פסקי דין על יונה מאיר טהלר | פסקי דין על נעם בר זכאי | פסקי דין על אורי בר זכאי | פסקי דין על בצלאל בר זכאי ואח' |

288/14 עא     01/07/2015




עא 288/14 יונה מאיר טהלר נ' נעם בר זכאי, אורי בר זכאי, בצלאל בר זכאי ואח'




פסק-דין בתיק ע"א 288/14



בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים


ע"א 288/14



לפני:

כבוד השופט נ' הנדל


כבוד השופט נ' סולברג


כבוד השופט א' שהם


המערער:
יונה מאיר טהלר



נ


ג


ד



המשיבים:

1. נעם בר זכאי



2. אורי בר זכאי



3. בצלאל בר זכאי


4. עפרה גליל


5. רונית בר זכאי


ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בה''פ 016883-04-12 שניתן על ידי כב' השופטת ה' עובדיה


בשם המערער:
עו"ד יחיאל וינרוט


בשם המשיבים:
עו"ד צבי פורר


פסק-דין

השופט נ' הנדל
:

בפני
נו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ה"פ 16683-04-12, כב' השופטת
ה' עובדיה
), במסגרתו התקבלה תביעת המשיבים להצהיר כי הסכם המכר בדבר מכירת חנותם למערער הוא בטל.

השתלשלות האירועים ופסק דינו של בית המשפט קמא

1.
המשיבים הם בעלים במשותף של חנות הידועה כחלקה 71/1 בגוש 3705 ברחובות (להלן:
החנות
). המערער שכר את החנות בהסכמי שכירות מתחדשים במשך שנים ארוכות. לאחר ניהול משא ומתן, ביום 5.7.2010 התקשרו הצדדים בהסכם למכירת החנות לידי המערער (להלן:
ההסכם
). תמורת החנות נקבעה על סך של 400,000 ש"ח, בין היתר בהתבסס על חוות דעת שמאית אשר העריכה את שווי החנות בסכום של 80,000 דולר. בנוסף, התחייב המערער לשלם למשיב 1 בונוס בסך של 100,000 ש"ח כמי שיזם את העסקה ושכנע את הבעלים האחרים להתקשר בה. בהתאם להסכם, שילם המערער למשיבים מקדמה בסך של 100,000 ש"ח, ולזכותו נרשמה הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין.


בהסכם נקבע תנאי – העומד ביסוד ערעור זה ועוד נידרש אליו בהרחבה בהמשך – שעניינו שיעור מס שבח שיוטל בגין העסקה. על פי סעיף 11 להסכם, מס שבח יחול על המוכרים (המשיבים) וישולם על ידם. כמו כן, במידה ומס השבח יעלה על סכום של 150,000 ש"ח יהיו המוכרים רשאים לבטל את ההסכם. המשיבים הגישו שומה עצמית למס שבח מקרקעין באמצעות עו"ד צנעני, במסגרתה דיווחו על שווי המכירה על פי ההסכם בסך של 400,000 ש"ח (להלן:
השומה העצמית של המשיבים
). על פי שומה זו, מס השבח שעליהם לשלם הוא בסך של כ-77,000 ש"ח. השומה העצמית של המשיבים נדחתה על ידי רשות המיסים, שקבעה את סכום המס הכולל בגין העסקה על סך של 340,000 ש"ח (להלן:
שומת מס השבח
). בפירוט הנימוקים הוסבר כי שווי המכירה נמוך משמעותית משווי השוק לפי עסקאות דומות. רשות המיסים העריכה את שווי החנות בסכום של כ-850,000 ש"ח.

