פסקי דין על קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים | פסקי דין על מוחמד ותד | פסקי דין על עבדאללה ותד |

26467-05/13 א     06/07/2015




א 26467-05/13 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים נ' מוחמד ותד, עבדאללה ותד








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 26467-05-13 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים
נ' ותד

ת"א 52964-11-13 לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' ותד


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת
מי-טל אל-עד קרביס


התובעת

קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים
ע"י ב"כ עו"ד א. בן-חיים


נגד

הנתבעים
1.
מוחמד ותד
2. עבדאללה ותד
ע"י ב"כ עו"ד נ. ותד





פסק דין


לפני שתי תביעות שיפוי שהדיון בהן אוחד. עסקינן בתביעותיה של קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים (להלן: "קרנית") בסכום של כ - 1.15 מיליון ₪ נגד אב ובנו – האחד נהג רכב והשני בעליו –בגין פיצויים אותם שילמה מכוח חבותה שבדין לנפגע בתאונת דרכים.

רקע

1.
בתאריך 10.9.08 נהג נתבע 1, באותה העת קטין כבן 15 (להלן: "הבן"), בטרקטור שבבעלותו ובהחזקתו של אביו, נתבע 2 (להלן: "האב"). לבן לא היה רישיון נהיגה ולטרקטור לא היתה פוליסת ביטוח.

בעת שנהג הבן בטרקטור, הוא פגע בחברו, הולך הרגל - מר מוחמד אבו-חטאר (להלן: "הנפגע").

2.
קרנית היא תאגיד שהוקם מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). תפקידה, בין היתר, לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים, כאשר אין בידו לתבוע פיצויים ממבטח מאחר שאין לנהג ביטוח (ראו סעיף 12(א)(2) לחוק הפיצויים).
וכך, פנה הנפגע לקרנית בדרישה לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו.

3.
קרנית פיצתה את הנפגע, וסך הוצאותיה הגיע לסכום של 1,155,641 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה). בהתאם לזכות החזרה הקבועה בסעיף 9 לחוק הפיצויים, היא זכאית לדרוש שיפוי בגין האמור מנהג חסר ביטוח וכן מבעל הרכב ומהמחזיק שהתירו את הנהיגה ברכב הלא מבוטח. כך עשתה קרנית, ומשלא נענתה, הגישה את תביעותיה שלפני, האחת נגד הבן השניה נגד האב.

4.
קרנית טוענת כי על פי ההלכה הפסוקה, חזקה שאדם נוהג ברכב ברשות בעליו או המחזיק בו, ועל כן הטוען כי השימוש ברכב נעשה שלא ברשות - עליו הנטל להוכיח זאת. משמעות החזקה בהקשר דנן היא כי נהיגתו של הבן בטרקטור היתה ברשות אביו, והשניים – שאמנם הכחישו האמור - לא הוכיחו היפוכו של דבר. גם עדויותיהם של שני חבריו של הבן כי הלה סיפר להם שהוא עשה שימוש בטרקטור ללא ידיעת אביו, חסרות ערך ראייתי בהיותן עדות שמיעה.



עוד טוענת התובעת כי אין צורך במתן רשות מפורשת לשימוש ברכב, ודי שבעל השליטה ברכב השלים עם הנהיגה או שלא עשה די על מנת למנוע אותה, כדי שיראו אותו כמי שהרשה את השימוש ברכב. מאחר שהאב ראה נערים אחרים בכפר נוהגים ללא רישיון, היה עליו לקחת בחשבון שגם בנו ינהג כמותם. אמנם הבן טען בתצהיר עדותו הראשית כי ניתן להניע את הטרקטור עם מסמר או מברג,
אך קרנית טוענת כי טענה זו לא הוכחה כדבעי, והמסקנה היא כי הטרקטור הונע באמצעות מפתח שהיה אצל האב, והכל ברשותו ובידיעתו. יתרה מכך, אף אם ניתן היה להניע את הטרקטור באמצעות מסמר או מברג, חייב היה האב לנקוט באמצעים נוספים שימנעו נסיעה בלתי מורשית בטרקטור או לכל הפחות ימנעו גניבתו. מוסיפה וטוענת קרנית כי מעדויות האב ובנו עולות סתירות – כך למשל נטען כי הטרקטור היה מושבת במשך 10 שנים, אך בפועל היה בו דלק והמצבר היה תקין, שכן עובדה היא כי הבן הצליח להניעו ולנסוע בו. דוח חקירה שבידי קרנית מצביע על כך כי הטרקטור נצפה על ידי החוקרים כאשר מחובר אליו מרסס (כלי לשימוש חקלאי), מה שמעיד כי נעשה בטרקטור שימוש על ידי בעליו. וכל זאת כאשר אין לטרקטור ביטוח – לא לפני התאונה ולא לאחריה.

