פסקי דין על בארי מרטין לורנס ברנט | פסקי דין על רשות האוכלוסין וההגירה | פסקי דין על שר הפנים |

3919/14 עעמ     18/06/2015




עעמ 3919/14 בארי מרטין לורנס ברנט נ' רשות האוכלוסין וההגירה, שר הפנים




פסק-דין בתיק עע"מ 3919/14
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים


עע"מ 3919/14



לפני:

כבוד השופטת א' חיות


כבוד השופט ע' פוגלמן


כבוד השופט י' עמית


המערער:
בארי מרטין לורנס ברנט



נ


ג


ד



המשיבים:

1. רשות האוכלוסין וההגירה



2. שר הפנים


ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ביושבו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 20.04.2014 בעת"מ 11986-02-14 שניתן על ידי כבוד השופטת ד' מרשק-מרום


תאריך הישיבה:
כ' בשבט התשע"ה

(9.2.2015)

בשם המערער:
עו"ד אהרן פולק
; עו"ד שלו ראנץ

בשם המשיבים:
עו"ד אודי איתן


פסק-דין

השופטת א' חיות
:


ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז-לוד (כב' השופטת
ד' מרשק מרום
) מיום 20.4.2014 בו נדחתה עתירת המערער לביטול צו ההרחקה שהוצא נגדו ביום 21.11.2013 ולפיו נמנעה ממנו הכניסה לישראל למשך 10 שנים.

רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט קמא

1.
המערער, אזרח בריטי יליד 1963, משתייך לזרם היהודים המשיחיים. הוא הגיע ביום 5.11.2013 לביקור בישראל לטענתו כחלק מטיול של קהילת היהודים המשיחיים ברחבי העולם וקיבל לשם כך אשרת תייר ורישיון לישיבת ביקור מסוג ב/2 (להלן:

האשרה
או
אשרת התייר
). ביום 20.11.2013 נעצר המערער על-ידי פקחי רשות האוכלוסין וההגירה
(להלן:
המשיבה
), לאחר שנצפה עוסק בפעילות מיסיונרית בצומת תל-שבע בנגב, מניף שלטים בסיסמה "ישו-ישוע-ישועה" ומחלק עלונים בנדון לעוברים ושבים. המערער נעצר, אשרת התייר שלו בוטלה וביום 21.11.2013 אף הוצא נגדו צו הרחקה מישראל למשך 10 שנים, כאמור (להלן:
צו ההרחקה
). המערער שוחרר ממעצר בהחלטת בית הדין למשמורת, עזב את ישראל לבריטניה ביום 3.12.2013 ולאחר מכן פנה למשיבה בבקשה לבטל את צו ההרחקה. לטענת המערער, הוא רואה עצמו כיהודי ומבחינתו הביקור בישראל עונה על "צורך נפשי עמוק". המשיבה סירבה לבטל את הצו ומשכך הגיש המערער עתירה בנושא לבית המשפט לעניינים מנהליים.

2.
בית המשפט דחה את העתירה בקובעו כי במרכז ההכרעה שבפני
ו עומדת התשתית העובדתית שניצבה ביסוד החלטת המשיבה ולפיה המערער הצהיר כי הגיע לישראל במטרה לעבוד עבור "העמותה ליהודים למען ישוע" (להלן:

העמותה
) והודה כי עשה זאת בניגוד להצהרתו המפורשת במעבר הגבול לפיה הגיע לישראל לצורך חופשה. עוד אישר המערער כי אכן חילק עלונים בצומת והוסיף כי העמותה מממנת את שהייתו בקיבוץ בישראל ודואגת לכלכלתו. בהינתן תשתית עובדתית זו, קבע בית המשפט כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיבה להוצאת צו ההרחקה שהוצא. זאת בשל הפרת תנאי האשרה וביצוע "פעילות משיחית" וכן בהינתן העובדה שהמערער הודה כי עבד עבור העמותה, בין בשכר ובין שלא בשכר, בניגוד להצהרתו במעבר הגבול. בית המשפט הוסיף וקבע כי טעם נוסף התומך במסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיבה, הוא הבהרתה כי הצו אינו מונע מהמערער להיכנס לישראל באופן מוחלט, ובאפשרותו להגיש בקשה פרטנית לכניסה לישראל אשר תיבחן לגופה.