2.
לנוכח התפתחות זו, הודיע משיב 1 למערער על ביטול ההסכם בהתאם לסעיף 11. משיב 1 הוסיף כי לפנים משורת הדין, יסכימו המשיבים להתלות את הודעת הביטול בתנאי שהמערער ישלם למבקשים 350,000 ש"ח נוספים על החנות וכן יתחייב לשלם את יתרת מס השבח שיוטל על העסקה. בתגובה, פנה עו"ד גמליאל בשם המערער לעו"ד צנעני בטענה שהמשיבים מנסים לבטל את ההסכם בחוסר תום לב, משיקולי כדאיות ומחשש למקח טעות. נטען כי נימוקים אלה אינם מקנים למשיבים את הזכות לבטל את ההסכם או שלא לפעול בכל האמצעים הנדרשים מול רשויות המס להפחתת השומה. עוד נדרשו המשיבים לפעול מיידית להגשת השגות על שומת מס השבח באמצעות עו"ד שובלי שהוא, כך נטען, אחד מעורכי הדין המובילים בארץ בתחום זה, כאשר המערער הוא שיישא בשכר טרחתו.


המשיבים הגישו השגה על שומת מס השבח באמצעות עו"ד צנעני, והשגתם נדחתה. משיב 1 הודיע על כך למערער בכתב, והוסיף כי המשיבים הגיעו למסקנה שאין טעם בהגשת ערר והשומה מבחינתם היא סופית. לפיכך צוין במכתב כי הודעת ביטול העסקה סופית אף היא. בסמוך לכך, הגיש המערער השגה לעניין מס
רכישה
והשגתו התקבלה, בנימוק הבא: "לאור חלוף המועדים התקבל שווי הרכישה כמבוקש".

3.
המשיבים הגישו המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי, בבקשה להצהיר כי ההסכם בטל. עוד ביקשו להצהיר כי הם רשאים לבטל את הערת האזהרה שנרשמה לזכות המערער, כנגד השבת המקדמה ששילם. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעתם. נקבע כי בניגוד לעמדת המערער – השגת המשיבים על דחיית שומתם העצמית על מס השבח הייתה מפורטת ונימוקיה עימה, ועצם דחייתה אינו מוכיח שהוגשה באופן רשלני. עוד צוין כי השגת המערער לעניין מס הרכישה לא התקבלה לגופה, ולכן קבלתה אינה סותרת את דחיית השגת המשיבים בעניין מס השבח. בית המשפט קמא הוסיף כי טענת המערער ביחס לחוסר תום ליבם של המשיבים עקב סירובם לעריכת שומה חדשה – בה יוערך שווי העסקה בסך של כחצי מיליון ש"ח – אינה יכולה להתקבל, ולו רק משלא הוכחה התשתית העובדתית שביסוד הטענה. עוד נקבע כי לא נטען ולא הוכח מהם התנאים לאותה "שומה מוסכמת".


לעניין סעיף 11 להסכם, נקבע כי התנאי הקבוע בו הוא תנאי מפסיק. תנאי זה התקיים, באמצעות משלוח שומת מס השבח למשיבים, ובכך הקנה לאחרונים את ברירת ביטול החוזה – אשר מומשה על ידם כדין. כמו כן, המשיבים לא היו מחויבים להגיש השגה (הגם שהגישו בפועל) או ערר על שומת מס השבח, או להתקשר בהסכם עם רשות המיסים להפחתת סכום המס. לא כל שכן אם פעולות אלה כרוכות בגילוי מרצון על דיווח שגוי בעבר או בניצול פטורים שונים העומדים לזכותם.

הטענות בערעור

4.
בפי המערער שתי טענות עיקריות.
הטענה האחת
, היא כי המשיבים לא השתדלו דיים להביא להפחתת שומת מס השבח, וכי שגה בית המשפט קמא בקבעו כי לא היה זה מחובתם להשתדל. לעניין הרישא, נטען כי השומה העצמית של המשיבים נדחתה שכן לא הביאו לידיעת רשויות המס נתונים שונים, המשפיעים באופן דרסטי על הערכת שווי החנות. לעניין הסיפא, הפנה המערער לסעיף 9 להסכם, המורה כי
"הצדדים מתחייבים להופיע בכל מקום נחוץ, ולחתום על כל המסמכים הנחוצים, לשם רישום והעברת הזכויות בחנות לקונה בלשכת רישום המקרקעין, ולכל פעולה המתחייבת מכוח הסכם זה וזאת מיד עם דרישה מעם עוה"ד"
.



