פסקי דין על פישמן רשתות | פסקי דין על אליעזר פישמן וטובה | פסקי דין על פקיד שומה למפעלים גדולים

918/15 עא     17/06/2015




עא 918/15 פישמן רשתות בע"מ, אליעזר פישמן וטובה נ' פקיד שומה למפעלים גדולים




החלטה בתיק ע"א 918/15
בבית המשפט העליון


ע"א 918/15



לפני:

כבוד השופט נ' סולברג


המבקשים:

1. פישמן רשתות בע"מ



2. אליעזר פישמן וטובה



נ


ג


ד



המשיב:
פקיד שומה למפעלים גדולים


בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"מ 037568-07-11 מיום 11.12.2014 שניתן על-ידי השופט מ' אלטוביה

בשם המבקשים:
עו"ד דורון לוי
בשם המשיב:
עו"ד קמיל עטילה

החלטה



1.
בקשה בהתאם לתקנה 467(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:
"התקנות"
) לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט
מ' אלטוביה
) מיום 15.12.2014 בע"מ 37568-07-11 ובע"מ 36385-10-12, בו נדחו ערעורי המבקשים ביחס להפסדי הון נטענים שביקשו לקזז בגינם מהכנסתם החייבת במס. משמעותו הכספית של פסק הדין היא כי המבקשים חויבו בתשלום מס המצטבר לסך של כ-285,000,000 ₪, נכון למועד הגשת הבקשה.

רקע
2.
מר אליעזר פישמן (להלן:
"פישמן"
), אשר הוא ורעייתו היו המערערים בע"מ 36385-10-12, עומד בראש קבוצת חברות עסקיות פרטיות וציבוריות הפועלות בתחומים שונים (להלן:
"הקבוצה"
). אחת מחברות הקבוצה היא פישמן רשתות בע"מ
, המערערת בע"מ 37568-07-11 (להלן:
"החברה"
).

3.
על-פי האמור בפסק הדין, במהלך עסקיו היה פישמן ערב באופן אישי לחובות של חברות מהקבוצה כלפי בנק המזרחי בע"מ – ובהן נכסי משפחת פישמן ניהול (1988) בע"מ, נכסי משפחת פישמן בע"מ, אוניל בנייה בע"מ, סיטי 1 אחזקות בע"מ (להלן:
"סיטי"
) ואם.בי.אם אחזקות בע"מ (להלן, במאוחד:
"החברות החייבות"
). עקב הפסדים בעסקאות מטבע חוץ נקלעו החברות החייבות לקשיים כלכליים, בגינם נדרשו לפרוע את חובותיהם לבנק. בעקבות דרישות אלו מכר פישמן מניות של חברות אחרות שברשותו, בתמורתן פרע את החובות האמורים. עם פרעון החובות הפך פישמן לנושה של החברות החייבות בגובה החוב שפרע עבורן.

4.
ממכירת המניות נצמח לפישמן רווח הון בסך של 309,410,134 ₪. בדיווח המס לשנת 2006 הצהיר פישמן על הפסד הון בסך של 304,184,186 ₪ עקב מחיקת החוב של החברות החייבות כלפיו, בטענה כי מדובר בחוב אבוד. בנוסף לכך הצהיר על הפסדי הון נוספים. המשיב לא התיר לפישמן לקזז את הפסדי ההון, ולפיכך ערער פישמן לבית המשפט המחוזי על החלטת המשיב.

