פסקי דין על פרנסיסקו שור | פסקי דין על סנדרה וולדמן שור | פסקי דין על אמירה ברנשטיין ואח' | פסקי דין על בנק מזרחי טפחות | פסקי דין על בנק לאומי למשכנתאות | פסקי דין על בנק הפועלים |

14631-09/11 תצ     16/08/2015




תצ 14631-09/11 פרנסיסקו שור, סנדרה וולדמן שור, אמירה ברנשטיין ואח' נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, בנק הפועלים בע"מ








בית המשפט המחוזי מרכז-לוד



ת"צ 14631-09-11 שור ואח'
נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ
ואח'




לפני
כבוד השופטת
אסתר שטמר

המבקשים
:
1. פרנסיסקו שור

2. סנדרה וולדמן שור

3. אמירה ברנשטיין

4. איל גולדנברג

5. עדי קסטנבאום
ע"י ב"כ עו"ד איל גולדנברג ועו"ד עדי קסטנבאום


נגד

המשיבים
:
1. בנק מזרחי טפחות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד שרון לובצקי הס ועו"ד שחר הרון
2. בנק לאומי למשכנתאות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דרור קדם
, עו"ד רועי דלח ועו"ד עמרי אנדו
רן
3. בנק הפועלים בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יואב הירש ועו"ד חגי פרידלר




פסק דין


האם חישוב
הריבית על הלוואות לדיור שגובים הבנקים למשכנתאות בישראל מוטעה? לטענת המבקשים, החישוב כפי שהוא נערך כיום עומד בניגוד להוראות החוק וכולל רכיב אסור של ריבית דריבית. לטענת הבנקים המשיבים, המבקשים טועים בהבנת אופן החישוב עפ"י דין ועפ"י המקובל בתאוריה הכלכלית ובעולם המעשה הבנקאי בעולם כולו. המבקשים מסכימים שהצעתם שונה מאופן החישוב המקובל, אך טוענים כי עליהם להאיר את ליקוי המאורות שגרם לחישוב האוניברסלי השגוי.

1.
לפני בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד שלושה בנקים שבמסגרת עיסוקם נותנים הלוואות לדיור. הואיל והטענה היא טענה אחת כלפי כולם, לא אפרט את פרטי העילה האישית של כל אחד מן המבקשים כלפי הבנק שממנו נטל את ההלוואה המדוברת. טענת המבקשים מגובה בחוו"ד של מר ניר רווה. טענת המשיבים מגובה בחוו"ד של מר מנחם פרלמן.
בישיבת קדם המשפט הראשונה, לאחר שלובן גדר המחלוקת, הסכימו הצדדים להצעה לפנות אל המפקח על הבנקים, שישיב על שאלות שניסחו הצדדים.
משלא נחה דעתם של הצדדים זה מהסברו של זה – הוצע להם לוותר על חקירת המצהירים ולהתרכז בחקירת המומחים, וכך היה.

2.
המבקשים טוענים
כי מחוק הריבית תשי"ז-1957, מצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), תש"ל-1970, מחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, מכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), תשנ"ב-1992 ומהוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (דרכי חישוב ריבית), תשנ"א-1990, מהוראת ניהול בנקאי מס' 451 "נהלים למתן הלוואות לדיור" ומהוראת הריבית בהסכמי ההלוואה של הצדדים – נלמד כי אין לחייב הלוואות לדיור בריבית דריבית. לפי חישוביהם, הבנקים המשיבים פעלו בניגוד להוראות וחייבו את הלווים בריבית דריבית.
המבקשים סבורים שחישוב הבנקים כולל חישוב ריבית דריבית מראש, עם מתן ההלוואה, ורק כך ניתן להבין כי שיעור הריבית השנתית מחולק במספר חודשי השנה כדי לקבל את שיעור הריבית החדשי. להבהרת טענתם חישבו כי בשיטה זו אין הבדל בין מי שמשלם את מלא הריבית בתום תקופת ההלוואה לבין מי שמשלם אותה בתקופות התשלום החוזיות (למשל מדי חודש), דבר שאינו לוקח בחשבון את ערך הכסף שנשאר בידי הלווה ששלם את הריבית בתום תקופת ההלוואה.

