פסקי דין על עוזי עזרא שוחט | פסקי דין על מדינת ישראל | פסקי דין על אורי יוגב |

24587-12/14 א     22/06/2015




א 24587-12/14 עוזי עזרא שוחט נ' מדינת ישראל, אורי יוגב








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 24587-12-14 שוחט נ' מדינת ישראל
ואח'


תיק חיצוני:


לפני
כבוד השופטת הבכירה
ריבה ניב


תובע

עוזי עזרא שוחט



נגד


נתבעים

1.מדינת ישראל

3.אורי יוגב
(מנהל רשות החברות הממ)




פסק דין
(חלקי)

לפני בקשה לקבוע כי לא מתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין, ביחס לנתבע 3.
הרקע-
עניינה של התובענה הינה פרסום לשון הרע, לכאורה, כנגד התובע.
התובע, עו"ד ורו"ח בהשכלתו עוסק בתחום המיסים מזה שנים רבות. הנתבע 1 הינו משרד האוצר, הנתבעת 2- אשר התביעה כנגדה נדחתה בהתאם להודעת ההכרה שהגישה המדינה- הינה דוברת משרד האוצר. הנתבע 3, מר אורי יוגב
, משמש כמנהל רשות החברות הממשלתיות.
על פי האמור בכתב התביעה, התובע הגיש עתירה לבית המשפט העליון כנגד הקריטריונים למינוי דירקטורים בחברות הממשלתיות. הנתבע 3 היה המשיב העיקרי בעתירה. לטענת העותר, היה כשיר לשמש כדירקטור עד לשינוי הקריטריונים באופן מפלה והוספת קריטריון של ניסיון ניהולי של כ- 15 שנים.
ביום 24.11.14 התקיים דיון בעתירה בבית המשפט העליון. בסופו, ניתן פסד דינם של השופטים הקובע כי העתירה מיצתה עצמה ועל כן, דינה להימחק.
עוד באותו היום, פורסמה באתר האינטרנט של משרד האוצר הודעה בזו הלשון-
"לאחר דיון בבית המשפט העליון, החליט בית המשפט לדחות את עתירתו של עו"ד עוזי שוחט בעניין הליך איתור מועמדים מקרב הציבור- נבחרת הדירקטורים. השופטים והעותר הסכימו כי הליך הקמת נבחרת הדירקטורים הינו חיובי במהותו ולפיכך המשך המינויים מקרב נבחרת הדירקטורים ממשיך...
מנהל רשות החברות אורי יוגב
: החלטתו של בית המשפט מחזקת את חשיבות מהלך הקמת נבחרת הדירקטורים והצלחתו. זאת בהמשך לכך שרוב השרים מינו דירקטורים מתוך הנבחרת וממשיכים לעשות כך".

