פסקי דין על אלדרדשתי ג'אויד | פסקי דין על זאב איזנמן | פסקי דין על זאב גוטמן |

7130/95 רעא     22/08/1996




רעא 7130/95 אלדרדשתי ג'אויד נ' זאב איזנמן, זאב גוטמן




רע"א 7130/95 אלדרדשתי ג'אויד
- נגד - זאב איזנמן
זאב גוטמן
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים לפני השופטים ט' שטרסברג-כהן
, צ' טל
, י' טירקל
פ ס ק - ד י ן ..

רע"א 7130/95

אלדרדשתי ג'אויד
נגד

1. זאב איזנמן

2. זאב גוטמן
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
[27.5.96]

לפני השופטים ט' שטרסברג-כהן
, צ' טל
, י' טירקל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 19.10.95 בתיק 1037/95 שניתן על ידי כבוד השופטת מ' פורת

עו"ד שיינמן
ועו"ד פיק
- בשם המערער
עו"ד אפרים קרנון
- בשם המשיב מס' 1
עו"ד אילנה אירופה - בשם המשיב מס' 2

פ ס ק - ד י ן
השופט צ' א' טל

לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת מ' פורת).

המערער, בשמו ובשם משקיעים נוספים, רכש מאת המשיבים 50% ממניות חברת נאות מדבר בע"מ, שהיא, כנטען, הבעלים והמנהלת של מלון נאות מדבר.

תמורת הרכישה שילם המערער למשיבים 1.5 מיליון דולר, על פי הסכם רכישה מיום 12 במאי 93. עד מהרה נתגלעו חילוקי דיעות בין המשקיעים ובין המשיבים שלפנינו, ובמלאת להסכם הרכישה שנה תמימה מיום ליום, כלומר, ביום 12 במאי 94, חתמו הצדדים על הסכם בוררות ובו מסרו את חילוקי הדיעות שביניהם להכרעתו של השופט בדימוס, שאול אלוני, כבורר יחיד.

בפסק הבורר, מיום 25 במאי 95 נאמר, בין השאר:

"שני הצדדים נהגו יותר מפעם אחת בחוסר תום לב, בניגוד גמור למצופה מצד להסכם. יחד עם זה, בבחינת מערכת היחסים המתמשכת הגעתי למסקנה כי עיקרו של האשם רובץ לפתחם של המשקיעים אשר הפרת החוזה מצדם תרמה תרומה נכבדת למצב הנוכחי ולהתאבנותה של פעילות החברה. על כן המשך הפעילות המשותפת של צדדים אלו היא בלתי אפשרית והיא עלולה להוביל בסופו של דבר את החברה להידרדרות שאין חזרה ממנה."

מסקנתו של הבורר היתה:

"כפי שפרטתי לעיל ובכל הנסיבות המתוארות נראה לי כי יהיה זה צודק ונכון להותיר בסופו של דבר את החברה בשליטתה של הקבוצה [היינו, של המשיבים, צ' טל
) תוך השבת הכספים ששילמו המשקיעים לקבוצה."

הבורר פסק על השבת סכום של 1,430,000 דולר למשקיעים על פי שער המרה מיום 15 ביוני 93 (תאריך "המהווה בקירוב, ממוצע התשלומים על ידי המשקיעים"), בצרוף רבית והצמדה ממועד זה, וכל זה כנגד החזרת המניות שהמשיבים העבירו בשעתו לידי נאמן של המשקיעים.

המערער לא היה שבע רצון מתוצאות הבוררות וביקש מבית משפט קמא לבטל את פסק הבורר, ואילו המשיב 1 הגיש בקשה לאשור פסק הבורר. בית משפט קמא דחה את בקשת הביטול ואישר את פסק הבורר ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

באי-כוח המשיבים מתנגדים שנראה את הבקשה כערעור.

2. הטענה העיקרית של המערער היא טענת חריגת הבורר מסמכותו.

הבורר הוסמך - לאור "חילוקי דעות תהומיים באשר להסכם מיום 12.5.93" - להכריע "בדרך ובאופן בהן ייפרדו הצדדים" (כלשון המבוא להסכם הבוררות), ולשם כך נמסרו לו "כל חילוקי הדעות ביניהם" (סעיף 2 בהסכם הבוררות).