אשר לנזקו של הנפגע ולסכום התביעה; קרנית צרפה כראיה את תצהירה של עו"ד אבו-קאעוד [העובדת אצלה] אליו צורפו מסמכים שונים, בין היתר, הודעות הנתבעים והנפגע במשטרה, תעודות רפואיות של הנפגע, חוות דעת רפואיות באשר לנכות הצמיתה שנותרה לנפגע ואסמכתאות לתשלומים שביצעה. התצהיר הוגש בהסכמה ללא חקירה נגדית. קרנית, כביטוח הלאומי ביחס לנפגעי עבודה וכמשרד הביטחון ביחס לתביעות נכי צה"ל, פועלת על פי קריטריונים מנחים ואין המזיק מוסמך לחלוק עליהם. בפרט ובמיוחד כאשר אין כל טענה כי קרנית פעלה בחוסר תום לב, בתרמית או תוך ביצוע קנוניה. עוד מדגישה קרנית כי אין כל חשיבות לידיעת הנפגע - אם הבן לקח את הטרקטור ברשות אביו אם לאו, משום שהנפגע היה בגדר 'הולך רגל', וככזה חבה קרנית בפיצויו ממילא, ובהתאמה זכאית היא לשיפוי מהבן ואביו.

הנה כי כן, על יסוד כל האמור קרנית עותרת לקבלת התביעות המאוחדות.

5.
הנתבעים מלינים על כך כי הוגשה תביעה גם נגד האב אשר מטרתה אחת – מציאת כיס עמוק בהיותו אביו של הנהג הפוגע, וזאת כאשר חקירת המשטרה העלתה כי לא היתה לו כל ידיעה אודות נטילת הטרקטור על ידי בנו ואף לא הוגש נגדו כל כתב אישום. האב טוען כי לא היה מודע לשימוש של בנו בטרקטור, והנטל כי ידע על האמור מוטל על שכמה של קרנית, שלא עמדה בו. עוד נטען כי קרנית לא הביאה למתן עדות את אותם חוקרים מטעמה אשר ערכו את דוח החקירה שצורף לתצהיר העדה מטעמה, ובכך מנעו מהם לחקור אותם על ממצאיהם לכאורה. הימנעות צד מהלביא עד שהוא בהישג ידו, ואין לו הסבר סביר לכך, ניתן להסיק כי אילו הובא העד היה הדבר פועל נגדו.

אשר לסכום הפיצויים ששולם לנפגע; לטענת הנתבעים הנפגע ידע שלחברו (הבן) אין רישיון נהיגה והוא משתמש בטרקטור ללא ידיעת אביו. יש בכך כדי לשלול מהנפגע את זכותו לפיצויים. חרף האמור, קרנית הזדרזה ושילמה פיצויים במקום שאינה מחויבת בתשלומם ואף שילמה סכום מופרז המשקף התנהגות חפוזה חסרת אחריות. נטען כי השתת סכום הפיצוי על הנתבעים, בעיקר על הבן שהוא צעיר בראשית דרכו, יוביל את השניים להתדרדרות כלכלית שכן אין ביכולתם לשלם את הסכום שנתבע. מדגישים השניים כי עובר לפשרה בין קרנית לבין הנפגע לא ניתנה להם כל הזדמנות להביע עמדתם, ולאור כל האמור אין לקרנית זכות חזרה כלפיהם.

לאחר שעיינתי בתיק בית המשפט, שמעתי את הנתבעים ועדיהם וקראתי את הסיכומים שהוגשו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, במלואה.