2.
לעמדת התובע, פרסום זה הינו פרסום כוזב אשר אינו מבטא נכוחה את אשר התנהל במהלך הדיון בעתירה ואת רוחו של פסק הדין. לשיטתו, הפרסום, אשר מציג את העתירה ככזו שנדחתה ונכשלה, מוציא דיבתו כעו"ד העובד מדי יום אל מול עובדי רשות המיסים, המתעדכנים בידיעות משרד האוצר, ופוגע במוניטין שצבר משך שנים.
כך, מבהיר התובע כי לא חזר בו מהעתירה, כי שופטי בית המשפט העליון הבהירו כי העתירה מיצתה עצמה הואיל והשיגה את המירב וכי הטעם למחיקתה נעוץ דווקא בהצהרת הנתבעים כי הליך איתור הדירקטורים ישונה במהלך שנת 2015. על כן, לא היה בה עוד צורך.
3.
התביעה שלפני, בסכום של 140,000 ₪,
הוגשה כנגד משרד האוצר- האחראי על פרסום ההודעה, דוברת משרד האוצר וכן הנתבע 3- אשר לעמדת התובע, היה אחראי לניסוח ההודעה.
4.
ביום 10.2.15 הוגשה מטעם מדינת ישראל
(להלן: "הרשות" / "המדינה" ) , באמצעות עו"ד אורית סון, המשנה לפרקליט המדינה (עניינים אזרחיים) הודעה על הכרה בחסינות הנתבעים 2,3 וזאת בהתאם להוראות סעיף 7 א לפקודת הנזיקין.
בתגובה, הגיש התובע בקשה לפי סעיף 7ב(ג) לפקודת הנזיקין לקבוע כי לא מתקיימים תנאי החסינות ביחס לנתבעים 2 ו-3.
בהמשך, הודיע התובע כי הוא חוזר בו מטענותיו כנגד הנתבעת 2 ועומד על אלה הנוגעות לנתבע 3. על כן, ביום 1.3.15 נתנה החלטתי ולפיה נדחית התביעה כנגד הנתבעת 2 והודעת ההכרה מתקבלת.
5.
טענות התובע ביחס לנתבע 3-
בבקשתו, עותר התובע לקבוע כי לא התקיימו תנאי החסינות ביחס לנתבע 3.
לטענתו, נשענת הודעת ההכרה בחסינותו של הנתבע 3 על הטענה כי לא היה בקיא בהבחנה שבין מחיקת התביעה לדחייתה וכי נציגי משרד האוצר הם שהיו מעורבים בניסוח ההודעה נשוא כתב התביעה. לעמדתו, אין לקבל טענה זו אשר לא נתמכה בתצהיר ומכל מקום- לא ניתן לקבל את הקביעה שהנתבע 3 לא פעל בשויון נפש לאפשרות גרימת נזק.
לטענתו, שיקול הדעת שהופעל על ידי הרשות
הופעל בחוסר סבירות, כי לא נשקלו השיקולים הרלוונטיים לצורך מתן הכרה בחסינות וכי היה עליה לבדוק שאלות נוספות, אשר לא נבדקו. כל זאת עולה מתוך ההחלטה להכיר בחסינותו של הנתבע 3, החלטה אשר איננה סבירה, לשיטתו, בנסיבות העניין.
6.
התובע טוען כי ההודעה לא נוסחה על ידי נתבע 3 ב"תמימות" כפי שמבקשת המדינה להראות
וכי מאחורי הנוסח עמד מניע אישי. זאת הואיל והעתירה בבג"צ , הוגשה כנגדו אישית וסכלה את ניסיונו למנות כדירקטורים בחברות ממשלתיות 60 מבין מכריו. לעמדתו, עתירתו הביאה להד ציבורי רחב ולכך שבסופו של יום, נאלץ הנתבע 3 להצהיר בפני
בית המשפט העליון כי הליך מינוי נבחרת הדירקטורים ישונה.
7.
לטענת התובע, התעלמה
המשנה לפרקליט המדינה- עו"ד סון בהודעתה-
ממניע זה וכן ממצבו הנפשי של הנתבע 3, אשר ברי כי למצער פעל מתוך אדישות ושוויון נפש מוחלטים לנזק שייגרם לתובע כתוצאה מפרסום הידיעה.
כך, לשיטתו, לא ציינה המשנה לפרקליט המדינה כי במסגרת העתירה הוצגו מסמכים הקושרים נתבע זה אישית לרבים מן הדירקטורים ולא ציינה כי במסגרת העתירה הועלו טענות אישיות כנגדו.
עוד טוען התובע כי בהודעתה, הקובעת כי טענתו של הנתבע 3 כי איננו בקיא בהבחנה בין מחיקה לדחיית תביעה מקובלת עליה, התעלמה הרשות
מעברו המשפטי של הנתבע מהשכלתו ומניסיונו. כך אף לא בחנה את תום ליבו ומידת זהירותו.
לפיכך, טוען התובע, נפלו פגמים בהחלטתה שהתקבלה מבלי שנערכה בחינה מקיפה ויסודית של החומר הרלוונטי, מבלי שנומקה כראוי ומבלי ששיקול דעתה הופעל באופן ראוי ועל כן מבוקש לדחות את ההכרה בחסינותו.
8.
