקבלה הוצאה שלא במועד התשלום, איננו תואם את עדות התובע עצמו, שכן התובע
נחקר על כך בחקירה נגדית כדלקמן:
"ש.
וגם ביום האירוע לא שילמת, נכון?
ת.
נכון.
ש.
אתה היית מאושפז בבי"ח חמישה ימים?
ת.
נכון.
....
העד:
אני אושפזתי ב- 21.4. עד יום 25.4, ב-23.4 בן דוד שלי הוציא את המשאית והלכתי לשלם יום אחרי השחרור ב-26.4.
"ש.
ז"א, כשיצאת מביה"ח הלכת ושילמת?
ת.
נכון".
(עמ' 9 ש' 1-18).

מעדות זו, עולה באופן ברור כי התובע טרם הספיק להסדיר את התשלום לפני שנפגע, שהרי הוא עצמו מעיד מפורשות כי את התשלום הסדיר לאחר ששוחרר מביה"ח. אם כן, עולה השאלה המתבקשת – הכיצד טוען התובע כי לאחר הירידה מארגז המשאית התכוון להיכנס לקבינה ולנסוע? כיצד יעלה על הדעת שלקוח ייקח את הרכב המתוקן וייסע מהמסגרייה מבלי שיסדיר את התשלום?
18.
לתובע היה הסבר לכך, אם כי הסבר זה לא מופיע בתצהיר עדות ראשית ולא בכתב התביעה, וכך השיב התובע:
"ש.
אתה הגעת ובדקת את המשאית, והתכוונת להיכנס לאוטו לנסוע מבלי לדבר כמה זה עולה, מתי אתה משלם, וכמה אתה משלם, זה מה שאתה רוצה להגיד לנו?
ת.
לא. האוטו היה בתוך סככה ורציתי להוציא את האוטו ולעמוד בצד, ואח"כ לבוא ולסגור את כל העניין.
ש.
האוטו לא עמד בתוך המסגרייה?
ת.
צריך היה להוציא את האוטו שלי מהסככה, במקומי הוא רצה לשים אוטו אחר".
(עמ' 9 ש' 18-23).

עדות זו כאמור לא נשמעה מפי התובע עובר לחקירה נגדית, ייתכן והתובע לא שם ליבו לעובדה כי חשבונית התשלום היא מיום 26.4 ולא מיום התאונה, ולפיכך גרסתו הראשונה היתה כי היה אמור לרדת מארגז המשאית להיכנס לקבינה ולנסוע. התובע לא פירט כי היה אמור "רק" להזיז את המשאית מחוץ לשטח המסגרייה ואח"כ להסדיר את התשלום. כבר בכתב ההגנה, היה ברור כי גרסת הנתבעת היא, שאין התאונה מהווה תאונת דרכים, ולפיכך כל פרט מהפרטים הנוגעים לנסיבות התאונה הוא חשוב. ב"כ הנתבעת שאל ובצדק, הכיצד התובע נותן שני תצהירים לגבי הנסיבות, ולא כותב את הגרסה על פיה היה אמור להזיז את המשאית ממקומה ולפנות את המקום למשאית אחרת לפני ביצוע התשלום. לתובע לא היה הסבר מניח את הדעת, ותשובתו היתה מתחמקת ובלתי מהימנה לחלוטין (ראה עדותו בעמ' 10 מול ש' 3-5).

עוד תמוה בעיניי, כי על אף שבעמ' 9 מול ש' 14-15 העיד התובע מפורשות כי שילם את התשלום יום לאחר ששוחרר מביה"ח, השיב לשאלת ב"כ הנתבעת בעמ' 10 מול ש' 8 כדלקמן:
"
ש.
אז לסיכום, התכוונת לשלם באותו יום?
ת.
כן, אני לא זוכר אם שילמתי לפני שנפלתי או אחרי שנפלתי".

