פסקי דין על אורלי גיא | פסקי דין על משה בכר | פסקי דין על ריה חברה בע"מ

5366-07/13 א     19/07/2015




א 5366-07/13 אורלי גיא, משה בכר נ' ריה חברה בע"מ








בית משפט השלום בתל אביב - יפו

ת"א 5366-07-13 גיא ואח' נ' ריה חברה בע"מ
ואח'



בפני

כבוד השופט
רונן אילן


תובעים

1.

אורלי גיא

2. משה בכר


נגד


נתבעת

ריה חברה בע"מ




פסק דין


בפני
תביעה לתשלום שכר טרחת עורך דין בסך של 697,940 ₪.
התובעים הינם עורכי דין אשר יצגו את הנתבעת בתביעה לתשלום סך של 9,920,247 ₪. בהסכם שכר הטרחה נקבע כי שכרם של התובעים יהיה 6% מכל הטבה שתתקבל כתוצאה מההליך המשפטי, וכן כי במצב בו תבקש הנתבעת לזנוח את התביעה כי אז שכר הטרחה ישולם לפי סכום התביעה. התביעה התבררה כ- 3 שנים והסתיימה בהסכם פשרה הכולל בקשה מוסכמת למחיקת התביעה בלא צו להוצאות.
על רקע זה, טוענים התובעים שעל הנתבעת לשלם להם את מלוא שכר הטרחה, 6% מסכום התביעה בצירוף מע"מ, בעוד שהנתבעת טוענת שבנסיבות אלו לא זכאים התובעים כלל לשכר טרחה.
במוקד המחלוקות עומדת לפיכך שאלת פרשנותו של הסכם שכר הטרחה ולצד זאת שאלת חובתם של התובעים, כעורכי דין, לוודא גם במהלך מתן השירותים המשפטיים כי הנתבעת, לקוחתם, מודעת להשלכות האופן בו הסתיימה התביעה על החבות בשכר טרחה.
העובדות
1.
התובעים הינם עורכי דין המנהלים יחדיו משרד עורכי דין. הנתבעת הינה חברה פרטית, אשר במסגרת פעילותה הייתה בעלת זכויות בנכס מקרקעין ברח' יגאל אלון 161, תל אביב (להלן: "הנכס"). מנהל הנתבעת הינו רו"ח יאיר רבינוביץ (להלן: "יאיר").
2.
ביום 12.2.08 נכרת הסכם מכר (להלן: "ההסכם") בין הנתבעת לבין החברה לפיתוח מתחם תג"ר (תל אביב, גבעתיים, רמת גן) בע"מ (להלן: "תג"ר"), ולפיו מכרה הנתבעת לתג"ר את מרבית זכויותיה בנכס. בעת שנכרת ההסכם היה מר אברהם דולינגר (להלן: "דולינגר") אחד ממייסדי ובעלי המניות בתג"ר.
3.
בהסכם נקבע, בין היתר, כי בתמורה לזכויותיה בנכס ישולם לנתבעת סך של 3,483,330$. עוד נקבע בהסכם כי לנתבעת תשולם תמורה נוספת בסך של 1,707,470$ (להלן: "התמורה הנוספת") וזאת אם יתקיים אחד מהתנאים שנקבעו בהסכם: אישור תב"ע חדשה המגדילה את זכויות הבנייה בנכס ב- 150% ומעלה; או מכירת הנכס על ידי תג"ר לצד ג' ולרבות באמצעות מכירת מניות של תג"ר.
4.
במהלך 2009 נתגלעו מחלוקות בין הנתבעת לתג"ר בקשר עם ביצועו של ההסכם. הנתבעת טענה כלפי תג"ר כי הסתבר שדולינגר העביר מניות שהחזיק בתג"ר בהיקף אשר הביא את יתרת המניות שבבעלותו לשיעור הנמוך משליש מכלל מניותיה המוקצות של תג"ר ובכך, לטענת הנתבעת, התקיים התנאי שנקבע בהסכם ולפיו חייבת תג"ר בתשלום התמורה הנוספת.
טענות הנתבעת לא התקבלו על ידי תג"ר ועל רקע מחלוקות אלו שבין הנתבעת לתג"ר, פנתה הנתבעת לתובעים והחלו מגעים בקשר עם האפשרות שהתובעים ייצגו את הנתבעת בבירור טענותיה מול תג"ר.
5.
ביום
15.2.10 נכרת הסכם שכר טרחה בין התובעים לנתבעת (להלן: "הסכם השכ"ט") ואשר הסדיר את ייצוג הנתבעת על ידי התובעים בתביעה נגד תג"ר ואחרים. הסכם השכ"ט נוסח בהודעת דוא"ל שהעבירו התובעים ליאיר. לפי הסכם השכ"ט, נקבע ששכר טרחת התובעים יעמוד על 6% מכל טובת הנאה שתצמח לנתבעת בעקבות ההליכים המשפטיים נגד תג"ר, כשעל חשבון שכר הטרחה ישולמו מראש 55,000 ₪ בצירוף מע"מ.
6.
עוד בטרם נכרת הסכם השכ"ט כאמור, ביום 10.12.09, הגישו התובעים בשם הנתבעת כתב תביעה נגד תג"ר, דולינגר ושני בעלי מניות נוספים של תג"ר, ובמסגרתו עתירה לחיוב תג"ר ויתר הנתבעים בתשלום סך של 9,920,247 ₪ (תיק מספר 15642-12-09 בביה"מ המחוזי בתל אביב; להלן: "תביעת תג"ר").
בתביעת תג"ר נטען כי התקיים התנאי החלופי השני שנקבע בהסכם, כאשר נמכרו מניות של דולינגר בתג"ר, שלכן היה על תג"ר לשלם לנתבעת את התמורה הנוספת בסך של 7,759,011 ₪, וכיוון שסירבה לעשות כן והפרה את ההסכם בהפרה יסודית הרי שעל סכום זה יש לחייבה בנוסף גם בפיצויים מוסכמים בסך של 2,161,236 ₪.
7.
בירור תביעת תג"ר נמשך כ- 3 שנים, ובמהלך ההתדיינות התקיימו דיונים מקדמיים, הוגשו והתבררו בקשות ביניים, התנהלו מו"מ והליכי גישור, הוגשו תצהירים, והחלה שמיעת הראיות. בתום דיון ההוכחות השני ביום 2.12.12 נקבעו מועדים להגשת סיכומים.
8.
במהלך דצמבר 2012 ועד ינואר 2013, נוהל משא ומתן בין התובעים לבין פרקליטי תג"ר ויתר הנתבעים בתביעת תג"ר, בניסיון ליישב את המחלוקות בפשרה. מגעים אלו צלחו וביום 31.1.13 נכרת הסכם פשרה ליישוב המחלוקות בתביעת תג"ר (להלן: "הסכם הפשרה"). על בסיס הסכם הפשרה פנו הצדדים לבית המשפט בבקשה למחיקת תביעת תג"ר וביום 7.2.13 ניתן

