פסקי דין על דהן דוד | פסקי דין על פרקליטות מחוז ירושלים

2312/01 עפ     05/02/2002




עפ 2312/01 דהן דוד נ' פרקליטות מחוז ירושלים






בתי המשפט
ע"פ 2312/01
בית משפט מחוזי ירושלים
05/02/02
דהן דוד

בעניין:
המערער
עו"ד סרגובי מאיר

ע"י ב"כ עוה"ד
נגד
פרקליטות מחוז ירושלים
המשיבה
אלעד רוזנטל

ע"י ב"כ עוה"ד

פ ס ק - ד י ן

ערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (ס. הנשיא השופטת זוכוביציקי), לפיה הורשע המערער בעבירה של אי ציות לשוטר בניגוד לתקנה 23(א)(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. הערעור מופנה גם כנגד גזר הדין.

עובדות המקרה בקצרה כפי שנקבעו על-ידי בית משפט קמא. המערער עצר את רכבו בצד הכביש בצומת מנזר אליאס שבדרך חברון. במקום עבר שוטר (להלן: השוטר) ברכבו הפרטי, כשהוא לבוש בבגדים אזרחיים, ומצא כי האופן שבו החנה המערער את מכוניתו מפריע את כניסת הרכבים לצומת והם נאלצים לעלות על אי התנועה כדי לעקוף את המכשול. השוטר ביקש להעיר את תשומת ליבו של המערער לכך אולם הלה ענה לו בביטול יד. משכך, עצר השוטר את רכבו הזדהה בתעודת מנוי כשוטר ובקש מהמערער להציג תעודה מזהה ורשיונות. משלא נענה המערער גם לדרישות אלה התקשר השוטר והזמין ניידת משטרה למקום. לנוכח מדיהם של השוטרים שהגיעו למקום, הסכים המערער להזדהות ולמסור פרטים והתברר כי הוא אינו נושא עמו רשיונות. המערער עוכב לחקירה בתחנת מוריה שם נרשמו לו שני דוחו"ת, האחד בגין אי הצגת מסמכים - שאותו שילם הנאשם וכלפיו אין לו השגות - והשני בגין העבירה, נשוא הערעור, של אי ציות לשוטר.

בית משפט קמא שמע באריכות ובסבלנות את ההוכחות בתיק ואין לומר כי למערער לא היה יומו בבית המשפט. המערער כפר באשמה וטען, כי השוטר לא הציג בפני
ו תעודה מזהה ולא ביקש ממנו להציג מסמכים כלשהם. כמו-כן טען, כי הוא עצר את רכבו בצד הכביש בשל בעיה ברדיאטור ולא הזיז את רכבו כפי שהתבקש, משום שסבר כי הוא אינו מהווה מחסום או מכשול למעבר המכוניות.

בבית המשפט נשמעו עדויותיהם של השוטר מטעם התביעה ושל המערער מטעם עצמו. המערער התעקש לטעון במהלך הדיון וכן בכתב הערעור כי אשה שהיתה ברכבו של השוטר היתה עדה נוספת לאירוע שראוי היה להעידה. התביעה לא ראתה בה עדה חיונית והסתפקה בעדותו של השוטר ואילו המערער כשל במלאכת הזימון של אותה עדה והיא לא הובאה לעדות בבית המשפט. ייאמר כבר עתה כי ניסיונותיו של המערער לשים במוקד הדיון את טיב לבושה או גילה של אותה עדה, אשר השוטר לא כיחד כי אשתו היא, ולרמוז בכך על מידת מוסריותו של השוטר, הם ניסיונות שלא מן העניין ואינם יאים למבקש לבוא בשערי בית המשפט ולדורש משפט צדק. כמו-כן גם אם לגברת זו היתה עשויה להיות תרומה עניינית להבנת האירוע, האשם שבאי זימונה לעדות רובץ לפתחו של המערער לבדו ואין הוא יכול להלין אלא על עצמו.