מובהר כי הדיון אינו כולל את חישוב החזר התשלומים החדשי המלא, הכולל ריבית וקרן לפי טבלת שפיצר, או חישוב אחר של החזר חדשי חלקי של הקרן, כי אם את החלק של הריבית בלבד.

כמו כן יש להסיר מן הדיון מיד את טענת המבקשים, כי אופן החישוב המקובל יוצר תשלומי ריבית גם על יתרת הקרן שכבר סולקה. טענה זו לא הוכחה. ואילו הבנקים המשיבים מסכימים כי הריבית צריכה להשתלם על יתרת הקרן הבלתי מסולקת בלבד, ולדעתם כך הם פועלים: חישוב ההחזרים לפי טבלת שפיצר ובכלל, אינו כולל ריבית על הקרן שכבר שולמה. הבנקים הוסיפו וטענו כי מעצם חלוקת תשלום הריבית למספר התשלומים נובע בהכרח גם שאין חיוב בריבית דריבית. מטענה זו נובעת טענה נוספת שעלתה מסיכומי המבקשים, כי גם אם אין מדובר בריבית דריבית, עדיין מדובר בסכום גבוה מן הריבית החוזית, שכן היא נגבית על כל סכום ההלוואה ולא על היתרה לתשלום בלבד. מכל מקום, בסכומיהם שוב לא חזרו המבקשים על הטענה שלפיה הבנקים גובים לכאורה ריבית גם על חלק הקרן שכבר שולם.

3.
המשיבים סבורים
כי המבקשים טועים באופן החישוב, בכך שהמציאו הגדרה של "ריבית דריבית מראש", שאינה מקובלת ואינה ידועה, נמנעו מלהשתמש בהגדרות המקובלות ובנוסחאות הידועות, הציבו משתנים בלתי ראויים בהגדרות שהסכימו לקבל עליהם – ומשום כך טעו לחשוב שהעולם כולו טועה, והחישוב הנכון צריך להיות אחר.

4.
להבנת הטענה, ראוי להשתמש בדוגמא, ואשתמש בזו שהציבו המבקשים לכל אורך הדיון (לצורך הדיון מתעלמת הדוגמא מהצמדה למדד כלשהוא, ומפרעון שוטף של הקרן): הלוואה של 100,000 ₪ בריבית שנתית של 6% ("הדוגמא").
הבנקים טוענים, וכך גם נלמד מתשובת המפקח על הבנקים, כי חישוב הריבית נעשה לפי חלוקת הריבית 6% ב-12 חדשים, כלומר 0.5% בחודש.
המבקשים טוענים כי הריבית הנומינלית מחושבת על בסיס שנתי. בדוגמא שניתנה: 6% לשנה. אם תחולק הריבית ב-12 חדשים כטענת המשיבים, תעמוד הריבית החדשית על 0.5% או 500 ₪. על כן, בין שהריבית תשולם בסוף השנה בתשלום אחד, לאחר שנצברה במשך השנה כולה, בין שתשולם בתשלומים חדשיים שווים – סכום הריבית לשנה יעמוד על 6,000 ₪.
המבקשים טוענים כי מדובר בשאלה מתמטית ביסודה, והיא, כי חישוב נכון של ריבית של 6% לשנה אינו מביא לריבית בשיעור של 0.5% בחודש, כי אם לריבית בשיעור 0.487% (בעיגול), שמתקבל מהצבת הנתונים בנוסחת הריבית של המשיבים, שהוצגה ע"י מר פרלמן, המומחה מטעם המשיבים:


l*(r+1)n-l
:

100,000*(0.06+1)1/12-100,000
, והתוצאה היא 487 במקום 500 שהמשיבים טוענים לה.
להוכחת טענתם מפנים המבקשים למקרה ההפוך: חיסכון חדשי בריבית של 6% אינו מקנה לבעליו בסוף התקופה 6,000 ₪ על 100,000 ₪ שהפקיד, כיוון שלא הפקיד מראש את הסכום אלא בכל חודש סכום מסוים.
המבקשים מוסיפים וטוענים, כי חישוב הריבית לפי שיטת הבנקים המשיבים מביא לתוצאה בלתי סבירה, שלפיה בהלוואה לשנה (באותה דוגמא של 100,000 ₪ בריבית של 6%) - אם הריבית תשולם בתום השנה, היא תעמוד על 6,000 ₪, וגם אם תשולם מדי חודש בחודשו תעמוד על אותו סכום, למרות שהתשלום מדי חודש אמור היה להביא להוזלת הריבית, כך
שתעמוד על 5,841.06 ₪. ההפרש, 158.94 ₪, הוא לדעת המבקשים חיוב בריבית דריבית, האסורה מן הדין.

5.
הבנקים משיבים לטענה: הריבית הנומינלית הנקובה בהסכם ההלוואה מחושבת לתקופה מסוימת. ככל שהיא מחושבת לשנה, התשלום החודשי יהיה אותה ריבית מחולקת ב-12. הנתון החשוב לצורך הערכת עלות ההלוואה אינו הריבית הנומינלית כי אם הריבית המתואמת, שהיא הסכום המשוערך של החיובים התקופתיים במהלך תקופת הריבית, או סכום הריבית שהיה הלקוח משלם אלמלא שלם את התשלומים החודשיים. חישוב זה כולל ריבית דריבית. הריבית המתואמת לעולם תהיה גבוהה מן הריבית הנומינלית, למעט במקרה של הסכמה לתשלום הריבית כולה בתשלום אחד, שאז שני החישובים יביאו לאותה תוצאה.
חישוב הריבית המתואמת חשוב להשוואת תנאים שונים של הלוואות, ועל כן הוא מאפשר שקיפות חשובה בתחום הפיננסי. כך סבור היה גם המאסדר וגם המחוקק, וכך נוהגים הכל, לרבות כל הבנקים הידועים בחו"ל.
המבקש נמנע מלהתיחס למושג הריבית המתואמת, הציב במקומה ריבית נומינלית, ועל כן נקלע לכלל טעות לכל אורך התאוריה שהמציא.
המשיבים מבהירים כי מלבד פירוט הריבית הנומינלית והמתואמת בחוזה ההלוואה, מצורף אליו גם לוח תשלומים, כך שהלווה יודע היטב את הסכומים שישלם מדי תקופת ריבית, על פי רוב תשלומים חדשיים. מכל מקום מדגישים המשיבים כי אינם גובים ריבית דריבית, כיוון שהחישוב החדשי בהכרח מחשב תשלום מלוא הריבית לחודש הקודם, ובשל כך אין הצטברות של הריבית שניתן לחייב עליה ריבית נוספת, כלומר ריבית דריבית.
המשיבים מלינים כי המבקשים סטו בהמשך הדיון מהעמדת המחלוקת הראשונית, כי לכאורה אופן החישוב של הריבית מביא לגביית ריבית דריבית. בסיכומיהם כבר לא עמדו על כך, אך טענו כי קיימת גביית יתר של ריבית. כיוון שגם טענה זו נסמכת על אותו טיעון תאורטי, לא ראיתי בכך משום הרחבת חזית שהמשיבים טוענים לה.

6.
המשיב 2 טען כי חלה התיישנות על ההלוואות שניטלו יותר מ-7 שנים לפני הגשת בקשת האישור. לנוכח תוצאת הדיון, שהיא דחיית בקשת האישור בהעדר עילה - אין מקום להתעכב על טענה זו. עם זאת, ראוי להסב את תשומת הלב לע"א 1349/05
דוד שוב נ' בנק ירושלים
(18.3.2009), ולת"צ (מחוזי מרכז) 5848-08-07 דרור אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (10.11.11) (ערעורים על פסק הדין נדחו בע"א 961/12 ו- 1921/12, לאחר שהמערערים חזרו בהם מערעוריהם).