פסק דין
שלפיו נמחקה תביעת תג"ר בלא צו להוצאות ואף ניתנה הוראה להשבת האגרה.
9.
בסמוך לאחר כריתת הסכם הפשרה ומחיקת תביעת תג"ר, פנו התובעים ליאיר והודיעו לו כי לפי הסכם השכ"ט על הנתבעת לשלם להם שכר טרחה בסך של 577,538 ₪ בתוספת מע"מ וכן גם החזר הוצאות בסך של 4,762 ₪. הנתבעת הודיעה בתגובה שאין היא מסכימה לתשלום, ניסיונות להגיע להסכמה לא צלחו, וביום 2.7.13 הוגשה תביעה זו. במהלך בירור מחלוקות אלו הועבר לתובעים החזר האגרה בגין מחיקת תביעת תג"ר בסך של 262,321 ₪ והתובעים הודיעו שהם מעכבים סכום זה ברשותם.

תמצית הטענות
10.
לטענת התובעים, יש לחייב את הנתבעת בתשלום שכר הטרחה המלא לפי הסכם השכ"ט, ולחילופין בשכר טרחה ראוי.

התובעים מפנים להוראה בהסכם השכ"ט, שלפיה בכל מקרה בו תבקש הנתבעת לזנוח את תביעת תג"ר בשל קבלת הטבה מהנתבעים בתביעת תג"ר או בשל שיקול אחר הנוגע ליחסי הנתבעת עם הנתבעים בתביעת תג"ר – כי אז ישולם לתובעים מלוא שכר הטרחה בשיעור 6% מסכום התביעה בתוספת מע"מ והחזר הוצאות.
לשיטת התובעים, זה בדיוק אשר ארע. הנתבעת החליטה לזנוח את ההליך בתביעת תג"ר בשל שורת הטבות להן זכתה בהסכם הפשרה בשווי מיליוני דולרים. החלטת הנתבעת לזנוח את תביעת תג"ר נבעה מהטבות אלו שקבלה או משיקולים אחרים הקשורים למערכת יחסי הנתבעת עם הנתבעים בתביעת תג"ר. בין כך או בין כך, חייבת הנתבעת בתשלום מלוא שכר הטרחה וכן את החזר ההוצאות שהוציאו התובעים בייצוג הנתבעת.
לחילופין, טוענים התובעים שיש לחייב את הנתבעת בתשלום שכר טרחה ראוי, אשר יחושב על בסיס השעות שהושקעו בבירור תביעת תג"ר, בהיקף כולל של כ- 644 שעות.
11.
לטענת הנתבעת, אין לתובעים כל זכות לתשלום שכר טרחה בנסיבות בהן נמחקה תביעת תג"ר.
הנתבעת טוענת כי אין כלל תחולה להוראה בהסכם השכ"ט המחייבת אותה בתשלום שכר הטרחה בזניחת התביעה. לשיטתה, הוראה זו נועדה למנוע מצב בו תתפשר הנתבעת שלא בשל החשש להפסד בתביעת תג"ר אלא בשל קבלת טובת הנאה מהנתבעים בתביעת תג"ר. מצב זה, טוענת הנתבעת, כלל לא התקיים. החלטתה להגיע לפשרה עם הנתבעים בתביעת תג"ר נבעה מהערות בית המשפט מהן ניתן היה להבין שבכוונתו לדחות את תביעת תג"ר ובהסכם הפשרה בכלל לא צמחה לנתבעת טובת הנאה.
עוד מבקשת הנתבעת להדגיש כי במהלך המגעים עובר לחתימת הסכם הפשרה ומחיקת תביעת תג"ר כלל לא טענו התובעים שהם עומדים לתבוע תשלום שכר טרחה, וכלל לא הסבירו לנתבעת שתידרש לשלם את מלוא שכר הטרחה בנסיבות אלו. מצב זה, לשיטת הנתבעת, מבטא חוסר תום לב אשר כשלעצמו מקים מניעות ושולל את זכות התובעים לתשלום אותו הם תובעים.
ביחס להחזר ההוצאות, טוענת הנתבעת שהחשבון שהוגש לה איננו הגיוני ולכן ישולמו ההוצאות רק לאחר שיוכחו.
ההליך והראיות
12.
התובעים תמכו את גרסתם בתצהירה של התובעת 1 וכן גם בחוות דעתו של עו"ד מרדכי גלוסקא, לעניין השכר הראוי. עוד זומן למתן עדות והעיד לבקשת התובעים גם עו"ד דורון אלקיים, אשר ייצג את תג"ר בכריתת ההסכם וכן ייצג חלק מהנתבעים בתביעת תג"ר. הנתבעת תמכה את גרסתה בתצהירו של יאיר.
13.
בכתב התביעה נטען שיש לחייב גם את יאיר עצמו בתשלום החוב לתובעים נשוא התביעה, אך בדיון שהתקיים ביום 6.11.13 הסכימו התובעים למחיקת התביעה נגדו, וזו נמחקה בלא צו להוצאות.
14.
ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 19.1.15 ובסיומה נתנה לצדדים ארכה להגשת סיכומים בכתב.