סופו של דבר, היתה זו עדותו של המערער מול זו של השוטר ובית המשפט העדיף את זו האחרונה. בנימוקיו הסתייע בית המשפט בכך שאין זה סביר כי השוטר, שהנו קצין ושימש עובר לאירוע כסגן מפקד תחנה, לא יציג את תעודת המינוי שלו בפני
המערער בזמן שהוא מבקש ממנו הצגת רשיונות ותעודה מזהה. בנוסף, השופטת קבעה, כי המערער העלה את הטענה על אי הזדהותו של השוטר בפני
ו רק בחקירתו הנגדית ומשום כך זוהי עדות כבושה אשר יש לחשוד באמיתותה. באשר למחלוקת שהתגלעה בין המערער לשוטר בדבר מקום עצירתה של מכונית המערער ובאיזו מידה חסמה את התנועה, קבעה השופטת כי גם אם תתקבל גרסתו של המערער, ניתן לקבוע כי הוא עמד במקום שהפריע לפניית רכבים אל תוך הצומת ומכל מקום השופטת קבלה את גרסת השוטר לפיה רכבים היו צריכים לעלות על אי תנועה כדי לבצע את הפנייה. נימוק נוסף ומכריע בעניין חוסר מהימנותו של המערער נוגע לבעיה שבשלה עצר את רכבו לדבריו בצד הכביש. המערער טען כי היתה לו בעיה ברדיאטור והרכב התחמם. ראשית קבעה השופטת, כי לו אכן זה היה המצב עדיין אין בכך כדי להצדיק עצירה בנקודת הפניה אל תוך הצומת ולא כמה מטרים קדימה בדרך חברון. פרט לכך קבעה השופטת, כי גם לעניין הרדיאטור קשה מאוד להאמין. המערער הציג קבלה המעידה לדבריו על כך שהחליף רדיאטור מספר ימים קודם לכן, אך בית המשפט הסב את תשומת לבו לכך שהקבלה היא מתאריך מאוחר לאירוע. בעקבות זאת שינה המערער את גרסתו וטען שהחליף את הרדיאטור לאחר מכן. אך לא זו אף זו, הקבלה היתה על שם אחד דוד נקש והתייחסה לרכב אחר ולמספר רישוי אחר. המערער הסביר כי נקש הוא שם אשתו מלפני הנישואין וכי בשם זה מכיר אותו בעל המוסך. למותר לציין כי כל סיפור הקבלה שהציג המערער לא תרם לחיזוק מהימנותו בעיני בית המשפט. לסיום קבעה השופטת כי תקנה 23 לתקנות התעבורה קובעת חובת ציות לשוטר ולפקח וכי אם נוסיף עליה את תקנה 72(3) לתקנות התעבורה האוסרת חניה בסמוך לצומת, הרי שמותר לשוטר להתחשב במכלול הגורמים שיקלו על סדרי התנועה בנתנו הוראות לעובר דרך, גם יתברר כי אלה לא הקלו על התנועה בסופו של דבר.

לאור כל אלה החליטה השופטת כי המערער עבר את העבירה המיוחסת לו כשלא ציית לשוטר, שהזדהה בפני
ו בתעודת המינוי שלו, בכך שלא הציג בפני
ו רשיונות ותעודה מזהה ולא הזיז את רכבו כפי שנתבקש לעשות.