דיון

זכות החזרה

6.
המסגרת הנורמטיבית בה מעוגנת זכות החזרה והשיפוי של קרנית מצויה בהוראות סעיפים 7 ו – 9 לחוק הפיצויים, שלהלן:

"9.
זכות החזרה

(א)

מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה זולת הזכות לחזור על אחד מאלה:


(1)
מי שאינו זכאי לפיצויים כאמור בסעיף 7;
(2)
מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה, למעט מי שהיה לו ביטוח שנתי שתקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה;
[הדגשות אינן במקור]

סעיף 7 המאוזכר בסעיף 9(א)(1) לחוק הפיצויים, המתווה מי הם הגורמים אליהם רשאית לחזור קרנית קובע -

"7.
הגבלת זכאותם של נפגעים


נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה:
(1)
...


(2)
מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שהנוהגים בו כאמור;
(3)
מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967;
(4)
...


(5)
מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב;


(6)
בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו".
[הדגשות אינן במקור]

7.
חבותה של קרנית לשלם לנפגע (בהתקיים המקרים המנויים בסעיף 12 לחוק הפיצויים) היא מוחלטת ואינה תלויה ב"אשם מוסרי", אך זכות החזרה שלה מותנית בקיומו של אשם בהתנהגותו של המשתמש ברכב או מי שהתיר את השימוש בנסיבות בהן נשללת הזכאות על פי הדין. זכות החזרה של קרנית משקפת אינטרס ציבורי - היא נועדה
"לשמש גורם מרתיע כנגד הבחירה להימנע מרכישת ביטוח בגין השימוש ברכב או כנגד הפרה חמורה של תנאי הביטוח". כמו כן, זכות החזרה, המאפשרת לקרנית לקבל את מלוא הסכומים ששילמה בגין מחדלם של אחרים, מונעת הטלת נטל הפיצויים על יתר ציבור המבוטחים (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 543 (מהדורה רביעית, 2012) (להלן: "ריבלין").
מיום 11.6.1989
תיקון מס' 7
ס"ח תשמ"ט מס' 1274
מיום 13.4.1989 עמ' 46 (
ה"ח 1885
)

8.
אין מחלוקת כי התאונה ארעה, וכי הבן שנהג בטרקטור פגע בנפגע. יודגש; הנפגע היה הולך רגל באותה העת – גם לגרסת האב ובנו
(ראו סעיף 8 לתצהיר עדותו הראשית של הבן וסעיף 5 לתצהירו של האב)
, ואין מדובר במי שהיה נוסע לצידו של הבן. לפיכך, אין כל נפקות לידיעה לכאורה של הנפגע כי חברו, הבן, נוהג ללא רישיון ושלא ברשות אביו. לעניין זה יכול שהיתה משמעות לו היה הנפגע בגדר "נוסע" (ראו סעיף 7(2) לחוק הפיצויים השולל את הפיצוי ממי שמצוי ברכב ביודעו שנוהגים בו שלא ברשות). מאחר שהנפגע היה הולך רגל, אין הוראות חוק הפיצויים שוללות ממנו את הזכות לפיצויים, וקרנית אשר שילמה לו את נזקיו כפי חובתה שבחוק הפיצויים, זכאית לחזור לכל הפחות לבן, שאחראי לתאונה ולתוצאותיה.

9.
אשר לזכות החזרה של קרנית כלפי האב; נקודת המוצא היא כי על קרנית המבקשת לחזור לבעלים חל הכלל הבסיסי לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה". לפיכך, נטל השכנוע כי הבעלים, האב, התיר את השימוש בטרקטור - חל על קרנית (רע"א 8744/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים נ' ויצמן (2010) בפסקה 4 לפסק דינו
של כבוד השופט עמית, להלן: "פרשת ויצמן").