טוען המערער שבכך הוסמך הבורר רק לקבוע מי יקנה ממי את מניותיו, אך לא לבטל את הסכם הרכישה מעיקרו, תוך השבת הסכום המקורי. בכך שהבורר פסק על השבת המצב לקדמותו, כאילו לא נכרת הסכם מעולם - בזה חרג הבורר מסמכותו.

זה הוא הלבוש המשפטי. התוכן האמיתי של הערעור הוא עוול כלכלי שהמערער טוען לו, בכך שהבורר קבע את סכום ההשבה על פי הסכום המקורי ולא על פי שוויו של המלון בעת ההשבה. לטענת המערער שופר מצבו של המלון לאין ערוך מחמת השקעת המשקיעים במלון עצמו והשתתפותם בניהולו, וערכו עלה פי כמה וכמה. אם החליט הבורר על "הפרדת הכוחות" באופן שהמשיבים יישארו בעלי החברה, היה עליו לפסוק למערער כפי שווי חלקו בחברה (ובמלון).

ניתנת האמת להיאמר, שיש טעם בטענה זו. השבה המחזירה את הצדדים כאילו לא נעשה דבר ביניהם, יכול שתהא צודקת כאשר האובייקטים של ההשבה עומדים, פחות או יותר, בעינם. אבל אם נכונה טענת המערער בדבר עליית ערכו של המלון בשיעור כה רב, ובין השאר מחמת השקעותיו וניהולו, כי אז אין ההשבה מאוזנת ונמצא הצד האחר מתעשר שלא כדין. מה גם שאין המדובר בבטלות מעיקרא של הסכם הרכישה, שאז מעמידים את בעלי ההסכם במצבם ערב ההסכם. מדובר בהסכם שריר וקיים, שחילוקי הדעות בין שתי הקבוצות מכתיבים הפרדת כוחות מכאן ואילך. כאן נכון היה, לכאורה, לפסוק על העיקרון של השבה על פי ערך כלכלי נכון, היינו השבת המניות למשיבים תמורת ערכם האמיתי (לכאורה בלבד, שכן הבורר תלה במערער וחבריו את האשם העיקרי בהתאבנות החברה).

ואולם טענת קיפוח כלכלי היא טענה מסוג "ערעורי", ואינה נכנסת לתוך עילות ביטול פסק בורר לפי סעיף 24 לחוק הבוררות התשכ"ח-1968.

עלינו לבדוק רק אם חרג הבורר מסמכותו, או אם נתקיימה אחת העילות האחרות לביטול פסק בורר לפי סעיף 24 הנ"ל.

3. המערער מפרש את סעיף "הפרדת הכוחות" שבהסכם הבוררות כמקנה לבורר סמכות אחת ויחידה: לקבוע מי יקנה את מניותיו של האחר. מלבד שפירוש מצומצם כזה אינו הפירוש היחיד המתחייב, הנה, לאמתו של דבר, זה בדיוק מה שהבורר החליט: שהמשיבים יקנו בחזרה את מניותיהם מן המערער. אלא שהמערער אינו שבע רצון מן המחיר שנקבע למניותיו. כבר נאמר לעיל שאפשר להבין ללבו ויתכן שהוא קופח. אבל אם קיפוח יש כאן, חריגה מסמכות אין כאן.

יתירה מזו, בכתב הטענות שהגיש המערער בפני
הבורר הוא עותר בסופו של דבר, לסעד שלפיו יהא על המשיבים למכור לו את מניותיהם במחיר המקורי שבהסכם הרכישה (30,000 דולר לכל אחוז מניות) וזהו בדיוק המחיר שקבע הבורר למניות, אלא בהיפוך הצדדים. והרי זה כדוגמת הלבנה שקיטרגה שאין שני מלכים משתמשים בכתר אחד. כוונתה היתה למעט את השמש, ולבסוף אמר לה הקב"ה: לכי ומעטי את עצמך. כך כאן, אין שתי הקבוצות יכולות לשמש בכתר הנהלה אחת.
ביקש המערער למעט את קבוצת המשיבים ולרכוש מניותיהם במחיר המקורי. בא הבורר ומדד לו במידתו.