7.
עמדת המפקח על הבנקים
: כאמור, כבר בישיבת קדם המשפט הראשונה הועמדו השאלות ששני הצדדים נסחו לתשובת המפקח. כך נשאלו, וכך השיב עליהן עו"ד רונן ניסים מן המחלקה המשפטית של בנק ישראל:

שאלות המבקשים:
1.
"ביחס להלוואה בריבית שנתית נומינלית של 6% הנפרעת בתשלומים חודשיים, מה תהיה הריבית החודשית בהנחה שלא מחייבת בריבית דריבית?"
תשובה: "הריבית החודשית הנומינלית של הלוואה בריבית שנתית נומינלית של 6% הנפרעת בתשלומים חודשיים (הריבית החודשית במקרה זה היא הריבית התקופתית) היא 1/2% (חצי אחוז)".

2.
"האם הוראת סעיף 3(א) להוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (דרכי חישוב ריבית) מחייבת שהיחס בין "התקופה בגינה מחשבים את הריבית והתקופה בגינה נקבעה הריבית" יוכפל בשיעור הריבית התעריפית? אם כן, האם התוצאה כוללת ריבית דריבית?".
תשובה: "בהתאם להוראת סעיף 3(א) רישא להוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (דרכי חישוב ריבית), התשנ"א-1990 (להלן: "הוראות הבנקאות"), חישוב ריבית ההלוואה עבור תקופה מסוימת (
x
) ייגזר ממכפלת היחס שבין מספר הימים באותה תקופה ובין מספר ימי השנה המדויק באותה שנה - 365 –שנה רגילה (
365
/
x
) בשיעור הריבית השנתי שנקבע בהסכם ההלוואה, ללא חישוב של ריבית דריבית, כל זאת בכפוף להוראת סעיף 3(א) סיפה, לפיה האמור ברישה לסעיף לא יחול, בין השאר, ביחס לאשראי שניתן לתקופה קצובה ונפרע לשיעורים במועדים קבועים מראש בחישוב של 360 ימים בשנה ו-30 ימים בחודש".

שאלות המשיבים:
3.
"האם כאשר הריבית התעריפית בהלוואה לדיור (משכנתא), נקובה במונחים שנתיים ונפרעת על פי ההסכם בתשלומים חודשיים, חישוב הריבית החודשית על ידי חלוקה פשוטה של הריבית התעריפית השנתית ב- 12, עומדת בסתירה להוראות דין?"
תשובה: "בהתאם לאמור בסעיף 3(א) סיפה להוראות הבנקאות, במקרה בו הריבית שנקבעה בהסכם הלוואה לדיור נקובה במונחים שנתיים ועל-פי ההסכם ההלוואה נפרעת בתשלומים חודשיים, יש לחלק את הריבית השנתית שנקבעה בהסכם ב-12 (מספר החודשים בשנה)".

4.
"האם במקרה של הלוואה כאמור בשאלה 1, הריבית המתואמת השנתית, על פי הוראות הדין
,
נמוכה או גבוהה יותר מהריבית התעריפית השנתית?
".
תשובה: "במקרה של הלוואה בה הריבית שנקבעה בהסכם ההלוואה נקובה במונחים שנתיים ועל-פי ההסכם ההלוואה נפרעת בתשלומים חודשיים, הריבית המתואמת השנתית תהיה גבוהה מהריבית השנתית על-פי ההסכם, שכן היא מביאה בחשבון את הריבית דריבית בהתאם למועדי התשלום של הריבית (ראו סעיף 1 ותוספת א' לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992)".

לאחר תשובות אלו בקשו ב"כ המבקשים להוסיף ולשאול "שאלות הבהרה". מתוכן התרתי רק שאלה אחת, שהתיחסה לשאלה הראשונה ששאלו ב"כ המבקשים, והיא: "האם כוונתך היא שבהנחה שקרן ההלוואה היא 100,000 ₪ והקרן נפרעת בתשלום אחד בסוף תקופת ההלוואה תהיה הריבית החודשית 500 ₪"?
תשובת עו"ד רונן ניסים היתה "בהנחה שקרן ההלוואה היא 100,000 ₪ והקרן נפרעת בתשלום אחד בסוף תקופת ההלוואה, ובהנחה שהתשלום החודשי הוא תשלום הריבית הנומינלית בגין ההלוואה (ריבית שנתית נומינלית של 6%) – הריבית החודשית הנומינלית של ההלוואה היא 6/12 = 1/2% (חצי אחוז) ומכאן כי התשלום החודשי של הריבית הנומינלית יהיה בגובה 100,000*1/2% = 500 ₪".