10.
קרנית טוענת בהקשר זה לקיומה של "חזקת הרשות" שנקבעה עוד בע"א 259/63 חיים נ' קלקשטיין, פ"ד יח(3) 662, 666 (1964) לפיה יש להניח כי אדם הנוסע ברכבו של אחר עושה כן ברשות, והטוען כי הנהג השתמש ברכב שלא ברשות בעליו – עליו הנטל לשכנע כאמור. חזקה זו היא חזקה שבעובדה, שמקורה בניסיון החיים ובשכל ישר (פרשת ויצמן, בפסקה 5 לפסק דינו של כבוד השופט עמית). עם זאת, החזקה סויגה בע"א 188/84 צור חברה לביטוח בע"מ נ' חדד, פ"ד מ(3) 1, 8 (1986) שם נקבע כי "אי אפשר אולי להסיק מתן רשות ממעשיו של אדם, הנוהג במכונית, כאשר המעשים הללו לא הגיעו כלל לידיעת בעל הפוליסה...".

11.
עוד נפסק כי מאחר שעסקינן בחזקה שבעובדה, היא נחשבת כראיה נסיבתית שאינה מעבירה את נטל השכנוע, אלא רק את הנטל המשני של הבאת ראיות. טעם נוסף להעברת נטל משני זה הוא כי קרנית אינה יכולה לדעת את העובדות הקשורות ביחסים שבין הבעלים לבין המשתמש ואלה אמורות להימצא בידיעת הבעלים. לפיכך, עליו הנטל להביאן (ויצמן, בפסקה 6).
עם זאת, יש להקל עם הבעלים בכמות הראיה הנדרשת להוכחת אי מתן היתר השימוש ברכב, מכוח הכלל כי עסקינן בהוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי, וניתן להסתפק בכמות פחותה של ראיות (בר"מ 1512/14 פלוני נ' שר הפנים (2014) והאסמכתאות שם)).

12.
אף שבסופו של דבר נטל השכנוע נותר לפתחה של קרנית, יש להקל עימה "על מנת להרתיע מפני הפקרות במסירת רכבים למשתמשים חסרי כיסוי ביטוחי" (ויצמן, בפסקה 7 לפסק דינו של כבוד השופט עמית).

13.
משנאמר כך, מה על קרנית להוכיח, האם מתן רשות מפורשת של הבעלים או שמא ניתן להסתפק ברשות מכללא ? נקבע כי אין צורך להוכיח מתן רשות מפורשת של הבעלים לשימוש ברכב, ודי בכך כי בעל השליטה ברכב השלים עם הנהיגה או שאינו עושה די כדי למנוע אותה, כדי שיראו אותו כמי שהרשה לעשות שימוש ברכב.

"המילה 'להרשות'
(to permit)
, בהקשר בו היא מופיעה בפוליסה, משמעותה רחבה וכוללת גם התנהגות שיש בה משום השלמה סבילה עם מעשיו של אחר... אבל אין זאת אומרת, שצריכה להינתן רשות מפורשת לנהיגת האדם האחר באותו מקרה שגרם לתאונה. די גם בדרך התנהגות של בעל הפוליסה, שממנה משתמעת הסכמה, או אף השלמה עם מעשיו של אותו נהג, שיכולה להתבטא באי-נקיטת אמצעים יעילים למניעת מעשיו של הנהג
" (ע"א 139/64 קלדונין נ' גבאי, פ"ד יח(3) 417, 421 (1964)
[הדגשה אינה במקור].

על הלכה זו חזר בית המשפט בע"א 483/84 קרנית נ' אברהם, פ"ד מא(4) 754, 768 (1987), בע"א 279/89 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' דמתי פ"ד מז(3) 156, 169 (1993)).
ובברע"א 10334/03 מזור נ' קרנית (2004) כאשר נקבע כי "אי נקיטת אמצעים יעילים למניעת הנהיגה ברכב עשויה לעלות כדי מתן היתר מכללא לנהיגה זו".

14.
וביישום הדברים בענייננו;

בחקירתו הנגדית הודה האב כי ראה ברחבי כפר מגוריו ילדים הנוהגים בטרקטורים של הוריהם
(פרוטוקול מיום 2.12.14 [להלן: "הפרוטוקול"] בעמ' 10 שו' 14-15 ובעמ' 11 שו' 3-5. כל ההפניות מכאן ואילך הן לפרוטוקול זה).
בנסיבות אלו היה על האב להביא בחשבון כי גם בנו ירצה לחקותם ולנהוג בטרקטור, אם הוא לא נהג בו כבר. לטענתו, חשב כי בנו בן ה – 15 לא יגרר אחר התנהגות מעין זו. עוד העיד כי הטרקטור עמד בחצר בית המגורים, כאשר עסקו מצוי בקומה הראשונה של הבית ולמעשה הוא רואה את הטרקטור בכל שעות העבודה, כאשר את המפתחות נהג לשמור בקופת העסק
(עמ' 11 שו' 1-2, 6-9).