הטענה השנייה
, היא כי גם אם לא מוטלת על המשיבים חובת ההשתדלות, הרי שבכל זאת לא היה מקום לקבל את תביעתם. זאת מן הטעם שהמערער הצליח להגיע להסכמות עם רשויות המס, לפיהן שומת מס השבח תתוקן כך שהסכום לא יעלה על סך של 150,000 ש"ח. אלא שרשויות המס דרשו שגם המשיבים יחתמו על תיקון השומה, אך הללו סירבו. עוד טוען המערער כי המשיבים לא הכחישו את דבר ההסכמה בהליך קמא אך טענו לקנוניה בין המערער לבין הרשויות. בנוסף, טוען המערער כי גם במהלך הדיונים בפני
בית המשפט המחוזי הצליח בא כוחו להגיע להסכמות מול רשויות המס, ולסיכומי המערער אף צורף תצהיר מטעם בא כוחו בהליך קמא. לגישת המערער, לפי אומד דעת הצדדים להסכם – לא עצם הקביעה כי מס השבח עולה על סכום של 150,000 ש"ח הוא המקים עילה לבטלותו, אלא הטלת החובה לשלם מעבר לסכום זה על כתפי המשיבים. ברם, מוסיף המערער, כל עוד הוא מוכן לשלם את יתרת מס השבח או להביא להפחתתו על ידי הגורמים הרלוונטיים – ואלה הם פני הדברים, לטענתו – הרי שלא הייתה הצדקה להעדיף את ביטול ההסכם על פני קיומו.


המשיבים סומכים את ידיהם על פסק דינו של בית המשפט קמא. לשיטתם, טענות המערער מופנות כנגד קביעותיו העובדתיות, ועל כן יש לדחותן. כמו כן מתנגדים המשיבים לטענות חדשות שהעלה המערער בסיכומיו, וכן לראיות שצירף להם – כגון תצהיר עורך דינו. לבסוף מצביעים המשיבים על הנזק שנגרם להם בכך שנמנעה מהם האפשרות למכור את החנות עד כה. זאת לנוכח עמדת מנהל מס שבח שאינו מאפשר ביטול עסקה אלא בחתימת שני הצדדים או בהכרעת בית משפט.

5.
לאחר שהוגשו סיכומי המשיבים, הגיש המערער הודעה מעדכנת לבית המשפט. על פי האמור בהודעה, בסוף שנת 2014 תיקנו רשויות המס למפרע את שומת מס השבח למשיבים, והעמידוה על סכום של כ-100,000 ש"ח בלבד (להלן:
הודעת התיקון
). יצוין כי בסיכומי התשובה מטעמו תיקן המערער סכום זה לסכום של כ-170,000 ש"ח. בכל מקרה, לטענת המערער, תיקון השומה נערך על סמך בדיקה שבוצעה בעבר עוד טרם הוגש הערעור, שממצאיה הובילו למסקנה כי שווי העסקה הוא 500,000 ש"ח בלבד. המשיבים טענו, מנגד, כי הודעת התיקון נשענת על נתונים שקריים, אינה נתמכת בתצהיר ומנוגדת לסדרי הדין. המשיבים מצביעים על כך שהחיוב העדכני הכולל במס שבח עומד כל כ-200,000 ש"ח. עוד הדגישו המשיבים כי לא ייפו את כוחו של המערער או מי מטעמו לפנות לרשויות המס בשמם, וכי כיום אין להם עוד עניין בקיום העסקה.


בטרם נפנה לדיון והכרעה בתיק זה, שתי הערות מקדמיות: ראשית, הודעת הערעור הוגשה בשם שני אנשים נוספים שלא היו צד להליך קמא ולכן יש למחקם מהליך זה. שנית, המערער הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. בהחלטת השופט
נ' סולברג

נקבע כי המשיבים לא יפעלו לפינוי המערער מהחנות עד למתן

פסק דין
בערעור, בתנאי שהמערער יעמוד בתנאים שפורטו בהחלטה.