תשובתו זו של התובע כאמור תמוהה בעיניי, לא זו בלבד שכבש את עדותו בדבר הגרסה כי היה עליו להזיז את המשאית לפני התשלום, אלא אף כל נושא התשלום מבולבל ולא ברור ותשובה בעמוד אחד איננה תואמת את התשובה בעמוד אחר. נושא התשלום איננו עניין של מה בכך, אלא יכול לחזק את גרסת התובע כי היה עליו לנסוע לאחר שסיים את נושא התשלום. הרי יש להניח כי אף לקוח לא יסיע את רכבו אל מחוץ לשטח המסגרייה מבלי להסדיר את נושא התשלום מול מר נחמיאס. בעניין זה, אמינה עלי גרסתו של העד מר נחמיאס כי אם לא היה נופל התובע, הוא היה מגיע למשרד להסדיר את התשלום, מקבל את מפתחות את רכבו ונוסע (ראה עדות נחמיאס עמ' 15 ש' 31).

19.
ב"כ התובע ניסה בסיכומיו לקעקע את אמינות גרסתו של מר נחמיאס בעניין נושא התשלום, שכן גרסה זו איננה תואמת את גרסת התובע, על פיה היה אמור להזיז את רכבו לפני ביצוע התשלום. לטענתו, עדותו של מר נחמיאס סותרת את מה שאמר לחוקר מטעמה של הנתבעת. עוד טען ב"כ התובע, כי מעיון בתמליל עולה כי החוקר הסביר לעד נחמיאס ולאחיו רוני את ההבדל באבחנות הדקות מתי ייחשבו הנסיבות כתאונת דרכים ומתי לא, וכך היטה החוקר את עדותו של מר רפי נחמיאס לטובתה של חברת כלל. עיינתי בתמליל, ואינני סבורה כי צודק ב"כ התובע בטענתו. מעיון בתמליל בעמ' 4 מול ש' 13 ואילך, שואל החוקר את האחים נחמיאס – האם התובע היה אמור לשלם או להיכנס למשאית ולנסוע? רוני השיב: "לא", ורפי השיב: "כן, כן". מכאן מסיק ב"כ התובע, כי העד רפי נחמיאס השיב לחוקר כי היה על התובע להיכנס למכונית ולנסוע. יחד עם זאת, מספר שורות לאחר מכן מול ש' 19, שב החוקר ושואל, האם היה על התובע לבוא ולהסדיר את התשלום קודם? רוני ענה: "אני מתאר לעצמי, בד"כ זה הולך קודם כל הם בודקים את העבודה ואחרי זה משלמים", ורפי ענה: "אני לא זוכר מה זה היה, אבל זה לא משנה, מה זה משנה"?

20.
מהתמליל לא עולה תשובה חד משמעית של רפי כי על התובע היה לנסוע מבלי לשלם. ההיגיון אומר, כי כל לקוח בודק את העבודה שאכן נעשתה על פי בקשתו ואח"כ מסדיר את התשלום, ולא להיפך. במקרה זה, גם לא יכולה להיות כל אפשרות אחרת שהרי התובע עצמו העיד כי הסדיר את התשלום מול המסגרייה רק לאחר ששוחרר מביה"ח, היינו התשלום לא נעשה לפני שעלה התובע על ארגז המשאית ולפני שנפגע. משמע, התובע היה צריך להסדיר את התשלום לאחר שירד מארגז המשאית. מאחר וב"כ התובע ער לאבחנה הדקה מה היתה מטרתו של התובע לאחר הירידה מארגז המשאית, "נולדה" הגרסה הכבושה על פיה היה אמור התובע להזיז את המשאית מהסככה ולפנות את המקום לרכב אחר, ולאחר מכן היה התובע מסדיר את התשלום מול מר נחמיאס.

21.
על מנת לבסס גרסה כבושה זו, נחקר מר נחמיאס בעמ' 18 לפרו' על תאי העבודה המצויים במסגרייה. העד הבהיר, כי במסגרייה מצויים חמישה תאים (עמ' 18 ש' 5), ובמקרה שבאה משאית נוספת או שהוא דוחה את העבודה, או שהוא לא מקבלה, הוא יכניס עבודה למסגרייה רק אם יש לו מקום פנוי (עמ' 18 ש' 17-18). העד נשאל ע"י ב"כ התובע והן ע"י ביהמ"ש, האם כאשר יש יום עמוס ולקוח חדש מגיע, האם קורה שהוא מבקש להזיז את אחת המשאיות כדי שלקוח חדש ייכנס? וכך השיב:
"ת.
אני לא מכניס רכב חדש עד שהרכב הקודם לא יוצא, ממתינים לי בחוץ.
ש.
גם כנגד הפסד של עבודה?
ת.
כן, יש לי 5 מקומות בפני
ם, זה מה שאני יכול לעבוד, אני לא יכול לשים אחד על השני".
(עמ' 18 ש' 27-30).

