פסקי דין על מימה כהן | פסקי דין על מגדל מיכאל | פסקי דין על אברהם דן | פסקי דין על דוד דן | פסקי דין על דנים - השקעות ואח' |

14227-10/10 א     14/06/2015




א 14227-10/10 מימה כהן, מגדל מיכאל בע"מ נ' אברהם דן, דוד דן, דנים - השקעות בע"מ ואח'








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 14227-10-10 כהן ואח'
נ' דן ואח'


תיק חיצוני:


בפני
כב' השופטת דורית פיינשטיין




התובעות
:
1.
מימה כהן
2.
מגדל מיכאל בע"מ


נגד

הנתבעים
:
1.
אברהם דן
2.
דוד דן
3.
דנים - השקעות בע"מ
4.
אן דן






פסק דין



1.
לפניי תביעה ותביעה שכנגד הנובעות שתיהן מהסכם שכירות שנכרת בין הצדדים. התביעה העיקרית היא לתשלום דמי שכירות והוצאות אחזקה שונות בגין בית שהתובעות השכירו לנתבעים. היות והתובעות נקטו בהליכי הוצאה לפועל לשם פינוי הנתבעים, הרי שהן תובעות גם את עלות הפינוי ופיצויי בגין הנזקים שהנתבעים גרמו לבית לטענתן, ובסך הכול עומדת תביעתן על סך של 600,000 ₪. בתביעה שכנגד טוענים הנתבעים כי היו רשאים לקזז מדמי השכירות את ההוצאות שהוציאו לצורך תחזוקת והשבחת הבית והם תובעים החזר של הוצאות אלו, בנוסף לפיצויי בגין נזקים ממוניים ולא ממוניים שהתובעות גמרו להם, לטענתם.

רקע עובדתי:

2.
התובעת 1 היא הבעלים של דירה מסוג קוטג' בן 7 חדרים ברח משה שרת 22 בירושלים
(להלן: "הבית"), והתובעת 2 היא חברה בבעלותה המלאה (להלן: "התובעות").

3.
ביום 23.6.1996 השכירו התובעות את הבית לנתבעת 3, וזאת לצורך מגורי הנתבעים 1 ו-4 שהינם בני זוג וילדיהם. הנתבע 2 הוא אחיו של הנתבע 1, ואין חולק כי הנתבעים 1 ו-2 חתמו על התחייבות אישית בכל הנוגע, להוצאות והנזקים הנובעים מהשכירות. הנתבעים 1 ו-2 אינם כופרים בחבותם מכוח הסכם השכירות, אך הנתבעים כולם טוענים שאין יריבות בין התובעות לנתבעת 4.
4.
על פי הסכם השכירות שנכרת בין הצדדים, השוכרים התחייבו לשלם לתובעות שכר דירה חודשי בסך 2,400 דולר, ובמועדים מאוחרים יותר היו הסכמות בעל פה בדבר שכר דירה נמוך יותר, בסך 2,000 דולר לחודש. אין חולק כי הנתבעים או מי מהם שילמו את דמי השכירות כמוסכם עד לחודש מרץ 2007 ואז הפסיקו כליל לשלם את שכר הדירה.

5.
ביום 17.6.08 הגישו התובעות תביעה לפינוי הבית וסילוק ידם של הנתבעים מהנכס. נתבעים לא הגישו כתב הגנה, שכן לטענתם לא קיבלו את התביעה כלל, וביום 25.11.08 ניתן כנגדם

פסק דין
בהעדר הגנה. לטענת הנתבעים בכל אותה תקופה לא היו כלל בארץ, אך המשיכו להחזיק בבית לצורכי מגוריהם, ולכן הופתעו מאוד כאשר שבו אליו בחודש דצמבר וגילו אדם זר אורז את חפציהם. בסיוע המשטרה הם עצרו את הליך הפינוי, שלא בוצע באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, והגישו בקשה לביטול פסק הדין.

6.
פסק הדין שניתן במעמד צד אחד בוטל נוכח תהיות וספקות אם אכן בוצעה המצאה לנתבעים, והנתבעים התגוננו כנגד תביעת הפינוי. בין יתר טענותיהם, טענו כי הפסיקו לשלם דמי שכירות בהסכמת התובעות, וזאת מכוח הסכם קיזוז שנערך בעל פה בין הצדדים. לטענת הנתבעים, הם השקיעו כספים רבים בנכס, והשביחו אותו בהסכמת התובעות, ולכן הייתה הסכמה כי לא ישלמו דמי שכירות.