דיון והכרעה

6.
המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לשאלה שבמוקד הערעור היא חוזה על תנאי. סעיף 27(ב) לחוק החוזים [חלק כללי], התשל"ג-1973 (להלן:
חוק החוזים
) קובע כי
"חוזה יכול שיהיה תלוי בתנאי (להלן – תנאי מתלה) או שיחדל בהתקיים תנאי (להלן – תנאי מפסיק)"
. התנאי הוא אירוע בלתי ודאי, חיצוני לחוזה, שבהתרחשותו מתנים הצדדים מראש את כניסתם לתוקף של חיובי החוזה (תנאי מתלה) או את חדילת (פקיעת) החוזה (תנאי מפסיק) (ראו, למשל, ע"א 8566/06
אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו – ישראל בע"מ
, בסעיף 21 לפסק דינו של השופט
ס' ג'ובראן
(8.11.2009), וכן גבריאלה שלו
דיני חוזים – החלק הכללי
474 (להלן:
שלו
)). על היחס בין התנאים נכתב:

"בחוזה על תנאי מתלה מתייחסת אי הוודאות לשכלול החוזה: אם מתקיים התנאי – החוזה נכנס לפעולה מלאה ומחולל זכויות וחובות; אם התנאי לא מתקיים – החוזה חדל ואינו מחייב את הצדדים לו. והיפוכו בתנאי מפסיק: התרחשות תנאי זה גורמת לחדילת החוזה; ואילו במצב של אי-התרחשות התנאי המפסיק, החוזה, שנוצר כחוזה בעל תוקף מלא, ממשיך להתקיים כחוזה מחייב. את התרחשות התנאי המתלה, המעניקה תוקף מלא לחוזה, ניתן לפיכך לראות כאירוע חיובי ורצוי, ואת התרחשות התנאי המפסיק, הגורמת להתבטלות החוזה – כאירוע בלתי רצוי" (
שלו
, שם).

במילים אחרות, התקיימות התנאי המתלה הופכת את החוזה מחוזה על-תנאי לחוזה "רגיל". לעומת זאת, עם התקיימות התנאי המפסיק, החוזה – שעד אז היה בעל תוקף אופרטיבי מלא – מתבטל. במצב כזה גם חלה על הצדדים חובת השבה הדדית של מה שניתן לפי החוזה עובר להתקיימות התנאי (
שלו
, בעמ' 483).


סעיף 28 לחוק החוזים נוגע לסיכול התנאי, וקובע השתק סטטוטורי. דהיינו, צד שמנע את קיום התנאי המתלה או גרם לקיום התנאי המפסיק אינו זכאי להסתמך על אי קיום התנאי או על קיומו, בהתאמה. השתק זה לא יחול בכל אחד מהמצבים הבאים:
ראשית
, כאשר התנאי הוא דבר שהצד היה, לפי החוזה, בן חורין לעשותו או לא לעשותו.
שנית
, כאשר הצד שמנע או גרם לקיום התנאי פעל ללא זדון וללא רשלנות.

7.
ומכאן לענייננו. במוקד הערעור דנא עומד, כאמור, סעיף 11 להסכם, שזו לשונו:

"מס שבח יחול על המוכרים וישולם על ידי המוכרים.

מוסכם בזה בין הצדדים שהסכם זה מותנה בכך שמס השבח אשר יוטל על עסקת המכר של החנות, לא יעלה על 150,000 ש"ח (מאה וחמישים אלף שקלים חדשים) וכי במידה שמס השבח יעלה על הסכום הנ"ל, יהיו המוכרים רשאים לבטל הסכם זה, להחזיר לקונה את המקדמה אשר יקבלו מן הקונה בערכים נומינליים, והצדדים יהיו משוחררים מכל חבות האחד לשני מכח הסכם זה, כל זאת בתנאי שהמוכרים יודיעו על הביטול תוך שישים יום מיום שומת המס."

מנוסח הסעיף עולה כי התנאי שלפיו מס השבח לא יעלה על 150,000 ש"ח הוא תנאי מפסיק. בהתקיימו – כך סיכמו ביניהם הצדדים – רשאים המוכרים לבטל את ההסכם. נזכיר כי ככלל, התקיימות תנאי מפסיק כשלעצמה מביאה לפקיעת החוזה. ייתכן כי לשון הסעיף מלמדת על מעין אופציה, המאפשרת למשיבים גם להחליט כי ברצונם להמשיך בקיום החוזה חרף התקיימות התנאי (ראו והשוו: דניאל פרידמן ונילי כהן
חוזים
כרך ג 44 (התשס"ד-2003) (להלן:
פרידמן וכהן
)). כך או כך, בנסיבות המקרה חפצו המשיבים לבטלו.