תגובת הנתבעים, בתמצית-
הנתבעים טוענים כי משהוגשה בקשה להכרה בחסינות, נהנית היא מחזקת התקינות המנהלית והנטל לסותרה מוטל על ידי התובע בהתאם לעקרונות המשפט המנהלי.
לעמדתם, במקרה דנן, לא הביא התובע בבקשתו תשתית ראייתית לכך שההחלטה איננה עומדת במתחם הסבירות המנהלית וממילא אין בהודעת ההכרה כדי לפגוע בו- שכן במידה ותתקבל תביעתו ויימצא כי על הנתבע 3 אחריות להוצאת לשון הרע- יזכה בסעד המבוקש מידי הנתבעת 1- שולחתו.
9.
באשר להליך קבלת ההחלטה להכיר בחסינות הנתבע 3, טוענים הנתבעים כי ההחלטה להכיר בחסינות התקבלה לאחר בחינה מעמיקה של הנסיבות המנהליות הרלוונטיות ושל התנאים להכרה בחסינות. בהודעת ההכרה, מפרטת ומנמקת באופן מקיף המשנה לפרקליט המדינה את החלטתה, שהתקבלה לאחר שהועברה לה מלוא התשתית המנהלית- כתב התביעה על נספחיו, חומרים מתוך העתירה, חומר שנאסף על ידי הלשכה המשפטית במשרד האוצר, התייחסות הלשכה המשפטית במשרד האוצר וברשות החברות הממשלתיות וכן התייחסותו של הנתבע 3 לחומר.
על יסוד תשתית מנהלית זו, התרשמה המשנה לפרקליט המדינה כי הנתבע 3 פעל בתום לב, כי לא היה ער לאי הדיוק שנפל בהודעה וכי לא פעל מתוך כוונה לפגוע בתובע ואף לא היה שווה נפש לאפשרות שפגיעה כזו תיגרם.
טענותיו של התובע נשענות על האמור בכתב תביעתו וכן בעתירה, נסיבות הגשתה והדברים אשר נאמרו במהלך הדיון- חומר זה עמד בפני
המשנה לפרקליט המדינה עת הגיעה להחלטתה להכיר בחסינותו של הנתבע 3 ובנסיבות אלה- אין מקום להתערב בה.
לפיכך, טוענת המדינה כי אין חולק כי החלטת המשנה לפרקליט המדינה המפורטת ומנומקת, מצויה במתחם הסבירות ואין היא נגועה בפגם המצדיק התערבותו של בית המשפט. לפיכך, מבוקש לדחות את הבקשה ולחייב את התובע בהוצאות המדינה.
10.
תשובת התובע, בתמצית-
בפתח תשובתו מבהיר התובע כי אין לקבל את עמדת הנתבעים ולחייבם בהוצאות.
אשר לבקשתו גופא, שב התובע ומבהיר כי המקרה דנן הינו אחד מן המקרים החריגים בהם יתערב בית המשפט בשיקול דעתה של הרשות. עוד יוצא התובע כנגד תצהירה של המשנה לפרקליט המדינה, אשר איננו מספק ואיננו עולה, לגישתו, בקנה אחד עם תגובת הנתבעים.
כן, שב ומפרט התובע מדוע מדובר לעמדתו בידיעה שקרית ומציין התובע כי היה על הנתבע 3 לצרף תצהיר לתמיכה בטענותיו העובדתיות.
עוד מציין התובע כי היה על הנתבעים לפרט
מהו ההליך לצורך פרסום ידיעות באתר האינטרנט של משרד האוצר, מדוע פורסמה מבלי שאושרה על ידי היועץ המשפטי של רשות החברות או של משרד האוצר ומדוע הנתבע 3, אשר לטענתו אינו בקיא בהבחנות, לא ביקש שתיבדק על ידי יועץ משפטי כזה או אחר טרם אישורה.
לפיכך, לעמדתו, אף לו תתקבל הטענה כי הנתבע 3 לא פעל בשוויון נפש לגרימת נזק שכן איננו ער להבחנות בין המושגים, הרי שהזדרזותו לפרסם הידיעה עוד ביום הדיון ומבלי שהעבירה לאישורו של היועץ המשפטי טרם הפרסום- מוכיחה שוויון נפש לגרימת נזק.
11.
בסיום תשובתו, מבקש התובע לחקור את עו"ד אורית סון, המשנה לפרקליט המדינה, על תצהירה, ומסתמך על תקנה 164 לתקנות סדר הדין האזרחי.
הנתבעים התנגדו לבקשתו זו וטענו כי ההחלטה האם לזמן את המצהירים לחקירה על תצהירם מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט ובמקרה דנן אין להיעתר לכך, שכן ניתן ליתן ההחלטה על יסוד הטיעונים שבכתב.
12.
דיון והכרעה-
תיקון 10 לפקודת הנזיקין הקנה לעובד מדינה חסינות מפני אחריות בנזיקין למעשה שנעשה תוך מילוי תפקידו השלטוני, למעט במקרים בהם נמצא כי המעשה נעשה ביודעין, מתוך כוונה לגרום נזק או בשיוויון נפש לכך.