אלא, שנראה כי בכל זאת התגנב חשד לליבו. כאשר נשאל בחקירתו הנגדית "אז חוץ מזה ששמת את המפתח אצלך בכיס לא עשית שום דבר כדי שאי אפשר יהיה לנהוג בטרקטור ?" השיב "היה שם אבן מאחורי הגלגל"
.
בהמשך נשאל
"אז מה הבעיה להזיז את האבן ?". ודומה כי תשובתו הבאה משקפת את פני הדברים לאמיתם ואת אוזלת ידו – "מה אני יכול לעשות, מה אתה עושה לבנים שלך ?"
(עמ' 11 שו' 13-16).

עולה מהאמור כי האפשרות שבנו ינהג בטרקטור (ללא רישיון או ביטוח) לא היתה בגדר מחשבה ערטילאית או חשש רחוק, אלא היתה בתודעתו של האב. וביודעו כי אין לבן רישיון ואין לטרקטור ביטוח, אזי אי נקיטת פעולות ממשיות שיש בהן כדי למנוע את אותה נהיגה בעבירה עולה כדי עצימת עיניים והשלמה עימה.

15.
עוד אציין כי בתצהירו הצהיר הבן כי מאחר שמפתחות הטרקטור היו אצל אביו, הוא נהג להתניע את הטרקטור באמצעות חפצים שונים [כמסמר], וכך גם ביום התאונה
(סעיף 6 לתצהיר].
אולם, בחקירתו הנגדית טען כי הניע את הטרקטור בדחיפה
(עמ' 3 שו' 19 - 31).

מעבר לכך כי גרסה לא אחידה זו משפיעה על מידת האמון שניתן ליתן בעדותו, אזי ככל שהיו דרכים נוספות להניע את הטרקטור ולנהוג בו גם ללא מפתחות, היה בכך כדי לחייב את האב לנקוט בפעולות מתאימות אשר תמנענה את כל קשת האפשרויות.

16.
עדותם של שני חבריו של הבן כי הוא עשה שימוש בטרקטור ללא ידיעת הוריו – אין בה כדי להועיל. האמירה היא כללית, ונראה כי היא מבוססת על דברי הבן ולא על ידיעה אישית שלהם ביחס להיקף ידיעותיו של האב
(ראו עדותו של מר וותאוודה בעמ' 7 שו' 19-22).

17.
זאת ועוד; בתשובותיו לשאלון ששלחה קרנית, הצהיר הבן כי מידי שבועיים היה "מתגנב" ועושה שימוש בטרקטור
(תשובה 13 לתצהיר תשובות לשאלון, נספח יג לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת)
. בחקירתו הנגדית העיד כי נהג בעבר ברחבי הכפר על הטרקטור, לפחות 3-4 פעמים
(עמ' 4 שו' 25-26).

הדבר אינו עולה בקנה אחד עם הצהרותיהם של הנתבעים;
האב ובנו טענו כי הטרקטור היה "מושבת", ועמד בחצר הבית מזה כ – 10 שנים מבלי שנעשה בו שימוש
(סעיף 9 לתצהיר הבן וחקירתו הנגדית בפרוטוקול בעמ' 3 שו' 6-9; סעיף 6 לתצהיר האב וחקירתו בעמ' 9 שו' 3-4).

אם כך, הכיצד בטרקטור המוגדר על ידם כ"מושבת" המצבר תקין ומאפשר הנעה ? לחץ הצמיגים תקין ומספיק לנסיעה מידי שבועיים ? ויש אף דלק במיכל ?

הסבריו של האב כי נהג מידי פעם להניע את המצבר על מנת שלא יתרוקן וכי בן אחר שלו מילא דלק במיכל
(עמ' 9 שו' 6, עמ' 10 שו' 21-29)
אינם משכנעים, נוכח התקופה הארוכה של 10 שנים בו נטען כי לא היה בשימוש.

