פסקי דין על שלמה גרינברג | פסקי דין על תמיר גרינברג | פסקי דין על אורית לפיקוף | פסקי דין על לב לבייב |
1705/99 א 28/05/2002
א 1705/99 שלמה גרינברג נ' תמיר גרינברג, אורית לפיקוף, לב לבייב
1
בתי המשפט
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
א 001705/99
בפני
:
כב' השופטת גרסטל הילה
28/05/02
בעניין:
שלמה גרינברג
התובע
נ ג ד
1. תמיר גרינברג
2. אורית לפיקוף
3. לב לבייב
הנתבעים
פסק - דין
1. מבוא
התביעה בה עסקינן הינה תביעה כספית, על סך 3,346,720 ₪, (שהיו 824,315 $ ליום ההגשה של כתב התביעה המתוקן). התובע, העותר לחיוב הנתבעים בסכום התביעה, מייחס לנתבעים ביצוע עוולות של גזל, עשית עושר ולא במשפט, הפרת הסכם נאמנות, גרם הפרת הסכם נאמנות והברחת נכסים. הכל סביב עסקאות יהלומים.
התובע הוא יהלומן, העוסק בתחום מזה 25 שנה. הנתבע 1 (להלן:-"הנתבע") הוא אחיינו של התובע ועוסק בעסקי יהלומים מזה עשור. אף הנתבע 3 עוסק בעסקי יהלומים, אלא שחלקו בתיק זה לא התבהר כלל, כפי שיפורט בהמשך. נתבעת 2 היא אחותו של נתבע 1, שמעורבותה באירועים נשוא תיק זה כלל לא הובהרה, כפי שיפורט בהמשך.
בקליפת אגוז, וטרם צלילה לתוך פרטי הסכסוך כפי שהוצג בפני
, אציין כבר במבוא שהתובע, ביחד עם עמי בן רעי ואליבא שביט, היו הבעלים של חברת יהלומי ג.ב.ש.ר בע"מ (להלן: "גבשר") המצויה בפירוק כיום. השותפים היו גם שותפים בחברה נוספת שנקראה ג.ב.ש.ר אופקים בע"מ (להלן:-"אופקים") המצויה אף היא בהליכי פירוק כיום.
בשלב כלשהוא, בשנת 1996, הסכימו השותפים בגבשר שהפעילות העסקית תופרד באופן שהתובע יהא מופקד על כל הפעילות ברוסיה, וכי בתום 12 חודשים של פעילות ברוסיה, ימונה בורר שיערוך את ההתחשבנות ויקבע את תשלומי האיזון בין השותפים. הבורר אכן מונה, (רו"ח בלטברג) וביום 17.11.97 החליט הוא שכנגד תשלום של כ-440,000$ מהתובע לשותפיו, יועברו לידי התובע כל הזכויות והחובות מכל סוג ומין שהוא של גבשר ברוסיה,לרבות הזכויות שתפורטנה בהמשך בג'ורג' אוונס.
גבשר הקימה, בשותפות עם אחרים, תאגיד רוסי בשם russkije samotsvety – diamant שהינן חברה הרשומה ברוסיה (להלן: "התאגיד הרוסי") כאשר לגבשר יש את השליטה בו. התאגיד הרוסי הוקם כדי שיהיה בעלים פורמלי של מפעל רוסי לייצור יהלומים (להלן: "המפעל הרוסי") בסנט פטרסבורג ברוסיה. המפעל הרוסי היה אמור לאפשר רכישת גלם רוסי (לנוכח ההגבלות שהטילו השלטונות הרוסיים על יצוא גלם) ולהוות כיסוי לפעילות של הוצאת גלם מרוסיה לישראל. הפעילות ברוסיה כללה מספר נושאים: מכירת יהלומים מלוטשים שהובאו מישראל לרוסיה, רכישת יהלומים גולמיים ע"י התאגיד הרוסי מסינדיקט היהלומים הרוסי עבור לקוחות מישראל, וליטוש יהלומים גולמיים במפעל, עבור יהלומנים מישראל.
לצורך השלמת התמונה יצוין שגבשר היתה בעלת הזכויות ב-70% מהון המניות המונפק של חברת george evens & co (u.k.) ltd. (להלן: "גורג' אוונס"). 30% הנותרים מהון המניות של ג'ורג' אוונס הוחזקו בנאמנות על ידי חברת eurofound management and securities (u.k.) ltd. (להלן: "יורופאונדט"), עבור אדם בשם צבי דונט.
ג'ורג' אוונס היתה בעלת 66% מכלל הזכויות בתאגיד הרוסי, כאשר 34% הנותרים של הזכויות הינם בבעלות חברה רוסית. התובע שימש כדירקטור בתאגיד הרוסי.
הנתבע , שהוא, כאמור, אחיינו של התובע, עבד בחברות של התובע ואף ניהל בפועל את המפעל הרוסי.
בשלב כלשהוא, התמוטטה חברת גבשר ומונה לה כונס נכסים. כתוצאה מכך, כל המלאי המצוי בכספות המפעל הוקפא. זמן קצר לאחר מכן, רכש הנתבע את אחת מחברות הבנות מכונס הנכסים. חברת בת זו שלטה במפעל הרוסי.
התובע טוען שהנתבע רכש את המפעל עבורו בנאמנות, שכן הוא עצמו היה מנוע מלרכשו ישירות, אך הנתבע בחר להתכחש להסכם הנאמנות, ובכך מעל באמונו. נתבע 3, לטענת התובע, מימן את הרכישה של המפעל ע"י הנתבע ועודד את הנתבע להפר את הסכם הנאמנות – כל זאת מתוך שאיפה לשלוט כלכלית במלאי היהלומים המוקצה למפעל הרוסי מהסינדיקאט הרוסי.
בנוסף לכך, טוען התובע שהנתבע נמנע מלהחזיר לו את מלאי היהלומים הפרטיים שלו, הקיים במפעל, ואת מלאי היהלומים בהם סחר באופן אישי בעבור צדדים שלישיים. לגבי הנושא האחרון טוען התובע שהוא רכש את הזכויות לאותם יהלומים מאת הצדדים השלישיים להם היו שייכים. מחלוקת נוספת סובבת סביב עסקאות יהלומים שניהלו התובע והנתבע במשותף בציר המסחר ישראל רוסיה ושלטענת התובע שומר אותם כיום הנתבע בכספות המפעל הרוסי ואת הכספים שנתקבלו כתוצאה מאותן עסקאות טרם מסר לידיו.
התובע עותר בכתב התביעה לקבלת הסעדים הבאים:
1) מתן צו לנתבעים 1 ו/או 3, להעביר לידיו את כל הזכויות והכספים שרכשו במפעל הרוסי ולהצהיר שהתובע הנו בעל הזכויות במפעל זה ובתאגיד הרוסי השולט עליו.
2) חיוב הנתבע ליתן חשבונות לגבי הרווחים שעשה התאגיד הרוסי החל מ-1 בינואר 97' ועד ליום ה-31 בדצמבר 00' .
3) תשלום פיצויים, בגין הרווחים שהפיקו הנתבעים 1 ו/או 3 מרכישת התאגיד הרוסי.
4) חיוב הנתבע להשיב לתובע סך של 824,315$ בעבור כל היהלומים שבבעלות התובע שנשארו במפעל וככיסוי לכל חובותיו של הנתבע אליו בגין כל עסקאות היהלומים שבוצעו.
5) הצהרה שהנתבע הנו בעל הזכויות בדירה ברחוב פייר קינג 8 נתניה, הידועה גם כחלקות זמניות 2,3,7 בגוש 7948 (להלן:-"הדירה") שנרשמה על שם אחותו, הנתבעת 3.
6) עיקולה של הדירה הנ"ל, ומנוי ב"כ התובע לכונס נכסים של הדירה עם הוראות לממשה ולהעביר מתוך התמורה שתתקבל את הכספים שידרשו לצורך ביצוע פסק הדין.
2. עיקרי העובדות וטענות הצדדים
התובע, שלמה גרינברג
, עוסק בייצור ושיווק יהלומים. לטענתו, החל בשנת 1996 לעסוק באופן פרטי בשיווק יהלומים ברוסיה. לשם כך קיבל התובע יהלומים מיהלומנים בישראל אשר נמסרו לו לשיווק, עיבוד ומכירה ברוסיה.
במקביל לפעילות האישית שלו, פעל התובע במסגרת גבשר, חברה זו שהוקמה שנים רבות קודם לכן, הקפיאה את פעילותה בשנת 87' וחידשה אותה בשלהי שנת 95' לצורך עסק של יבוא יהלומי גלם מרוסיה וזאת משום מחירו המופחת של הגלם הרוסי והאפשרות למכור אותו ברווח ניכר מחוץ לרוסיה.
המפעל הרוסי הוקם בשנת 1996 ביוזמתו של התובע, מתוך מטרה להבטיח מקור אספקה שוטף וזמין לשיווק יהלומים. התובע, שהיה המנהל הממונה מטעם גבשר, חבר לצורך כך עם תכשיטנים מקומיים ברוסיה, כמנוף לרכישת יהלומים מממשלת רוסיה. זאת, ע"י קבלת זיכיון לרכישת כמויות גדולות של יהלומים גולמיים. הזיכיון לקניית היהלומים הגולמיים ניתן לתאגיד הרוסי בשלהי שנת 1996 (להלן: "הזיכיון").
הנתבע , אחיינו של התובע, שהיה מוכר היטב לתובע משחר נעוריו. למד מיד לאחר שחרורו מצה"ל את מקצוע היהלומים. לאחר מכן עבד הנתבע מספר שנים במפעל יהלומים ברוסיה שהנתבע 3 היה אחד מבעלי השליטה בו.
ביום ה-1 בינואר 97 התחיל הנתבע לעבוד כשכיר בתאגיד הרוסי ו/או בגבשר כמנהל המפעל בפועל (זאת מאחר שמנהל המפעל הרשמי על פי חוקי רוסיה חייב להיות רוסי). לצורך כך התגורר הנתבע במשך רוב השנה בסנט פטרסבורג, רוסיה. בתקופה זו הייתה גבשר מצוייה בקשיים כבדים (הייתה חייבת כסף רב לבנקים שונים).
במסגרת הפרדת הפעילות בין התובע לבין שותפיו, כפי שנזכר לעיל, ועוד טרם שניתן פסק הבוררות, הגיע התובע ביום ה-5 באוג' 97' לרוסיה, על פי דבריו,כדי לערוך ספירת מלאי של כל היהלומים והכספים של התובע ושל גבשר שנמצאו במפעל הרוסי בניהול הנתבע ביום ה-6 באוג' 97' נערכה ספירת המלאי במשרדי המפעל הרוסי בסנט פטרסבורג, רוסיה, בנוכחות הנתבע , התובע ורעיית התובע, שרי גרינברג (להלן: "ספירת המלאי").
לטענת התובע בספירת המלאי, נמצא מלאי בשווי כולל של 824,315$ כמפורט להלן:
1) 477,391$ - יהלומים מלוטשים שנשלחו מישראל, שהיו בבעלות התובע ו/או בנאמנות של התובע. במסגרת שיווק יהלומים מלוטשים מישראל ומכירתם בשוק המקומי הרוסי, הובאו באמצעות התובע, יהלומים מישראל לרוסיה ונמסרו לידי הנתבע לשם מכירתם עבור התובע בלבד.