כך, קובע סעיף 7 א (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] -
"לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור".
וסעיף 7ב זו לשונו-
"7ב. (א) הוגשה תובענה נגד עובד המדינה על מעשה שעשה בעת מילוי תפקידו כעובד המדינה, וטענה המדינה בהודעה לבית המשפט לקיומה של חסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה, תצורף המדינה להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת.
(ב) ביקשה המדינה, בהודעתה לפי סעיף קטן (א), כי תידחה התובענה נגד עובד המדינה- תידחה התובענה נגדו, ויראו את התובענה כאילו הוגשה נגד המדינה מכוח אחריותה למעשהו של עובד המדינה לפי סעיפים 13 או 14, ואת מעשה עובד המדינה כאילו נעשה תוך כדי מילוי תפקידו.
(ג) על אף הוראות סעיף קטן (ב) רשאי התובע לבקש, בתוך תקופה שתיקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שלא מתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א; קבע בית המשפט כאמור, לא תידחה התובענה נגד עובד המדינה ולא יחולו הוראות סעיף קטן (ב).
...
(ה) בית המשפט
יחליט בבקשת תובע כאמור בסעיף קטן (ג) או בבקשת עובד הדמינה כאמור בסעיף קטן (ד), לאלתר."
13.
הסעיפים באים להגן על שיקול דעתם של עובדי המדינה ולמנוע מצבים בהם החלטות עובדי המדינה מתקבלות מתוך חשש מהגשת תביעות אישיות כנגדם. הכלל קובע כי כל אימת שמעשיו של העובד נעשו תוך מילוי תפקידו השלטוני- תידחה התובענה כנגדו והמדינה תיכנס בנעליו.
חריג לכך הינו מקום בו מבקש תובע לקבוע כי לא מתקיימים תנאי החסינות וכי חל החריג לפיו המעשה נעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או שיויון נפש לכך שייגרם. הנטל להראות כי חל החריג, מוטל על כתפי התובע הטוען לכך.
14.
ברע"א 775/11 אברהם פלקסר נ' מדינת ישראל
- משטרת ישראל (פורסם במאגרים), דן בית המשפט העליון, בשאלה מהו אופן הביקורת על החלטת הרשות להכיר בחסינותו של עובד ציבור בקבעו כי-
"מהם הכללים המשפטים אשר על פיהם יחליט בית המשפט בבקשת התובע או בבקשת העובד המתייחסות להחלטת המדינה בעניין החסינות?
החלטת המדינה בדבר הכרה או אי הכרה בחסינות היא על פי טיבה החלטה מנהלית, וככזו היא כפופה לביקורת שיפוטית על פי כללי המשפט המנהלי... האמת צריכה להיאמר- נוסחו של סעיף 7ב(ג) לפקודה אינו בהיר דיו בעניין זה אך דברי ההסבר וכן טיבה ואופיה של ההחלטה הנתקפת (על ידי התובע או על ידי העובד לפי העניין) משמיעים לנו את המסקנה המתבקשת כי כללי הדין אשר יש להחיל בכל הנוגע לבקשות על פי סעיף 7ב(ג) ו- 7ב(ד) לפקודה הינם כללי המשפט המנהלי לפיהם נבחנות כרגיל החלטות מנהליות. אחד מכללי היסוד בדין המנהלי לביקורת שיפוטית על החלטות המנהל הוא כי בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות המנהלית בשיקול דעתו שלו ואינו בוחן את תבונתה של ההחלטה. במסגרת הביקורת השיפוטית עליו לבחון את חוקיות ההחלטה וסבירותה על פי עילות ההתערבות המוכרות בדין המנהלי (בג"ץ 11087/05 חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ נ' מדינת ישראל