4. טענת הפירוש המצמצם של סעיף "הפרדת הכוחות" שבהסכם הבוררות, עלתה בשלב די מוקדם של הבוררות. הגב' זיוה כהן, נציגת המערער והמשקיעים, טענה בפני
הבורר לפירוש האמור, שלפיו מוגבלת סמכותו אך ורק לקביעה "מי יקנה את מי", שאם לא כן, הריהו חורג מסמכותו.

הבורר סירב להתייחס לטענת החריגה מסמכות באותו שלב ואמר שיתייחס אליו בסוף הבוררות. וכאשר גב' כהן עמדה על כך שהבורר יחליט כבר באותו זמן על תחום סמכותו, כדי שתוכל לפנות לבית משפט אם החלטתו לא תיראה לה, הגיב הבורר שהענין אינו בסמכות בית המשפט. המערער קובל כי בכך נהג הבורר שלא כשורה, בחוסמו בפני
ו את הדרך לבית המשפט.

איני מוצא כל בסיס לטענה זו. ההלכה הפסוקה היא שבורר מוסמך לקבוע עובדות שמהן נובעת סמכותו, והוא מוסמך גם להחליט בהן, "אך קביעה זו אינה סופית". האמירה "שאין בורר מוסמך להחליט בעצמו על סמכותו", פירושה, שאינו מוסמך להחליט סופית. ההחלטה הסופית היא בידי בית המשפט(ע"א 445/80, ג'ברה נ' המועצה האזורית בקעת בית שאן ואח' לז (426 ,421 (1).

מתחילה סבר הבורר, בטעות ככל הנראה, שאין בית המשפט מוסמך לפסוק בשאלת היקף ותחום סמכותו. אבל סברה זו, גם אם נאמרה ונכתבה בפרוטוקול הבוררות, לא היה בה כדי לחסום את דרכו של המערער אל בית המשפט, לא בשעתה ולא לאחר מכן.

במוסגר ייאמר, כי כאשר מועלית בפני
הבורר טענה רצינית בדבר תיחום סמכותו, אפשר שטוב יעשה אם יניח לבית המשפט לפסוק בדבר, בין בצורת אבעיה (פיסקה ט"ז בתוספת לחוק הבוררות התשכ"ח-1968; תקנה 7 לתקנות סדרי דין בענייני בוררות, התשכ"ט-1968) ובין בפני
ית צד מן הצדדים שבפני
ו. שהרי מה טעם בהליכים נמשכים ויקרים אם בסופו של דבר יימצאו להיות הליכי סרק. אין גם לחשוש מפני ניצול לרעה של פניה לבית המשפט לשם "סחבת", שהרי פניה לבית המשפט אינה מעכבת את מהלך הבוררות, אלא אם הורה כך בית המשפט או הבורר (סעיף 18 לחוק).

מכל מקום, כאמור, גם אם הבורר הגיב כפי שהגיב על טענת הגב' כהן בדבר סמכותו, לא נחסמה הדרך בפני
ה גם במהלך הבוררות לפנות לבית המשפט.

שאר טענות המערער אינן צריכות לפנים: פסק הבורר מנומק, אין קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל

פסק דין
סופי שאין עליו ערעור עוד, והענין שבו לא החליט הבורר (השקעות המשקיעים בחברה, בהבדל מהשקעתם בקניית המניות) אכן לא הובא להכרעתו. הבורר מציין במפורש שנמנע מלפסוק בענין זה, ובכך פתח פתח לפני המערער וחבריו להביא ענין זה בפני
ערכאה מתאימה.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית. בהתחשב באמור לעיל בדבר קיפוחו לכאורה של המערער, אין צו להוצאות.

השופטת ט' שטרסברג-כהן
אני מסכימה.

השופט י' טירקל
אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט טל.

ניתן היום, ז' באלול תשנ"ו (22 באוגוסט 96).








רעא בית המשפט העליון 7130/95 אלדרדשתי ג'אויד נ' זאב איזנמן, זאב גוטמן (פורסם ב-ֽ 22/08/1996)