עדותו זו של מר נחמיאס איננה תואמת את גרסתו הכבושה של התובע. העד נחמיאס נשאל בחקירה נגדית, האם באופן תיאורטי יכול להיות מקרה שבו הוא יבקש מלקוח לפנות את המשאית שלו כדי שיהיה מקום למשאית אחרת?
מר נחמיאס השיב, כי ייתכן מקרה כזה. דא עקא, כי במקרה שלנו לא ייתכן שהדבר קרה במציאות, שכן כשקרוב משפחה של התובע הגיע ביום שישי לאחר כשלושה ימים לקחת את המשאית של התובע, היא חיכתה לו בפני
ם בתוך התא (עמ' 19 ש' 2-3). אם כך, יש להניח כי לא היה למסגרייה עומס באופן שהצריך להוציא את המשאית אל מחוץ לתאי העבודה ומחוץ למסגרייה כפי שטען התובע. יש להניח שהסדרת התשלום היתה לוקח לא יותר ממספר דקות ספורות. ואם כך, מדוע על התובע להזיז את המשאית מתאי העבודה ולהסדיר את התשלום? הרי יותר הגיוני, להסדיר את התשלום ואז לנסוע עם המשאית לדרכה מבלי הצורך להזיזה קודם.
22.
מכאן עולה, כי גרסת התובע על פיו היה אמור להיכנס לקבינה ולנהוג במשאית ולהובילה אל מחוץ למסגרייה ואח"כ לבוא ולהסדיר את התשלום, לא רק שהינה גרסה כבושה שלא עלתה לפני החקירה הנגדית, אלא אף גרסה שאיננה הגיונית ולא תואמת את הנסיבות ביום קרות התאונה כפי שהעיד עליהן מר נחמיאס.

23.
לסיכום החלק העובדתי,

לאחר ששמעתי את הראיות ואת עדותו של התובע מול עדותו של מר נחמיאס, אוכל לקבוע ללא ספק כי גרסתו של נחמיאס אמינה ומשכנעת יותר. אינני מקבלת את הטענה כי עד זה הוטה ע"י החוקר של הנתבעת. נהפוך הוא, אין למר נחמיאס כל אינטרס שלא להכיר בתאונה כתאונת דרכים, אדרבא – כתאונת דרכים אין למר נחמיאס ולמסגרייה כל חלק בתשלום או כל חלק בסיכון כזה או אחר. מר נחמיאס נשאר איתן בעדותו על אף שב"כ התובע ניסה לרמוז בחקירתו על אחריות המסגרייה לקרות התאונה (ראה חקירה בעמ' 18, ש' 30-32). עדותו של מר נחמיאס כאמור לעיל הינה קוהרנטית, סדורה, והגיונית בנסיבות העניין.

24.
לפיכך, אני קובעת עובדתית כי התובע עלה על ארגז המשאית על מנת לבדוק שאכן דרישתו לסוג העבודה שנתבקשה נעשתה לשביעות רצונו. ביורדו מהמשאית החבל שנעזר בו בירידה נקרע, והתובע נפל ונפגע. לאחר הירידה מהמשאית, התובע התכוון להיכנס למשרדי המסגרייה, להסדיר את התשלום, לקחת את מפתחות המשאית ולנסוע לדרכו.

25.
לאחר שקבעתי את העובדות הנכונות שארעו בעת התאונה, כפי שעלו מהעדויות, נותרה השאלה – האם עובדות אלה מקימות עילה על פי חוק הפלת"ד ומהוות תאונת דרכים כהגדרתה בחוק.