7.
כך או כך, בכל הנוגע לתביעת הפינוי הסכימו הנתבעים כי יינתן כנגדם

פסק דין
המורה על פינויים מן הנכס וזאת בתנאי שתינתן להם תקופה התארגנות מתאימה. בהסכמת הצדדים נקבע כי הנכס יפונה עד ליום 25.3.10.

8.
אין חולק כי הנתבעים לא פינו את הנכס עד למועד המוסכם והתובעות פנו ללשכת ההוצאה לפועל לצורך פינוי הבית. הנתבעים התנגדו גם להליכים אלו, ולטענתם התובעות הסכימו להאריך את מועד הפינוי עד ליום 3.6.10. התובעות מכחישות כי הייתה הסכמה כאמור, וביום 1.6.10 נכנס נציג של לשכת ההוצאה לפועל לבית, והחל בביצוע הפינוי.

9.
הנתבעים פנו ללשכת ההוצאה לפועל וקיבלו ארכה נוספת, ואין חולק כי ביום 6.6.10 הבית התפנה.





תמצית טענות הצדדים:

10.
התובעים דורשים במסגרת התובענה העיקרית תשלום דמי שכירות חודשיים של 2,400$ מחודש מרץ 2007 ועד מועד הפינוי, בנוסף הם תובעים הפרשי תשלומים לחברת הגז, ועד הבית וארנונה, וכן פיצוי על הנזקים שהנתבעים גרמו לנכס בתקופת המגורים בו, עלויות הפינוי ופיצוי בגין הפרת הסכם.

11.
הנתבעים העלו בכתב ההגנה טענות הגנה וקיזוז שונות. בין היתר טענו הנתבעים כי מאז חודש ינואר 2009, סמוך למועד שבו התובעות ניסו לראשונה לפנות אותן, שימש הבית כמחסן בלבד, כל החפצים היו ארוזים ולא ניתן היה להתגורר בו, ועל כן עליהן לשלם דמי שכירות לכל היותר עד לחודש דצמבר 2008. בנוסף, הנתבעים הגישו כתב תביעה שכנגד בו טענו כי השקיעו בנכס במהלך השנים, סך של 312,000 ₪ והתובעות הסכימו כי סכום זה יקוזז מדמי השכירות. עוד טוענים הנתבעים כי במהלך הפינוי של הדירה התובעות פגעו ברכושם וגרמו להם לנזק של 130,000 ₪ לפחות, ולבסוף הם תובעים פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 100,000 ₪.

דיון והכרעה:

12.
אף כי הצדדים הכבירו במילים ומסמכים בתיק זה, ונשמעו עדויות רבות תחת חקירות
נגדיות מאוד לא נעימות, הרי שבסופו של יום המחלוקות בין הצדדים הינן פשוטות ומצומצמות. בטרם אדון בהן לגופן אחת אחת, אציין כי טוב היו עושים הצדדים, ובעיקר התובעות שהיו מעוניינות בזירוז ההליכים, אם היו מאפשרות דיון מהיר ועניינני במחלוקות.

התביעה העיקרית:

תקופת השכירות וגובה שכר הדירה:

13.
כאמור, התובעות טוענות כי על הנתבעים לשלם להם דמי שכירות מלאים בהתאם להסכם שנחתם בשנת 1996 וזאת עד למועד פינוי הדירה. טענה זו עומדת בניגוד להסכמה שגם התובעות הודו בו כי שכר הדירה יופחת ויעמוד על סך 2,000 דולר לחודש במקום 2,400 דולר שהוסכמו בכתב.

14.
התובעות טענו כי ההסכמה להפחתת שכר הדירה נבעה מכך שהנתבעים שילמו את שכר הדירה שנה מראש, אך לטענה זו לא היה זכר בתצהירו של נציג התובעות. באותו תצהיר אף טען נציג התובעות כי בשנת 2007 היו התובעות מעוניינות להגדיל את שכר הדירה, ולהעמידו על שיעורו המקורי, אך הנתבעים סרבו לכך. כלומר לכאורה גם על פי שיטת התובעות ההסכם שבעל פה חייב את הנתבעים לשלם 2,000 דולר בלבד לחודש, ואין הם יכולות לכפות על הנתבעים לחזור ולשלם על פי ההסכם הישן.