, [פורסם בנבו] פס' 13 (21.8.2012); דפנה ברק ארז משפט מנהלי ב 062-625 (2010)). העולה מן האמור לעיל הוא כי בדונו בבקשות על פי סעיף 7ב(ג) ו- 7ב(ד) לפקודה, עליו לקיים ביקורת שיפוטית על החלטת המדינה להכיר או שלא להכיר בחסינות העובד, תוך יישום כללי המשפט המנהלי הנוהגים בעניין זה. כך לטעמי יש לפרש את הסמכות שניתנה לבית המשפט באותם הסעיפים לבחון את סוגיית התקיימותם של תנאי החסינות, וזאת מן הנימוקים שפורטו לעיל. עליהם אוסיף ואציין כי פירוש אחר המאמץ את עמדת פלקסר בעניין "מבחן הבירור המקדים", לפיו נדרש בית המשפט הדן בבקשות אלה לקיים הליך של בירור בראיות לעניין התקיימות תנאי החסינות, יש בה משום התעלמות מהחלטת היועץ המשפטי הממשלה ומן המשקל אשר ייחס המחוקק להחלטה זו על פי סעיף 7ב(ב) לפקודה, והוא אינו מתיישב עם הסמכות שהוקנתה למדינה לכתחילה להכיר או שלא להכיר בחסינות כזו. אכן אין טעם ואין תכלית להעניק למדינה סמכות להכיר בחסינות ולקבוע כי החלטתה מחייבת את בית המשפט לדחות את התובענה נגד העובד (סעיף 7ב(ב) לפקודה), אם כל אימת שיבקש זאת התובע (או העובד במקרה שבו החליטה המדינה שלא להכיר בחסינות), יהא על בית המשפט לשוב ולדון בהתקיימות תנאי החסינות מבראשית".
מכאן נראה כי על הודעת ההכרה חלה חזקת התקינות המנהלית והמבחנים לצורך בחינת סבירותה, הינם מבחני המשפט המנהלי.
"13. נקודת המוצא לדיון היא כי אין תפקידו של בית המשפט לבקר את תבונתה של ההחלטה המנהלית אלא את חוקיותה (ראו: ברק- ארז, בעמ' 624-619, ובהפניות שם; בג"ץ 466/07 ח"כ גלאון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פס' 20-18 לפסק דיני ([פורסם בנבו], 11.1.2012)). בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלא; ... רק במקרים חריגים, כאשר מדובר בהחלטות בלתי סבירות באופן קיצוני, ולהן השלכות כלכליות- חברתיות הרות גורל, יתערב בית המשפט בהחלטות שכאלו ויפסול מדיניות בלתי נאותה בעליל (ראו
למשל: "פרשת
שיח חדש). (בג"ץ 11087/05 חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ נ' מדינת ישראל
, פורסם במאגרים).
15.
ולענייננו-
ייאמר כבר כעת כי לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת הרשות להכיר בחסינותו של הנתבע 3-
כאמור, אין חולק על כך שהמעשים נשוא כתב התביעה נעשו תוך מילוי תפקידו השלטוני של הנתבע ומכאן כי אין מקום לערער על קביעה זו. עיקר המחלוקת נסוב סביב השאלה האם מתקיים בענייננו החריג לחסינות כי המעשים נעשו מתוך כוונה לגרום נזק או מתוך שיויון נפש לכך. לטענת התובע, כאמור,
היה לנתבע 3 מניע לפרסום ההודעה באופן בו נוסחה- על מנת להאדיר את שמו תוך פגיעה בשמו הטוב של התובע- ולחילופין- כי אישור נוסח ההודעה מבלי שהועברה לבחינת יועץ משפטי, כאשר הנתבע מציין כי אינו בקיא בהבחנות שבין המושגים- מהווה עצימת עיניים לכך שייגרם לו נזק.
אלא שטענות אלה הינן טענות עובדתיות הנוגעות להלך רוחו של הנתבע 3 וכאמור בפס"ד פלקסר, אין בית המשפט נדרש להן בשלב זה של ההליך. בית המשפט אינו אמור לבחון את הלך רוחו או מצבו הנפשי של הנתבע כי אם את סבירותה של החלטת הרשות להכיר בחסינותו וזאת על פי מבחני המשפט המנהלי.
16.
מעיון בהודעת ההכרה שהגישה עו"ד סון לתיק, נראה כי לא נפל כל פגם בהחלטתה להכיר בחסינות הנתבע 3-
ההחלטה נתנה לאחר שעו"ד סון
עיינה ב"כתב התביעה
על נספחיו, בחומר מתיק בג"צ 2525/14, בחומר שנאסף ע"י הלשכה המשפטית במשרד האוצר וברשות החברות הממשלתיות והתייחסות הנתבע 3".
הודעת ההכרה מנומקת כדבעי וכוללת התייחסותה של עו"ד סון לרקע שעמד בבסיס ההודעה נשוא כתב התביעה. אשר להודעה עצמה וכן למעורבותו של הנתבע 3 בניסוחה, הובהרו הטעמים שבגינם הוחלט לצאת בהודעה פומבית זו, הובהר כי זו לא נוסחה על ידי הנתבע 3 עצמו כי אם על ידי נציגי רשות החברות הממשלתיות יחד עם נציג הדוברות של משרד האוצר וכן נבחן הלך רוחו של הנתבע 3.