ג.
שאלת החבות על פי ההלכה הפסוקה
26.
סעיף 1 לחוק הפלת"ד כולל הגדרה בסיסית לתאונת דרכים, כדלקמן:
"תאונת דרכים" – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה.
עוד קובע החוק הגדרת משנה למונח "שימוש ברכב מנועי", כדלקמן:
"שימוש ברכב מנועי" – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב..."

27.
על פי ההגדרה שהוספה בתיקון 8 לחוק, אומץ המבחן התחבורתי והועדף על פני המבחן הייעודי שהיה מקובל קודם לתיקון (ראה רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט, פד"י נ (3) 532, 553, 556). מסעיף 1 לחוק, עולה כי יש להוכיח שלושה רכיבים, האחד - כי נעשה שימוש ברכב מנועי, השני – כי השימוש נעשה למטרות תחבורה, והשלישי – כי נגרם לאדם נזק גוף כתוצאה מאותו שימוש ברכב. מדובר בשלושה תנאים מצטברים, ובהעדר אחד מהם, לא תוגדר התאונה כתאונת דרכים. הגם שהגדרת "שימוש ברכב מנועי" כוללת בתוכה גם ירידה מהרכב, הרי לא כל ירידה או כניסה לרכב יהוו שימוש ברכב מנועי אלמלא היתה לכניסה והירידה מטרת תחבורה. ראה לעניין זה ברע"א 8548/96 פדידה נ' סהר פד"י נא (3), 825, בעמ' 829 כדלקמן:
"פעולה של עלייה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים. כדי שפעולה זו תיחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שהיא תהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות. מכאן, שלא כל פגיעה בתאונה בעת עלייה לרכב או ירידה ממנו תיחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאילו מטרות היו העלייה לרכב או הירידה ממנו".

28.
לטענת ב"כ התובע, העלייה לארגז המשאית והירידה ממנו היתה למטרות תחבורה מכמה נימוקים, האחד – העלייה לארגז המשאית היה לצורך בדיקת תקינות תעבורתית של הרכב לצורך נסיעה בטוחה בו. כפי שפירטתי בפרק הקודם בפסה"ד, טען ב"כ התובע כי בדיקת ארגז המשאית באה על מנת לבדוק את בטיחות הארגז בהתאם לתקנה 85 (א) לתקנות התעבורה. מעיון בתקנה, עולה כי מדובר בתיאור המטען שמוטען על גבי הרכב, סעיפי המשנה של תקנה 85 מפרטים תנאים שונים שצריכים להיות במטען כדי לעמוד בתנאי הבטיחות. אין לכך ולו קשר קלוש למה שביצע התובע. בענייננו, לא היה מטען כלל. לא ניתן לבדוק בטיחות של מטען ללא מטען. כל שהלך התובע לבדוק, הוא האם אכן ביצעה המסגרייה את כל העבודה שנתבקשה, האם אכן העבודה בוצעה במלואה ולשביעות רצונו. לשם כך, עלה התובע על ארגז המשאית, וכך ענה בפשטות בחקירתו הנגדית
(ראה עמ' 7 ש' 32, ועמ' 8 ש' 1).

ב"כ התובע ביקש לתמוך טענתו במספר פסקי דין אשר נסיבותיהן אינן דומות לנסיבות התיק דנן. ב"כ התובע המציא לעיוני מספר פסקי דין, הקובעות כי פעולה אחת מתוך שרשרת פעולות תיחשב למטרה תחבורתית שעה שהפעולה הראשונית נחשבה למטרה תחבורתית. אין כך בענייננו. במקרה התיק שבפני
י, המטרה התחבורתית עדיין לא החלה. המפתחות לא היו ברכב, הרכב לא הונע, כוונת התובע אף לא היתה להיכנס לרכב אלא להיכנס למשרדי המסגרייה ולהסדיר את התשלום ואח"כ לקבל את מפתחות הרכב, ורק לאחר כל אלה היה מתפנה למטרה התעבורתית.