דיון
15.
במוקד המחלוקת נשוא תביעה זו עומדת שאלת פרשנותו של הסכם השכ"ט.
יחסי התובעים והנתבעת הוסדרו בהסכם השכ"ט, הסכם אשר נכרת בתחילת ההתקשרות ונועד להסדיר את היקף השירותים המשפטיים שיעניקו התובעים לנתבעת ואת התמורה שתשולם להם בגין שירותים אלו. אמנם, במקרה דנא לא חתמו שני הצדדים על מסמך המבטא את אשר הסכימו בהקשר זה, אולם אין בין הצדדים מחלוקת על כך שההסדר ביניהם הינו על פי הודעת הדואר האלקטרוני שהעבירה התובעת 1 ליאיר ביום 15.2.10, הוא הסכם השכ"ט.
16.
בהסכם השכ"ט נקבע כי תשולם לתובעים מקדמה בסך של 55,000 ₪ בצירוף מע"מ שלא תוחזר, ואין מחלוקת על כך שזו אכן שולמה לתובעים. עוד נקבע בהסכם השכ"ט כי שכר הטרחה לו זכאים התובעים יתבסס על טובת ההנאה לה תזכה הנתבעת בעקבות הגשת תביעת תג"ר. וכך נקבע:
"שכר טרחתנו יעמוד על שיעור של 6% מכל סכום, בין בכסף, בין בשווה ערך ובין בכל הטבה ובדרך אחרת, אשר יתקבל עבור ריה בעקבות ההליכים המשפטיים. ואולם, בכל מקרה בו תבקש לזנוח את ההליך או להגיע להסדר פשרה, שלא בשל המלצת בית המשפט, אלא בשל קבלת טובת הנאה אחרת מן הנתבעים, או משום שיקול אחר הנוגע ליחסים עימם (כגון התקשרות עימם בעסק/ים אחר/ים) ישולם לנו סך השווה ל- 6% מסכום התביעה בתוספת מע"מ."
המחלוקת העיקרית אשר עומדת להכרעה נוגעת לפרשנותה של פסקה זו.
לפי גרסת התובעים, הנתבעת למעשה זנחה את תביעת תג"ר בגין ההטבות הניכרות שצמחו לה בהסכם הפשרה או משיקולים אחרים הנוגעים ליחסיה של הנתבעת עם תג"ר. במצב זה בו זונחת הנתבעת את תביעת תג"ר, סבורים התובעים, חלה ההוראה בפסקה השנייה של הסכם השכ"ט ועל הנתבעת לשלם להם שכר טרחה בשיעור 6% מסכום התביעה בצירוף מע"מ.
לנתבעת מאידך, פרשנות שונה להסכם השכ"ט. לפי גרסת הנתבעת, אין כלל תחולה לפסקה השנייה בהסכם השכ"ט. ואין לה תחולה הן מאחר וההחלטה למחוק את תביעת תג"ר נבעה מהערות שהשמיע בית המשפט ומהן ניתן היה להבין שהתביעה עומדת להידחות; והן מכך שלמעשה כלל לא צמחה לנתבעת טובת הנאה בהסכם הפשרה. במצב זה, טוענת הנתבעת שאין לתובעים זכות לכל שכר טרחה נוסף.
17.
ההכרעה במחלוקת באשר לפרשנות הסכם השכ"ט תיעשה על פי העקרונות המקובלים בפרשנות חוזים בכלל, והעקרונות הייחודיים בפרשנות הסכמים המסדירים יחסי עורך דין – לקוח בפרט.
חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים, דהיינו: המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית אשר בקשו במשותף להגשים. אומד דעת זה נלמד מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. כאשר אומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, יפורש החוזה לפי תכליתו האובייקטיבית, דהיינו: המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים. התכלית האובייקטיבית של החוזה תלמד בדרך כלל מלשונו הרגילה, ובשים לב לאפשרות סתירתה ממכלול הנסיבות הרלוונטיות. עם זאת, כאשר לשון החוזה ברורה וחד משמעית עשוי להינתן לה משקל מכריע בפרשנות החוזה (רע"א 8613/08 איתן לוי מהנדסים ויועצים בע"מ נ' עיריית גבעתיים ([פורסם בנבו], 23.3.2009).
כלל נוסף שראוי להזכיר בהקשר דנא של פרשנות חוזה, הינו כלל ההיגיון המסחרי. בבוא בית המשפט לפרש חוזה, ישקול בית המשפט אם הפרשנות המובאת בפני
ו "עומדת במבחן ההיגיון המסחרי, ואם אין היא מביאה לתוצאה אבסורדית" (ע"א 565/85 בנימין גד נ' אברהם נביאי ואח' פ"ד מב (4) 422, 430). הסכם שכר טרחה איננו יוצא מכלל זה ואף פרשנותו צריכה להביא לתוצאה הגיונית. מצב בו אפשרית יותר מפרשנות אחת, אפשר ותועדף זו המביאה לתוצאה הגיונית על זו שמביאה לתוצאה אבסורדית.
18.
לצד עקרונות בסיסים אלו בפרשנות חוזים, חלים העקרונות הייחודיים לפרשנות הסכמים בין עורך דין ללקוח. יחסי עורך דין ולקוח מבוססים על הסכם שנכרת ביניהם ואשר מסדיר את מכלול תנאי ההתקשרות ביניהם, כולל את היקף השירותים שמתחייב ליתן עורך הדין ואת התמורה, שכר הטרחה, שישולם לו עבור אותם שירותים.
דא עקא, ונקודת המוצא שממנה מתחיל המשא ומתן לקראת כריתתו של הסכם שכר טרחה איננה שוויונית. מחד הרי עומד עורך הדין שנתפס כמי שמתמחה בעריכת חוזים, בניסוחם ובפרשנותם, בעוד שכנגדו עומד לקוח שבדרך כלל איננו בר כישורים שכאלו. ולא זו בלבד שללקוח בדרך כלל אין כישורים ויכולת לנסח ולפרש הסכמים כשל עורך הדין, אותו לקוח גם נותן אמון מלא בעורך הדין. אותו אמון שהוא נשמת אפו של הייצוג המשפטי. אותו אמון איננו מתייחס רק לאופן בו ייצג עורך הדין את הלקוח מול הצד שכנגד, אלא גם לאופן בו תוסדר התמורה שתשולם לעורך הדין. אך ברור שגם בגיבוש וניסוח הסדרי שכר הטרחה נותן הלקוח בעורך דינו אמון ומניח שההסדר ייערך כך שאכן יבטא את שהוסכם.
לא בכדי איפוא נקבעה בפסיקה חובתו של עורך הדין לא רק לערוך הסכם שכר טרחה, אלא גם לוודא שהלקוח מודע ומבין את פרטי ההתקשרות. ההסכם המסדיר את שכר הטרחה חייב להיות ברור וחד משמעי (רע"א 7394/07 עו"ד גאנם נ' פאעור [פורסם בנבו] 8.10.07).
וכשזו זו חובתו של עורך הדין, ברי הדבר כי הוא גם זה שעלול להימצא אחראי לעמימות או חוסר בהירות הנוצרים במצב בו הסכם השכ"ט איננו ברור ואיננו חד משמעי. במצב שכזה, כאשר הסכם השכ"ט סובל יותר מפרשנות אחת, אי הבהירות כשלעצמה עשויה להביא להעדפת פרשנותו של הלקוח על זו של עורך הדין. על בסיס עקרון זה יש לבחון את הסכם השכ"ט במקרה דנא.
19.
מעיון בנוסח הסכם השכ"ט נראה שהוא מסדיר את שכר טרחת התובעים בשני מסלולים נפרדים, כשהראשון מוסדר בפסקה הראשונה והשני מוסדר בפסקה השנייה.
א.
המסלול הראשון קובע את העיקרון שלפיו שכר טרחת התובעים ישולם כנגזרת מטובת ההנאה שתצמח לנתבעת כתוצאה מניהול תביעת תג"ר. עקרון זה בא לכדי ביטוי בהסדר הבא אשר בפתח הסכם השכ"ט:
"שכר טרחתנו יעמוד על שיעור של 6% מכל סכום, בין בכסף, בין בשווה ערך ובין בכל הטבה ובדרך אחרת, אשר יתקבל עבור ריה בעקבות ההליכים המשפטיים
".
צורה זו של הסדרת שכר הטרחה, כנגזרת של התמורה שיקבל הלקוח בפועל וככל שיקבל בלבד,
איננה חריגה. בהסדרה שכזו, מבחינת הלקוח, יתרון ברור בכך שלא ידרש להוציא כספים מכיסו אלא רק מתוך התמורה שתתקבל בפועל (ראו למשל: המ"פ (ת"א) 6827-11-11 ד"ר י.שגב ושות', עורכי דין נ' רוני מאנה ואח' [פורסם בנבו] 15.1.12).
בצורה זו של הסדרת שכר טרחת עורך הדין, כשהייצוג מתייחס להגשת תביעה, מקובל גם שלא להתנות את זכותו של עורך הדין בקבלת שכר טרחה בתמורה שיקבל הלקוח דווקא בעקבות