2) 294,000$ - יהלומים גולמיים אשר נמסרו לידי הנתבע , באמצעות התובע, לעיבוד במפעל. יהלומים גולמיים אלה התקבלו בידי התובע מיהלומנים בישראל לשם עיבודם במפעל ברוסיה תמורת תשלום שכר עבודה לתאגיד הרוסי. פעילות זו נעשתה ע"י התובע, שבין יתר פעילותו קיבל בנאמנות יהלומים מיהודה לוי, חבר בורסה, לשם הבאתם לעיבוד ברוסיה.
3) 52,924$ - יהלומים גולמיים, שלא לעיבוד, שנמסרו לנתבע , ע"י התובע, למשמרת בנאמנות. עפ"י חוקי רוסיה, התאגיד הרוסי אינו יכול לייצא יהלומי גלם מרוסיה, אלא לאחר שעיבד אותם. על כן, התאגיד הרוסי, רכש יהלומים גולמיים במחיר מופחת ממחיר השוק, כדי שיעובדו בלעדית במפעל ברוסיה. כדי להשתמש בזיכיון ולרכוש יהלומים גולמיים גם עבור לקוחות מישראל, יהלומים שהיו אסורים ליצוא, הסווה התאגיד הרוסי את פעילותו. התאגיד היה מחזיק מלאי יהלומים קבוע במפעל, למקרה שתיערך ביקורת ע"י השלטונות הרוסים.
לטענת התובע לא היו לתאגיד הרוסי ו/או לנתבע , כל יהלומים או כסף במהלך השנים 7-1996 ואין במלאי שנמצא בספירת המלאי ולו יהלום אחד שהיה בבעלותם.
הנתבע מצידו מכחיש את הטענות בעניין הבעלות על מלאי המפעל וטוען שכל המלאי, על סוגי חבילות היהלומים השונים שהוחזקו בו, שייך לתאגיד הרוסי ומעולם לא היה שייך לתובע באופן אישי. נוסף לכך טוען הנתבע שבמעמד ספירת המלאי, לאחר שבדק התובע את כל המלאי כאמור, הוא לקח מתוך המלאי הנ"ל יהלומים בשווי של 600,000$, והעבירם לישראל ו/או לכל מקום אחר.
התובע טוען, לעומת זאת, שמתוך המלאי הכולל שנספר בספירת המלאי הביא הנתבע לארץ יהלומים של התובע בשווי של 496,443$. יהלומים אלה נמכרו בבורסה ליהלומים. מתוך התמורה שהתקבלה עבור מכירת היהלומים הנ"ל נקנו יהלומים אחרים ע"י התובע והנתבע ביחד בשווי 382,033$ מיהלומנים בשם ג'וגני ופפיר. יתרת הכסף, בסך 114,410$ (ההפרש בין סכום המכירה לרכישה), נשאר בידיו של הנתבע .
לאחר שהובאו לארץ יהלומים בשווי של 496,443 $ נותרו, לטענת התובע, יהלומים מלוטשים בשווי של 350,000$ בכספות ברוסיה.
בשלב השני, ביום 23.12.97, הביא הנתבע לארץ, לטענת התובע, את יתרת היהלומים המלוטשים בשווי של 327,000$. התובע והנתבע ניסו למכור יהלומים אלה בארץ אך לא הצליחו והחליטו להחזירם לרוסיה.
ביום ה-11 בנוב' 97 מונה, לבקשת בנק לאומי לישראל, כונס נכסים קבוע לגבשר. הכונס ירד, במסגרת תפקידו, לזכויות גבשר בתאגיד הרוסי. כתוצאה ממינוי כונס הנכסים, הפך פסק הבוררות ללא רלוונטי. ראוי לציין כי הליך הכינוס והפירוק החל עוד באוג' 97'.
ביום ה-13 ביולי 98 נחתם הסכם, על פיו רכש הנתבע מגבשר, באמצעות כונס הנכסים, את זכויותיה בג'ורג' אוונס, תמורת 155,000$.
לטענת התובע, לפני מכירת הזכויות בג'ורג אוונס לנתבע, ניהל הוא עצמו מו"מ עם בנק לאומי לרכישת הזכויות בעצמו. בנק לאומי סירב למכור לו את המניות וקבע שרק צד שלישי רשאי יהיה לרכוש את זכויות גבשר בתאגיד הרוסי. לשם כך, יזם התובע שאדם בשם זייפר ירכוש עבורו, בנאמנות, את זכויות התאגיד הרוסי. אלא שטרם הרכישה, פנה אליו הנתבע וביקש ממנו לאפשר לו להיות במקום מר זייפר, כך שהוא, הנתבע , ירכוש את הזכויות בנאמנות עבור התובע.
התובע, לטענתו, הסכים לשינוי שמו של הצד השלישי, בהסכם הנאמנות לרכש הזכויות בתאגיד הרוסי, באופן שבמקום מר זייפר יהיה הנתבע . בין התובע לנתבע לא נחתם הסכם נאמנות . התובע טוען שהנתבע אמור היה לשלם לבנק בגין רכישת הזכויות כספים בהם החזיק במפעל הרוסי עבור התובע.
הנתבע מכחיש את כל האמור לעיל וגורס שקנה את המפעל לעצמו, באמצעיו הוא, ואין ממש בכל טענות התובע בכל הנוגע להסכם הנאמנות.
במהלך חודש אוג' 98' או בסמוך לו הודיע הנתבע לעו"ד שלזינגר, שטיפל עד אותה עת בעניני רכישת הזכויות , על פיטוריו מייצוגו.
במהלך חודש ספט' 98, השלים הנתבע באמצעות בא כוחו החדש, עו"ד פורן, את רכישת יתרת ה-30% מזכויות ג'ורג' אוונס, תמורת תשלום בסך 225,000$ ליורופאונדט וכן שילם את יתרת התמורה עבור רכישת הזכויות מהבנק.
לטענת התובע, הנתבע 3, שהינו אחד היהלומנים האמידים בבורסת היהלומים בר"ג, היה מעורה היטב בשוק הרוסי וחמד את הזיכיון של התאגיד הרוסי לרכישת יהלומים במחיר מופחת. על כן החליט לשתף פעולה עם הנתבע ולהשתלט על מקור זה. התובע טוען כי הנתבע 3, גרם לנתבע , ביודעין, להפר את הסכם הנאמנות עם התובע, על פיו היה אמור הנתבע לרכוש, כנאמן עבור התובע, את הזכויות בתאגיד הרוסי.
הנתבע טוען, לעומת זאת, שגם אם הייתה עילת תביעה כלשהי עקב האירועים המתוארים, הרי שזו היתה נתונה אך ורק לתאגיד הרוסי ו/או לחילופין לג'ורג' אוונס ו/או לגבשר. זאת מאחר שלטענתו כל היהלומים בהם עוסקת תביעה זו מעולם לא השתייכו לתובע באופן ישיר. הנתבע גורס שהתובע מנסה לעשות הרמת מסך עצמית משולשת, בינו לבין גבשר, בין גבשר לבין ג'ורג' אוונס ובין גורג' אוונס לתאגיד הרוסי.
3. המחלוקות וההכרעה בהן
יריעת המחלוקות בין הצדדים רחבה ביותר. הצדדים שהחלו דרכם כבני משפחה הנותנים אמון מלא זה בזה, מסיימים את היחסים ביניהם באקורד סיום צורם במיוחד. העובדה שהתובע ואחיינו, הגיעו למערכת יחסים כה קשה וטעונה, אינה מחמיאה לאיש מהם. גם עדויותיהם בפני
, לא עוררו את אמוני. כל אחד מהצדדים, לא חסך כל מאמץ לשכנע אותי בנכונות גרסתו, ובדרך להשגת מטרה זו, לא הססו הצדדים לעגל פינות ולהתרחק מהעובדות כהוויתן.
מטבע הדברים, כשעסקינן בענף היהלומים, מלאכת שחזור העובדות קשה במיוחד, שהרי, מרבית העסקאות בתחום זה, אינן נעשות בכתב, ובדרך כלל, אין אסמכתאות כתובות הנשמרות לאורך זמן. מקל וחומר, כאשר מדובר בענף זה ככל שהוא נוגע לרוסיה. מהטפח שנחשף בפני
עולה שהצדדים יצרו מערכות פעילות ענפות כדי לעקוף את החוק הרוסי ולמקסם את רווחיהם, תוך ביצוע פעולות לא חוקיות במסווים שונים.
המשמעות המיידית של האמור לעיל, היא שבמהלך
פסק דין
זה, להלן, אצטרך לבור, בזהירות רבה, את אותן עובדות שהוכחו בפני
, במידה מספקת, ועל בסיס אותן עובדות, תתקבלנה מסקנותי. חשיבות רבה קיימת, בנסיבות כאלו, לנטל ההוכחה המונח על כתפי התובע, ועל בדיקת הצלחתו של התובע בהרמת נטל זה.
להלן אבחן, אחת לאחת, את המחלוקות שבין הצדדים כפי שהוצגו בפני
וכפי שהוכחו.
א. הסכם הנאמנות
המחלוקת הראשונה הטעונה הכרעה היא שאלת קיומו של הסכם נאמנות בין התובע לבין הנתבע. לטענת התובע, בינו ובין הנתבע היה קיים הסכם נאמנות לפיו הנתבע נרשם כרוכש זכויות גבשר בחברת ג'ורג' אוונס כנאמנו של התובע, ומטעמו, ולא באופן עצמאי.
התובע טען שלאחר כניסת גבשר לכינוס היה הוא בקשר רצוף עם כונס הנכסים של גבשר ובנק לאומי (הנושה המובטח של גבשר) לשם רכישת זכויות גבשר בג'ורג' אוונס. בעניין זה טרח התובע והציג ראיות ועדויות.
גרסתו שלו מופיעה בסע' 149-172 לתצהיר עדותו הראשית ת/7. ובנוסף לכך, העיד מטעמו עו"ד שלזינגר והוגשו מסמכים שונים.
עו"ד שלזינגר העיד בפני
שהתובע היה מעוניין לרכוש את הזכויות, אלא שהבנק הבהיר שהוא מוכן למכור את הזכויות אך אינו מוכן ששמו של התובע יתנוסס כמי שרוכש אותן, והיה צורך במציאת צד ג' כלשהוא שיהווה את ה"פרונט" לצורך העיסקה מול הבנק. עמדתו זו של הבנק באה גם לידי ביטוי במכתב שנכתב (מסמך 63 למסמכי התובע) ובו נאמר:
"לאור הנסיבות שנוצרו לא נראה לנו שנוכל לאשר מכירת זכויות גבשר במפעל ברוסיה באופן אישי (לתובע – ה.ג.). מאידך נהיה מוכנים באופן עקרוני למכור את הזכויות לגורם שלישי בתמורה לסך של 250 א' $"
מסמך זה מסיים את המו"מ שהיה בין התובע ובין בנק לאומי בקשר לקניית המפעל הרוסי באופן אישי על ידו.