במלים אחרות, המאסדר גיבה את אופן החישוב של הבנקים המשיבים.

ב"כ המבקשים סבורים כי תשובות המפקח אינן נסמכות על הדין או על המצב התיאורטי הרצוי, כי אם על המצב המצוי, ומכללא, כי המפקח שבוי בקונספציה שהכל שבויים בה, ושאותה באה הבקשה לנפץ.

8.
לאחר שקראתי את כתבי בי דין ואת חוות דעת המומחים, ושמעתי את עדותם, ולאחר שקראתי את סיכומי הצדדים, החלטתי לדחות את הבקשה, בהעדר עילה.
בשלב הדיון בבקשה לאישור תובענה ייצוגית אין בית המשפט חייב בבירור עילת התביעה לגופה, כי אם בבירור אם קיימת אפשרות סבירה לכך שהשאלות העובדתיות והמשפטיות המשותפות יוכרעו לטובת הקבוצה (רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' רחמים עמוסי, פסקה 16 (5.7.2012), ובהדגש אחר:

רע"א 3489/09

מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ
פסקה 41 בפסק הדין של כב' השופטת ד' ברק ארז (11.4.2013)). ואולם במקום שהעילה היא משפטית בלבד, שנשמעו לגביה כל הראיות הרלוונטיות, ואף נשמעו מומחים – אין סיבה שלא להיזקק ישירות לעילה. ככל שאין בה ממש, אין מקום לאשר את הבקשה רק על מנת שבעתיד תידונה אותן שאלות פעם נוספת

(ת"א (מחוזי ת"א) 1327/04
יעקב בלום נ' מקורות חברת המים בע"מ (31.1.13, כב' השופטת ע' ברון). על פסק הדין הוגש ערעור בע"א 2038/13; ת"צ (מחוזי מרכז) 21241-04-11 אבינועם פתל נ' חברת פרטנר תקשורת בע"מ פסקה 14 (26.6.13)).

9.
כאמור, ענין לנו באופן חישוב הריבית על הלוואות שהוא לדברי הבנקים אופן חישוב אוניברסלי, ולכל הפחות ענין לנו באופן החישוב המקובל על שלושת הבנקים שלפני. גם המבקש אינו סבור שמדובר בטעות מסוימת, של הבנקים שלפני, ומסכים כי שיטת המשיבים היא השיטה הנוהגת בעולם כולו. בסיכומיו אף הפליג להסביר שאמיתות מקובלות שונות ראויות לבחינה מחדש, באופן שתיבחנה טענות יסוד. עניננו, כך ב"כ המבקשים, עולה בקנה אחד עם הגילוי שכדור הארץ עגול הוא; שקיימים ביקום גם ברבורים שחורים; ולמצער, עם קביעת בית המשפט כי הוצאות גביה שגבתה חברת החשמל מצרכנים שפגרו בתשלום חשבונותיהם אסורה (ת"א (מחוזי חיפה) 1205/95 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' רחל מאירסון (24.10.1999))); או לשינוי שיטת גביית הריבית ע"י בנק ישראל, מחישוב של 360 יום בשנה ל- 365 ימים בשנה.

10.
אלו הוראות הדין הרלוונטיות:
(א)
סעיף 5 בחוק הריבית תשי"ז-1957, קובע: "לא ידרוש אדם ולא יקבל ריבית דריבית שנצטברה בתקופות פחותות משלושה חדשים. אלא במידה שצבירת הריבית הותרה בצו לפי סעיף 3".