15.
יש לציין כי כאשר הנתבעים המשיכו בראשית שנת 2007 לשלם 2,000 דולר בלבד, (וזאת מדי חודש בחודשו ולא שנה מראש כפי שטענו התובעות) הרי שהן לא שלחו התראה על כך שהן מעוניינות שהנתבעים יפנו את הדירה. על כן אני דוחה את טענת התובעות כי יש לחזור להסכם הראשוני שנכרת בין הצדדים, וקובעת כי שכר הדירה החודשי במשך כל תקופת השכירות עמד על סך של 2,000 דולר.

16.
מנגד, אני מקבלת את עמדת התובעות ולפיה על הנתבעים לשלם שכר דירה מלא עד למועד הפינוי. הטענה של הנתבעים לפיה בכל שנת 2009 לא יכלו להתגורר בבית, וזאת בשל העובדה שהתובעות דאגו לאריזת חפציהם בניסיון הפינוי הראשון, היא טענה שטוב היה אלמלא נטענה. אם הנתבעים לא הפיקו את התועלת המצופה מהבית הם היו יכולים לפנות אותו, מיד כשגילו שהתובעות מעוניינות בפינויים. הנתבעים הרי התנגדו נחרצות ונמרצות להליך הפינוי ורק בשנת 2010 הסכימו לפינוי, עמדו על קבלת אורכה, ואף לא פינו עד כשלושה חודשים לאחר המועד המוארך. כלומר, הטענה שלא התגוררו בבית ולא יכלו להתגורר בו מנוגדת להתנהלותם של הנתבעים, ועל כן אני קובעת כי עליהם לשלם את שכר הדירה עד ליום 1.6.10 שבו טוענות התובעות כי פינו אותם.

17.
שכר הדירה שעל הנתבעים לשלם הוא אם כן בגין שכירות מחודש אפריל 2007 ועד סוף מאי
2010 ובסך הכל, בגין 38 חודשים שבגינם יש לשלם
76,000 $, כערכם בשער היציג מדי חודש בחודשו בתוספת ריבית והצמדה.

הפינוי מועדו ונסיבותיו:
18.
קיימת מידה רבה של היתממות בטענות הנתבעים לפיהן הם פינו בסופו של דבר את הנכס מרצונם ועל חשבונם. נראה כי אכן ההליך הראשון של פינוי הנכס היה שלא כדין, אך בהליך השני הנתבעים עשו כל אשר לאל ידם כדי לעכב את הפינוי. תחילה התנגדו לו באופן עקרוני והגישו כתב הגנה, אחר כך בדיון הסכימו לפינוי אך דרשו זמן לביצועו, בפועל, גם כאשר ניתנה להם ארכה הם לא פינוי את הבית ורק כאשר התובעות החלו בהליכי הוצאה לפועל נאלצו לפנות את הבית.

19.
אין בידי לקבל את טענת הנתבעים כי היו הסכמות שבעל פה כי תינתן להם ארכה. הנתבעים היו לא מהימנים ומתחמקים בעדותם, כפי שהתחמקו מפינוי הבית. לא ברור לי כיצד סברו הנתבעים שלאחר מסכת היחסים הקשה עם התובעות הם יכולים לטעון שיש הסכמה בעל פה לעוד דחייה. יתר על כן, לא ברור לי מדוע סברו שבית המשפט יאמין לגרסה זו, וזאת כאשר ברור שמשנת 2008 התובעות מנסות בכל דרך כמעט לפנות את הנתבעים, והנתבעים כל העת דוחים את הקץ. אני דוחה מכל וכל את גרסת התובעים שלו היו ניתנים להם יומיים נוספים, עד ליום 3.6.10 הם היו מפנים על חשבונם את הבית, שכן הם לא עשו זאת במשך חודשים ארוכים.

20.
על כן אני קובעת כי הפינוי היה כדין ביום 1.6.10 ועל הנתבעים לשפות את התובעות בגין כל ההוצאות שהוציאו לצורכי פינויים מהבית. משכך אני קובעת כי על הנתבעים לשלם לתובעות סך של 9,400 ₪.