עו"ד שלזינגר, שמצאתי את עדותו ישרה ומהימנה העיד בעניין זה –
"הוא (התובע – ה.ג.) ביקש ממני לפעול לרכישת הזכויות במפעל ברוסיה על ידו" (עמ' 3 שורה 1)
לטענת התובע לאחר שעמד במו"מ עם בנק לאומי לרכוש את הזכויות במפעל ברוסיה בעצמו, מו"מ שכאמור לא צלח, הוא בא בדברים לכתחילה, עם מר זייפר, כדי ששמו יתנוסס על ההסכם עם הבנק, ולאחר מכן, ביוזמת הנתבע, סכם עם הנתבע שהוא יקנה את המפעל בנאמנות עבור התובע. בענין זה העיד עו"ד שלזינגר –
"אמרתי לשלמה שהוא ידאג שיהיה לו מסמך חתום על זה שתמיר הוא האיש שלו. ...בקשתי משלמה להחתים אותו והוא אמר לי שהוא אחיין שלו וכמו הבן שלו והוא לא ימעל באמונו. בקשתי משלמה גרינברג
להגיע למשרד שלי עם אשתו. בקשתי לדבר עם אשתו. אמרתי לאשתו שעמדתי היא שבעניין כזה מן הראוי שיהיה מסמך בכתב וישבתי עם שניהם. הם הגיעו אלי שניהם למשרד ואמרתי להם שאני מבקש מהם לסיים את העניין הזה. שלמה אמר לי על מה אני מדבר, הוא סומך על תמיר כמו שהוא סומך על עצמו" (עמ' 5 שורות 15-22 לפרוטוקול).
הנתבע, כאמור, כופר בטענות התובע בענין זה. בתצהיר עדותו הראשית נ/17, מכנה הנתבע את גרסת התובע בסוגיה זו "בדיה על גבול הפנטסיה" (סע' 58). לדבריו, הזכויות נרכשו על ידיו ישירות, בהליך תקין ורגיל שאושר על ידי שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב. הנתבע אף הודיע לעו"ד שלזינגר, במפורש, שהרכישה נעשית על ידיו ללא כל שותפים. (נספח 8 לנ/17) .
אין לי ספק שהתובע אכן היה מעוניין מאוד שהמפעל יציר כפיו, שבעבר השקיע בו רבות מזמנו וכספו ישאר בבעלותו. אין לי גם ספק שהתובע ניסה בכל דרך לשוב ולזכות בזכויות במפעל, יחד עם זאת, נותר בליבי יותר מאשר ספק באשר לגרסת התובע לגבי דרך התרחשות האירועים. ואם לדייק, סבורה אני שהתובע לא הצליח להרים את נטל ההוכחה שהונח על כתפיו, כדי לשכנע, כדרך שיש לשכנע במשפט אזרחי, שהרכישה על ידי הנתבע התבצעה בנאמנות עבורו.
במסכת הראיות שהוצגה בפני
, לא הוצגה כל ראיה לכך שהנתבע הסכים לקנות את המפעל בנאמנות עבור התובע. התובע לא חסך כל מאמץ בנסיונו להמציא לכך ראיה. הוא זימן את עו"ד שלזינגר, שהעיד, בהגינות רבה, על כך שידע שהתובע מעוניין לרכוש את הזכויות ונאלץ לעשות זאת באמצעות צד ג', אך לא העיד ולא התבקש להעיד, על מידת ידיעתו של הנתבע על כך, ועל הסכמתו להיות נאמן של התובע לצורך הרכישה. התובע אף הקליט את הנתבע בשיחות ביניהם, וגם אמצעי זה, לא הצליח לספק לו את הראיה הניצחת שנדרשה כדי להרים את נטל ההוכחה שהיה מונח על כתפיו. אם אכן היו דברים מעולם, הרי שאין לתובע להלין אלא על עצמו שלא גיבה את הסכם הנאמנות בע"פ בחוזה חתום. כפי שיבואר להלן, בראיותיו של התובע יש משום חיזוק דווקא לגרסת הנתבע בענין זה.
הנתבע רכש את הזכויות במפעל הרוסי ב-13 ביולי 98 והתביעה הוגשה ב-9 במאי 99. לפני הגשת התביעה הכין התובע הסכם בוררות, בינו לבין הנתבע (מסמך 85) שהועבר לב"כ הנתבע. על פי השנה המופיעה בראש ההסכם – 99' – נהיר שהתובע צפה שההסכם ייחתם בין התקופה בה נרכשו הזכויות ובין הגשת התביעה.
בבדיקת הנושאים השנויים במחלוקת והעומדים לבוררות בין הצדדים אנו מוצאים את הנושאים הבאים:
הואיל שני: "הואיל ולצדדים טענות, האחד כנגד משנהו, בקשר עם קבלתם ומסירתם של יהלומים למפעל ברוסיה וממנו ובקשר עם ההתחשבנות הכספית בין הצדדים"
ובתוך ההסכם עצמו – סעיף 2: "הצדדים להסכם זה מוסרים בזה את ההכרעה וחילוקי הדעות והטענות ההדדיות שביניהם, בקשר עם קבלת ומסירתם של יהלומים למפעל ברוסיה וממנו ובקשר עם ההתחשבנות הכספית שביניהם, להכרעה בבוררות ע"י שני בוררים..."
בהסכם הבוררות, אין ולו שמץ של טענה לגבי הפרת הסכם נאמנות ו/או גזל כלשהו של זכויות גבשר במפעל הרוסי.
קו זה של העדר טענה בדבר קיומו של הסכם נאמנות, נשמר על ידי התובע משך פרק זמן ארוך. כך, למשל, טרם הגשת התביעה, נערכו פגישות בין התובע לבין ב"כ הנתבע, (מסמך 80 למסמכי התובע, למשל) ועדות התובע עצמו (עמ' 33 לתצהירו ת/7 סע' 181-182) ולאורך כל אותה תקופה לא העלה התובע את נושא הנאמנות, כפי שגם לא העלה נושא זה במכתב ששלח לב"כ הנתבע ביום 21.1.99 (מסמך 79).
זאת ועוד. בכתב התביעה המקורי, (מוצג נ/8) טוען התובע (סעיף 17(א), עמ' 8) שבעקבות הצעת עו"ד שלזינגר לרכישת המפעל בנאמנות ע"י הנתבע, הציע עו"ד שלזינגר שייחתם הסכם נאמנות בין הנתבע לתובע, והתובע, ש"סמך באותה עת על נתבע 1 באופן עיוור ומוחלט" דחה הצעה זו.
אלא שגרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם טענות אחרות וקודמות של התובע, באותו כתב תביעה, ואינה מתיישבת עם ההגיון. כך, למשל, טען התובע באותו כתב תביעה בסעיף 11 (עמ' 4) – "כי מיום 6.8.97 ביצע הנתבע 1 תמרוני התחמקות והטעיה ומנע מהתובע כל אינפורמציה לגבי היהלומים והכספים ברוסיה ולא שיגר לו מידע או רישום לגבי רכישות, מכירת רווחים וכיו"ב עד 28.8.98".
אם זה היה המצב כבר ביום ה-6 באוג' 97 , כיצד יתכן ש-11 חודשים לאחר מכן, ביולי 98', סמך התובע על הנתבע באופן עיוור ומוחלט?
זאת ועוד. בסעיף 18(ב) באותו כתב תביעה (עמ' 12), בסוף הסעיף, טוען התובע שבאותה תקופה (והמדובר על סוף חודש אוג' 97'), היה שרוי במצב מנטלי קשה עקב התמוטטות עסקיו ורק חודשיים לאחר מכן, דהיינו באוק' 97', חלה התאוששות במצבו והוא ניסה לברר אצל הנתבע מה גורלם של היהלומים אלא שלטענתו, נתבע 1 "נתקף בשתיקה רבתית ומאן לשתף את התובע בפעולות שביצע".
כאמור, אין זה הגיוני ואין זה סביר, שבמצב יחסים כזה, יתן התובע בנתבע אמון עוור, באופן שיהיה מוכן להפקיד בידיו בנאמנות,עסק כה משמעותי וחשוב לו, ללא שיבטיח את סוגית הנאמנות בהסכם מתאים.
בגרסאותיו השונות של התובע ביחס להצעות הנאמנות ניתן למצוא חוסר קוהרנטיות בולט.
גרסה אחת – מופיעה בתצהיר עדותו הראשית, ובה טוען התובע (סעיף 152 לת/7) שהוא פנה לנתבע בבקשה שיהיה נאמן שלו ויירשם כקונה הזכויות והנתבע סירב, בשלב ראשון, ורק לאחר התפתחות המו"מ ושינויים שחלו בו, פנה הנתבע אל התובע והודיע לו שאין לו עוד התנגדות להרשם כנאמן בחוזה לרכישת הזכויות בלבד.
גרסה שניה ניתן למצוא בכתב התביעה הראשון (סע' 17(א) לנ/8) – גרסה זו הפוכה לחלוטין מזו שנזכרה לעיל, לפיה, הנתבע "החל לדבר על ליבו (של התובע – ה.ג.) כי ירכוש את זכויות ג.ב.ש.ר בתאגיד הרוסי באמצעותו", והתובע, מצידו, נעתר להפצרותיו.
גרסה שלישית, מופיעה באותו כתב תביעה ולפיה "נוכח עמדתם של בנק לאומי וכונס הנכסים והפצרות הנתבע 1, הציע פרקליטו של התובע עו"ד שלזינגר...כשהרכישה תבוצע בשמו של נתבע 1 שישמש כנאמן התובע". ראוי לציין בנקודה זו שעו"ד שלזינגר בעדותו גורס את ההפך – דהיינו, שהנתבע הוא שהציע זאת.
עובדה נוספת המחזקת את טענת הנתבע שהוא קנה את הזכויות במפעל הרוסי לעצמו, באמצעות עו"ד שלזינגר, ניתן למצוא במכתבו של הנתבע שנשלח לעו"ד שלזינגר. מכתב זה נשלח לעו"ד שלזינגר מייד לאחר אישור העסקה ובו כותב הנתבע בראש המכתב (שורה שנייה):
"להזכירך הקונה הוא תמיר גרינברג
בלבד"
ב"כ התובע שאל את עו"ד שלזינגר על כך, והאחרון עונה –
"בוודאות אני יכול לומר שזה לא הדליק לי שום נורה אדומה" (עמ' 5 שורה 29)
אולם, כאשר נשאל עו"ד שלזינגר בחקירה הנגדית, כיצד זה עו"ד ותיק כמוהו (26 שנה) מקבל מכתב שכזה והדבר לא מדליק אצלו כל נורה אדומה הוא עונה –
"אני לא ייחסתי למכתב שאתה מציג לי את המשמעות שהיום הייתי אומר". (עמ' 9 שורה 10)
ב"כ הנתבע מסביר שעו"ד שליזנגר לא ייחס חשיבות למכתב זה כיוון שהוא ראה בנתבע לקוח שלו, שיש לו תיק נפרד, חשבון שכ"ט נפרד, שאף שולמו אליו כספים ישירות מהנתבע ולצד כך נתקיימו פגישות אישיות בין עו"ד שלזינגר והנתבע . אני מוצאת את ההסבר אמין וסביר לנוכח מסכת האירועים המתוארת לעיל. לא רק זאת, אלא שמעיון במכתבו של הנתבע, נספח 8 לתצהירו, עולה מפורשות שמדובר בלקוח נפרד ובוודאי שלא בנאמן. מדובר במכתב על תשלומים שהוא מעוניין לשלם, לרבות תשלום שכר טרחתו של עו"ד שלזינגר, על דרך העברת המניות על שמו, על הסכמים שהוא מעוניין שעו"ד שלזינגר ינסח עבורו ועל בקשות להכנת מסמכים מגורמים נוספים.