סעיף 3(1) בצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), תש"ל-1970 קובע: מיום 9.7.1970
צו תש"ל-1970
ק"ת תש"ל מס' 2582
מיום 9.7.1970 עמ' 1930

הוספת סעיף 2א


ק"ת תשמ"ה מס' 4843
מיום 23.7.1985 עמ' 1780

החלפת סעיף 2א
הנוסח הקודם:
2
א.
שיעור ריבית הפיגורים המכסימלי למילווה צמוד ערך הוא הגדול בשניים אלה:

(1)
אחד עשר למאה שנה;

(2)
ששה עשר למאה שנה בניכוי השיעור השנתי הממוצע שבו הוגדל סכום הקרן עקב תנאי הצמידות, בתקופה שבין המועד שנקבע בתנאי המילווה לפרעונו של אותו סכום לבין יום פרעונו בפועל.



(ב)
על אף האמור בסעיף קטן (א), שיעור ריבית הפיגורים המכסימלי למילווה צמוד ערך שהוא הלוואה שנתן תאגיד בנקאי, המובטחת במשכנתה על דירת מגורים, הוא השיעור הממוצע של ריבית הפריים בשלושת הבנקים הגדולים, בתוספת 6.5 נקודות אחוז; החשב הכללי במשרד האוצר או מי שהוא מינה לכך יפרסם, מפעם לפעם, את שיעור ריבית הפיגורים המכסימלי כאמור.

מיום
30.1.2003

סעיף קטן 2א(ג) מיום 2.6.2002
ק"ת תשס"ג מס' 6223
מיום 30.1.2003 עמ' 471

(ב)
על אף האמור בסעיף קטן (א), שיעור ריבית הפיגורים המכסימלי למילווה צמוד ערך שהוא הלוואה להלוואה שנתן תאגיד בנקאי, המובטחת במשכנתה על דירת מגורים, הוא השיעור הממוצע של ריבית הפריים בשלושת הבנקים הגדולים, בתוספת 6.5 נקודות אחוז; החשב הכללי במשרד האוצר או מי שהוא מינה לכך יפרסם, מפעם לפעם, את שיעור ריבית הפיגורים המכסימלי כאמור.

(ג)
היתה קרן ההלוואה או הריבית שבפיגור צמודה, בתקופת הפיגור, למדד המחירים לצרכן או למדד אחר או לשער מטבע חוץ כלשהו, תנוכה ההצמדה כאמור מתוך ריבית הפריים האמורה.

"
3.
צבירת ריבית מותרת באחד ממקרים אלה:
(1)
הריבית נתרבתה תקופה של חודש ימים לפחות;
...".

צו הריבית בנוסחו הקודם (שמתייחס לתקופה של 3 חדשים לעומת חודש אחד עתה) פורש בתא (ת"א) 1272/87 בנק הפועלים בע"מ
נ' בית זייד – כפר שיתופי להתיישנות חקלאית בע"מ פ"מ תשנ"ב, חלק שלישי 19, 22 – 24 (1992), כך שהריבית הנקובה בו היא הריבית הנומינלית, וניתן לחשב על פיה את הריבית האפקטיבית או המתואמת, שהיא ריבית שאוצרת בתוכה גם ריבית דריבית.
בין ההנמקות נקבע גם כי אם תתקבל גרסת הנתבעים שם, כגרסת המבקשים כאן, כי סכום תשלומי הריבית בשנה לא יעלה על סכום הריבית הנומינלית, לא היתה כל משמעות להיתר לצבירת ריבית דריבית.
מסקנה זו צוטטה בהסכמה בע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ
פ"ד נג(1) 577, 589-590 (1999).
המסקנה היא כי בבסיס חישוב הריבית בחוק הריבית ובצו הריבית האוסרים על גביית ריבית דריבית, עומד שיעור הריבית הנומינלית.