מכאן הערעור שבפני
נו.

טענות הצדדים

3.
המערער סבור כי החלטת המשיבה התקבלה משיקולים זרים ללא תשתית עובדתית מספקת והיא אינה סבירה, שכן הסיבה האמיתית בגינה הורחק היא פעילותו המיסיונרית ולא הפרת תנאי האשרה. לשיטת המערער, נציגי המשיבה שינו את גרסתם לעניין הרחקתו, לאחר שנוכחו לדעת כי פעילות מיסיונרית אינה סיבה חוקית להרחקה. המערער טוען כי לא היה באפשרותו להתמודד עם הנימוק הנוסף לפיו אשרתו נשללה בשל עבודה בישראל, שכן הטענה לא הועלתה בפני
ו קודם לכן ואף לא נתמכה בתצהיר ולטענתו, הוא אינו מהגר עבודה. המערער מציין עוד כי הוא רואה עצמו כיהודי והביקור בישראל הוא חלק בלתי נפרד מהווייתו ומשכך תקופת הרחקה של 10 שנים מן הארץ פוגעת בו באורח קשה ומהווה "הגליה ממש". לפיכך, מבקש המערער לבטל את צו ההרחקה ולמצער לקצר את תקופת ההרחקה הקבועה בו.

4.
המשיבה מצידה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא וטוענת כי המערער הגיש את עתירתו לבית המשפט לעניינים מנהליים בשיהוי, כחודשיים וחצי לאחר הוצאת צו ההרחקה, ודי בטעם זה על מנת לדחות את הערעור. המשיבה שבה וטוענת כי המערער הפר את תנאי אשרת הכניסה לישראל ועל-כן לא היה מנוס מהרחקתו, וכי ככל שהוא יבקש להיכנס לישראל במהלך התקופה הקבועה בצו ההרחקה, יהיה באפשרותו להגיש בקשה והיא תיבחן לגופה.

השתלשלות העניינים לאחר הגשת הערעור

5.

לאחר מתן פסק הדין נושא הערעור דנן, פנה המערער פעמיים לקונסוליה הישראלית בלונדון בבקשה לביטול צו ההרחקה ומתן אישור כניסה לישראל, אך פניותיו לא נענו בחיוב. בדיון שנערך בערעור ביום 9.2.2015 ציין בא כוח המשיבה כי בקשתו של המערער לא הוגשה לגורם המוסמך והצדדים קיבלו את המלצת בית המשפט לפיה המערער יפנה אל הגורם המוסמך בעניין זה. ביום 1.3.2015 פנה המערער למשרד הפנים בבקשה פרטנית לקבלת אשרת תייר וביום 12.5.2015, לאחר דין ודברים בין הצדדים, הגישו המשיבים הודעה מעדכנת (להלן:

ההודעה המעדכנת
) בה מסרו כי המערער יוכל להיכנס לישראל באשרת תייר בכפוף לשלושת התנאים הבאים: הפקדת ערבות של 30,000 ש"ח; הצהרה בכתב כי במהלך ביקורו לא יעבוד - בשכר או שלא בשכר - ולא יעסוק בכל פעילות של המרת דת האסורה על פי הדין; הגבלת שהותו בארץ ל-14 יום, בהתאם לבקשה שהגיש (להלן:
תנאי האשרה
). בהינתן האמור, עתרו המשיבים לדחיית הערעור והמערער התבקש להגיש את עמדתו לעניין זה. ביום 27.5.2015 הודיע המערער כי הוא מסכים לתנאי האשרה, בכפוף להארכת תקופת שהייתו בישראל ל-30 ימים, אך הוסיף כי הוא עומד על הערעור ומבקש לבטל את צו ההרחקה שכן לטענתו בנסיבות העניין ולאור התרת כניסתו לישראל אין עוד טעם בצו זה.