לנוכח כל האמור אני קובעת שלא הוכח לי שהנתבע רכש את הזכויות בתאגיד הרוסי, בנאמנות, עבור התובע. מעבר לעובדה שאין כל ראיה בכתב שתבסס טענה זו, אין גם כל ראיה מספקת שתטה את הכף לטובת גרסת התובע בענין זה. ולפיכך, אני דוחה את תביעת התובע לסעד הצהרתי בנוגע לזכויות כלשהן בחברת ג'ורג' אוונס ו/או בתאגיד הרוסי ו/או במפעל הרוסי, ובהמשך לכך, נדחית תביעת התובע לחיוב הנתבע בהמצאת חשבונות מפורטים לעניין רווחי התאגיד הרוסי מאז רכישתו ועד היום ולקביעה שבהתאם לסדרי הדין בתביעת חשבונות ינוהל הליך נוסף בו יתבררו החשבונות באופן מלא ושלם ויקבע גובה הפיצוי המגיע לתובע.
ב. המחלוקת על הבעלות ביהלומים
לטענת התובע, ביום הגשת התביעה, עדיין נותרו בחזקת הנתבע, בכספות המפעל הרוסי יהלומים מלוטשים ויהלומי גלם לא לעיבוד ויהלומי גלם לעיבוד של התובע ושל יהלומנים אחרים שהפקידו בידי התובע בקונסיגנציה. על התובע מוטלת החובה להוכיח קיומם של היהלומים בחזקת הנתבע, וכן להוכיח שהיהלומים, כולם או חלקם היו שייכים לו באופן אישי. זאת בניגוד לחזקה הגורסת שהם שייכים למפעל הרוסי.
זה השלב בו עלי לציין את תחושותי באשר לתמונה שנפרשה בפני
במהלך הבאת הראיות בתיק זה. במסגרת תמונה זו, התברר לי, מפי התובע, בהודאה שלמה ובהירה מצידו, שפעילותו ברוסיה נבנתה במכוון מתוך כוונה להונות את השלטונות הרוסיים ולהביא להברחת יהלומי גלם אל מחוץ לרוסיה, הכל כדי להרוויח כסף טוב. לצורך כך נבנתה מערכת מורכבת ומסובכת, אך מיומנת ומשומנת היטב. המשמעות היא שהתובע בא לבית המשפט כשאינו נקי כפיים. הוא מצהיר קבל עם ועדה שהפר חוקי מדינה זרה ועסק בהברחת יהלומים. לשם כך אף זויפו מסמכי התאגיד הרוסי. על כן הוא מלין, קשה היא מלאכתו שכן מסמכים אלה מציינים מלאי שאינו קיים ומתכחשים למלאי אחר קיים. אלא שבית המשפט לא יגלה אהדה לצד שנתקל בנזק ראייתי שהוא עצמו גרם במעשים לא חוקיים שלו. אם התובע פעל במחתרת ובצע עסקאות שלא עפ"י דין וללא תיעוד במסמכים, וכתוצאה מכך, הוא ניצב בפני
קושי ראייתי – אין לו להלין אלא על עצמו. לצורך ההמחשה אציין שהתובע עצמו מעיד על מעשיו אלה בתצהירו (עמ' 3 ס' 16) –
"יש להבהיר כי המצב ברוסיה באותה תקופה היה כזה שלרוסים מכרות יהלומים גדולים והיהלומים הגולמיים הרוסים זולים ביותר...אולם החוק הרוסי אינו מאפשר יצוא של יהלומים גולמיים אלא מחייב את עיבודם ברוסיה ומאפשר יצואם רק לאחר מכן מלוטשים.
לשם הוצאת הגלם הרוסי מרוסיה היה על היהלומנים הישראלים לדאוג להקמת מפעל לעיבוד הגלם בתוך רוסיה, שכן הסינדיקט הרוסי, האחראי על מכירת הגלם הרוסי, מכר גלם רוסי אך ורק למפעל רוסי, לעיבוד גלם ורק לפי כושר העיבוד של המפעל.
רק לאחר רכישת הגלם ברוסיה במקום לעבד את הגלם במפעל בתחומי רוסיה, שהוקם למעשה רק ככיסוי, היה מוצא הגלם מרוסיה באמצעות שליחים וללא ידיעת הרשויות הרוסיות"
אתן מספר דוגמאות לחוסר הסדר ששלט במסמכי גבשר לשם ההמחשה:
התובע נשאל בחקירתו אצל מפרק גבשר לגבי ספריה, כרטיסיותיה ומסמכיה של גבשר וכך הוא עונה למפרק –
"אין שום קשר בין הכרטיס, אין שום קשר בתהליך הזה של הכרטיסיות לבין המציאות, אין קשר, הקשר היחידי זה מה שאני אומר לך..." (נ/1 עמ' 33 שורות 21-23)
ובהמשך שוב –
"תראה, בנושא של הניירות, בנושא של מה שמופיע בניירות אין כל קשר בין זה לבין המציאות זה הכל על הנייר..." (נ/1 עמ' 72 שורות 17-18)
וכדוגמא אחרונה – משנשאל התובע באופן מפורש בחקירה הנגדית בפני
: "באשר לחקירתך אצל כונס הנכסים – האם זה נכון שאין קשר בין הכרטיסיות של גבשר ובין המציאות?" עונה לו התובע: "סביר להניח שזה המצב" (פרוטוקול עמ' 32 שורה 5-7)
עניין נוסף שעלי לקחת בחשבון ,שעה שעלי לקבוע את המשקל שיש לייחס למסמכי חברת גבשר שהציג התובע, קשור ליכולתו התיאורטית של התובע להנפיק מסמכים מעין אלה, כאוות נפשו ,במחשב אותו לקח מחברת גבשר לביתו.
על אף שהתובע הכחיש שלקח לביתו את אחד המחשבים של גבשר הרי שדבריו אצל המפרק מעידים על ההפך הגמור –
"אני את אחד המחשבים לקחתי לא בכוונה וכן בכוונה בשביל, זאת אומרת שלא הייתה לי החלטה בדיוק לאיזה קונספציה אני הולך" (נ/1 עמ' 66 שורה 3)
כשהמפרק חוזר ושואל:
"מפרק: אז אני רוצה להבהיר שיש אצלך מחשב אחד בבית. כן?
מר גרינברג: כן." (נ/1 עמ' 66 שורה 17)
יתרה מזאת. התובע מעיד בחקירתו אצל המפרק (נ/1), כאשר עדיין לא ידע שדבריו אלה יעמדו לו לרועץ בתביעתו זו, שהוא יכול לייצר מסמכים של חברת גבשר לכל צורך כראות עיניו –
"אם חסר לי בספרים עכשיו בסוף השנה קרטורה אז אני בשתי דקות מביא רליס שפותר לי את הקטורה ויש לי עודף ולא חוסר, זה הכל, כל העסק הזה הוא לא מסודר, אנחנו לא היחידים" (עמ' 16 שורות 8-10)
"מפרק: אז לכאורה אפשר לשחק עם אותה שקית שמונה פעמים.
גרינברג: שמונה פעמים, 22 פעמים." (עמ' 14 שורות 12-13.)
"גרינברג: אתה עכשיו רוצה פקטורה של כמה, של 10 מליון, עכשיו? אני אסדר לך 10 מליון." (עמ' 38 שורות 1-2.)
והחמור מכל מצוי בעמ' 40 שורות 13-18 –
"גרינברג: יש לי חדשות בשבילך, גם את אלה אני יכול להביא לך כמה שאתה רוצה בלי לשלוח את הפקידה.
המפרק: עם חותמת של מדינת ישראל ? (חותמת של הפיקוח על היהלומים – ה.ג.)
גרינברג: כמה שאתה רוצה על איזה סכום שאתה רוצה.
מפרק: איזה קרטורה שאתה רוצה?
גרינברג: איזה קרטורה שאתה רוצה ומה שאתה רוצה."
זהו התובע ואילו מעשיו. אולם, גם אם פעל שלא כשורה ובחוסר ניקיון כפיים עדין אין הצדקה כי ייגזל ממנו רכושו. על כן אבדוק להלן, לגופו של עניין , האם הוכיח התובע את טענותיו לפיהן נותר בחזקת הנתבע מלאי יהלומים השייך לו אישית, ובכך ביצע הנתבע עוולת גזל כלפיו.
עוולת הגזל מצויה בסעיף 52 לפקודת הנזקין (נוסח חדש):
"גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת."
לטענת התובע, מלאי היהלומים המלוטשים השתנה תדירות. חלק מהיהלומים המלוטשים נמכר, שכן, הגיע לרוסיה למטרה זו. וחלק אחר היה אמור לשמש ליצואים פיקטיביים לצורך סגירת ספרי המפעל הרוסי (סע' 52-54 לת/7).
על פי דברי התובע, הבסיס לקביעת המלאי שהיה מצוי בכספות, הוא מסמך ספירת המלאי שנערכה ב-6 באוגוסט 1997. (מסמך 30 למוצגי התובע). לדבריו, נסע לרוסיה לבצע את ספירת המלאי, במסגרת הפרדותו משותפיו בגבשר, וקיימות התאמות ברורות ביותר בין מסמך 30 לבין מסמכים וראיות אחרות, כפי שפורט על ידי ב"כ התובע בסיכומיו (עמ' 20-23)
מעניין לבחון את גרסאותיו של הנתבע לגבי הבעלות ביהלומים שהיו בכספות המפעל ברוסיה. גרסתו הנחרצת היתה שהמלאי לא היה שייך לתובע בשום שלב, אלא, שלטענתו, היה המלאי שייך לתאגיד הרוסי.
בכתב ההגנה המקורי שהוגש מטעם הנתבע נטען ש "המלאי שהיה במפעל היה שייך כולו לתאגיד הרוסי" (סעיף 13.א)
"...לא רק שסחורות שהיו במפעל ברוסיה נשלחו לשם ע"י חברת ג.ב.ש.ר ולא ע"י התובע, והיו בבעלותה,..." (סעיף 29 לכתב ההגנה הראשון, סעיף 27 לכתב ההגנה השלישי ומכתב ב"כ הנתבע (סעיף 7 למכתב, מסמך 80 לתצהיר התובע)
לאחר רכישת הזכויות במפעל הרוסי סבר הנתבע שכל היהלומים נמצאים שם כעת בחזקתו. בחקירה הנגדית (עמ' 86 שורות 10-11) הסביר הנתבע מדוע –
"המלאי במפעל הרוסי, באופן פורמלי, שייך לתאגיד הרוסי. לאחר הרכישה של הזכויות, כל מה שהיה במפעל, לטוב ולרע, עובד לבעלות הרוכש, שהוא אני".