בהודעת הערעור חוזר המערער על הטענה כי השוטר לא הזדהה בפני
ו כאיש משטרה באמצעות תעודת מינוי וכי חובת הציות לשוטר בלבוש אזרחי קמה רק כשברור לאזרח כי איש המשטרה פועל במסגרת מילוי תפקידו ועל סמך הסמכויות שהוענקו לו בפקודת המשטרה. המערער טוען כי באותו מעמד השוטר לא פעל במסגרת סמכותו אלא ניצל את מעמדו כשוטר כדי להטיל את מרותו. המערער שוב מצא לנכון להלין על אי העדתה של הגברת שישבה במכוניתו של השוטר ועל כך שעדותה או פרטיה לא נגבו כבר במקום האירוע. בנוסף, מעלה המערער את הטענה כי מכוניתו לא הפריעה לתנועה שכן רוחב הכביש, כפי שנמדד במצוות בית המשפט, הוא 7.5 מטר המספיק למעבר מכוניות. לסיום נטען, כי ראיה לדבר שלמערער לא היתה התנגדות עקרונית לציית לשוטר היא בעובדה, כי הוא ציית לשוטרים במדים שהגיעו למקום ולא התנגד להציג תעודותיו ולשלם את הקנס על אי נשיאת הרשיונות.

יש לדחות את הערעור. הודעת הערעור מכוונת רובה ככולה כנגד קביעותיה העובדתיות של השופטת קמא ואין מנהגה של ערכאת ערעור להתערב בקביעות אלה. יחד עם זאת במקום אחד נקלעה הערכאה הקודמת לידי טעות ומצאתי לנכון לתקנה אם כי אין לכך השפעה אופרטיבית על תוצאות הכרעת הדין. השופטת המלומדת קבעה כי טענתו של המערער לפיה השוטר לא הזדהה בפני
ו בתעודת המינוי שלו, נכבשה עד שלב החקירה הנגדית וכי יש לחשוד באמיתותה בשל כך. אולם, המערער העלה טענה זו כבר בשלב ההקראה בפני
כב' השופט טננבאום בתאריך 13.6.00. עם זאת אני סבורה כי יש מקום לחשוד בדבר כנות הטענה היות שהמערער לא מצא לנכון למחות כנגדה בהזדמנות הראשונה שהיא הועלתה נגדו - כשקבל את ההזמנה לדין מאת השוטר בתחנת המשטרה. בטופס זה הוקראו למערער עובדות האישום וביניהן העובדה כי הוא לא ציית לשוטר שהזדהה בפני
ו על-ידי תעודת מינוי. המערער לא מחה על קביעה זו במקום שיועד לתגובתו על הטופס ורק חזר על בקשתו לרשום את פרטי העדה וציין את מחאתו הכללית על כל העניין. יש להניח כי המערער, אשר השופטת קמא התרשמה מהיותו אדם פיקח ומתוחכם היודע לטעון טענותיו, לא היה שוכח למחות על עובדה זו לו אכן לא היתה נכונה. בנוסף המערער לא חקר את השוטר על כך בחקירתו הנגדית למרות שהשוטר הזכיר זאת במפורש:
"ש.ת. אני הצגתי לך תעודת שוטר לאחר שהחניתי את הרכב בצד.
ש. איך פנית אליי. (פרוטוקול מיום 28.01.01 בעמ' 2)

ברי, כי אילו השוטר לא היה מתאר דברים כהווייתם היה המערער נדרך ומעמיד אותו על טעותו. משלא עשה כן ההנחה המסתברת יותר היא כי שתיקתו של המערער כמוה כאישור לתיאורו של השוטר.

בפני
י טען המערער כי עובדה היא שגם השוטרים שהוזמנו אל המקום לא רשמו לו דו"ח בגין הפרעה לתנועה וכי הדבר מלמד על הסרק שבפני
ית השוטר אליו. ראשית, השוטר העיד כי המערער הזיז מעט את מכוניתו לאחר שאוטובוס שעבר במקום התקשה לבצע את הפניה לתוך הצומת. ייתכן כי השוטרים הגיעו למקום כשהמכונית כבר לא היוותה מכשול בדרך. אולם גם אם היה נקבע בודאות, כי מלכתחילה המכונית לא עמדה במקום שהפריע לתנועה, הרי שחובתו של המערער היתה קודם כל לציית להוראות השוטר ורק לאחר מכן, לו לדוגמא היה מקבל דו"ח על הפרעה לתנועה, להתנגד להן מבחינה מהותית.