ארנונה:

21.
אין חולק כי הנתבעים לא שילמו את תשלומי הארנונה לעירייה, ועל פי תעודת עובד הציבור שהוגשה על ידי התובעים נותר חוב של כ-150,000 ₪ של מי מהנתבעים לעירייה. יש לציין כי במהלך תקופת השכירות שונה שם המחזיקים בנכס כך שהחוב מתחלק בין הנתבעים השונים, ואילו לאחר פינוי הנכס העבירו התובעות את הרישום של הבית על שמן.

22.
מכאן שהתובעות לא שילמו את החוב של הנתבעים לעירייה, ואין הן יכולות לתבוע מהנתבעים לשלם להן את הסכום שהם חבים לעירייה. חוב זה הוא לעירייה בלבד, והעירייה יכולה על פי שיקולה לתבוע אותו ממי מהנתבעים.

23.
בכתב התביעה טענו התובעות כי הן אינן יכולות להעביר את הבעלות בנכס עד לקבלת אישור מהעירייה על תשלום כל חובות הארנונה. לטענה זו לא היה זכר בתעודת עובד הציבור שהגישה העירייה, וממנה דווקא עולה כי העירייה מייחסת את החוב לנתבעים בלבד ולא לתובעות. ההלכה בעניין זה דווקא הפוכה:
"כידוע, ככלל ובכפוף לחריגים מסוימים, החיוב בארנונה מוטל על המחזיק בנכס, ולא על בעליו (סעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן– חוק ההסדרים); ולתיאור הכלל וחריגיו ראו, ה'רוסטוביץ, מ' וקנין, פ' גלעד, נ'לב ארנונה עירונית ספר ראשון 299-245 (מהדורה חמישית, רונית כהן כספי ושגיב חנין עורכים, 2001) (להלן – ארנונה עירונית, ספר ראשון)). לעתים, אין זהות בין הבעלים של הנכס לבין מי שמחזיק בו, למשל במקרה של שכירות, ועניין זה משליך על זהותו של הנישום החב בארנונה. בהתאם לכך נפסק, כי כאשר מי שמחזיק בנכס אינו בעליו, הרי המחזיק הוא החייב בארנונה ולא הבעלים (ראו, בג"ץ973/90 פרופיל חן בע"מ נ' עיריית יבנה, פ"ד מה(1) 16, 20 (1990)). לכך יש משמעות רבה לענייננו, שכן סעיף 324(א) לפקודה מציב דרישה להצגת תעודה המעידה שסולקו כל החובות המגיעים לעייריה, רק אם מדוברבחובות מאת בעל הנכס ביחס לאותו נכס. על כן, לעתים לא יהיה בסעיף 324(א)כדי לאפשר לעיריה כלי גבייה אפקטיבי בעת העברת השליטה בנכס. אכן, "מאחר שהארנונה מוטלת על המחזיק בנכס, עשוי להיווצר מצב, שבו הבעלים מבקש אישור להעברת הבעלות, וקיים חוב ארנונה של מחזיק אחר בגין אותו נכס. הרשות המקומית אינה רשאית לדרוש מהבעלים של הנכס, כי ישלם את הארנונה שהוטלה על המחזיק" (ארנונה עירונית, ספר שני, בעמ' 1010) " בגץ 7009/04 עיריית הרצליה נ' היועץ המשפטי לממשלה [פורסם בנבו, 05/02/14]

על כן התביעה בגין רכיב הארנונה נדחית במלואה.

תשלומי גז וועד הבית:
24.
הנתבעים טענו כי פרעו חשבונות אלו, אך לא הציגו לכך כל ראיה, ודווקא התובעת 1 הציגה קבלה כי שילמה לחברת הגז. התובעות אמנם לא הציגו קבלה כי שילמו לוועד הבית אך הנתבעים טענו בכתב ההגנה, כי הם שילמו לוועד הבית סכום כפול במשך שנים. בסיכומים לעומת זאת טענו הנתבעים כי וועד הבית לא דרש מהם דבר. כלומר בעוד שבתחילה הודו הנתבעים כי יש ועד בית, וטענו ששילמו לו, הרי שבסיכומים הכחישו את טענות התובעות, באופן שמהווה הרחבת חזית אסורה.