רשויות המס דחו את השומה העצמית של המשיבים, ושומת מס השבח נקבעה על סכום של 340,000 ש"ח. די בעובדות אלה כדי לקבוע, כפי שאכן קבע בית המשפט קמא, כי התנאי המפסיק התקיים. המסקנה הראשונית הנובעת מכך היא כי ביטול ההסכם על ידי המוכרים נעשה מכוח סעיף 11 להסכם ובהתאם לדין. שאלה מסדר שני, ואף אליה נדרש בית המשפט קמא, היא האם מנועים המשיבים מלטעון להתקיימות התנאי המפסיק ולבטלות ההסכם בעקבות כך. בהקשר זה, נבחנה התנהלות המשיבים ונקבע כי לא הייתה נגועה בזדון או בחוסר תום לב.


קביעה זו היא נכונה וראויה בנסיבות העניין: ההסכם אינו מטיל על המשיבים חובה לפעול בדרך קונקרטית בקשר למס השבח שיוטל עליהם – למעט החובה לשלמו, וככל שאינו עולה על 150,000 ש"ח. בכלל זאת, המשיבים לא היו חייבים מכוח ההסכם להגיש השגה על שומת מס השבח – הגם שהגישו בפועל – או ערר על דחייתה. באותו האופן, המשיבים לא היו חייבים להתקשר בהסכם כלשהו עם רשויות המס בקשר לשיעור מס השבח, בייחוד אם הסכם מעין זה היה כרוך בגילוי מרצון או בניצול פטורים או זכאויות אחרות העומדות לרשותם. אף אינני סבור כי היו מחויבים לנהל את ההליכים מול רשויות המס באמצעות עו"ד שובלי, כדרישת המערער. אם להשתמש בלשון סעיף 9 להסכם, אליו מפנה המערער, אין מדובר ב
- "פעולה המתחייבת מכוח הסכם זה"
.

8.
נרחיב מה, ונדייק. סעיף 39 לחוק החוזים חל על ההסכם דנא. חובה לפעול בתום לב ובדרך מקובלת "בקיום של חיוב הנובע מהחוזה". האם חובה זו פותחת פתח לטובת המערער? האם הפרו המשיבים חובה של שיתוף פעולה לנוכח שומת מס השבח שקבעו רשויות המס? כזכור, ההסכם שנחתם על ידי שני הצדדים, על פי לשונו, רואה בחיוב של מס שבח מעל לסכום של 150,000 ש"ח כמעין "סוף פסוק" שמעניק חירות למשיבים לבטל את ההסכם מכוח תנאי מפסיק. בנסיבות תיק זה, בית משפט אינו נדרש להעמיד את סוגיית חובת תום הלב בקצה – כן או לא. למשל, מה היה הדין לו החיוב במס שבח היה 151,000 ש"ח והמערער היה נכון לשלם את ההפרש, ואילו המשיבים היו עומדים על זכותם לבטל את ההסכם הואיל והמחירים עלו בצורה משמעותית? האם התשובה תשתנה אם סכום החיוב היה 170,000 ש"ח, או 200,000 ש"ח? לו זה היה סלע המחלוקת בין הצדדים, מבחינה עובדתית ומשפטית – היה מקום לתת את הדעת בצורה ברורה לאומד דעת הצדדים ביחס לסיבה שבשלה נכלל בהסכם התנאי שלפיו מס השבח לא יעלה על 150,000 ש"ח. ודוק, בירור כזה היה חשוב ב"עימות" שבין רצון לבטל את ההסכם מיד מחמת התקיימות תנאי מפסיק לבין חובת תום הלב.