אבחן להלן את התייחסותו המפורטת של התובע לחבילות יהלומים ספציפיות לגביהן טוען הוא לבעלות אישית:
אא. יהלומים מלוטשים בשווי 150,850$ שהתובע טוען לבעלות אישית בהם
התובע טוען שבמסגרת מלאי היהלומים המלוטשים בשווי 447,391$ שהיו במפעל ביום ה-6 באוג' 97, נכללו יהלומים בבעלותו הפרטית בשווי 150,850$. בשורות 1-13 למסמך 25 מפורטות 13 חבילות יהלומים בשווי כולל של 150,850$ שלכאורה נשלחו למפעל הרוסי בין התאריכים 12.4.97-17.5.97, ושלטענת התובע נספרו על ידיו במפעל ביום ה-6 באוג' 97 עפ"י הפירוט שלהלן:
שתי חבילות במשקל של 86.51 קרט (21.24+65.27) שנשלחו, לכאורה, למפעל ביום 12.4.97, 5 חבילות במשקל של 265.27 קרט (44.82 + 68.37 + 55.66 + 52.66 + 43.76) שנשלחו, כביכול, למפעל ביום 14.5.97.
6 חבילות יהלומים במשקל של 25.22 קרט (4.39 + 5.22 + 7.83 + 5.47 + 1.25 + 1.06) שנשלחו, כביכול, למפעל ביום 17.5.97.
התובע מבסס את בעלותו ביהלומים האמורים על מספר ראיות שתבחנה על ידי להלן:
(א) מסמך 30, המסמך המסכם את ספירת המלאי שנערכה ביום ה-6 באוג' 97 (מסמך 30 לתצהיר התובע). לטענת התובע, במסמך זה קיימת התייחסות לבעליהם של היהלומים ושמו מופיע כבעלים של חלק מהחבילות.
בפי הנתבע מספר טענות נגד מסמך זה. ראשית, ניכר שמסמך זה נכתב בשני עטים שונים, למרות שלכאורה, נכתב במעמד אחד וברציפות, כעולה מהעותק המקורי שהגישו הנתבעים כמוצג נ/10. משנשאל התובע במהלך חקירתו הנגדית מדוע נכתבה רשימת המלאי בשני עטים שונים, השיב בעמ' 41 לפרוטוקול שורה 6 : "אני לא יכול לתת לך תשובה על כך". באופן דומה לא עלה בידי התובע להסביר, שם בשורות 11-12, מדוע חתם על העמוד הראשון של הרשימה "גרינברג שלמה" ואילו על העמוד השני "שלמה גרינברג
", בעוד שכעולה משתי דוגמאות החתימה שהתבקש התובע ליתן במהלך חקירתו הנגדית על גבי מוצג נ/5, נוהג התובע להקדים בחתימתו את שמו הפרטי, ולחתום בצורה זהה.
פרט לתמיהה המתעוררת למראה השוני בעטים ולהבדלי החתימות, איני מייחסת לעובדה זו כל משמעות מכרעת בתיק. יכולות להיות סיבות שונות להחלפת העטים, ולא הוצגה לי כל ראיה פוזיטיבית שהשוני נובע מזיוף כלשהוא של המסמך. שנית, לעניין החתימה. כדי לבסס טענת זיוף צריך הנתבע לטעון שמישהו אחר חתם תחת התובע, אלא שהתובע טוען שהוא עצמו חתם על שני הדפים, ולפיכך, לכל היותר, ניתן לטעון שחתימתו נעשתה בהזדמנויות שונות, ולא שחתימתו זויפה. ונשאלת השאלה, מה הרבותא אם אכן חתם התובע בשתי הזדמנויות ולא בפעם אחת?
(ב) מסמך 29, הוא מסמך שנערך בכתב ידה של אילנה, פקידת גבשר, ומפורטות בו החבילות האמורות, ומשוייכות לתובע. באשר למסמך זה, נולדה גרסה מאוחרת שעל פיה, נערך המסמך ע"י אילנה, פקידת גבשר, על פי בקשת התובע, לפני צאתו לרוסיה ואמור היה לשקף את הרישום המדוייק של הסחורות המצויות ברוסיה באותה עת. עיון במסמך 29 מעלה שהוא אינו נושא תאריך כלל. בנוסף לכך, אין הגיון בגרסה המאוחרת שכן, באותה עת היה בידי התובע מסמך 25, ומדוע היה זקוק למסמך נוסף באותו נושא? זאת ועוד. במסגרת הפעילות הלא חוקית של התובע ברוסיה, היתה ניידות גדולה של יהלומים מרוסיה ולרוסיה. המסמך שהוכן על ידי אילנה, היה אחד ממסמכים רבים שהיא הכינה, מתוך כוונה להתחקות אחר תנועת היהלומים הלוך וחזור. גם מטעם זה לא ניתן לייחס למסמך זה את המשמעות שהתובע מבקש ליחס לו.
אילנה לא הובאה להעיד על ידי התובע. לא ניתן גם כל הסבר לכך. עובדה זו יכול שתפעל לחובת התובע. אך גם בלי לייחס לכך כל משקל לחובת התובע, אין במסמך 29 כדי לסייע לתובע. ב"כ הנתבע מנתח , בסיכומיו, (סע' 83) את מסמך 29 עם מסמך 30 ומצביע על התהיות והתמיהות העולות מהשוואה זו.
(ג)מסמכים 24, 25, שהם דוחות תזרים לפי תאריך ערך. ב"כ הנתבע מנתח בסיכומיו את מסמך 25 ומראה עד כמה מסמך זה אינו אמין ולא ניתן להסתמך עליו. על פני סעיפים 67 עד 76 מנתח הוא צעד אחר צעד את הסתירות הפנימיות ואת הסתירות החיצוניות, ובסופו של דבר, מזמין את בית המשפט לקבוע שמסמך זה, כמו מסמכים אחרים, פוברק על ידי התובע.
(ד)תעודות משלוח מס' 3180 ו-3179. עיון בתעודה 3179 מעלה שהיא שונתה ובוטלה באיקס ויתכן ששוכתבה, על ידי יד נעלמה. קיימות גם אי התאמות בין מועדי המשלוחים על פי תעודות המשלוח לבין המועדים בהם החלו היהלומים להיות חלק ממלאי המפעל הרוסי.
(ה). הצלבת המסמכים, מראה שקיימת לכאורה התאמה ביניהם, הן לעניין חבילות היהלומים, משקלם ושווים, והן לעניין שיוך הבעלות שלהם. דוגמאות להצלבות מעין אלה –
265.27 קראט (בשורה 16 – אחרונה – למסמך 29, משוייך לתובע) מופיע בשורות 3-7 לדו"ח 25 (של התובע) וכן בשורה האחרונה לעמ' 1 במסמך 30.
19.54/21.24 קראט (משוייך לתובע,שורה לפני אחרונה לעמ' 2 במסמך 29), מופיע בשורה 2 למסמך 25 וכן בשורה 12 למסמך 30.
65.27 קראט (משוייך לתובע, בשורה אחרונה לעמ' 2 במסמך 29), מופיע גם בשורה 1 במסמך 25 וכן בשורה 13 למסמך 30.
6 חבילות במשקל כולל של 25.22 קראט (33 אבנים) (4.39 + 5.22 + 7.83 + 5.47 + 1.25 + 1.06) (משוייכות לתובע) (בסוף עמ' 3 למסמך 29), מופיעות גם בשורה 20 למסמך 30 (משוייכות לתובע) וכן שורות 8-13 לדו"ח 25.
אלא שאף המשקל המצטבר של כל הראיות שטרח התובע והגיש לבית המשפט אינו עולה כדי 51% הנדרשים לצורך הוכחת תביעתו בנקודה זו.
כל המסמכים עליהם מבסס התובע את תביעתו בעניין זה הם מסמכים של גבשר או שלו עצמו. התייחסתי כבר לעיל, לקלות הבלתי נסבלת של ייצור מסמכים על ידי התובע ולחוסר הקשר, על פי דברי התובע עצמו, בין המסמכים השונים לבין המציאות.
התובע העיד בפני
המפרק, ואישר זאת גם בבית המשפט, שהמסמכים לא שיקפו את המצב הנכון והיוו כלי בידי התובע עצמו לשימוש בהם בהתאם לאינטרסים המשתנים.
כהערת אגב, ועל אף שאיני שמה עצמי כמומחה לעניין זיהוי כתבי יד, התעוררו בליבי תמיהות מסוימות לעניין טיב כתב היד המופיע לעיתים במסמך 29 בנקודות ההתאמה – לדוג' בשורה האחרונה בעמ' 2 במסמך 29 הנראה שונה מהכתב בשורה מעליו. תמיהה נוספת התעוררה בשל העובדה שנתונים מסוימים המשלימים את ההתאמה מופיעים בכתב יד בשורות האחרונות דווקא – בהן קל לכאורה להוסיף נתונים, אלא שבכך בלבד לא יהיה, כמובן, כדי להכריע את הכף לכאן או לכאן.
יש להדגיש, בנקודה זו, שטענת התובע מתייחסת לבעלותו הוא ביהלומים האמורים, להבדיל מבעלות של גבשר או אופקים או כל צד ג' שהוא. נראה שהתובע נקלע לכלל טעות בהתייחסו לזכויותיו האישיות להבדיל מזכויות החברות. כך, למשל, בעמ' 36 שורה 26 אומר התובע :"אני זה ג.ב.ש.ר. מי זה ג.ב.ש.ר" אמירה זו מבטאת היטב את טיב תחושתו של התובע.
התובע נכשל בהוכחת קיומו של מלאי בשווי של 150,850$, השייך לו, בכספות המפעל הרוסי. איני שוללת את האפשרות שבין היהלומים שהיו בכספות היו גם יהלומים השייכים לתובע אישית, אלא שבשל הדרך בה בחר התובע לנהל את עסקיו, היינו, הונאת השלטונות הרוסיים, היה עליו לנהל מערכת שלמה של מסמכים פיקטיביים, וסופו שנאחז בקורים שטווה למטרות אחרות.
בראיות שהוצגו על ידי התובע אין די כדי להוכיח אלו יהלומים מתוך אלה שהיו מצויים בכספות היו שיייכים לו, אם בכלל, אלו יהלומים היו שייכים לגבשר או לגבשר אופקים ואלו יהלומים היו שייכים לכל צד שלישי אחר שהוא.
לפיכך, אני דוחה את תביעת התובע, ככל שהיא נוגעת למלאי יהלומים בשווי של 150,850 $
בב. יהלומים מלוטשים במשקל 78.36 קראט בשווי 78,392$ מפירוק השותפות בין התובע ובין קובי מונסה
לטענת התובע, במסגרת המלאי שהיה במפעל ביום ה-6 באוג' 97 נכללו יהלומים מלוטשים בשווי 78,392$ בבעלות פרטית של התובע שנרכשו על ידו מקובי מונסה לאחר פירוק השותפות ביניהם (להלן: "יהלומי מונסה"). בעניין זה מפנה התובע הן למסמך 25 המפרט 3 חבילות יהלומים של השותפות עם מונסה והן לעדותו של מונסה.