25.
יש לציין כי הנתבעים שטענו כאמור טענת פרעתי, לא הזמינו את נציג ועד הבית לדיון, ודבר זה נזקף לחובתם. הטענה לפיה נציג התובעות אישר כי לא גבה מהם דמי ניהול, היא טענה שאין בה ממש. כפי שהבהיר נציג התובעות, הוא קיבל את שכרו מהתובעות, וכינה אותם דמי ניהול, את ועד הבית לעומת זאת היה על הנתבעים לשלם לועד הבית.

26.
על כן אני קובעת כי הנתבעים לא שילמו את חשבונות הגז ולא שילמו לוועד הבית ועליהם לשלם לתובעות שפרעו חובות אלו סך של 16,303 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.6.10 ועד התשלום בפועל.

נזקים לנכס:
27.
התובעות טענו כי הנתבעים גרמו לנזקים רבים לנכס, וצירפו לתביעתם חוות דעת שמאית. השמאי הוזמן על ידי הנתבעים לחקירה נגדית, ואז טען בא כוח התובעות, עוד בטרם אמר השמאי מילה, כי הוא עד עוין. התובעות עמדו על טענה זו גם לאחר הדיון, בבקשות שהגישו לבית המשפט. כפי שקבעתי במהלך הדיון, לא התמלאו התנאים להעיד על השמאי כעד עוין, ואני רואה את חוות דעתו כחוות דעת שהוגשה מטעם התובעות. ומדוע הלינו התובעות על המומחה מטעמן? מפני שהוא אישר בחוות דעתו כי הנתבעים התקינו מטבח עץ משופר בדירה, והן חששו מטענות הקיזוז בעניין זה. על כך עוד אעמוד בהמשך.

28.
בחוות הדעת שנערכה ימים ספורים לאחר פינוי הדירה מפרט המומחה את הליקויים שנמצאו בדירה, ואומד את עלות תיקונם ב- 36,493 ₪. התיקונים הם בעיקרם תיקוני צבע וטיח, של קירות הבית, דלתותיו הפנימיות והחיצוניות, צביעת הסורגים החלודים, טיפול בגינה המוזנחת וכן תיקונים קלים של אביזרים שונים שיצאו ממקומם.

29.
לאחר ששקלתי את חוות הדעת, והתרשמתי מהחקירה הנגדית הרי שאני קובעת כי מדובר בבלאי מואץ של הבית, כפועל יוצא מהזנחה ומכך שהתגוררו בו ילדים רבים. בניגוד לנטען על ידי התובעות, הרי שהנתבעים לא גרמו לנזקים מכוונים, אך תוך כדי המגורים בבית נגרמו והצטברו נזקים שונים, כגון ציורים על הקירות, מכות לדלתות ועוד.

30.
בנוסף, התרשמתי כי חוות הדעת אומדת את עלות תיקון הנזקים באופן גבוה מאוד. כך תיקון של מכות בכל דלת ודלת נאמד על ידי המהנדס ב-500 ₪, ובשל ריבוי הדלתות בבית הסכום מצטבר לסכום גדול. עוד דוגמה היא שהמהנדס העריך את עלות הפיקוח ההנדסי בעשרה אחוז מסך כל העלות הכוללת, אך לא ברור מדוע נדרש פיקוח הנדסי שעה שפעולות התיקון הן פשוטות מאוד ועיקרן צביעה טיח ופינוי פסולת.

31.
לבסוף אציין כי אני דוחה את טענת הנתבעים שהבית נמסר להם כשהוא לא צבוע. הנתבעת 4 אישרה בחקירתה כי הבית היה מסויד, ואם בין לבין הנתבעים בחרו לצבוע אותו פעם נוספת בצבע מסוג אחר, אין בכך כדי להפחית מחובתם להחזיר את הבית כשהוא נקי ומסויד.

32.
על כן על דרך האומדנא אני קובעת כי לתובעות מגיע פיצוי בגין הנזקים בסכום של 25,000 ₪, כאשר סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום עריכת חוות הדעת 6.6.10 ועד התשלום בפועל.