5.
ביום 16.8.2005 שיעבדה החברה לטובת בנק דיסקונט בע"מ את מניותיה בחברת כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (להלן:
"כא"ל"
), להבטחת חובותיה-שלה לבנק וכן חובותיה של סיטי ושל השקעות כדאיות בע"מ (להלן:
"השקעות כדאיות"
), גם היא חברה בקבוצה. עקב הפסדים במטבע חוץ הועמדו חובות אלה על-ידי הבנק לפרעון, ונוכח דרישה זו מכרה החברה את מניותיה בכא"ל, בתמורה לסך של 352,000,000 ₪, מתוכו רווח הון בסך של 211,316,430 ₪. בדיווח הכספי לשנת 2006 הצהירה החברה על הפסד הון בסך של 250,470,000 ₪ בגין מחיקת החובות של סיטי והשקעות כדאיות כלפיה, בטענה כי מדובר בחובות אבודים. את הפסד ההון האמור ביקשה לקזז מרווח ההון שנצמח לה, ואולם המשיב לא התיר לחברה לעשות כן. בנוסף, לא התיר המשיב לחברה לנכות הוצאות מימון, הנהלה וכלליות בשנים 2006-2008, בטענה שהחברה לא יִחסה הוצאות אלו באופן נאות בהתאם להוראות סעיף 18(ג) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן:
הפקודה
). בגין החלטות אלו הגישה החברה ערעור לבית המשפט המחוזי, והדיון בערעור זה אוחד עם ערעורו של פישמן.

6.
טענתם העיקרית של המבקשים בערעור לבית המשפט המחוזי היתה כי לאור מצבן הכלכלי הרעוע של החברות החייבות נכון לסוף שנת 2006, בהתאם להיכרותו האישית והמעמיקה של פישמן, הגיעו המבקשים למסקנה כי אין כל סיכוי לגבות את החובות שנוצרו כלפיהם כתוצאה מפרעון הערבות. לטענתם, לא היתה תועלת בנקיטתם של הליכי גביה, בין היתר בשל ההשפעה השלילית שתיגרם מכך לקבוצה כולה. לפיכך נטען כי לא היה מנוס מלראות את החובות האמורים כחובות אבודים, גם מבלי לפעול לגביית החובות או פירוק החברות החייבות. לעומתם טען המשיב, כי החברות החייבות היו ונותרו פעילות גם אחרי שנת 2006, החזיקו בנכסים ולא נטען כי מי מהן צפויה להתרסק או לחדול מפעילות. המבקשים עצמם לא פעלו לחיסול החברות, ומכך יש ללמוד כי סברו שהמשך פעילותן יאפשר את החזר החובות. לאור האמור, טען המשיב, לא עמדו המבקשים בתנאים הנדרשים בדין להכרה בהפסד הון, שהם תנאים אובייקטיביים הקשורים למצב החברה, ולא תנאים סלקטיביים אותם רשאי בעל השליטה לבחור בהתאם לעיתוי הנוח לו.

7.
בית המשפט דן בסוגיה בהתאם להוראות סעיף 92(א) לפקודה ובהתאם להלכה שקבע בית משפט זה בע"א 14/85

פקיד שומה חיפה נ' גולדשטיין
, פ"ד מא(1) 835 (1987), בה נקבע כי ניתן לקזז סכום ששילם ערב עקב מימוש ערבותו לפרעון חוב של חברה בבעלותו, ואולם על בעל החברה להוכיח שהחברה אכן אינה מסוגלת לפרוע את החוב שנוצר כלפיו כתוצאה ממימוש הערבות. במצב דברים כזה, כך נקבע, ניתן לראות את בעל החברה כמי שויתר על החוב (או הנכס שבידיו, דהיינו הזכות כלפי החברה) – ויתור אשר בא בגדר "מכירה" כהגדרתה בסעיף 88 לפקודה, היוצרת הפסד הון המותר בקיזוז.