באשר לאחרון נאמר מפורשות כי- "באשר לנתבע 3- נוסח ההודעה הובאה בפני
ו בטרם הפרסום, כמתבקש מתפקידו כמנהל רשות החברות. הנתבע מס' 3 לא נטל חלק פעיל בניסוח ההודעה, וכשהובאה לאישורו ביקש לוודא שההודעה מביאה לידי פרסום שהליך בחירת הדירקטורים ממשיך בהתאם למתווה שנקבע ע"י רשות החברות. ההבחנה בין דחיית העתירה למחיקתה לא הייתה לה כל משמעות מבחינת הנתבע 3, והוא אף הבהיר שאינו בקיא בהבחנות בין המצבים. התרשמותי הברורה היא כי הנתבע 3 פעל בתום לב, כי הוא לא היה ער לאי הדיוק שנפל בהודעה וכי לא היתה לו כל כוונה לפגוע בתובע...".
מן האמור בהודעתה, הגיעה עו"ד סון למסקנה כי בענייננו לא מתקיים החריג להכרה בחסינות.
17.
לטעמי, ההודעה מקיימת את תנאי הפסיקה ונמצאת במתחם הסבירות של ההחלטות המנהליות-
אף המסקנה אליה הגיעה עו"ד סון לאחר עיון בחומר- הינה סבירה ומתיישבת עם החומר הראייתי שהוצג בפני
ה, בייחוד בשים לב שהנתבע 3 כלל לא היה מעורב בניסוח ההודעה וכל שנדרש ממנו היה לאשר את ניסוחה.
זאת ועוד, התרשמתי כי הודעת ההכרה לא ניתנה כ"לאחר יד" כי אם לאחר שעו"ד סון התרשמה מן הרקע לפרסום, מן העתירה לבג"צ שעמדה בבסיסו, ובכללה אף הטענות שהתובע העלה נגד הנתבע, אולם לאחר ששקלה את מכלול שיקוליה ובכללם העובדה שהנתבע 3 לא נטל חלק פעיל בניסוח ההודעה וטענתו כי איננו בקיא בהבחנות המשפטיות שבין מחיקה לדחייה- הגיעה לכלל המסקנה כי לא מתקיים החריג, כאמור.
לפיכך, שוכנעתי כי לא נפלו פגמים באופן בה התקבלה החלטת המדינה להכיר בחסינות הנתבע 3, ומשום כך- יש להכיר בחסינות זו.
למעלה מן הצורך אציין כי אין לקבל את טענתו של התובע באשר לפגיעה בו כתוצאה מהכרה בחסינות הנתבע 3. משמעה של חסינות זו איננה כי התנהגותו של הנתבע 3 ואחריותו אינן נבחנות, כי אם ככל שיימצא שנושא הוא באחריות כזו או אחרת לנזקי התובע- בהתאם לראיות שיובאו בהליך העיקרי- תישא המדינה בנזקים אלה.
18.
החלטה זו ניתנה מבלי שנעתרתי לבקשת התובע לחקור את עו"ד סון, המשנה לפרקליט המדינה (עניינים אזרחיים) על תצהירה ולהלן נימוקי: לעמדת התובע, זכות קנויה לו לחקור בחקירה נגדית עד על תצהיר העדות הראשית שהגיש. בכך, נסמך התובע על הוראותיה של תקנה 164 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, אשר זו לשונה-
"בעל הדין רשאי לחקור חקירה נגדית"
. מוצאת אני כי התובע נפל לכלל טעות בעניין זה, זאת הואיל ותקנה זו איננה רלוונטית לענייננו, כי אם הוראותיה של תקנה 241(ד) שעניינה בקשות בכתב, אשר קובעת בהאי לישנא:
"241(ד) בית המשפט או הרשם רשאי להחליט על יסוד הבקשה והתשובות לפי תקנות משנה (ג) ו- (ג1) בלבד או, אם ראה צורך בכך, לאחר חקירת המצהירים על תצהיריהם".
בפס"ד פלקסר הנ"ל, דן בית המשפט גם בסדרי הדין הנוגעים לבקשות לפי סעיף 7 לפקודת הנזיקין ובכללם אף בשאלה האם קיימת חובה להורות על חקירת מצהירים בבקשות לפי סעיף 7 לפקודת הנזיקין. מפאת חשיבותם, אביא את דברי כב' בית המשפט העליון כלשונם:
"על ההודעה יחתום מוסר ההודעה תוך פירוט שמו ותפקידו. אין בטופס 2 או בתקנות הנזיקין הוראה המחייבת את מוסר ההודעה לתמוך את האמור בה בתצהיר. משהגיש התובע בקשה על פי סעיף 7ב(ג) לפקודה יחולו עליה כאמור סדרי הדין הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי לעניין בקשות בכתב. משכך, על התובע לתמוך את בקשתו בתצהיר ככל שהיא נתמכת על עובדות (תקנה 241(א) לתקנות סדר הדין האזחרי) ותגובת המדינה המוגשת לבקשה זו אף היא צריכה להיתמך בתצהיר לגבי העובדות המפורטות בתגובה (תקנה 241(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי). ודוקו- משקבענו כי במסגרת הבקשה בוחן בית המשפט את חוקיותה ואת סבירותה של החלטת המדינה להכיר בחסינות הנובע מכך הוא כי התצהיר שעל המדינה לצרף כתמיכה לטענות שברצונה להעלות בעניין זה יהא תצהירו של הגורם מטעמה שקיבל את ההחלטה בדבר ההכרה בחסינות, כמי שיוכל להעיד מידיעתו האישית על אופן קבלת ההחלטה, על התשתית העובדתית שנבחנה לצורך כך ועל הטעמים שעמדו ביסודה.
....
תקנה 10 לתקנות הנזיקין קובעת כאמור כי הדיון בבקשת התובע לפי סעיף 7ב(ג) כמו גם בבקשת העובד לפי סעיף 7ב(ד) יתקיים בהתאם לכללים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי לגבי בקשות בכתב, בשינויים המחוייבים ובכפוף להוראות שנקבעו בתקנות הנזיקין עצמן. תקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי מאפשרת לבית המשפט להכריע בבקשה בכתב על יסוד הבקשה והתגובות לה, או אם ראה צורך בכך, לאחר חקירת המצהירים על תצהיריהם. במילים אחרות, וככל שבבקשות בכתב עסקינן, אין חובה לקיים דיון בבקשה והוא הדין באשר לבקשות על פי סעיף 7ב(ג) או 7ב(ד) לפקודה, אשר לגביהן החליה תקנה 10 הנ"ל את סדרי הדין הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי לעניין בקשות בכתב. על כן אין לקבל את גישתו של פלקסר לפיה יש חובה לקיים דיון בעל פה בכל בקשה המוגשת על פי סעיפים 7ב(ג) או 7ב(ד) לפקודה. מאידך גיסא, אין מקום לגישה הקיצונית הנגדית שהציגה המדינה בהקשר זה ולפיה רק לעיתים נדירות יקיים בית המשפט דיון בבקשה המוגשת לפי סעיפים 7ב(ג) ו- 7ב(ד) לפקודה ... השאלה אם לקיים או לא לקיים דיון דיון וחקירת מצהירים אלה מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט ואותו על בית המשפט להפעיל על פי המתווה שנקבע לעניין זה בפסיקה המתייחסת לקיום דיון ולחקירת מצהירים בבקשות בכתב לפי תקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי. על פי מתווה זה יורה בית המשפט על קיום דיון בבקשה כאמור ככל שבירור המחלוקת העובדתית אשר נפלה בין הצדדים נדרש לשם הכרעה בבקשה ואחד מבעלי הדין ביקש לחקור בחקירה שכנגד את המצהירים מטעם בעל הדין האחר..."
19.
ומן הכלל אל הפרט-
בבקשתו, טען התובע כי קיימות מספר מחלוקות עובדתיות, המחייבות את חקירת המצהירה, ביניהן, השאלה מה משמעות פסק הדין בעתירה וההישגים שהשיג כתוצאה מהגשתה, נסיבות פרסום הידיעה והסרתה לאחר מכן וכן שאלות הנוגעות לנוהלי הפרסום באתר האינטרנט של משרד האוצר.
שאלות עובדתיות אלה כלל אינן נדרשות לבירור במסגרת סוגיית ההכרה בחסינותו של הנתבע 3, שאיננה דנה בשאלות עובדתיות הנוגעות ללב התובענה כי אם בהליך המנהלי אשר קבע את ההכרה בחסינות ותקינותו. מקומן של שאלות אלה להתברר במסגרת ליבו של ההליך המשפטי ועל כן, אין דינן להתברר כעת.
20.
הטענה העובדתית היחידה אותה מעלה התובע כנגד הליך ההכרה בחסינותו של הנתבע 3 ואשר כנגדה ייתכן והיה מקום להביא לחקירתה של עו"ד סון הינה השאלה האם עת החליטה להכיר בחסינות הנתבע 3 עמדו בפני
ה העובדות להן טוען התובע ובכללן המניע של נתבע זה בניסוח ההודעה נשוא כתב התביעה. עם זאת, לאחר שעיינתי היטב בהודעת ההכרה ובטענות הצדדים, לא מצאתי כי שאלה זו נותרה ללא מענה-
משציינה עו"ד סון כי החומר הרלוונטי הונח בפני