מעמדה של הנתבעת 4:
33.
להשלמת חלק זה של פסק הדין אציין כי אינני מוצאת ממש בטענות הנתבעים לפיהן לא נכרת הסכם עם הנתבעת 4. הנתבעת 4 התגוררה בדירה, על פי עדותה חודשים ארוכים לבדה עם הילדים, היא הייתה חייבת בדמי השכירות כמו השוכרים הרשמיים, והיא אחראית לכל תשלום כמו אותם שוכרים, ולכל נזק שנגרם לבית. העובדה שהנתבע 1 טיפל בתשלומים ולא הנתבעת 4 אין בה כדי לפטור את הנתבעת 4 מחובותיה מול המשכירים.

סיכום ביניים:
34.
על הנתבעים כולם לשלם ביחד ולחוד לתובעות את הסכומים הבאים:
דמי שכירות בסך 2,000$ למשך 38 חודשים
- 76,000$
הוצאות בגין פינוי הנתבעים -
9,400 ₪
דמי וועד בית וחשבונות גז -
16,303 ₪.
נזקים שגרמו הנתבעים לנכס – 25,000 ₪

טענות הקיזוז והתביעה שכנגד:
35.
ראשית אפתח ואומר שאין ממש בטענת התובעות כי התביעה שכנגד או חלקה התיישן וזאת בשים לב להוראות סעיף 4 לחוק ההתיישנות – התשי"ח, 1958. הנתבעים יכולים לתבוע מכוח יחסי השכירות, הן במסגרת טענת קיזוז והן תביעה שכנגד, שכן התביעה העיקרית לא התיישנה.

נזקים שנגרמו לנתבעים במהלך הפינוי:
36.
הנתבעים טוענים כי במהלך הפינוי הראשון, שבוצע שלא באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, שאותו הם עצרו באמצעות המשטרה, נגרמו להם נזקים רבים. לטענתם הם החזיקו בבית סכומי כסף גדולים במזומן ואלו נעלמו, כמו גם תכשיטים, וכלי כסף יקרים. עוד טוענים הנתבעים כי ביגוד רב ניזוק או התלכלך, וריהוט יקר נפגע ובכתב התביעה דרשו פיצוי בסך 130,000 ₪. בסיכומים דרשו פיצוי בסך 83,000 ₪ וזאת על פי חוות דעת שמאית.

37.
כפי שכבר ציינתי לעיל, אני מייחסת מהימנות נמוכה מאד לנתבעים ואין בידי לקבל את טענתם כי נעלמו מבית שהם סגרו למשך חודשים סכומי כסף גדולים במזומן, תכשיטים שלא בוטחו ומעולם לא צולמו או לדוגמא 30 חליפות ו-100 חולצות לגבר. מעיון בדו"ח השמאי עולה כי רובו ככולו מתבסס על דיווחי הנתבעים בדבר ציוד שנעלם, ורק כ-6,000 ₪ הינם בגין ציוד שניזוק, ו-4,000 בגין עלויות כביסה.

38.
התרשמותי היא כי הנתבעים הזניחו במידה רבה את הבית, כפי שגם כתבתי דלעיל, וחיו בבית שהיו בו דברים שבורים או רטיבויות , כפי שגם העיד השמאי מטעמם. גם הנתבעים אשרו כי הבית עמד חודשים ארוכים ריק, ללא תחזוקה. נוכח כל אלו והתרשמותי ממהימנות הנתבעים הרי שאני קובעת כי לא ניתן ליחס את החפצים השבורים (שתמונותיהם הוצגו בפני
י) דווקא לניסיון הפינוי הראשון.
39.
אוסיף ואומר גם כי השמאות נערכה למעלה מחצי שנה לאחר ניסיון הפינוי, ואין סיבה לקבל את גרסת הנתבעים לגבי מועד הנזק. יוער כי השמאי מטעם הנתבעים טען כי ניתן לראות שהשבירה של רהיטי העץ היא "טרייה", דבר שלא עולה בקנה אחד עם גרסת הנתבעים כי ארעה כ-8 חודשים קודם לכן.

40.
על כן אני דוחה את טענות הנתבעים כי נגרם להם נזק בעת הפינוי הראשון.