8.
בית המשפט המחוזי הוסיף וניתח את התנאים הנדרשים להתייחסות לחוב אבוד בדיני המס (או
"חובות רעים"
, כהגדרתם בסעיף 17(4) לפקודה). בהתאם להלכה הפסוקה קבע בית המשפט כי כדי לשכנע שמדובר בחוב רע או אבוד, על הנישום להוכיח כי נקט בהליכי גבייה סבירים שלא הועילו, כי החייב נכנס להליכי פירוק או פשיטת רגל, כי אין אפשרות או הצדקה כלכלית לנקוט בהליכי גבייה נגדו, או להוכיח שיש בידי הנישום מידע אמין לפיו ברור שהחייב אינו מסוגל לפרוע את חובו. מכל מקום, כך נקבע, לא ניתן להכיר בחוב אבוד מיד בסמוך למועד בו נוצר החוב, והמועד לקביעה כזו אינו יכול להיות נתון לבחירה שרירותית מצד הנישום. לגוף העניין קבע בית המשפט, בהתבסס על הראיות שלפניו, כי במסגרת הקבוצה קיימת ערבות הדדית בין החברות וכן ערבות אישית של פישמן עצמו, אשר נרתם לסייע בעת הצורך מכספו הפרטי. מכאן קבע בית המשפט כי יש להסתכל על חוב של קבוצה פרטית מסוימת באופן אשר נגזר מיכולת גיוס ההון של הקבוצה בכללותה ושל פישמן עצמו.

9.
עוד קבע בית המשפט, כי היחסים המיוחדים הקיימים בין בעל השליטה לבין החברות שבשליטתו צריכים להדליק נורות אזהרה בנוגע לויתור על חובות. לשיטת בית המשפט, יש להכיר לצורך מס רק בפעולות המבוצעות בתוך הקבוצה באופן אחיד, ביחס לכל חברי הקבוצה, אך לא בפעולות כלכליות הנעשות בתוך מסגרת הקבוצה, לפי בחירת בעל השליטה, אשר משמעותן היא רק העברת נכסים מכיס אחד לכיס שני של אותו גוף. חוב אבוד אפוא, הוא חוב אשר יֵחשב ככזה גם כלפי נושים אחרים שהם צדדים שלישיים בלתי-תלויים. לאור האמור, דן בית המשפט המחוזי, בהתבסס על הראיות שלפניו, בכל אחד מהחובות אשר נטענו להיות אבודים, ובסופו של דבר קבע כי לא ניתן לראות בהם ככאלה. בית המשפט קבע כי המבקשים לא עמדו בתנאים הנדרשים בדין על מנת להוכיח שאכן מדובר בחובות אבודים, בהתחשב בהמשך פעילות החברות ובנתונים הכלכליים שהובאו על אודותן.

10.
בנוסף לכך קיבל בית המשפט את עמדת המשיב ביחס להוצאות מימון הנהלה וכלליות לשנים 2006-2008 בסך מצטבר של 8,537,519 ₪, אותן ביקשה החברה לייחס להכנסתה הרגילה תחת יִחוסה להכנסה מדיבידנד, המהווה הכנסה מועדפת כמשמעה בסעיף 18(ג) לפקודה. עם זאת, קיבל בית המשפט באופן חלקי את עמדת החברה ביחס לדיבידנדים שקיבלה מפאוור קארד בע"מ ולטלאפרמה בע"מ בשנת 2008. אציין, כי בסוגיית יִחוס הוצאות המימון להכנסות דיבידנד דחה בית משפט זה לא מכבר ערעור דומה מטעם חברה אחרת בקבוצה (ע"א 3892/13
בראון-פישמן תקשורת בע"מ נ' פקיד השומה למפעלים גדולים
(8.6.2015)).