במסמך 30 (שורות 21-23) ספר התובע חבילות שהיו בבעלות משותפת שלו ושל קובי מונסה (48.17, 7.01 ו-23.18 קראט), חבילות אלו מופיעות בשורות 32-34 לדו"ח 25 (אף הן משוייכות לשותפות בין התובע לקובי מונסה) אך לא מופיעות במסמך 29.
העובדה, שיהלומי מונסה אינם מופיעים במסמך 29 פועלת לרעת התובע. מסמך 30 הוא מסמך שנערך על ידי התובע בכתב ידו. מסמך 25 הוא מסמך שהופק ממחשבי גבשר, כאשר התובע מחזיק מחשב ממין זה בביתו ותיאורטית לפחות הוא יכול להפיק מסמכים מעין אלה כאוות נפשו. מסמך 29 לעומתם הוא מסמך חיצוני יחסית שערכה אילנה פקידת גבשר. חוסר ההצלבה עם מסמך 29 מוריד את משקל הראייה באופן מהותי, אך אף אם היתה הצלבה, כאמור, לא בהכרח היתה מתקבלת.
אשר לעדותו של קובי מונסה, הרי שהעד טען בחקירתו הנגדית שאינו יכול להעיד מכלי ראשון על משלוח היהלומים הללו למפעל ברוסיה:
"ש. מאיפה אתה יודע שהיהלומים נשלחו לרוסיה.
ת. אני יודע שהיה עסק ברוסיה. אני יודע שהוא אמר לי שהוא עומד לשלוח את הסחורה לרוסיה. אין לי מסמך על כך" (עמ' 14 לפרוטוקול שורות 11-13).
על עדות זו חזר העד גם בעמ' 16 לפרוטוקול שורות 5-6 עת נשאל על נספח ב' לתצהירו:
"ש. לגבי כל היהלומים שמפורטים פה, יש לך ראיה שהם נשלחו לרוסיה?
ת. ממש לא. לא ראיתי דוקומנט".
כאשר עומת התובע במהלך חקירתו הנגדית עם עדותו זו של קובי מונסה, השיב התובע בעמ' 26 לפרוטוקול שורות 5-7 :
"לקובי מונסה אין שמץ של מושג. אני הייתי בשבילו הבוס האחראי. הוא היה שותף זוטר. היו לי עסקים שונים ביהלומים. קובי מונסה היה שותף שלי. אני הייתי הבנק בשבילו. אין לו קצה של מושג דרך איזה חשבון אני מעביר את הפעולות. זה יכול להיות דרך 6 חברות שונות".
לנוכח עדות זו של התובע, לפיה לא היה למונסה 'שמץ של מושג' בכל הקשור לדרך התחשבנות ביניהם, אני נאלצת לתת משקל נמוך לעדות קובי מונסה בעניין שלפנינו.
מהמפורט לעיל עולה שהתובע לא הרים את הנטל להוכיח שיהלומי מונסה הועברו על ידיו למפעל ברוסיה, וממילא לא הוכיח התובע שיהלומים אלה מצויים בידי הנתבע .
גג. יהלומי גלם לא לעיבוד במשקל כולל של 2,292.58 קראט בשווי כולל של 52,924.08$
התובע טען בעדותו שלשם פעילותו של המפעל הרוסי, העביר כבר בשנת 1996 יהלומי גלם לא לעבודה במשקל כולל של 2,292.58 קראט בשווי כולל של 52,924.08$ . כלומר, על פי טענת התובע, היתה כמות זו אמורה להיות במפעל הרוסי כבר ביום 6.8.97, בעת שערך את ספירת המלאי.
הנתבע טוען שכל גלם שהיה בכספות המפעל ביום 6.8.97, הינו גלם בבעלות התאגיד הרוסי או בבעלות גבשר אך לא בבעלות התובע עצמו, ומכל מקום, על התובע להפנות דרישה זו כלפי התאגיד הרוסי, המחזיק מלאי זה בכספותיו, ולא אליו, באופן אישי.
הנתבע ערך ביום 16.10.97 רשימת מלאי לבקשת הבורר שמונה לפירוק השותפות בין התובע לשותפיו, ורשימה זו כוללת גלם לא לעיבוד שלטענת התובע בתביעה דנן היה בבעלותו הפרטית. למרות זאת, לא העלה התובע טענה זו בזמן אמיתי, התובע איפשר לנתבע להעביר לבורר את רשימת המלאי שנערכה על ידיו, כשהיא כוללת גם יהלומים אלה, דהיינו, ניתן לראות בכך הודאה של התובע עצמו, לפיה יהלומים אלה הם חלק מהמחלוקת בינו לבין שותפיו, ואינם בבעלותו הפרטית.
הנתבע העביר את רשימת המלאי, לכתחילה לתובע, ורק לאחר מכן לבורר. כלומר, לתובע היתה הזדמנות להסתייג מתוכנה. הוא לא עשה כן.
הנתבע מתייחס לסוגיה זו במפורש בתצהירו (סע' 45-46 לנ/17) ואף נחקר על כך בחקירתו הנגדית.
מסמך 23 מפרט, על פי טענת התובע, את כמויות הגלם לא לעבודה שהיה בכספות המפעל הרוסי ומראה שכל החבילות למעט השתיים האחרונות הגיעו למפעל עוד בשנת 1996 לפני הגעתו של הנתבע למפעל. התובע טוען שהחבילות שבמסמך 23 נרשמו במדויק לתאריכי כניסתם למפעל הרוסי. התובע אף צירף לתצהירו את תעודות המשלוח שנרשמו בשנת 1996 (מסמך 89) וניתן לראות בהן את החבילות האמורות:
תעודה מס' 3176 לגבי חבילה 991.12 – נושאת תאריך של שנת 1996.
תעודה מס' 3177 לגבי חבילה 884.06 – נושאת תאריך 6.11.96
תעודה מס' 3178 לגבי חבילה 417.4 – נושאת תאריך של 6.11.96
אין לי סיבה לפקפק באותנטיות של תעודות אלו. בניגוד למסמכים אחרים, מדובר בתעודות ממוספרות, רצופות, נושאות תאריכים זהים, ולא הוצגה לי כל סיבה לסברה שתעודות אלו פוברקו, אלא שאין בתעודות אלו, כמו גם במסמך 23, כדי לתמוך בגרסת התובע לפיה יהלומים אלה הם בבעלותו הפרטית. ההיפך הוא הנכון. מסמך 23 הוא דו"ח מלאי הגלם לא לעיבוד של גבשר ולא של התובע עצמו, ואילו תעודות המשלוח, שצורפו רק צילומיהן, אינן נושאות את שם השולח, ולא ניתן ללמוד מהן, אם השולח הוא גבשר או גוף אחר כלשהוא.
לעניין עדותו של מונסה כבר ציינתי לעיל שלא היתה לו כל ידיעה מה עשה התובע עם היהלומים מאחורי הקלעים ולאחר פירוק השותפות. על כן, אין משקל לעובדת אי ידיעתו של מונסה להיכן נשלחו היהלומים. מר מונסה מעיד על כך בעצמו ואומר בס' 4 לתצהירו –
"השותפות ביני לבין שלמה גרינברג
עסקה...כאשר חלוקת העבודה בינינו היא שאני עוסק בעיקר בצד המקצועי ושלמה בעניני הכספים."
עדותו של קובי מונסה בנקודה זו יצרה ערפל כבד יותר משפיזרה אותו. מונסה צירף לתצהירו נספח, דו"ח שהופק ממחשבי גבשר, ובו טבלה של מלאי גלם לא לעיבוד שהיה לכאורה במפעל הרוסי ביום 6.11.96 ועל גביו רשם בכתב יד נתונים מסויימים שאינם תואמים נתונים אחרים.משנשאל לפשר הסתירות, לא נתן תשובה ברורה ומשכנעת ויצר אי בהירות גדולה יותר.
לא שוכנעתי, אם כך, שברשות הנתבע מצוי מלאי יהלומי גלם לא לעיבוד בשווי של 52,924 $, השייך לתובע, כנטען על ידי התובע. לפיכך, דין התביעה בנקודה זו להדחות.
דד.רכישת היהלומים שהיו במפעל בקונסיגנציה
מחלוקת נוספת שנתגלעה בין התובע לנתבע נוגעת ליהלומים שנמסרו בקונסיגנציה כפי שיפורט להלן:
לטענת התובע, בנוסף ליהלומים הפרטיים שלו וליהלומים שרכש מהשותפות עם קובי מונסה, היו במפעל הרוסי יהלומים מלוטשים שקיבל אישית בקונסיגנציה מיהלומנים אחרים בארץ, ונרשמו כיהלומים בקונסיגנציה במסמך 25, בנוסף ליהלומים מלוטשים שהתקבלו בקונסיגנציה על ידי גבשר, ונרשמו כקונסיגנציה במסמך 24. לגירסת התובע, לאחר ספירת המלאי, פדה הוא את כל היהלומים הללו מהיהלומנים השונים, והם עברו כולם לבעלותו הפרטית.
נשאלת אם כך השאלה: האם הצליח התובע להוכיח שלאחר ספירת המלאי רכש הוא מהיהלומנים השונים את היהלומים שנמסרו בקונסיגנציה הן לתובע באופן אישי והן לגבשר והפך לבעליהם של היהלומים הללו.
בסעיפים 86-87 לתצהיר עדותו הראשית של התובע (ת/7) הוצגה גרסתו בעניין זה:
"86. במקביל פניתי ליהלומנים אשר הפקידו בידי ובידי גבשר יהלומים שלהם בקונסיגנציה לשם מכירה ברוסיה – לשלום אפלבאום, לג'איש, לעזר שמילה, לעצמון ויהודה לוי, ליוסי בביוף, למנשה (מיכאל), ולחברת lid, והגעתי איתם להסדרים לשם רכישת היהלומים שלהם שהיו בחזקתי ברוסיה.
87. לחלק מהם שילמתי תמורת היהלומים בפתקי התחייבות של צדדים שלישיים שהיו בידי, לחלק מהם שלמתי ביהלומים שלי שהחזקתי בארץ ולחלק שלמתי במזומן. היינו, אני אישית רכשתי את כל היהלומים שנמצאו בכספות המפעל ברוסיה והיו בעבר שייכים ליהלומנים אלה"
טענה מרכזית זו של התובע, לפיה שילם הוא עבור היהלומים שהחלו דרכם כיהלומי קונסיגנציה, בדרך של מתן פתקי התחייבות של צדדים שלישיים, בדרך של מתן יהלומים בארץ ובדרך של תשלום במזומן, לא הוכחה על ידיו כלל וכלל:
באשר לפתקי התחייבות – לא הוצג לי על ידי התובע כל פתק התחייבות להוכחת הטענה, ואם יטען הטוען שאין נהוג לשמור פתקים כאלה, הייתי מצפה שהתובע יציין ולו שם של יהלומן אחד שפתק שלו, שהוחזק על ידי התובע, נמסר על ידיו לאחד היהלומנים האחרים בתמורה לפדיית היהלומים שנמסרו בקונסיגנציה.