29.
כך למשל מסתמך ב"כ התובע על רע"א 1300/00, הפניקס נ' סימון כהן, (סעיף 14 (ב) לסיכומי התובע), במקרה זה העובדות עסקו בטיפול ותיקון דרך. נהג המשאית עצר בצד הדרך לרוקן שאריות דלק ממיכל הדלק, טיפס על הפתחים העליונים של המכלית כדי לנעול את הפתחים, החליק ונפל. אין בנסיבות תיק זה ולו דמיון קלוש לנסיבות התיק דנן. במקרה דנן, כאמור רכבו של התובע לא הונע ולא התחיל בנסיעה. כך גם בפסקי הדין המאוזכרים בסעיף 14 (ג) עד 14 (ט) לסיכומי התובע. לא זו בלבד שמדובר במרבית פסקי הדין של בימ"ש שלום אשר אינם מהווים הלכה מנחה או מחייבת לבימ"ש זה, אלא שבכל פסקי הדין המדובר במקרים בהם מנוע הרכב עבד, היה רצף של פעולות לאחר הפעלת המנוע ותחילת הנסיעה, והתאונה ארעה בפעולות שעשה הנהג תוך כדי נסיעה או בהפסקה מהנסיעה. בכל המקרים לא דמם המנוע עם המפתחות מחוץ לקבינה כמו במקרה שבפני
י. במקרה שבפני
י, לא שוכנעתי כי העלייה והירידה לארגז המשאית היתה לצורכי בטיחות הנסיעה או כהכנה לנסיעה, אלא כאמור היתה לצורך אישור העבודה והתשלום. כמו כן, במקרה שבפני
י לא החלה הנסיעה, התובע לא הניע את הרכב ואף לא יכל להניע את הרכב ללא שיוחזרו לידיו המפתחות, ולפיכך מקרה זה שונה מכל המקרים האחרים שפורטו בסעיף 14 בסיכומי ב"כ התובע.

30.
הנימוק השני לשימוש התחבורתי, טען ב"כ התובע כי אין כל משמעות לעובדה שהתובע התכוון לאחר הירידה לפני הנסיעה לסור למשרדי המסגרייה ולהסדיר את התשלום, שכן מדובר בפעולה הכרחית ואינטגרלית לנסיעה, ובלעדיה הנסיעה לא תיתכן, שכן אלמלא התשלום לא היה מקבל התובע את המפתח ולא יכול היה להניע את המשאית.
גם טיעון זה איננו תואם את ההלכה הפסוקה, אין מדובר בפעולה שמונעת באופן אובייקטיבי את הנסיעה, שהרי ללא מפתח וודאי שלא ניתן להניע את הרכב. הכוונה לפעולה שהיא אינטגרלית בשרשרת הפעולות שמהוות רצף לשימוש התחבורתי. כך למשל בע"א (מחוזי י-ם) 4318/03 טויזר נ' עלית חב' לביטוח בע"מ (סעיף 15 (ב) לסיכומי התובע), שם קבע ביהמ"ש כי על אף שכל הפעולות בירידה מהרכב הן אינן פעולות תחבורתיות (במקרה דנן היתה ירידה לצורך תיקון כפתור לחיצה להפעלת דחסנית), הרי יראו בירידה מהרכב השלמה של הפעילות התחבורתית הקודמת. ולדברי ביהמ"ש: "כאשר היציאה מכלי הרכב באה בהמשך ובהשלמה לפעולה תחבורתית, הרי מעצם טבעה היא מהווה פעולה בת אופי תחבורתי".
בניגוד ל

פסק דין
טויזר, בענייננו, הירידה מארגז הרכב לא באה בהמשך והשלמה לפעולה תחבורתית, שכן לא היתה כל פעולה תחבורתית לפני העלייה לארגז המשאית. מדובר במשאית שהיתה מספר ימים במסגרייה, מושבתת מנסיעה, ומפתחות הרכב מצויות בכספת במשרדי המסגרייה. כיצד נוכל לומר בנסיבות אלה כי ירידת התובע מארגז המשאית מהווה המשך והשלמה לפעולה תחבורתית?
31.
עוד טען ב"כ התובע, כי גם אם ייקבע שהתשלום וקבלת המפתח אינם פעולה חיונית לצורך הנסיעה, ממילא אין בכך כדי לנתק את הקשר מהנסיעה, שהרי מדובר בשרשרת פעולות של שימוש ברכב מנועי, שבסופה התובע צפוי לנסוע. בעניין זה, הפנה ב"כ התובע ל