11.
נגד פסק הדין של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה, בגדרו הם טוענים כי נפלו בפסק הדין שגיאות משפטיות ועובדתיות. לטענת המבקשים, הוצגה לפני בית המשפט המחוזי תשתית ראייתית לפיה לא היה באפשרותן של החברות החייבות להשיב ולוּ מקצת חובן למבקשים, נכון ליום 31.12.2006, ולפיכך הם צדקו כשביקשו להכיר בחובות אלו כחובות אבודים, גם אם לא הופעלו הליכי גביה או פירוק ביחס לחברות. כך, לטענת המבקשים, בכל אחת מהחברות הנערבות עלה שווי ההתחייבויות על שווי הנכסים, גם בהתעלם מההלוואות שנעשו בין החברות בתוך הקבוצה. המבקשים הפנו במסגרת ערעורם לכך שפישמן נהג להכיר גם בחובות אבודים מצד צדדים שלישיים, שאינם קשורים לקבוצה, בהתבסס על מידע אמין ומבלי לנקוט בהליכים משפטיים. עוד נטען כי החזר חלקי של החובות לבנקים מצד החברות איננו מלמד על סיכויי השבת החובות האבודים ביחס לפישמן. אשר להנחת בית המשפט כי יש לבחון את יכולת גיוס ההון של הקבוצה כולה, נטען כי למעשה יכולת כזו לא התקיימה בפועל, בשל הפיקוח הצמוד מצד הבנקים. המבקשים מטעימים, כי אופי פעילותה הכלכלית של הקבוצה, העוסקת ברובה בקמעונאות ובנדל"ן מניב, אינו מאפשר התאוששות משמעותית אשר תקנה לחברות אפשרות אמיתית להשיב את מלוא החוב. לעניין יִחוס הוצאות המימון, הנהלה וכלליות, טוענים המבקשים, כי ממאזני הבוחן לשנים הרלבנטיות וממסמכים נוספים שהעבירו למשיב, ניתן בנקל להפריד בין הכנסות החברה מדמי ניהול לבין הוצאות אחרות.
12.
בד בבד עם הגשת הערעור הגישו המבקשים גם את הבקשה דנן, לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. לדבריהם, הם סבורים כי מהטעמים שנמנו לעיל,
סיכויי הערעור
להתקבל גבוהים המה. אשר ל
מאזן הנוחות
נטען, כי עצם הפעלת הליכי גבייה נגד הקבוצה או המערער עצמו, בסכום של מאות מיליוני שקלים, תוביל לקריסתה של הקבוצה כולה. זאת, לנוכח המשבר הכלכלי הפוקד את הקבוצה, ובהתחשב בכך שנקיטת הליכי גבייה מצד המשיב תוביל בהכרח להליכי מימוש נכסי הקבוצה מצד הבנקים המסחריים להם משועבדים נכסים אלו. לטענת המבקשים, במידה ולא יעוכב ביצוע פסק הדין, גם אם יתקבל ערעורם, לא יהיה בכך כדי להשיב את מצב הדברים לקדמותו, וקבלת הערעור תהא בבחינת אות מתה. לאור סכום הכסף הגבוה בו מדובר, טוענים המבקשים כי גם אם יאות המשיב לפרוס את חוב המס למספר רב של תשלומים, לא יהיה בכך כדי להועיל. הנזקים העלולים להיגרם לקבוצה, כך נטען, עולים עשרות מונים על אלו שייגרמו למשיב כפועל יוצא מעיכוב ביצוע פסק הדין.

13.
בהתאם להחלטתי מיום 29.3.2015, צֵרפו המבקשים נתונים נוספים במסגרת תצהיר משלים בדבר מצבה הכלכלי של הקבוצה. אינני רואה מקום לפרט במסגרת החלטה זו את הנתונים שהועלו, אך אציין כי בין היתר הצביעו המבקשים על התחייבותו של פישמן למערכת הבנקאית שלא לשעבד נכסים נוספים או להעבירם לצדדים שלישיים. בנוסף, נכללה בתצהיר רשימת נכסי הקבוצה שמומשו בין השנים 2007-2008, וכן פירוט מצבת הנכסים וההתחייבות של חברות הקבוצה. אציין עוד, כי אין מדובר במסמכים רשמיים שנערכו על-ידי רואה חשבון, אלא בטבלאות שנערכו על-ידי המבקשים עצמם. המבקשים תולים את הדבר בסד הזמנים הקצר בגינו, כך נטען, לא היה סיפק בידם לבצע הערכת שווי כוללת לכל אחת מהחברות, ולפיכך צוין שווין המשוער בלבד.