ואולם, שאלה כזו אינה עומדת בפני
נו. הטעם בדבר הוא כי המשיבים
לא
עמדו על ביטול ההסכם לאלתר, אלא היו נכונים לפעול, ואכן פעלו, בכדי לאפשר את המשך קיומו. הם פנו לעו"ד מטעמם על מנת להשיג על שומת מס השבח. לכן המחלוקת איננה דיכוטומית אלא עניינה היקף החובה "להחיות" את ההסכם על פי דרישת המערער. כמובן, זוהי סוגיה אחרת – עניין של מידת הדרישה ולא עצם קיומה. נראה, כי לא המערער רשאי לקבוע את גבולות הגזרה ולחייב את המשיבים לנקוט כל פעולה אשר תביא, לדעתו, להפחתת המס ולהחייאת ההסכם כפועל יוצא. בראיה זו, ודאי אין מקום לקבוע כאן כי המשיבים חטאו לעקרונות תום הלב במילוי חוזה.


לשון אחר, נכונותם של המשיבים לפעול באופן סביר לביטול למפרע של התנאי המפסיק אינה פועלת נגדם אלא לטובתם. המשיבים הגישו השגה על שומת מס השבח וניסו להפחיתה. בית המשפט קמא קבע כי השגתם לא הוגשה באופן רשלני (ראו והשוו:
פרידמן וכהן
, בעמ' 53). אכן, אין די בדחיית ההשגה כדי ללמד על פגם שנפל בה. אף אין ודאות כי אילו כללה השגת המשיבים את הנתונים החסרים בה, לטענת המערער – הייתה מתקבלת. עוד יש לזכור כי גם השגת המערער בעניין מס
הרכישה
התקבלה מלכתחילה משיקול טכני של חלוף הזמן. בכל מקרה, לא הוכח כי ההחלטה בהשגת המערער על מס הרכישה במועד שניתנה מלמדת, מיניה וביה, על ההחלטה שהייתה מתקבלת בהשגת המשיבים על שומת מס השבח. אלה שני משטרי מס שאינם חופפים. כמו כן, לא נפל פגם – מנקודת המבט של סעיף 39 – בכך שהמשיבים ביקשו להגיש את ההשגה על ידי עורך דינם ולא על ידי מי שהמערער מבקש לכפות עליהם, וכן כי החליטו – לאחר הפעלת שיקול דעת – כי אין תוחלת בהגשת ערר. מעשים אלה (או הימנעות ממעשים) של המשיבים אינם עולים, בנסיבות העניין, לכדי חוסר תום לב.


כך הוא גם ביחס להתייחסות המשיבים להצעת המערער לפיה ישלם את יתרת מס השבח מעל הסכום של 150,000 ש"ח. הצעה זו עלולה להיות משמעותית אך יש לבחון את תוקפה, תנאיה או העדרם ועיתויה. מהחומר עולה כי נכונות של המערער לשלם יתרה זו הייתה שלובה בניסיונותיו ובנכונותו להביא להפחתת שומת מס השבח. לטענת המערער, ניסיונות אלה צלחו. ואולם, בית המשפט קמא קבע כי המערער לא הוכיח את הסכמת רשויות המס להפחתת שווי העסקה לכ-500,000 ש"ח, באופן שגורר אחריו גם הפחתה בשיעור מס השבח ובעקיפין מתווה את הדרך להשלמת עסקת המכר. עוד נקבע כי המערער לא טען ולא הוכיח מהם התנאים לאותה שומה מוסכמת, ובכלל זאת מהם הוויתורים או ההצהרות שהיא מצריכה מהמשיבים. אלה הם ממצאים עובדתיים שאין מקום להתערב בהם. ושוב, גם אם קמה חובה על המשיבים לשתף פעולה בקשר עם הפחתת מס השבח, אין הם חייבים לקבל כל תנאי ולפעול בהתאם לדרישות המערער כדי להשיג מטרה זו, ואין בכך כדי ללמד על חוסר תום ליבם. אף לא הוכח מבחינה עובדתית שניתן היה להגיע להפחתת מס השבח. ברקע, סטייה גדולה מסכום החיוב בגין מס שבח בהסכם – 150,000 ש"ח לעומת 340,000 ש"ח. עולה, איפוא, כי לא הוכח שהמערער היה מוכן לשלם את יתרת מס השבח – יהא גובהה אשר יהא. אלא, נכונות זו תמיד הייתה מותנית בהפחתת שומת מס השבח, ואף באופן משמעותי. לא עולה כי המערער התחייב לשלם את הפער גם במצב בו שומת מס השבח הייתה נותרת על כנה.