דיון והכרעה

6.
בהינתן ההתפתחויות עליהן עמדנו לעיל, סברנו כי הערעור דנן התייתר וכי יש לדחותו בהסכמה מטעם זה, אך משעמד המערער על ביטול צו ההרחקה חרף העובדה כי כניסתו לישראל אושרה, יש לדחות את הערעור לגופו.


על פי סעיף 1 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן:
החוק) כניסה לישראל
ושהייה בה של מי שאינו אזרח ישראלי מותנית בקבלת אשרה ורישיון ישיבה מתאימים. הסמכות ליתן את האשרות ורישיונות הישיבה מסורה לשר הפנים
, ולו שיקול דעת רחב בנושא (ראו: סעיף 2 לחוק; בג"ץ 758/88
קנדל נ' שר הפנים

, פ"ד מו(4) 505, 520 (1992); עע"ם 7422/07
אלכסנדרובה נ' משרד הפנים
(2.7.2008), פסקה 7 וההפניות שם). טענתו העיקרית של המערער היא כי צו ההרחקה שהוצא כנגדו ניתן שלא כדין. בית המשפט קמא סקר בפירוט רב את התשתית העובדתית שעמדה ביסוד החלטת המשיבים להרחיק את המערער מישראל, והמערער לא העלה טעם של ממש להתערב בקביעותיו. המערער נכנס לישראל באשרת תייר, כאמור, המוגדרת בתקנה 5(ב) לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974 כאשרה הניתנת לאדם המבקש להיכנס לישראל "לשם ביקור או לכל מטרה אחרת המצריכה שהות קצרה בלבד בישראל,
למעט למטרת עבודה, בשכר או שלא בשכר
" [ההדגשה לא במקור]. עם זאת, הודה המערער במפורש בפני
פקחי המשיבה כי לא אמר אמת בנוגע למטרת ביקורו בישראל וכי שהייתו בישראל וכן כלכלתו ממומנים על-ידי העמותה שבשירותה הוא פועל, וכי מטרת כניסתו הייתה על מנת "לשכנע אנשים להצטרף לאמונה ותמיכה בישו" (פרוטוקול שמיעת הטענות מיום 20.11.2013, מוצג מש/3). כפי שקבע בית המשפט קמא ובצדק, תשתית עובדתית זו מלמדת כי הוא חרג מרשיון הישיבה שלו ולפיכך לא נפל פגם בשיקול הדעת של המשיבים בהחלטתם להרחיק את המערער מישראל. כמו כן יש לדחות את טענת המערער לעניין שינוי הנימוק להרחקתו, שכן עיון בפרוטוקול שמיעת טענות המערער מעלה כי כנימוק להמלצה להוציא נגדו צו הרחקה, נכתב, בין היתר, "הפרת תנאי האשרה".

זאת ועוד
-
העובדה כי צו ההרחקה סויג כך שלמערער הותר להגיש בקשות פרטניות לכניסה לישראל, מלמדת כי בניגוד לטענתו צו זה אינו מונע את כניסתו באופן מוחלט
. אדרבה,
ההתפתחויות עליהן עמדנו לעיל מלמדות כי אפשרות זו לא ניתנה "מן השפה ולחוץ" ואכן בקשתו של המערער להיכנס
לישראל
אושרה, בתנאים שפורטו לעיל להם הוא מסכים
ובהקשר זה ראוי להעיר בשולי הדברים כי בקשת המערער להאריך את תקופת שהייתו בישראל מעבר ל-14 הימים
שהתבקשו על ידו
, אין לה מקום במסגרת ערעור זה ועליה להתברר אל מול הגורמים המוסמכים אצל המשיבים.




הערעור נדחה, אפוא.


אין צו להוצאות.



ניתן היום, א' בתמוז התשע"ה (18.6.2015).




ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.


14039190_v16.doc

גק

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il







עעמ בית המשפט העליון 3919/14 בארי מרטין לורנס ברנט נ' רשות האוכלוסין וההגירה, שר הפנים (פורסם ב-ֽ 18/06/2015)