14.
המשיב מתנגד לבקשה, ומפנה להלכה הידועה לפיה אין לעכב ביצועו של

פסק דין
, על אחת כמה וכמה מקום בו מדובר ב

פסק דין
כספי. לטענת המשיב, בנסיבות אלו הנטל על המבקשים להוכיח את הפגיעה שתיגרם אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין הוא נטל מוגבר, והמבקשים לא הרימו נטל זה. המשיב מפנה לכך שהתצהיר שהוגש על-ידי פישמן איננו משקף את מצב הדברים לאשורו ואיננו נתמך באסמכתאות רלבנטיות, שכן אין מדובר במסמכים רשמיים אלא בשווי משוער בלבד, שלא ניתן להסתמך עליו. יתרה מכך, טוען המשיב כי הנתונים עצמם מלמדים כי שווי משוער זה איננו נמדד על-פי מכנה משותף אחד, אלא כל אחד מהם מוערך בדרך אחרת. עוד נטען, כי המבקשים דואגים לפרוע את חובותיהם לבנקים השונים ואף מצליחים לגייס כספים לשם כך. המשיב מצביע על מספר אירועים שדוּוחו לציבור מצד חברות ציבוריות בקבוצה, הכוללים קבלת הלוואות, משא ומתן לרכישה, מכירת נכסים והנפקת אגרות חוב. בנסיבות אלו, כך נטען, החברות האמורות "חיות ובועטות", ולא יתכן כי דווקא המשיב, נציג הקופה הציבורית, יֵאלץ להמתין ויהיה עלול למצוא עצמו אל מול שוקת שבורה עם מתן פסק הדין. המשיב מפנה גם לכך שחשש מפני מימוש נכסים איננו מצדיק כשלעצמו עיכוב ביצוע

פסק דין
. עם זאת, המשיב מסכים כי פסק הדין יעוכב במידה והמבקשים יעמידו ערבות הולמת אשר תבטיח את ביצוע פסק הדין, ככל שערעורם יִדחה.

דיון והכרעה
15.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות, ונתתי דעתי על טענות הצדדים מזה ומזה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, אם גם באופן חלקי.

16.
ההלכות בעניין עיכוב ביצוע

פסק דין
ידועות ומושרשות, ואין מקום לחזור עליהן. תקנה 466 לתקנות מלמדתנו כי אין בהגשת ערעור כדי לעכב ביצועו של

פסק דין
, וזאת לאור התפיסה כי מי שנקבע כזוכה על-ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת רשאי להנות מפרי זכייתו, וכי אין לדחות זאת עד להכרעת ערכאת הערעור.
בית משפט זה קבע פעמים רבות כי החלטה על עיכוב ביצועו של

פסק דין
תינתן רק בנסיבות בלתי רגילות ובעלות חומרה מיוחדת (ע"א 6647/98
מנשה גנן נ' פקיד שומה ת"א 4
, פ"ד נג(1) 197, 189-90 (1999) (להלן: "עניין
גנן
")). שני המרכיבים אותם יש לבחון במסגרת בחינת הבקשה הם סיכויי הערעור מחד גיסא, ומאזן הנוחות מאידך גיסא
(ע"א 8150/11
חב' ש.י סימון אחזקות בע"מ נ' אגף המכס והמע"מ אשדוד
(4.4.2014), פסקה 7 וההפניות שם), בש"א 8240/96
חנני נ' פקיד שומה חיפה
, פ"ד נ(5) 403, 405 (1997)). שני מרכיבים אלו מקיימים ביניהם מאזן של "מקבילית כוחות", ואולם מכל מקום, הנטל להוכיח את התקיימותם מוטל על מבקש עיכוב הביצוע.