18.
מהעדויות עולה אפוא כי מצבו של הטרקטור היה
טוב – המצבר אפשר הנעה, הצמיגים אפשרו נסיעה, והיה דלק במיכל.
מכאן שיש ממש בטענתה של קרנית – הנסמכת על דוח חקירה מטעמה – כי הטרקטור היה-גם-היה בשימוש. אציין כי דוח החקירה הוגש על ידי קרנית כנספח לתצהירה של עו"ד אבו-קאעוד, שהוגש בהסכמה. יתרה מזאת, הנתבעים בעצמם הגישו את דוח החקירה במצורף לתצהיריהם. בנסיבות אלו, אין הם יכולים לבוא בטרוניה לקרנית משלא הביאה את החוקרים למתן עדות.

מעיון בדוח החקירה עולה כי ביום בו ביקרו החוקרים בביתם של הנתבעים, הם פגשו בשעות הבוקר את האב וראו את הטרקטור חונה בכניסה לבית. כאשר חזרו בשעות אחה"צ לשוחח עם הבן שמו לב כי לטרקטור רתום מרסס, שלא היה בשעות הבוקר. האב הסביר בחקירתו הנגדית כי המרסס חובר לטרקטור לאחר התאונה על מנת למנוע מהבן לעשות בו שימוש נוסף
(פרוטוקול בעמ' 11 שו' 28 - 32, עמ' 12 שו' 7, עמ' 13 שו' 12-17)
.
אולם, בהתאם לרציונל זה, היה על המרסס להיות רתום לטרקטור בכל שעות היממה, ולא כך היה הדבר. לפיכך מתחזקת המסקנה כי הטרקטור היה בשימוש.

19.
בשולי הדברים; העובדה כי לא הוגש כתב אישום נגד האב אינה יכולה להוות טעם לדחיית התובענה נגדו. שיקולי התביעה לא הובאו לידיעת בית המשפט, אך אציין כי נטלי ההוכחה בהליך הפלילי כבדים יותר מאשר בהליך האזרחי, ויתכן שהיה בכך כדי להשליך על שיקוליה.

20.
לאור האמור ובנסיבות העניין, משעצם האב את עיניו נוכח נהיגתו של בנו בטרקטור "מידי שבועיים", ניתן לבן היתר מכללא לנהוג ברכב. האב לא נקט בפעולות שהיה בהן כדי למנוע מהבן לנהוג, ללא רישיון וללא ביטוח, בטרקטור שבבעלותו ובהחזקתו ואף לגרום לנזק, למרבה הצער – נזק גוף. אשר על כן, משעה שקרנית פיצתה את הנפגע, עומדת לה על מכונה זכות החזרה העקרונית כלפי האב ובנו, והשאלה שנותרה לדיון היא אך בהתייחס לסכום השיפוי.

היקף השיפוי

21.
סכום הפיצוי אותו שילמה קרנית לנפגע, בצרוף הוצאות אשפוזו הממושך והוצאות בכלל הגיע, נכון ליום הגשת התביעה לסכום של 1,155,641 ₪. מתוכו, הסכום ששולם לנפגע עמד על 650,000 ₪ (נומינלי), לא כולל תשלום תכוף (21,848 ₪)
[ראו נספח י' לתצהיר עדותה של עו"ד אבו-קאעוד]
.

22.
הנתבעים סבורים כי סכום הפשרה עליו חתמה קרנית עם הנפגע אינו סביר, ומשלא ניתנה להם כל אפשרות להתנגד לו, היא איננה זכאית לחזור אליהם.

23.
אין בידי לקבלת טענתם זו, ויפים לענייננו הדברים הבאים:

"בעת שקרנית חוזרת על חייב בתביעת שיפוי בגין הסכומים ששילמה בפשרה למי שנפגע מרכב חסר ביטוח עשוי החייב להעלות טענה כי קרנית פיצתה את הנפגע בסכום מופרז או מוגזם, כי שקלה שיקולים זרים וכי טיפלה בתביעה בחוסר מיומנות. אולם די בכך כי התשלום שבפשרה בוצע על פי מערכת שיקולים סבירה; בית המשפט הדן בתביעת השיפוי של קרנית אינו חייב להיכנס לפרטי פרטים של אומדן הנזק וראוי כי יתמקד בבחינת הסבירות של השיקולים אותם שקלה קרנית בעת שפיצתה את הנפגע. בין המבחנים בהם יעשה בית המשפט שימוש ניתן לכלול את היחס שבין הסכום ששולם על ידי קרנית לבין הסכום שנתבע, האם היה ממש בתביעת הנפגע – על פניה, האם נעשתה הפשרה על יסוד עצה משפטית" (ריבלין, בעמ' 554)
[הדגשה אינה במקור].