פסק דין
המכריע בתביעה. הליך משפטי הנפתח בתביעה כספית הרי עלול להסתיים ב

פסק דין
ועשוי גם להסתיים בהסדר פשרה. אך הגיוני שזכותו של עורך הדין לקבלת שכר הטרחה, לא תישלל איפוא במצב בו מקבל הלקוח תמורה בפועל בעקבות הסדר פשרה. כך ההיגיון וכך גם במקרה זה נוכח לשונו של הסכם השכ"ט. ההסדר בין התובעים לנתבעת מקנה לתובעים זכות לשכר טרחה בכל מצב בו צמחה התמורה לנתבעת "בעקבות ההליכים המשפטיים" ולאו דווקא כתוצאה מ

פסק דין
המקבל את התביעה שהוגשה נגד תג"ר. ההסדר אף מדגיש את זכות התובעים לשכר טרחה מטובת הנאה אפשרית שתצמח לנתבעת "בין בשווה ערך ובין בכל הטבה ובדרך אחרת", ברם התביעה שהוגשה בתביעת תג"ר הייתה תביעה כספית. אפשרות לטובת הנאה שתצמח "בדרך אחרת" מכוונת לפיכך אך ורק לכזו שצמחה בהסדר פשרה.
אם כך, המסלול הראשון לפיו מוסדר שכר טרחת התובעים קובע את זכותם ל- 6% מכל "טובת הנאה" שתצמח לנתבעת בעקבות הגשת התביעה נגד תג"ר, וזאת בין אם טובת ההנאה תצמח בקבלת

פסק דין
ובין אם טובת ההנאה תצמח בהסדר פשרה.
ב.
המסלול השני בא לכדי ביטוי בפסקה השנייה של הסכם השכ"ט:
"ואולם, בכל מקרה בו תבקש לזנוח את ההליך או להגיע להסדר פשרה, שלא בשל המלצת בית המשפט, אלא בשל קבלת טובת הנאה אחרת מן הנתבעים, או משום שיקול אחר הנוגע ליחסים עימם (כגון התקשרות עימם בעסק/ים אחר/ים) ישולם לנו סך השווה ל- 6% מסכום התביעה בתוספת מע"מ"
.
ניסוח הסדר זה מלמד שפסקה זו למעשה משלימה את ההסדר הבסיסי שנקבע בפסקה הראשונה. פסקה זו מסדירה אפשרות במסגרתה תחליט הנתבעת "לזנוח" את תביעת תג"ר. בדומה, למשל, לאפשרות העומדת לתובע לבקש להפסיק בירור תביעה לפי תקנה 154 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1994. הנתבעת הרי יכולה בכל עת, בין בהסכמת פרקליטיה התובעים ובין בלא הסכמתם, לבקש למחוק את התביעה בלא כל תמורה. במצב אפשרי שכזה השולל מהתובעת את הסיכוי לקבלת תמורה, אך הגיוני שהנתבעת תהיה מחויבת לשלם מכיסה את שכר הטרחה. וכך גם במצב בו מגיעה הנתבעת להסדר עלום מול תג"ר מכל סיבה שהיא "הנוגעת ליחסים עמם".
כחריג יחיד למצב זה בו מחליטה הנתבעת "לזנוח" את תביעת תג"ר, מתייחסים הצדדים למצב בו ניתנת "המלצת בית המשפט" לזניחת התביעה, שאז לא תחויב הנתבעת בתשלום שכר טרחה לתובעים למרות שהתביעה "נזנחה".
לפי טענת התובעים, מצב בו הסתיימה תביעת תג"ר בהסדר פשרה מוסדר במסלול השני של הסכם השכ"ט, בפסקה שנייה זו. טענה זו לא ניתן לקבל, שכן היא עומדת בסתירה לתשתית הבסיסית של הסכם השכ"ט, כפי שהוסדר במסלול הראשון. מצב של סיום בירור תביעת תג"ר בהסכם פשרה מוסדר במסלול הראשון ולא בפסקה זו.