ככלל, תקנה 23(א) לתקנות התעבורה קובעת חובת ציות לשוטר במדים או בעל תעודת מינוי ואינה מבחינה בין שוטר בתפקיד או שאינו בתפקיד. הרציונל לכך מצוי בתפיסה הראויה לפיה, השוטר הוא שליח החוק והסדר הציבורי בכל שעות היממה גם כאשר הוא אינו בתפקיד, ומוטלת עליו, לטובת האזרחים, חובה מתמדת להיות עירני וקשוב לצרכי הציבור. זאת ביתר שאת בכל האמור בעוברי דרך. מטבע הדברים אותם דברים הנקרים על דרכו של שוטר, הם לא תמיד ברי בדיקה מעמיקה וקפדנית באותו הרגע וייתכנו טעויות בשיקול הדעת שלו. למרות זאת, התועלת החברתית שבהענקת סמכות מתמדת לשוטר לשמור על הסדר הציבורי, עולה על העוול שייגרם לאזרח במקרה של טעות וזאת בייחוד לאור העובדה, שדרכו של האזרח פתוחה למחות על העוול לאחר מכן. לכן, קודם כל חובתו של האזרח היא לציית לשוטר ולא לעמוד בדרכו ורק אחר כך, אם מצא לנכון, למחות על מעשיו. לפיכך אני סבורה, כפי שסברה השופטת המלומדת, כי אין חשיבות לענייננו לשאלה, האם מכוניתו של המערער חסמה את הצומת אם לאו.

בעניין הקבלה על הטיפול ברדיאטור טען לפניי המערער, כי מספר הרכב המופיע עליה הוא כן של הרכב שבו נהג וכי המכונית שייכת לאשתו רינה נקש. בדקתי ומצאתי כי אכן מדובר באותו מספר רישוי, אולם אין בכך כדי להסביר מדוע טען המערער כי בצע את הטיפול ברכב יומיים לפני האירוע, בעוד שהקבלה היא על תאריך של למעלה מחודש לאחר האירוע. בכך יש גם כדי לסתור את טענתו של המערער, בדבר ההכרח לעצור במקום שבו עצר מחשש שייגרם נזק למכונית. לו אכן דובר בבעיה כה אקוטית, יש להניח כי הרכב היה מוצא את דרכו למוסך עוד קודם. כמו-כן גם ההסבר שנתן בדבר השם המופיע על הקבלה לא הניח את דעת בית משפט קמא, כשלא סביר שדווקא לצרכי המוסך לקח לו את שם אשתו. אני סבורה כי ערעור מהימנותו של המערער בעקבות סיפור הקבלה נותרת בעינה.

בהצטרף מסקנותיי אלה למסקנותיה העובדתיות של השופטת המלומדת וכן לקביעות המהימנות, אין לי אלא לדחות את הערעור על הכרעת הדין.

על המערער הוטל קנס על-סך 1,000 ₪ או 26 יום מאסר, וכן פסילה מלהחזיק רישיון לתקופה של 14 יום ופסילה על תנאי של חודשיים לתקופה של 3 שנים. העבירה של אי ציות לשוטר היא עבירה חמורה לאור החשיבות הגדולה שבמתן סמכויות לשוטר לשמור על הסדר הציבורי. למערער גיליון הרשעות תעבורתי בלתי מבוטל של 28 עבירות. בנסיבות אלה דעתי היא כי העונש שהוטל על המערער הוא סביר ותואם את העבירה ונסיבותיו האישיות ואינני מוצאת מקום להתערב.

הערעור נדחה בזה.
המערער יחל בריצוי העונש ביום 3.3.02

ניתן היום כ"ג בשבט, תשס"ב (5 בפברואר 2002) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
מיכאלה שידלובסקי-אור
, שופטת









עפ בית משפט מחוזי 2312/01 דהן דוד נ' פרקליטות מחוז ירושלים (פורסם ב-ֽ 05/02/2002)