17.
לענייננו אני מוכן להניח כי סיכויי הערעור להתקבל אינם גבוהים, בין היתר לאור העובדה כי המבקשים קוראים תיגר על מסקנות עובדתיות של בית המשפט המחוזי, בהן ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב. כזכור, גם ציינתי זאת לעיל, לא מכבר נדחה על-ידי בית משפט זה ערעור דומה מצד פישמן בקשר לאחת מהסוגיות דהכא. יחד עם זאת, סבורני כי בנסיבות דנן יש מקום לתת בכורה לשיקולי מאזן הנוחות. אכן, בנוגע ל

פסק דין
כספי קבעה הפסיקה, כי תהיה נטייה מוגברת שלא לעכב את ביצועו, לאור ההנחה כי לא יהיה קושי להשיב את מצב הדברים לקדמותו באם יתקבל הערעור, לאור מיהותו של המשיב (ע"א 4779/09
סובחי שעבאן נ' פקיד שומה רמלה
(29.7.2009), פסקה 12 וההפניות שם;
ע"א 8777/08
סאלח מריסאת נ' חסן מריסאת
(
8.2.2009), פסקה 7). נוסף לכך נקבע גם כי החשש מפני מימוש נכסים איננו מצדיק כשלעצמו עיכוב ביצוע (עניין
גנן
, 190; ע"א 7221/01
י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (ני.ב.) שווק מוצרים והפצתם בע"מ
, פ"ד נו(4) 178, 183-184 (2002)). בנסיבות, גם יש מקום להעיר על התנהלותם הדיונית של המבקשים ועל העובדה כי גם לאחר מתן הזדמנות נוספת, לפנים משורת הדין, לתמוך עמדתם בראיות ובאסמכתאות, העמידו המבקשים נתונים חלקיים, באופן אשר מקשה להתבסס עליהם ולהסיק מהם מסקנות עובדתיות ברורות ומהימנות. כפועל יוצא מכך, יתכן והיה מקום לדחות את הבקשה.

18.
מנגד, יש להביא בחשבון את סכומו הכספי החריג של פסק הדין ואת המשמעות הכלכלית של החובה לשלם סכום שכזה. לעיתים, משיעור הסכום כשלעצמו ניתן להסיק מסקנות בדבר היכולת להשיבו (השוו, אמנם בהקשר אחר, ע"א 8777/07
עזבון המנוח דורון רווה ז"ל נ' רווה
, פסקה 4 (29.4.2008)). עוד יש להתחשב במיהות הצדדים, כאשר דומה שהנזק שעלול להיגרם למבקשים גדול במידה ניכרת מזה שייגרם למשיב כתוצאה מעיכוב הביצוע. בית משפט זה קיבל בעבר גם טענות דומות בדבר המשמעות הכלכלית של תשלום חובות מס בשיעור של עשרות מיליוני ₪ (ראו ע"א 9391/01

החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ
נ' פקיד השומה למפעלים גדולים
(5.2.2002)). בעניין שלפנינו עשוי הנזק מאי-עיכוב הביצוע לחרוג מגבולות המבקשים עצמם, ולגרום גם לתגובות שרשרת ביחס לקבוצה כולה, על כל המשתמע מכך – וגם זאת יש לקחת בחשבון. משיקולים אלה, יש לשער, נאות גם המשיב עצמו להסכים לעיכוב ביצוע פסק הדין, ככל שתועמד ערבות הולמת מצד המבקשים.

19.
על יסוד האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות האמורות יש להורות על עיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין, כך שפישמן והחברה ישלמו סכום של 25,000,000 ₪ כל אחד, ויתרת הסכום תשולם לאחר מתן פסק הדין, אם וכאשר ידחה הערעור. תשלום הסכום האמור מאת המבקשים עד ליום 1.8.2015 הריהו תנאי לעיכוב הביצוע.


ניתנה היום, ל' בסיון התשע"ה (17.6.2015).



ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.


15009180_o08.doc

עב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il






עא בית המשפט העליון 918/15 פישמן רשתות בע"מ, אליעזר פישמן וטובה נ' פקיד שומה למפעלים גדולים (פורסם ב-ֽ 17/06/2015)