זאת ועוד, חדשות לבקרים מסתיימות התדיינויות משפטיות בהסדר פשרה, וחדשות לבקרים הסכמים שכאלו כוללים טובת הנאה לתובע, הפחותה בהרבה מזו לה עתר בתביעה. לא הגיוני לסבור שבמצב שכזה, של הסכם פשרה הכולל טובת הנאה קטנה, יתחייב הלקוח לשלם את מלוא שכר הטרחה כאילו התקבלה התביעה במלואה. מצב לא הגיוני שכזה, אם כך סוכם, מחייב הסדרה ברורה וחד משמעית וכזו אין בהסכם השכ"ט דנא. ודוק, נניח שהסכם הפשרה היה כולל התחייבות של הנתבעים בתביעת תג"ר לשלם לנתבעת 3 מיליון שקלים. האם במצב שכזה היו התובעים זכאים לשכר טרחה המחושב לפי מלוא סכום התביעה בסך של קרוב ל- 10 מיליון שקלים?! התשובה לכך ברורה. אין כל הגיון בטענה לפיה הסכם פשרה המסיים את תביעת תג"ר, כל הסכם, מזכה את התובעים במלוא שכר הטרחה. אין בכך הגיון ואין הטענה מתיישבת עם לשון הסכם השכ"ט וחלוקת שני המסלולים כאמור.
לטענת התובעים, קבלת פרשנות הנתבעת להסכם השכ"ט תציב אותם נתונים לחסדיה של הנתבעת. טענה זו איננה נכונה, שכן בכל מצב בו מסתיימת התביעה בהסכם פשרה הכולל טובת הנאה כלשהי לנתבעת, זכאים התובעים לחלקם לפי הסכם השכ"ט – 6% משווי טובת ההנאה; ובכל מקרה בו מסתירה הנתבעת את פרטי ההסדר אליו הגיעה עם תג"ר זכאים התובעים למלוא שכר הטרחה. בין כך ובין כך, פרשנות זו איננה מעמידה את התובעים כלל כנתונים לחסדי הנתבעת.
למעלה מהצורך ממש יצוין, כי לכל היותר ניתן היה לקבוע נוכח פרשנות התובעים כי ניסוח הסכם הפשרה יצר "עמימות", שכן לכאורה מצב בו מסתיימת התביעה בהסכם פשרה מוסדר הן בפסקה הראשונה והן, בצורה שונה, בפסקה השנייה של הסכם השכ"ט. ובמצב כזה של "עמימות", עדיפה הפרשנות המיטיבה עם הלקוח – הנתבעת.
20.
נוכח פרשנות זו של הסכם השכ"ט, ניתן להכריע במחלוקות באשר לזכותם של התובעים לשכר טרחה בנסיבות העניין.
בירור תביעת תג"ר הסתיים בהסכם הפשרה. תביעת תג"ר לא "נזנחה" אלא הסתיימה בהסכם פשרה אשר במסגרתו גם הוסכם על מחיקת התביעה ובקשה להשבת האגרה. והסכם הפשרה לא נכרת במחשכים אלא בידיעתם המלאה של התובעים, ובשיתוף פעולה מלא עימם במשא ומתן שנמשך כחדשיים.
לטענת התובעים, הוכח שבין יאיר לדולינגר קשרים עסקיים ממושכים ורבי אינטרסים. בטענה זו, מבקשים התובעים לטעון להסדרים נסתרים שסוכמו בין הנתבעת לתג"ר וכך להחיל את הפסקה השנייה של הסכם השכ"ט. טענה זו לא ניתן לקבל שכן זולת ספקולציות לא הציגו התובעים ולו ראיה אחת להסכם נסתר כלשהו או הבנה לא כתובה אליה הגיעו יאיר ודולינגר. נהפוך הוא – אפשרות זו הוכחשה לחלוטין על ידי דולינגר (עמוד 29; ש' 5 – 7 בפרוט'), וגם בעודתו של עו"ד אלקיים לא ניתן ולו רמז לקיומם של הסדרים שכאלו והרושם שעלה מעדותו הוא שכל שסוכם בא לכדי ביטוי בהסכם הפשרה (למשל עמ' 10; ש' 3 – 4 בפרוט').