פסק דין
שפסו, רע"א 6168/11, כלל נ' שפסו. מקריאת

פסק דין
שפסו עולה כי הנסיבות גם שם אינן דומות כהוא זה לנסיבות התיק דנן. המלגזה שהתהפכה והפילה את התובע, היתה במהלך של התקדמות איטית כל פעם לעבר חלון אחר אותה ניקה התובע. ביהמ"ש הכיר באירוע כתאונת דרכים, על אף שהתובע נפצע בזמן שהמלגזה עמדה והוא ניקה חלונות. באותו מקרה, נדחתה הטענה כי פעולת הניקוי מנתקת את רצף הפעולות של השימוש ברכב מנועי. בענייננו, כאמור לעיל, אין רצף של פעולות הקשורות למטרה התחבורתית כפי שהיה במקרה של שפסו. שם המלגזה התקדמה כל פעם מספר מטרים לכיוון היעד, ולפיכך לא ראה ביהמ"ש את פעולת הניקוי כקוטעת את השימוש התחבורתי. הטענה של ב"כ התובע לפיה אין לראות בפעולת התשלום כקוטעת את השימוש ברכב מנועי למטרת תחבורה, היא טענה שאיננה ממין העניין. לפני פעולת התשלום לא היתה כל פעולה של שימוש ברכב מנועי, שכן מטרת העלייה והירידה מהארגז לא היתה בטיחותית אלא בדיקה לצורך אישור התשלום בלבד.

32.

זאת ועוד, פעולת הסדרת התשלום אף לא יכולה להיכנס להגדרת פעולת הכנה לפני הנסיעה. אין כל קשר פיזי בין הסדרת התשלום לבין פעולת הנסיעה, למעט קשר חוזי. תיאורטית, יכול היה התובע להגיע עם מפתח רזרבי ולקחת את המשאית ללא הסדרת התשלום. לעניין פעולת ההכנה, ראה רע"א 5099/08 חסאן נביל נ' הדר חב' לביטוח בע"מ, הקובע כדלקמן:
"ודוק: הקשר צריך שיהא לפעולת הנסיעה עצמה, ולא רק לתוצאותיה. התנעת מנועו של הרכב היא חלק מן הנסיעה. בין הפעלתו של המנוע לבין תזוזת גלגלי הרכב על הכביש מפריד אך שחרור הבלם או שילוב הילוך למהלך תנועה. הפעלת המנוע היא גם תנאי פיסי לנסיעה; ללא התנעת הרכב, לא יוכל הרכב לזוז ממקומו. לעומת זאת, קשירת המטען אין בה כדי לשמש חסם פיסי המונע מהרכב להתחיל בנסיעה. יצוין כי תנאי זה, בדבר הזיקה הפיסית בין הפעולה לבין הנסיעה, הוא תנאי הכרחי אך לא בהכרח תנאי מספיק. כך למשל, הליכתו של הנהג מביתו לעבר הרכב חיונית, פיסית, לתחילת הנסיעה, אך אין לראות בה פעולה המקיימת את דרך השימוש של "נסיעה ברכב".

33.
הנימוק השלישי והאחרון לו טען ב"כ התובע, כי יש להכיר באירוע כתאונת דרכים
גם אם תדחנה הטענות לגבי שימוש מסוג של ירידה או נסיעה, עדיין מתקיים שימוש נוסף והוא התנתקות או נפילה של חלק מהרכב. לטענת התובע, הוא אחז בחבל אחיזה ששימש חלק מהרכב וגם חלק מהמטען שכן הוא שימש לקשירת המטען, וסייע לתובע בירידה מהארגז. החבל כאמור נקרע וניתק. לעניין זה, הפנה ב"כ התובע לע"א (מחוזי ת"א) 2292/07 בולבול נ' מופיד.