האם הנתבעים זכאים להחזר בגין השקעות שביצעו בדירה:

41.
הנתבעים טוענים כי הם הוציאו מאות אלפי שקלים בהשבחת הבית והיו זכאים לקזז סכומים אלו משכר הדירה, ולחילופין לתבוע את השבתם. אפתח ואומר כי הנתבעים לא הציגו כמעט קבלות להוצאות הרבות שהוציאו, ולא הוכיחו כי הייתה הסכמה של התובעות לשאת בהוצאות אלו. לטענת הנתבעים, הנציג הקודם של התובעות, הרב דהן אישר את כל ההוצאות, אך הרב דהן לא הוזמן לעדות על ידם. יש לציין כי במועד הדיון הפניתי את תשומת לב הנתבעים לקושי בהוכחת טענותיהם אם הרב דהן לא יוזמן, ובכל זאת הוא לא הוזמן על ידם. היות והתובעות לא ביקשו להוכיח דבר באמצעות עד זה, הרי שהעובדה שלא הוזמן לדיון בשילוב העובדה שהנתבעים לא צירפו קבלות, נזקפות לחובתם.

42.
מכאן שנותר למעשה דבר אחד שמוסכם כי הנתבעים התקינו בדירה: מטבח "משופר". המהנדס מטעם התובעות אישר כי המטבח אכן קיים בדירה, וציין כי הוא איכותי ושוויו כ-45,000₪ וזאת בניגוד לטענת הנתבעים כי הוא עלה 40,000$. הנתבעים טענו כי התובעת 1 אישרה את התקנתו, והסכימה לשלם עבורו. התובעת 1 לא העידה כלל בתיק זה, שכן היא מתגוררת בחו"ל ועסקיה מטופלים באמצעות נציגים. הנציג הנוכחי של התובעת 1 לא היה מעורב בעסקיה בעת שהמטבח הותקן, וכאמור הרב דהן או התובעת 1 לא הוזמנו לעדות. היות והנתבעים הם שהיו מעוניינים להוכיח כי השקיעו מאות אלפי שקלים בדירה, בהסכמת התובעת 1, הרי שאם רצו בעדותה היה עליהם להזמין אותה.

43.
אוסיף ואזכיר את ההסכם שנכרת בין הצדדים ולפיו כל תוספות קבועות לדירה עוברות לבעלות בעלת הדירה, מבלי שעליה לשלם דבר. מכאן שאם הנתבעים אכן היו מעוניינים שהתובעות ישאו בעלויות התוספות, היה עליהם לדאוג להסכמה ברורה ומפורשת בכתב.
44.
על כן התביעה לפיצוי בגין השקעות שנעשו בדירה נדחית.



עוגמת נפש והפרת חוזה:

45.
בעוד שהתובעות דורשות פיצוי בגין הפרת הסכם השכירות הרי שהנתבעים דורשים פיצוי בגין עוגמת נפש הן בשל הליך הפינוי והן בשל הפרת ההסכמות שבעל פה. כפי שציינתי, הנתבעים עשו את כל אשר יכלו כדי לא לפנות את הדירה, תוך זלזול בקניינן של התובעות, בהסכמות שהושגו בין הצדדים, ובצווי בית המשפט ולשכת ההוצאה לפועל. ערה אני לכך שגם התובעות היו יכולות לכלכל את צעדיהן ביתר זהירות, אך אל מול ההפרה הבוטה של ההסכם על ידי הנתבעים, הרי שהתנהגות התובעות בטלה בשישים.

46.
על כן התביעה שכנגד לפיצויי בגין עוגמת נפש נדחית, והנתבעים ישלמו לתובעות בגין הפרת ההסכם פיצוי בסך 30,000
₪. יוער כי על אף הפיצוי המוסכם בהסכם בחרו התובעים לתבוע סעד של פיצוי כללי בגין מכלול ההפרות.

סיכומו של דבר:
47.
הנתבעים ישלמו לתובעות את הסכומים האמורים בסעיפים17, 20,26, 32, 46 לפסק הדין, ויישאו בהוצאות התובעות בסך 3,000 ₪ ושכר טרחת בא כוחן בסך 25,000 ₪ כולל מע"מ. הפיקדון שמצוי במזכירות בית המשפט יועבר לידי העד המומחה מטעם התובעות.



ניתן היום,
כ"ז סיוון תשע"ה, 14 יוני 2015, בהעדר הצדדים.
















א בית משפט שלום 14227-10/10 מימה כהן, מגדל מיכאל בע"מ נ' אברהם דן, דוד דן, דנים - השקעות בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 14/06/2015)