באשר למלאי היהלומים שהוחזק בארץ - בנושא זה לא הוצגה בפני
כל ראיה. התובע לא הוכיח שהיה ברשותו ובחזקתו מלאי יהלומים בארץ, לא הוכיח מה כלל מלאי זה ולא הוכיח למי ועבור מה נמסר מלאי זה על ידיו בדרך לפדיית היהלומים שבקונסיגנציה.
באשר לתשלום במזומן – גם בענין זה נכשל התובע. התובע לא פירט ולא הוכיח שאכן שילם סכומים במזומן, לא מסר פרטים לגבי זהות האנשים שקבלו ממנו סכומים במזומן ואילו סכומים קבלו. זאת ועוד. הוכח בפני
שהתובע טען, לאחר התמוטטות גבשר, שהוא נותר חסר כל. טענה זו עולה הן ממסמכים 59-60, והן מעדותו בפני
כונס הנכסים של גבשר בעמ' 24 שורות 12-19 בעמ' 44 שורות 2-7 ובע' 88 שורות 9-11 לנ/1. ציפיתי לשמוע מהתובע הסברים לגבי הסתירות בין דרך הצגת מצבו הכלכלי בפני
הבנק ובפני
הכנ"ר לבין הצהרתו לפיה שילם בכסף מזומן ליהלומנים כדי לפדות יהלומים שנמסרו בקונסיגנציה. הסברים אלה לא ניתנו לי.
אלא שמחדלו ההוכחתי של התובע עוד גדול מהמפורט לעיל. בסע' 86 לתצהיר התובע (ת/7טוען הוא שפדה את היהלומים מ – 8 יהלומנים שונים: אפלבאום, ג'איש, עזר שמילה, עצמון ויהודה לוי, יוסי בביוף, מנשה מיכאל ואל.אי.די. אף אחד מהיהלומנים הללו לא זומן להעיד על ידי התובע, זאת, למרות שהיו יכולים בעדות קצרה ביותר לאשש את טענותיו בעניין זה. אם לא די בכך, גם לא ניתן כל הסבר לאי הבאתם לעדות.
מבין שמונת היהלומנים הנזכרים לעיל, שני היהלומנים היחידים שהובאו לעדות, הובאו לעדות ע"י הנתבעים דווקא, והעידו שלא היו להם עסקים פרטיים עם התובע, אלא, לכל היותר, עם חברת גבשר.
אך לצורך ההמחשה, מוצאת אני להצביע על חוסר אמינות של גרסת התובע, ועל חוסר העקביות שלה: בסעיף 13 לתצהיר הפרטים הנוספים ת/10, מציין התובע שביום ספירת המלאי היו במפעל הרוסי, בין היתר, יהלומים מלוטשים במשקל 179.22 קרט בשווי של 52,702$ של חברת אל.אי.די כעולה ממסמך 24, מדובר ביהלומים מלוטשים שנמסרו בקונסיגנציה לגבשר . יהלומים אלה, לטענת התובע בסעיף 86 לתצהיר עדותו הראשית, נרכשו על ידיו באופן אישי לאחר ספירת המלאי ועברו לבעלותו.
אלא שעיון בסעיף 4 (ב) לתצהיר שמסר התובע בתמיכה לבקשתו למתן הוראות במסגרת תיק הפירוק של גבשר ( נ/11) מעלה גרסה שונה וסותרת. שכן, במסגרת אותה בקשה, ביום 31.8.99 הצהיר התובע כדלקמן–
"(1) בחודש אוגוסט 1997, או במועד סמוך לכך, שולם על ידי החברה שבפירוק לאל.אי.די סך של לא פחות מ- 52,000$ (חמישים ושנים אלף דולר של ארה"ב), וסכום זה שולם מחשבונה של החברה שבפירוק ברוסיה.
אין בידי אסמכתאות בקשר עם התשלום הנ"ל, שבוצע על ידי תמיר גרינברג
– מי ששימש כנציג החברה שבפירוק בניהול עסקי המפעל ברוסיה – ואולם אם יותר לי לעיין במסמכי חשבון החברה שבפירוק ברוסיה, אוכל לאתר את המסמכים בקשר עם העברת הסך הנ"ל ל-אל. אי.די"
כלומר, על פי גרסת התובע עצמו, בבקשה שהגיש לבית המשפט, שאותה תמך בתצהיר שנחתם לאחר שהוזהר כחוק, פדיית היהלומים מאל.אי.די, נעשתה בכספים שהוצאו מחשבונה של גבשר ולא מכספים ו/או נכסים שלו עצמו. לסתירה זו לא ניתן כל הסבר, ולא נעשה כל נסיון ליישבה.
בשולי סוגייה זו איני יכולה שלא להתייחס לעובדה שפדיית היהלומים שנמסרו בקונסיגנציה ע"י התובע, אינה סבירה, אינה הגיונית, ויש בה חוסר הגיון כלכלי ועסקי. יש לזכור שבעת הנדונה קרסו עסקיו של התובע. החברות בהן היה שותף התמוטטו. הבנק היה אמור לנקוט הליכי מימוש נגד נכסיו האישיים של התובע, על בסיס ערבותו האישית. היעלה על הדעת שבנקודת הזמן הזו, יבחר התובע לעשות מעשה ולרכוש מלאי יהלומים שהיה בידיו בקונסיגנציה, להפוך אותו לרכושו ולהקל על הבנק?
סביר בעיני יותר הסברו של הנתבע, הגורס שהיהלומים המלוטשים שהיו במלאי המפעל היו בבעלות גבשר ולא בקונסיגנציה או בבעלות התובע.
על רקע האמור, תמוהה טענת ב"כ התובע בסיכומיו (סע' 143-151).ב"כ התובע, שחש, כפי הנראה בחולשת התשתית הראייתית בנושא זה, מצא לנכון לערוך שינוי חזית בסיכומים ולטעון, שאם לא תתקבל טענת התובע לפיה רכש בפועל את היהלומים הנוספים מהיהלומנים השונים, יתבקש בית המשפט לקבוע שמשנמסרו היהלומים לידי התובע בקונסיגנציה, בין ישירות לידיו ובין כנציג חברת גבשר, הרי שהתובע הוא בעל הזכות להחזיק בהם. ועוד נטען שהזכות להחזקה נובעת מכך שהתובע חייב את שווים ליהלומנים השונים. מעבר לעובדה שמדובר בשינוי חזית, הועלו על ידי ב"כ התובע בסוגיה זו טענות עובדתיות שלא בא זכרן בראיות ושסותרות את עדות התובע עצמו.
כאמור, התובע לא הוכיח כי מי מבין שמונת היהלומנים שפורטו בסעיף 86 לתצהיר עדותו הראשית מסר לו, באופן אישי, ולא בכובעה של חברת גבשר, יהלומים בקונסיגנציה לשיווק בשוק הרוסי. אדרבא, שניים מאותם יהלומנים שהובאו לעדות ע"י הנתבעים, יהודה לוי ועצמון לוי, העידו שמעולם לא שלחו עם התובע יהלומים למפעל. עצמון לוי העיד בעמ' 62 שורה 3 שמעולם לא עשה עסקיים פרטיים עם התובע, ואילו יהודה לוי העיד בעמ' 65 שורות 5-7 שמעולם לא שלח סחורה כלשהי לרוסיה. כן הדגישו שני יהלומנים אלה כי בעלת חובם היא גבשר ולא התובע, וכי התובע היה רק המוציא לפועל של גבשר, בעמ' 64 שורות 15-16. איני מקבלת את הקונסטרוקציה המשפטית שיצר ב"כ של התובע אודות הרמת מסך בינו ובין חברת גבשר כך שלשיטתו גם אם קיבל התובע את היהלומים בשם גבשר הוא באופן אישי זכאי להחזיק בהם.
המסקנה המתבקשת מהמפורט לעיל היא שהתובע נכשל בהוכחת טענה זו שלו ודינה להדחות.
הה. העסקאות שנעשו ביהלומים בשווי 496,443$ בחודשים ספטמבר-נובמבר 1997
לטענת התובע, בתאריכים האמורים לעיל הורה הוא לנתבע להביא לארץ יהלומים מתוך המלאי לשם מכירתם בארץ. הנתבע אכן הביא לארץ יהלומים בערך כולל של 496,443$ ויהלומים אלה נמכרו בארץ בשרשרת עסקאות.
בחלק מתמורת המכירה, רכש התובע, לטענתו, יהלומים נוספים, ונותרה יתרה שנמסרה לנתבע. לטענת התובע, הן היהלומים והן היתרה נמסרו לידי הנתבע.
טרם בחינת סוגיה זו חשוב לציין שהתובע לא הוכיח שמלאי היהלומים שהיה במפעל הרוסי ב-6.8.97 היה בבעלותו, ולפיכך, לכאורה, אין כל טעם בדיון בשאלת העסקאות ביהלומים אלה, שלתובע אין זכויות אישיות בהם. יחד עם זאת, טרח ב"כ הנתבע ופירט בסיכומיו, שלב אחרי שלב, את ההוכחות לכך שכל העסקאות שנעשו , (למעט שתיים) נעשו ביהלומים שלא היו בבעלות התובע, ובמסגרת של פעילות הנתבע עם התאגיד הרוסי.
בנוסף לאמור לעיל, נתגלעו אי התאמות בגרסת התובע גם בענין זה. כך, למשל, טוען התובע שבוצעה עסקה עם שכטר-נמדר ובמסגרתה נמכרו יהלומים מלוטשים במשקל 289.31 קרט. אלא שבהמשך הסתבר שהעסקה היתה לגבי יהלומי גלם ולא לגבי יהלומים מלוטשים. התובע, לעומת זאת, כלל לא טען לבעלות אישית ביהלומי גלם. באשר לעיסקת פלד ג'וגני, שרגא פלד הובא להעיד, אלא שעדותו לא חיזקה את גרסת התובע. פלד דבר על עסקה של 298.65 קרט ואילו התובע מתייחס לעסקת 119.08 קרט. עסקה נוספת היתה עם פפיר. ואף כאן, נוצרה סתירה בלתי מוסברת בין גרסאות התובע עצמו. (סע' 187 לסיכומי ב"כ הנתבע). אלא שעסקת ג'וגני היא העסקה הנטענת התמוהה ביותר.
בתצהיר עדותו הראשית של התובע מתוארות עסקאות אלה כדלקמן:
העסקה הראשונה מתייחסת לרכישה שבוצעה ב-14.9.97 ובה קנה התובע 529.36 קרט יהלומים מלוטשים, ולאחר הרכישה העביר את היהלומים לרוסיה. לעסקה זו אין כל אסמכתא. התובע מתבסס להוכחתה, על מסמכים 46 ו-47, אלא שעיון בהם אינו מחזק את דבריו. לא ניתן להתבסס על מסמכים אלה. לא ברור מי ערך אותם, מתי ובאילו נסיבות. התובע אף לא צרף את האישורים שעל פי האמור בתצהירו, מצויים בידיו בקשר עם משלוח יהלומים אלה לרוסיה.