לצערי, לא אוכל לקבל אף טענה זו. ראשית, לא הובאו ראיות מספקות כי הנפילה היתה עקב התנתקות או קריעת החבל. גם אם עובדה זו היתה מוכחת ללא ספק, גם אז לא הוכח כי חבל האחיזה מהווה חלק מהרכב עצמו או ממטענו. כאמור, בעת התאונה לא היה על המשאית כל מטען. לא ברור כיצד קשור חבל האחיזה לחלקי הרכב. מעבר לכך, גם אם היה מוכיח התובע כי החבל הינו חלק אינטגרלי מהרכב ומוגדר כחלק מהרכב, גם אז היה מקום להוכיח את הרכיב השני כי השימוש ברכב ע"י ההתנתקות נעשה למטרות תחבורה. וכאמור, מטרת התחבורה לא הוכחה במקרה זה.

גם פסה"ד שאוזכר ע"י ב"כ התובע (פס"ד בולבול נ' מופיד), איננו דומה בנסיבותיו לענייננו. באותו מקרה, נפגע התובע בירידתו מהמשאית שעה שנאחז ברצועה של אחד המשטחים, הרצועה נשמטה, הוא איבד את שיווי משקלו ונפל ארצה. ביהמ"ש בערכאת קמא קבע כי מדובר בתאונת דרכים, וקביעה זו אושרה ע"י ביהמ"ש המחוזי בת"א, אשר קבע כדלקמן:
"הצורך שנוצר לעלות למכולה, לבדוק אותה בשל פיזורו של המטען ולרדת ממנה, נגרם כתוצאה מהסיכון אותו יצרה המשאית ככלי תחבורה המוביל משאות".
(ראה סעיף 17 (ב) לפסה"ד).

הקשר הסיבתי המשפטי שארע בפס"ד בולבול נ' מופיד, שכן אלמלא התפזר המטען לא היה נדרש הניזוק לעלות ולרדת מהמכולה, איננו קיים במקרה שבפני
י. אין קשר סיבתי בין השימוש התחבורתי לבין עלייתו וירידתו של התובע מארגז המשאית, שלא היתה אלא לאשר את ביצוע העבודה.

34.

לאור כל האמור לעיל, אין לי אלא לדחות את טענת התובע כי מדובר בתאונת דרכים. העובדות כפי שנקבעו בפסה"ד מצביעות על כך כי התובע עלה וירד מארגז המשאית לאשר את ביצוע העבודה שנעשתה לפני התשלום, פעולה זו איננה פעולה הקשורה למטרות תחבורה. התובע לא התכוון לנסוע לאחר הירידה מהמשאית, מפתחות הרכב לא היו בחזקתו ולא היו בקבינת הרכב, הרכב היה דומם. על התובע היה להשלים פעולה של הסדרת התשלום במשרדי המסגרייה, ורק לאחר מכן לקבל את מפתחות הרכב. אין מדובר בשרשרת פעולות שתחילתן היתה מטרה תחבורתית, במקרה זה מדובר בשרשרת פעולות שרק בסופן תהיה המטרה התחבורתית. אין הפעולות המקדימות נחשבות לפעולות הכרחיות לצורך המטרה התחבורתית, אלא פעולות לוואי שאין להן כל קשר למטרה התחבורתית. מדובר בפעולות שקשורות לקשר החוזי בין שני הצדדים ולא למטרה תחבורתית כזו או אחרת. לפיכך, אני קובעת כי אין האירוע הנטען מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד.

ד.
גובה הנזק
35.
מעבר לצורך, אתייחס בקצרה למחלוקת בדבר גובה הנזק לו היתה מתקבלת טענת התובע לעניין הגדרת האירוע כתאונת דרכים.
התובע יליד 1955, וכיום כבן 60, התאונה הוכרה כתאונת עבודה. המל"ל קבע כי נותרו לתובע 19% נכות צמיתה, 10% בגין צלקת בשוק, ו-10% בגין פגיעה בכתף ימין, שכרו הרבע שנתי של התובע כפי שהוכר במל"ל הועמד ע"ס 9,801 ₪, בשערוך להיום השכר החודשי הינו 3,512 ₪.