ה, ובכללו העתירה שהגיש התובע לבג"צ וכתב התביעה בתיק דנן- הונחה דעתי כי לא מתקיימת מחלוקת אשר מצריכה את זימונה של עו"ד סון לחקירה אודות הנסיבות שהביאו לקבלת הודעת ההכרה וכי ניתן להכריע על יסוד החומר המצוי בתיק.
דברים אלה נכונים אף באשר לרקע המשפטי ולהשכלתו של הנתבע 3- כאשר עו"ד סון מציינת את תפקידו של הנתבע 3 וכי לא נטל חלק פעיל בניסוח ההודעה וממילא לא היה בקיא בהבחנות בין המצבים ולא היה ער לאי הדיוק שנפל בהודעה. סבורתני כי בהתחשב בכך שההודעה לא נסמכה אך על היעדר ההבחנה בין מחיקה לדחייה, כי אם אף על כך שהנתבע 3 לא נטל חלק פעיל בניסוח ההודעה- הרקע המשפטי וניסיונו של התובע אשר עמדו בפני
עו"ד סון- מספיקים דיים ואין לחוקרה בעניין זה.
21.
במאמר מוסגר ולמעלה מן הצורך יצויין כי ההחלטה בבקשה המוגשת לפי סעיף 7 לפקודת הנזיקין צריכה להינתן בשלב מוקדם ככל הניתן. עמד על כך בית המשפט בפס"ד פלקסר הנ"ל-
"25. בסדרי הדין שנתייחדו לסוגיית החסינות של עובדי הציבור על פי תיקון 10 לפקודה בולטת ההוראה הקובעת כי החלטת בית המשפט בבקשות הנוגעות לחסינות תינתן לאלתר (ס' 7ב(ה) לפקודה לעניין עובדי מדינה וסעיף 7ג(ג) לפקודה לעניין עובדי רשויות ציבוריות... המועדים אשר נקצבו להגשת בקשות בעניין זה מנתבים אף הם את ההכרעה בסוגיית החסינות אל פתח הדיון. ההיגיון שביסוד הוראות אלה המבקשות לסיים את הבירור בשאלת החסינות בטרם יפנה בית המשפט לדון בתביעה לגופה ולהכריע בה, הינו ברור ופשוט.
מי שהוקנתה לו בחוק חסינות מפני הליך משפטי (בין אם היא דיונית ובין אם היא מהותית), אינו צריך להיגרר לאורך כל ההליך כולו עד שתוכרע שאלת חסינותו ומן הראוי כי הדבר ייקבע ככל הניתן כבר בפתח הדיון. מהירות ההכרעה בשאלת החסינות, ויכולתה של המדינה או הרשות הציבורית לגרום לצירופה כנתבעת ולדחיית התביעה כנגד העובד על הסף, מובילים לכך שבאותם המקרים אשר בהם העובד עומד בתנאי החסינות עשויה התביעה נגדו להידחות סמוך מאוד למועד הגשתה ומבלי שהוא יידרש כלל לנקוט מצידו בהליך כלשהו לצורך כך.
26. מדוע בחר המחוקק לקבוע סדרי דין ייחודיים אלה לצורך בירור חסינותם של עובדי ציבור? נראה כי הדבר נובע במידה רבה מן העובדה שהפגיעה באינטרסים של התובע כתוצאה מדחיית התובענה המופנית באופן אישי נגד העובד הינה נמוכה ביותר וזאת נוכח יכולתו להמשיך ולנהל את ההליך נגד המדינה או נגד הרשות הציבורית, לפי העניין, ולהיפרע מידיהן את הפיצוי המגיע לו אם יוכיח את תביעתו. לעומת זאת, מנקודת מבטו של העובד הטירחה והמשאבים הכרוכים בצורך להתגונן מפני התובענה עשויים להיות כה גבוהים עד שיהיה בהם לכשעצמם כדי להרתיע את העובד ולהשפיע על שיקול דעתו בקבלת החלטות מנהליות... על כן, כך נראה, הניח המחוקק כי חסינות אפקטיבית ראוי לה כי תימנע מן העובד גם את הטירדה שבניהול ההליך ולא רק את החשש מהטלת אחריות בסופו".

בשים לב לעומס ביומנו של בית משפט זה, נראה כי לו היה על בית המשפט לזמן את עו"ד סון לחקירה על תצהירה- היתה נדחית ההחלטה בבקשה זו למועד מאוחר יותר אשר איננו מקיים את תכליתו של הסעיף.
מכל מקום, אינני נדרשת לכך, שכן מצאתי כי ניתן להכריע בבקשה על יסוד החומר המצוי בפני
.

סוף דבר, הבקשה נדחית. ההודעה כי יש להכיר בחסינות הנתבע 3 מתקבלת והתביעה כנגדו נדחית.
הוצאות בסך 5,000 ₪ בגין בקשה זו יחולו עם סיום ההליך ובהתאם לתוצאותיו.






ניתן היום,
ה' תמוז תשע"ה, 22 יוני 2015, בהעדר הצדדים.
















א בית משפט שלום 24587-12/14 עוזי עזרא שוחט נ' מדינת ישראל, אורי יוגב (פורסם ב-ֽ 22/06/2015)