הנה כי כן, בתביעת השיפוי של קרנית, אין להעמיד לפני בית המשפט מחלוקת כאילו היתה זו תביעת פיצויים של הניזוק נגד המזיק, אלא יש להתמקד בבחינת סבירות שיקוליה של קרנית בחתימתה על הסכם הפשרה (ראו גם ע"א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' חברת השמירה בע"מ, פ"ד נ(4) 567, 569-571 (1997)).

24.
במקרה דנן; במועד התאונה היה הנפגע, יליד 1993, קטין בן 15, וסבל מפגיעה קשה ברגליו בגינה נותח פעמיים. הוא אושפז ממושכות – כשמונה חודשים (בי"ח הלל יפה, בבית לוינשטיין וכחודשיים באשפוז יום בבית חולים שניידר) ועבר טיפולים רפואיים
[ראו סיכומי אשפוז, נספח ה' לתצהיר עדותה של עו"ד אבו-קאעוד]
. הנפגע נבדק על ידי שני מומחים רפואיים אשר מונו בהסכמה (אורטופד ופסיכיאטר) ונקבעה לו נכות צמיתה משוקללת של 27% (במעוגל)
[נספחים ט1-ט2 לתצהיר]
. הסכום שנדרש על ידי הנפגע היה סך של 1,144,000 ₪
(נספח ח' לתצהיר).

בנסיבות אלו, נוכח גילו של הנפגע וההלכה בדבר חישוב הפסדי כושר השתכרות של קטין לפי שכר ממוצע במשק (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו-חנא (2005)); לאור השיעור הגבוה של נכותו הרפואית המשלבת נכות אורטופדית (כולל צלקות) ופסיכיאטרית; בהתחשב בעובדה כי עסקינן בתביעה לפי חוק הפיצויים כאשר אין מחלוקת כי ארעה תאונת דרכים והוא נפגע כהולך רגל – סכום הפשרה עליו הסכימו קרנית והנפגע, סביר.

25.
לעניין זה אוסיף כי הנתבעים לא חלקו על האמור בתצהירה של עו"ד אבו-קאעוד מטעם קרנית בו פרטה את כל הוצאותיה של זו. התצהיר הוגש בהסכמה, מבלי שנדרשה חקירתה הנגדית
(ראו בפרוטוקול בעמ' 1).
מכאן, ומשסכום הפשרה כשלעצמו הוא סביר, ומשלא הוכיחו הנתבעים כל פסול בשיקול דעתה של קרנית בחתימתה על הסכם הפשרה עם הנפגע, אזי זכאית זו לשיפוי בגין הוצאותיה במלואן.

26.
חובת השיפוי של הבן נובעת מהיותו הנהג הפוגע שנהג ללא רישיון. חובת השיפוי של האב נובעת מהיותו מי שהחזיק בטרקטור והתיר את השימוש בו לאחר שאין לו ביטוח. אחריותם היא יחד ולחוד.

סוף דבר

27.
דין התביעה נגד הנתבעים, להתקבל.

הנתבעים ישלמו לקרנית, יחד ולחוד, סכום של 1,155,641 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

כן יישאו הנתבעים, יחד ולחוד, בהוצאותיה של קרנית (על פי קבלות) וגם בשכר טרחת עורך דין בסכום של 231,820 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מיום ההמצאה.

המזכירות תשלח העתק מ

פסק דין
זה לב"כ הצדדים.
ניתן היום,
י"ט תמוז תשע"ה, 06 יולי 2015, בהעדר הצדדים.
















א בית משפט שלום 26467-05/13 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים נ' מוחמד ותד, עבדאללה ותד (פורסם ב-ֽ 06/07/2015)