36.
באשר להפסדי השכר

– התובע היה עצמאי כל שנות השתכרותו ועבד בסבלות ובהובלת מטענים. מדו"חות המס, עולה כי התובע שיפר את הכנסתו. התובע הסביר כי בשנים 2010 ו-2011 היתה מגמה של עליית מחירים כללית בשיעור של 50% בענף ההובלות. עובדה זו לא הוכחה בראיות, התובע לא הביא כל עד נוסף למעט עדותו היחידה בדבר הנהוג והמקובל בענף ההובלות, לא ברור אם אכן היתה עליית מחירים, וזו הסיבה להכנסותיו המוגברות לאחר התאונה.
התובע טען כי הוא נאלץ לדחות עבודות, עובדה שגם היא לא הוכחה בראיות. התובע העיד כי הוא עבד יחד עם בנו בתקופה שלאחר התאונה (ראה עדותו בעמ' 12). התובע בחר שלא להביא את בנו לעדות. עוד העיד התובע, כי בעסק שבבעלותו (מובילי ג'קי) הוא עובד יחד עם הבן של בן דודו (עמ' 11 ש' 4-8), על אף זאת בחר התובע שלא להעיד את שותפיו לעבודה על מנת שיעידו על
מצבו של התובע עובר לתאונה ולאחר התאונה.
לפיכך, יש מקום לפסוק את הפסדי השכר לעבר ולעתיד לפי שעור הנכות התפקודית ללא הנכות בגין הצלקות, ועל פי השכר הרבע שנתי שנקבע במל"ל, כדלקמן:
הפסד שכר עבר
-
60 חודש
x
3,512 ₪
x
10% = 21,060 ₪
הפסד שכר עתיד

-
3,512 ₪
x
10%
x
82.88 = 29,090 ₪


37.
עזרת צד ג'

–
התובע לא הוכיח כל נזק לגבי העבר, ואף לא טען בתצהיר עדות ראשית כי העסיק עזרה בשכר. התובע נזקק לעזרת בני המשפחה שאינם חורגים מעזרה רגילה. התובע העיד את רעייתו, עדה זו לא העידה כי התובע נזקק לעזרה בפעולות יומיומיות, אלא טענה כי הוא עוזר לה בפעולות משק הבית פחות ממה שנהג לעזור בעבר. לתצהירו לא צירף התובע ולו אסמכתא אחת באשר להוצאה בגין עזרת צד ג', לו הייתי צריכה לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה – היה זה בסכום גלובלי של 4,000 ₪.

38.
הוצאות רפואיות ונסיעות ­

-

גם בראש נזק זה, לא צירף התובע אסמכתאות. התובע טוען כי הוא נזקק לנסיעה במוניות, שכן הנסיעה באוטובוס והטלטולים הכרוכים בכך מפריעים לפגיעתו בכתף. טענה זו של התובע, איננה ברורה נוכח העובדה כי עבודתו היא נהיגה במשאית הכרוכה גם היא בטלטולים. כמו כן, מדובר כאמור בתאונת עבודה ובהתאם הוצאותיו צריכות להיות מכוסות ברובן ע"י המל"ל. יחד עם זאת, לו הייתי צריכה לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה, היה זה בסכום כולל של 4,000 ₪.

39.
כאב וסבל

– הפיצוי בגין שבעה ימי אשפוז ו-19% נכות, מגיע עד כדי סך של 29,597 ₪.

40.
סה"כ הפיצוי הינו 87,747 ₪, מסכום זה יש לנכות את תקבולי המל"ל ששווים יחד עם דמי הפגיעה בסך של 30,809 ₪.


סוף דבר:
לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה מן הנימוק כי התאונה נשוא התביעה איננה מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד, והכל כפי שהוסבר לעיל.
לפנים משורת הדין, אינני מחייבת את התובע בהוצאות, וזאת לאור המחלוקת המשפטית שהיתה בנוסף למחלוקת העובדתית. יחד עם זאת, אני מורה כי התובע הוא זה שיישא במחצית השנייה של האגרה.
המזכירות תשלח עותק מפסה"ד לבאי כח הצדדים.






ניתן היום,
כ' סיוון תשע"ה, 07 יוני 2015, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 49989-11/11 אמנון שדה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 07/06/2015)