אם כך, לא הובאה ולו ראשית ראיה לאילו הסכמים נסתרים בין הנתבעת לתג"ר והתברר שהסכם הפשרה הוא הוא אשר מבטא את כל אשר הוסכם. ההודעה שהוגשה לבית המשפט ובה בקשה למחיקת תביעת תג"ר לא בטאה "זניחה" של התביעה אלא הייתה חלק מאותו הסכם פשרה. איש לא ניסה "להונות" את התובעים ואיש לא ניסה לשלול מהם את שכר הטרחה.
לטענת הנתבעים, יש להחיל את הסייג המופיע בפסקה השנייה של הסכם השכ"ט, שכן הסכם הפשרה הינו פרי ההבנה שבית המשפט עומד לדחות את תביעת תג"ר, והבנה זו התגבשה במהלך ההתדיינות, כשהתברר שנעשתה העברת מניות המגדילה את אחזקת דולינגר במניות תג"ר ונוכח הערות בית המשפט. לא מצאתי ממש בטענה זו שכן ההסכם מתייחס ל"המלצת בית המשפט" ואפילו הנתבעת לא טוענת שניתנה "המלצה" שכזו, לא במפורש ולא במשתמע. עם זאת, אין משמעות של ממש לקביעה זו נוכח מסקנתי בדבר היעדר תחולה לפסקה השנייה של הסכם השכ"ט.
21.
נוכח כל האמור לעיל, נוכח פרשנותו של הסכם השכ"ט כפי שהיא נלמדת מלשונו, מהגיון הדברים והראיות שהוצגו – אני דוחה את גרסת התובעים וקובע כי אין כלל תחולה לפסקה השנייה בהסכם השכ"ט. ודוק, בהכרעה זו אין כדי לקבל במלואה את גרסת הנתבעת. הנתבעת אמנם טענה שאין תחולה לפסקה השנייה של הסכם השכ"ט, כפי שנקבע, אך הנתבעת עצמה התעלמה מכך שנסיבות אלו מחילות את הפסקה הראשונה של הסכם השכ"ט (אם כי טענה שכלל לא צמחה לה טובת הנאה בהסכם הפשרה).
המצב דנא בו הגיעו הנתבעת, תג"ר ויתר הנתבעים בתביעת תג"ר להסכם פשרה בתביעת תג"ר מחיל את חלקו הראשון של הסכם השכ"ט ומזכה את התובעים בשכר טרחה בשיעור 6% + מע"מ מטובת ההנאה שצמחה לנתבעת.
22.
למעלה מכך, אפילו סברתי שניתן לקבל גם את פרשנות התובעים להסכם השכ"ט, פרשנות לפיה מחיקת תביעת תג"ר כמוה כזניחתה לצורך הקמת זכותם לשכר טרחה, לא ניתן היה לקבל את התביעה.
לא ניתן היה לקבל את התביעה שכן התנהלות התובעים עובר לכריתת הסכם הפשרה לא הייתה ראויה ומקימה מניעות אשר שוללת כשלעצמה את זכותם לשכר הטרחה נשוא התביעה.
א.
במהלך הדיון נתבקשה התובעת 1 להבהיר אם העמידה את הנתבעת ומנהלה, יאיר, על עמדת התובעים באשר לחבות בתשלום שכר הטרחה עובר לחתימת הסכם הפשרה. התובעת 1 אישרה את גרסת הנתבעת (סעיף 45 בתצהיר יאיר) לפיה לא עשתה כן (למשל סעיף 19 בתצהיר התובעת 1). וכך גם העידה (עמ' 22 בפרוט'):
ש.
תאשרי לי בבקשה כפי שאישרת בדיון הקודם, שלפני חתימת הסכם הפשרה בבימ"ש המחוזי לא אמרת לרבינוביץ: דע לך, שאחת המשמעויות של חתימת הסכם הפשרה זה שאתה צריך לשלם לי שכ"ט של מאות אלפי ₪?
ת.
לפני שהגעתי לדיון היום, התכוננתי וקראתי את תצהיר רבינוביץ. מפנה לסע' 49 לתצהיר רבינוביץ [מצטטת] כשמדברים עם רבינוביץ מבינים שהוא מכיר את כל ההסכמים והוא מבין מצוין את כל המספרים והוא ניהל איתי מו"מ על השכ"ט ורואים זאת בטיוטות בקפידה רבה.
ש.
אז את מאשרת שלא אמרת לו על זה מילה וחצי מילה לפני חתימת הסכם הפשרה?
ת.
למיטב זכרוני, לא.
כך הסתבר שעובר לחתימת הסכם הפשרה, הסכם אשר המו"מ לכריתתו ארך כחדשיים (סעיף 24 בתצהיר התובעת 1), לא הבהירו התובעים לנתבעת ולו פעם אחת כי לשיטתם כריתת הסכם הפשרה מחייבת את הנתבעת בתשלום מלוא שכר הטרחה על בסיס סכום התביעה. מצב זה לא ניתן לקבל.
ב.
כפי שהובהר, חובתו האלמנטארית של עורך הדין כלפי הלקוח הינה להבהיר לו את היקף מחויבות הלקוח בתשלום שכר טרחה. ועוד הובהר כי עמימות שבהקשר זה תיזקף לחובתו של עורך הדין. חובה אלמנטארית זו איננה מסתיימת בחתימת הסכם השכ"ט. חובה זה שרירה, קיימת, ונמשכת כל עוד נמשך הקשר בין עורך הדין ללקוח. וכך קל וחומר בן בנו של קל וחומר במצב בו נוצרה סיטואציה שמציבה בסימן שאלה את היקף מחויבות הלקוח.
כך נאמר ביחס לרעיון המחייב גילוי מראש של החבות ובעייתיות הגלומה בהצבת הדרישה בדיעבד:

"האם מוטל על עורך דין להביא לידיעת לקוחו, עם תחילת הטיפול בעניין, מה יהיה שכרו, או שמא הוא חופשי לשמור על שתיקה מוחלטת עד לסיום הטיפול ורק אז לנקוב בשכר הנראה לו נאות? בעיניי התשובה לכך היא שלא רצוי לאפשר מצב שבו מבצע עורך דין עבודה מקצועית כשגובה שכרו עשוי לנוע בין 225 אלף דולר ל-635 אלף דולר, אך הוא ממלא פיו מים בנקודה זו ובוחר לגלות את המחיר רק לאחר סיום הטיפול. שיטה זו מצמצמת את סיכויי התחרות. כך, אילו שמעה החברה הנתבעת מראש על המחיר הנדרש... אפשר שהיתה מחפשת משרד עורכי דין אחר, עם מוניטין דומים, שמחיריו נוחים יותר. יתירה מזאת, גילוי המחיר רק לאחר סיום הטיפול מעמיד את הלקוח בנחיתות מוחלטת. בשלב זה אין הוא יכול לפנות למשרד עורך דין אחר, ואין בידו אלא להתגונן בפני
התביעה... כאן המקום להזכיר גם את הכלל הידוע אשר לפיו חב עורך הדין חובת אמון כלפי לקוחו. חובת אמון כוללת בחובה חובת גילוי... הדעת נותנת שמן הראוי שעורך דין יגלה מראש מהו השכר שיידרש, במקום שיציג ללקוחו, לאחר מעשה, חשבון על סך מאות אלפי דולר."
(פרופ' ד. פרידמן, שכר טרחה ראוי לעורך דין, המשפט (ב), התשנ"ח 105, 111)
וכך גם נקבע במקרה בו בקש עורך דין שכר טרחה ראוי תוך סטייה מאשר סוכם בהסכם שכר הטרחה אך לא הבהיר זאת ללקוח מראש אלא רק בתום ההליכים:

"דווקא המורכבות הרבה ואריכותם היתירה של ההליכים שניהל המערער בשמה של אתרים היא שחייבה אותו להודיע לאתרים כי לא יהיה מוכן להסתפק בשכר טרחה המבוסס על הסכם שכר הטרחה, וכי הוא מבקש לקבל שכר לפי בסיס חישוב שעתי. המנעותו מעשות כן היא יותר מתמוהה. זאת ועוד, בענייננו, לא רק שלא נכרת הסכם בכתב המסדיר את סוגיית שכרו של המערער, אלא שהמערער עצמו אף איננו טוען כי סיכם בעל פה עם אתרים את נושא שכרו. בכך הוא יצר מכשול של ממש בפני
אתרים, ועליו לשאת איפוא בתוצאת מחדלו זה
." (ע"א (ת"א) 47491-05-13 עו"ד מאיר כסיף נ' אתרים בחוף ת"א חברה לפיתוח אתרי תיירות בת"א-יפו בע"מ [פורסם בנבו]
3.11.14, פסקה 54 בפסק הדין)
ג.
כך גם בעניין דנא. עובר לכריתת הסכם הפשרה מלאו התובעים פיהם מים, לא אמרו לנתבעת דבר וחצי דבר ביחס לפרשנותם את הסכם השכ"ט או ביחס לכוונתם לדרוש שכר טרחה המבוסס על סכום התביעה, ובכך הכשילו את הנתבעת, ומנעו ממנה את האפשרות לכלכל צעדיה בהתאם, למשל בהודעה שהיא עומדת על המשך בירור התביעה וקבלת

פסק דין
.
ד.
לטענת התובעים, אפשרות החבות בתשלום שכר טרחה איננה בגדר סיכון שעורך הדין מחויב להזהיר את הלקוח בגינו, שכן חובת עורך הדין לאזהרת הלקוח מתייחסת אך ורק לסיכונים משפטיים. טענה זו איננה ברורה. לא בהתראה על סיכונים עסקינן, אלא בגילוי פרשנות עורך הדין להסכם שכר הטרחה וההשלכות של התנהלות הלקוח על חבותו.
ה.
לטענת התובעים, לא יתכן שיאיר, כאיש עסקים מנוסה ומיומן, לא ידע על חבות הנתבעת בשכר טרחת התובעים. טענה זו לא ניתן לקבל אפילו יאיר הינו אכן איש עסקים מנוסה כנטען. לא מידת ניסיונו של יאיר עומדת למבחן אלא אחריות התובעים לוודא שהוא מודע, כמנהל הנתבעת, לאופן בו מפרשים התובעים את הסכם השכ"ט במצב המתגבש עובר לחתימת הסכם הפשרה. יאיר הצהיר שלפי פרשנותו את הסכם השכ"ט מגיע לתובעים שכר טרחה רק במקרה של הצלחה בתביעת תג"ר ולשיטתו לא הייתה הצלחה שכזו בחתימת הסכם הפשרה (סע' 48 בתצהיר יאיר). הרושם הברור שעולה הוא שיאיר כלל לא היה מודע לכוונת התובעים להגיש לנתבעת חשבון שכר טרחה על בסיס סכום התביעה המלא בתביעת תג"ר. ואת זה חייבים היו התובעים להבהיר ומראש.
ו.
למעשה, בהתנהלות זו נוצרה מניעות שכשלעצמה שוללת את זכות התובעים לתבוע שכר טרחה. הנתבעת ודאי שציפתה שהתובעים, עורכי דינה שלה, יזהירו אותה על כוונתם לדרוש שכר טרחה; התובעים לא עשו כן ובכך יצרו מצג לפיו אין בכוונתם לתבוע שכר טרחה נוסף; התובעת הסתמכה על מצג התובעים והתקשרה בהסכם הפשרה, ובכך שינתה את מצבה לרעה בכל הקשור ליחסיה מול התובעים. התובעים אינם רשאים איפוא לחזור בהם מהמצג שיצרו.
אם כך, נמצא שאפילו היו זכאים התובעים לשכר הטרחה כפי שהם טוענים וכפי שהם מפרשים את הסכם השכ"ט, הפרו התובעים את מחויבותם כעורכי דין לוודא שהנתבעת מודעת לפרשנות זו עובר לחתימת הסכם הפשרה. בהפרה זו יצרו התובעים בפני
הנתבעת מצג שלפיו אין בכוונתם לתבוע שכר טרחה נוסף, הנתבעת פעלה על בסיס מצג זה כשהתקשרה בהסכם הפשרה והסכימה למחיקת התביעה, בכך שינתה הנתבעת את מצבה לרעה ולפיכך מנועים התובעים מלחזור בהם מהמצג שיצרו.
23.
כאמור, הן נוכח פרשנותו של הסכם השכ"ט והן נוכח המניעות שנוצרה, לא עומדת לתובעים הזכות לתבוע תשלום שכר טרחה המבוסס על סכום התביעה. מאידך, עומדת ועומדת לתובעים הזכות לתבוע שכר טרחה כנגזרת של טובת ההנאה שצמחה לנתבעת בחתימת הסכם הפשרה.
דא עקא, שהתובעים הבהירו במפורש שאין הם טוענים לכך דבר. התובעים אמנם טוענים שהסכם הפשרה מגלם טובת הנאה "בשווי מיליוני דולרים" לנתבעת (סעיף 34 בתצהיר התובעת 1) אך כלל לא עשו ניסיון להוכיח את שווי אותה "טובת הנאה" ולא טענו כלל בכתב התביעה, גם לא כטענה חלופית, שיש לחייב את הנתבעת בסכום כלשהו המהווה 6% משווי טובת ההנאה.
למעלה מכך, במהלך קדם המשפט הועלתה אפשרות זו ביוזמת בית המשפט וכך התייחס לכך ב"כ התובעים (פרוט' הדיון ביום 23.2.14):
אם בית המשפט שואל אותי, אם יש טענה של התובעים שצריך לאמוד את שווי טובת ההנאה שצמחה לנתבעת מהסכם הפשרה ולגזור את שכ"ט בהתאם לשווי זה, אני אומר, שלא זה מה שטענו.
עמדה ברורה זו של התובעים למעשה מייתרת את הצורך בבחינת הסכם הפשרה ואומדן שווי טובת ההנאה שהוא מגלם לנתבעת. רק להשלמת התמונה יצוין, כי נראה שלא בכדי בחרו התובעים שלא להעלות טענה שכזו כלל. נראה שהתובעים בחרו בכך שכן כלל לא ברור אם בכלל מגלם הסכם הפשרה טובת הנאה לנתבעת.
עיון בהסכם הפשרה מלמד, ראשית לכל, שאין בו כל התחייבות לתשלום סכום מיידית לנתבעת על יסוד אותה טענה עליה התבססה תביעת תג"ר לכתחילה, הטענה להעברת מניות דולינגר.
עוד נלמד מעיון בהסכם הפשרה שתג"ר תגיש בתוך זמן קצוב "תכנית משביחה" לנכס, אך התחייבות דומה ישנה ממילא בהסכם המכר (סעיף 11.1) ובהסכם הפשרה אין סנקציה על אי הגשת תכנית שכזו.
בהסכם הפשרה אף מתייחסים הצדדים לתכנית משביחה הכוללת זכויות בנייה בשיעור 1,220% העולים על אלו שנצפו בהסכם המכר, אך לפי עדות דולינגר מספר זה נקבע מאחר וכך סוכם עם נציגי העירייה עוד לפני חתימת הסכם הפשרה (עמ' 28; ש' 12 בפרוט') ובהסכם המכר ממילא נקבע שלנתבעת יצמחו זכויות לתגמול בגין שיעור הגדלת אחוזי בנייה העולה על המצופה (סעיף 11.2.2 בהסכם המכר).
אומנם, בהסכם המכר נקבעה מגבלה לפיה זכות הנתבעת לתמורה הנוספת כפופה לאישור תכנית משביחה עד 30.1.2021 בעוד שבהסכם הפשרה למעשה הוסרה מגבלת זמן זו, אך כנגד זאת ניתנה לתג"ר בהסכם הפשרה זכות שלא הייתה לה בהסכם המכר לשלם את התמורה הנוספת לפי תכנית משביחה של 450% ובכך לפטור עצמה מהחבות לתשלום על תכנית משביחה בהיקף גדול יותר (סעיף 1.3 בהסכם הפשרה).
אם כך, המענה לשאלה אם אכן הסב הסכם הפשרה לנתבעת טובת הנאה וככל שכן מה שוויה איננו ברור, ומכאן כל הנראה בחירת התובעים להימנע מלהעלות טענה זו כבסיס לתביעה. על כל פנים, בהיעדר טענה שכזו ברי הדבר שגם אין זכות לכך.
24.
כטענה חלופית, טענו התובעים שיש לחייב את הנתבעת בתשלום שכר טרחה ראוי, כאשר זה מחושב על בסיס היקף שעות העבודה שהושקעו על ידם בניהול תביעת תג"ר ובהסתמך על חוות דעתו של עו"ד מרדכי גלוסקא.
אין מחלוקת על כך שהתובעים השקיעו זמן לא מבוטל בייצוג הנתבעת בתביעת תג"ר. למרות זאת, טענה זו איננה ברורה, שכן אין בהסכם השכ"ט כל חלופה המזכה את התובעים בשכר טרחה המבוסס על היקף השעות שהושקעו על ידם.
התובעים מפנים להלכות הקובעות את זכותו של עורך הדין לשכר ראוי, ברם אלו מתייחסות למצב בו החליט לקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין, שלא כמו במקרה זה בו כלל לא נותק הקשר וייצוג הנתבעת נמשך, בדיוק לפי הסכם השכ"ט, עד לסיום בירור תביעת תג"ר.
תביעה זו מתבססת על הטענה שיש לאכוף את הסכם השכ"ט, טענה שלמעשה התקבלה, גם אם לא לפי פרשנות התובעים. משכך, על פניו איפוא, גם אם השקיעו התובעים, כטענתם, מאות שעות עבודה בניהול תביעת תג"ר, הסכם השכ"ט איננו מקנה להם כל זכות לשכר טרחה המבוסס על היקף השקעתם.
25.
בשולי התביעה העלו התובעים טענה כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות שהוציאו בבירור תביעת תג"ר, בסך של 4,762 ₪. עיון בסיכומי התובעים מלמד שאין כלל התייחסות לטענה זו ומשכך יש לראותה כטענה שנזנחה.
26.
לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
27.
לסיכום, הסכם השכ"ט קבע והסדיר את יחסי התובעים והנתבעת בכל הכרוך בייצוג הנתבעת בתביעת תג"ר. כך קבע הסכם השכ"ט כי שכר טרחתם של התובעים יתבסס על טובת ההנאה שתצמח לנתבעת בעקבות ניהול התביעה, בשיעור של 6% מטובת ההנאה בצירוף מע"מ ובניכוי מקדמה בסך של 55,000 ₪ בצירוף מע"מ. הסכמה זו התייחסה הן לאפשרות שבירור תביעת תג"ר יסתיים ב