העסקה השניה מתייחסת לרכישה שבוצעה ביום 28.9.97, ובה קנה התובע 978.75 קרט יהלומים מלוטשים, אבנים הודיות, תוך שחתם הוא עצמו, לדבריו, במקום הנתבע, על פתק התחייבות מס' 1853 המהווה חלק ממסמך 46. גם יהלומים אלה הועברו על ידי התובע לרוסיה והוא קבל אישור עבורם. גם אישור זה לא צורף.
העסקה השלישית מתייחסת לרכישה שאף היא בוצעה ביום 28.9.97, ובה מכר התובע יהלומים שהביא הנתבע מרוסיה, במשקל 131.07 קרט. בגין המכירה קיבל התובע פתק התחייבות מס' 1854 על שם הנתבע שלא היה נוכח במכירה.מאוחר יותר נערכה התחשבנות בין התובע לבין ג'וגדיאם, איתה נערכו העסקאות, חלק בדרך של קיזוז וחלק בדרך של העברת פתקי התחייבות ממכירות אחרות שביצע במועדים מאוחרים יותר. טענות עובדתיות אלו של התובע לא נתמכו על ידי כל ראיה חיצונית. לא הוצגה כל אסמכתא כתובה ואף לא הובא כל עד לחזק טענות אלו. בטענות אלו יש אף סתירה לאמור בחלק מכתבי הטענות.(סע' 191 לסיכומי ב"כ הנתבע)
התובע ממשיך וטוען שלאחר ביצוע העסקאות ביהלומים שהובאו, על פי הוראותיו, על ידי הנתבע, מרוסיה לארץ, נותר מלאי יהלומים שפורט במסמך 106. פירוט זה, לדעת התובע, לא היה פירוט מלא, ואליבא דגרסתו, המלאי המלוטש שהיה בידי הנתבע עמד על שווי של כ-350,000$. מאחר שהיו אלה יהלומים מלוטשים לא היה כל קושי להביאם לארץ, והנתבע אכן הביאם בחודש דצמבר 1997. היהלומים אוחסנו בכספות של יהלומן בשם צביקה אנגל, שלא זומן להעיד. על פי גרסת התובע, נעשו נסיונות למכור את היהלומים בארץ, אך נסיונות אלה נכשלו, והם הוחזרו על ידי הנתבע לרוסיה. כבר בנקודה זו עלי לציין שמשהגעתי למסקנה שהתובע לא הצליח להוכיח שהיהלומים בכספות המפעל הרוסי, כולם או חלקם, היו שלו אישית, אין כל משמעות לקיומם או אי קיומם של היהלומים הנדונים בפסקה זו. יחד עם זאת, וכדי לסבר את העין ואת האוזן, חשוב לציין, שלא שוכנעתי מטענותיו של התובע בעניין זה.
התובע מסתמך בעניין זה על מסמך 106 וגורס שהגם שבמסמך זה מופיע מלאי בשווי של 250,000$ , היו באותה עת יהלומים נוספים בשווי של כ-100,000$. אלא שכפי שכבר צויין, מסמך 106 הוכן על ידי הנתבע באוקטובר 1997, כדי להעבירו לבורר שברר במחלוקות בין התובע לבין שותפיו, והיהלומים הכלולים בו הם יהלומים שהיו בבעלות גבשר ולא בבעלות אישית של התובע. התובע לא טרח לפרט אילו ‘ יהלומים נוספים היו בכספת ולא נכללו במסמך 106 וממילא לא צירף כל מסמך
כל אסמכתא, וכל ראיה לעניין זה. גם מסמך 52, פוליסת הביטוח, הבא, לכאורה, לתמוך בעמדת התובע, אינו מצליח בכך. שם המבוטח בפוליסה אינו שמו של התובע, אלא דווקא של התאגיד הרוסי. התובע לא נתן לכך כל הסבר. כפי שלא הסביר מדוע, אם מדובר במשלוח אחד חד פעמי, הוצאה הפוליסה לשנה שלמה?
ג . התביעה נגד הנתבע 3
למעט מספר טענות בעלמא אודות קשר שקשר הנתבע 3 להשתלט על עסקיו, לא מצאתי כל טענה מהותית הראויה לדיון נגד הנתבע 3.
נראה שצודק ב"כ הנתבעים בטענתו לפיה שורבב נתבע 3 לכתב התביעה למטרה אחת ויחידה, והיא להשתמש בקלות יחסית במעמדו הבכיר כ"קלף מיקוח", וכאמצעי לחץ לצרכי השגת הסכם פשרה.
עיינתי בעניין זה גם בעדותו של אלי קצירי (נ/18 בסעיף 12), איש סודו של התובע בזמנים הרלוונטיים. מר אלי קצירי מעיד שהן הוא והן ב"כ התובע סברו שטעות היא לכלול את הנתבע 3 בכתב התביעה, הואיל ואין כל עילת תביעה נגדו, ומספר על התעקשות התובע שלא למחוק אותו כדי להשתמש בו כאמצעי לחץ.
גם בחקירתו הנגדית חוזר אלי קצירי על גרסתו זו ומוסיף ואומר ישירות לעו"ד לאור שחוקר אותו (עמ' 71 שורה 10) –
"אתה, עו"ד לאור, אמרת לי שגם לדעתך התביעה כנגד לב לבייב
לא נכונה ומיותרת".
בטרם החל המשפט ניסה התובע להגיע לבוררות עם הנתבע בלבד. הנתבע 3 לא הוזכר במסגרת הליכים אלה. אם היתה לתובע עילת תביעה אמיתית כלשהי נגד נתבע 3, הרי ללא ספק היה מנסה לצרפו כבר להליך הבוררות שנדרש על ידו בבורסה ליהלומים שהוא הליך מהיר וזריז בהרבה מתביעה בבית משפט.
ב"כ התובע, בסיכומיו, מגיע למסקנות על עסקים משותפים בין הנתבע לנתבע 3 בלא שיוצגו ראיות מתאימות כדי לתמוך זאת. אני דוחה את התביעה נגד הנתבע 3 במלואה בהעדר כל ראיה ממשית פרט להשערות, הערכות והגיגי לב.
ד. הדירה בנתניה
לטענת התובע, הדירה ברחוב פייר קינג 8 ברמת פולג נתניה, נרכשה ע"י הנתבע בסכום של 240,000$ שהגיע לידי הנתבע כתוצאה מגזל כספו ויהלומיו של התובע. הנתבעת 2 הוספה לכתב התביעה מאחר שלטענת התובע נרשמה הדירה באופן פורמלי על שמה.
הנתבע 1 הכחיש טענות אלו לחלוטין וטען בכתבי הגנתו שהנתבעת 2 היא שרכשה את הדירה והוא רק ביצע עבורה פעולות במסגרת יפוי כוח שניתן לו. במהלך חקירתו הנגדית העיד הנתבע (עמ' 76 שורות 11-17), שבמהלך 5 השנים שעבד ברוסיה, טרם העסקתו כנציג גבשר במפעל, הצליח לחסוך עד לסוף שנת 1996 סך של כ- 300,000$ - 350,000$, וכי מכספים אלה רכש בשנת 1996 דירה בארץ, שלא קשורה כלל לדירה שבמחלוקת.
הנתבע 1 העיד בסעיף 63 לתצהיר עדותו הראשית שהוא אכן טיפל בכל העניינים הקשורים לרכישתה ותחזוקתה של הדירה, עפ"י יפוי כוח מהנתבעת 2, עקב מגוריה בארה"ב, אולם דירה זו לא היתה מעולם בבעלותו ובוודאי שלא הוברחה מנושים עלומים, כפי שמנסה התובע לטעון. והדגיש שם הנתבע , שאין לו ומעולם לא היו לו כל נושים. כן, הבהיר הנתבע , שאחותו מכרה את הדירה זה מכבר, והיא אינה עוד בבעלותה. בסע' 262 לסיכומיו מכיר ב"כ התובע במכירת הדירה.
עובדה זו מייתרת הצורך בהכרעה בסוגייה זו, אך אני חשה חובה לציין שטענות התובע בעניין זה – לא הוכחו, ולא שוכנעתי שיש ממש בהן.
5. לפני סיום
כפי שציינתי בתחילת פסק דיני, שני הצדדים לא עוררו את אמוני באופן חיובי. הן התובע והן הנתבע לקחו חלק בפעילות ענפה ביותר הכוללת יהלומים, ממון ועבירות על החוק הרוסי. העובדה שתוצאת פסק דיני זה מובילה לדחיית התביעה אינה בשל האמון שאני חשה לנתבע, אלא בשל מחדלי התובע להוכיח את תביעתו. התובע נלכד בקורים אותם טווה בעת שניסה להרוויח כסף קל בדרך של הברחת יהלומי גלם מרוסיה לארץ. סבורה אני שהתגלה בפני
, במהלך הראיות בתיק זה, אך טפח מהשתלשלות האירועים הרלבנטית לתיק. טפחיים לא גולו. יתכן שהתובע משלם את מחיר הדרך שבחר לנהל את עסקיו ככל שהם מתייחסים לשוק הרוסי, וזאת ביחד עם המחיר אותו הוא משלם ביחסי המשפחה בינו לבין אחיינו, הנתבע ומסיבה זו לא אחייב את התובע בהוצאות..
ועוד לפני סיום, אתייחס לטענות התובע באשר למסמך 93, תמליל שיחה בין התובע, הנתבע ואדם נוסף. הקלטת המקורית עליה הוקלטה השיחה, אבדה, משום מה. גם מהקלטת המוקלטת, נמחקו קטעים. ב"כ התובע עותר להתעלם מהכשלים ולקבל את התימלול כתורה למשה מסיני, ובמשפט כזה, בו המהימנות כולה מצויה בספק גדול, איני יכולה לעשות כן. אך אוסיף, למעלה מהצורך, שהקטעים עליהם מתבסס ב"כ התובע בסיכומיו, כתימוכין לטענותיו, אינם מועילים לו כפי שהוא סבור.
אין לשכוח שנטל ההוכחה מוטל בתביעה זו אולי יותר מאשר בתביעות אחרות, על כתפי התובע. סתירות בדברי הנתבע, אם וככל שהן קיימות, אינן יכולות לכסות על סתירות קשות בגרסאות התובע ומחדלים ראייתיים.
6. סוף דבר
התביעה על כל חלקיה נדחית, ללא צו להוצאות.
באשר לבקשת התובע להשבת אגרה ששולמה ביתר, למרות עמדת הפרקליטות לפיה אין להעתר לבקשה זו, אני סבורה שמאחר שהמחצית השניה של האגרה שולמה לאחר תיקון כתב התביעה, והיה עליה להתייחס לסכום התביעה המעודכן, הרי שאם אכן נעשה החישוב לפי סכום התביעה המקורי, וכך בוצע התשלום, יש להשיב לתובע את ההפרש שנגבה ממנו ביתר.
המזכירות תמציא עותק
פסק דין
זה בדאר רשום, לב"כ הצדדים וכן תודיע להם טלפונית על קיומו.
ניתן היום, 28.5.02, בלשכתי, בהעדר הצדדים.
גרסטל הילה
, שופטת
א בית משפט מחוזי 1705/99 שלמה גרינברג נ' תמיר גרינברג, אורית לפיקוף, לב לבייב (פורסם ב-ֽ 28/05/2002)