יתר על כן, גם אילו היה זה ביכולתו של המערער להביא להפחתת שומת מס השבח, ואף אם הצליח בכך לאחר זמן – אין זה הוגן כלפי המשיבים להקפיא את ההסכם עד שתבוא (אם תבוא, ובאילו תנאים) הסכמתן של רשויות המס לתיקון השומה. כמובן, אילו היה מדובר בפרק זמן סביר עמדת המערער הייתה חזקה יותר. תום הלב בקיום חיוב על פי הסכם נגזר גם ממימד הזמן. למעשה, עד לעת הזו, לא הוכיח המערער בכלים המשפטיים העומדים לרשותו את אותה הסכמה ותנאיה. בזמן קיום ההסכם ובהליכי קמא, עולה כי עמדת המערער להשלים את החסר – ללא תנאי – לא הוכחה. אף אם כיום המערער מוכן לקחת את החבות על עצמו (במלואה), אין זה משנה על פי אמת המידה של תום לב. למשל, לו היה מתברר כי אחרי שהתנהלו הליכים משפטיים בשתי ערכאות וחלפו שנים, כך שהיום תנאי השוק פועלים לטובת המשיבים באופן ששווי החנות עלה בצורה משמעותית – אין הם חייבים להתעלם מההתפתחויות בשטח על ציר הזמן, יהא אורכו אשר יהא. יוזכר, כי ההסכם נחתם בשנת 2010, והמרצת הפתיחה הוגשה לבית המשפט קמא בשנת 2012. הוא אשר אמרנו: זהו עניין של מידה, וחלוף הזמן מהווה שיקול רלוונטי בעולם החוזים.

9.
בהקשר זה יצוין, כי לאחר שהתקבלה שומת מס השבח הציעו המשיבים למערער כי ההסכם לא יבוטל, בכפוף לכך שהמערער ישלם להם 350,000 ש"ח נוספים וכן את יתרת מס השבח אך ההצעה לא מומשה. מעיון בהחלטות בית המשפט קמא וטיעוני הצדדים עולה כי היו מגעים נוספים לפשרה בניסיון לאפשר את קיום ההסכם – אך גם הללו לא צלחו. אף במהלך הדיון בפני
נו התברר כי אין אפשרות להגיע להסדר. הניסיונות לסיים תיק זה בפשרה כשלו. בנסיבות שנוצרו – לרבות ערעור היחסים והאמון בין הצדדים, אך ייתכן שאף ללא מימד זה – וכחיזוק לנימוקים שהובאו לעיל, אין בסיס בדין לחייב את המשיבים למכור את החנות למערער היום. לא הוכחה הפרה של דרישת תום הלב בקיום ההסכם. יש לזכור תמיד כי דרישה זו היא כביש דו-סטרי. ובענייננו, אין בכך למתוח ביקורת אלא לתאר את המצב העובדתי שהתגלגל והשלכותיו על חובות הצדדים. כמובן שאין בכל האמור כדי למנוע מהצדדים להגיע להבנות חדשות בעניין החנות.

סוף דבר

10.
מהטעמים שפורטו לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור וכן לחייב את המערער בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום של 25,000 ש"ח.




ש ו פ ט


השופט נ' סולברג

:



אני מסכים.



ש ו פ ט


השופט א' שהם

:



אני מסכים.




ש ו פ ט




אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל
.



ניתן היום, י"ד בתמוז התשע"ה (1.7.2015).



ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.


14002880_z16.doc

מא

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il







עא בית המשפט העליון 288/14 יונה מאיר טהלר נ' נעם בר זכאי, אורי בר זכאי, בצלאל בר זכאי ואח' (פורסם ב-ֽ 01/07/2015)