פסק דין
המכריע במחלוקות, והן לאפשרות שבירור תביעת תג"ר יסתיים בהסכם פשרה, כפי שאכן ארע בפועל.
חלקו השני של הסכם השכ"ט קבע את זכותם של התובעים למלוא שכר הטרחה בשיעור 6% מסכום התביעה בתביעת תג"ר, אך זאת רק בהתקיים מצב קיצוני בו נזנחה תביעת תג"ר בשל קבלת טובת הנאה נסתרת. מצב זה לא התקיים במקרה דנא כאשר הוצג הסכם פשרה ברור, כתוב וחתום, ולא הוצגה כל ראיה לקיומה של "הסכמה נסתרת" הסוטה מהאמור בהסכם הפשרה, שלכן אין לחלק זה בהסכם הפשרה נפקות לחישוב שכר הטרחה.
בנסיבות אלו עמדה לתובעים הזכות לשכר טרחה שיחושב לפי טוב ההנאה שצמחה לנתבעת בכריתת הסכם הפשרה, אך התובעים הבהירו שאין הם טוענים טענה זו כלל.
טענתם החלופית של התובעים לתשלום "שכר טרחה ראוי" נדחתה בהיעדר כל בסיס בהסכם השכ"ט לתשלום שכזה, והטענה לתשלום הוצאות שהוציאו נזנחה בסיכומים. במצב זה לא נותר אלא לדחות את התביעה וכך אני מורה.
28.
אשר על כן אני דוחה את התביעה. התובעים ישאו בהוצאות הנתבעת בסך של 35,000 ₪.
הכספים שהפקידו התובעים בקופת בית המשפט להבטחת שכר עדות יוחזרו לתובעים. הכספים שהפקידה הנתבעת בקופת בית המשפט להבטחת שכר עדות יוחזר אף הוא לנתבעת, באמצעות העברתו לב"כ הנתבעת.
ניתן היום,
ג' אב תשע"ה, 19 יולי 2015, בהעדר הצדדים.
















א בית משפט שלום 5366-07/13 אורלי גיא, משה בכר נ' ריה חברה בע"מ (פורסם ב-ֽ 19/07/2015)