(ב)
סעיף 3(א) בהוראות הבנקאות (שירות ללקוח)(דרכי חישוב ריבית), תשנ"א-1990 קובע:
"נקבעה ריבית לזכות או לחובה על בסיס תקופתי, תחושב הריבית ביחס לפרקי זמן קצרים או ארוכים מאותה תקופה בשלמותה, לפי מספר הימים שבאותו פרק זמן ביחס למספר הימים המדויק באותה שנה (365 ימים בשנה רגילה), ושיעור הריבית לצורך חישוב זה יהיה השיעור השנתי של הריבית שנקבעה, ללא חישוב של ריבית דריבית; הוראה זו לא תחול על פקדונות או אשראים לתקופה קצובה הנפרעים לשיעורים במועדים קבועים מראש אם החישוב נעשה על פי 360 ימים בשנה ושלושים ימים בחודש".

ב"כ המבקשים סבור שלא ניתן לסמוך על הוראה זו את הפרקטיקה הנוהגת לחלק את אחוז הריבית השנתית ב-12. לטענתו, כל מטרת הסעיף היתה לשנות מן הנוהל שהיה קיים, לחשב ריבית לפי תקופה שנתית של 360 יום בלבד. משום כך היה צורך בהוראה מפורשת שתבהיר אחרת.
אין דעתי כדעתו: ברור שהסעיף מדבר בריבית נומינלית, ולא אחרת ("השיעור השנתי של הריבית שנקבעה, ללא חישוב של ריבית דריבית"); וברור שהחישוב צריך להיערך לפי מספר הימים לתקופה הרלוונטית ביחס ל- 365, ולעניננו יפה הסיפא המתייחסת במפורש לתקופה שנתית של 360 יום, ו-30 יום בחודש, כלומר 12 חדשים.

עוד טען ב"כ המבקשים, כי לא נקבע בסעיף זה שיש לעשות איזו פעולת חישוב ביחס לריבית. קשה לקבל טענה זו כאשר מילותיו המפורשות של הסעיף הן: "...תחושב הריבית ביחס לפרקי זמן..". ב"כ המבקשים מוסיף ומקשה: "תחושב הריבית ביחס לפרקי זמן..." הכוונה היא "בקשר לפרקי זמן", ולא באופן יחסי לפרקי הזמן. אלא שהמשך הסעיף מורה כי הכוונה היא בדיוק ליחס, כלומר החילוק "לפי מספר הימים שבאותו פרק זמן ביחס למספר הימים המדויק באותה שנה". אם כן, למה כוונת החישוב ביחס לפרק זמן אם לא חישוב תקופות הריבית?

(ג)
בסעיף 1 בכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), תשנ"ב-1992 הוגדרה
"ריבית מתואמת שנתית" – "שיעור ריבית המתקבל על ידי ייחוס שיעור ריבית לתקופה של שנה, המבוסס על חישוב של 365 ימים בשנה, בהתחשב במרכיב של ריבית דריבית אם תשלום הריבית נעשה תקופתית, והמחושב בדרך המובאת בתוספת א';"
בתוספת א' מובהרת דרך חישוב ריבית מתואמת שנתית:
"הריבית המתואמת השנתית, כאמור בסעיף 1 לכללים אלה, נועדה להביא למכנה משותף ריבית שחושבה בדרכים שונות ולפרקי זמן שונים, והיא מביאה בחשבון את הריבית דריבית בהתאם למועדי התשלום של הריבית.
להלן

מובאות נוסחאות מעבר מריבית תעריפית שנתית לריבית מתואמת שנתית, ומריבית מתואמת תקופתית לריבית מתואמת שנתית (כאשר הריבית אחידה על פני התקופה).
בנוסחאות אלה -
i
- שיעור ריבית תעריפית שנתית;
m
– מספר חישובי הריבית בשנה (כך לדוגמה כאשר חישוב הריבית הוא יומי 365 =
m
, כאשר הוא חודשי 12 =
m
, וכדומה);
n
– אורך תקופת ההלוואה או הפיקדון, בימים;
r
– שיעור ריבית מתואמת תקופתית;
r
- שיעור ריבית מתואמת שנתית;
(1)

i
נתון:

מקרה כללי:

r = [1 + i/m]m

– 1

בחישוב ריבית יומי:

r = [1 + i/365]365

– 1

בחישוב ריבית רבעוני:

r = [1 + i/4]4

– 1
(2)

r
נתון:

מקרה כללי – במקרה של 365 ימים בשנה:

r = (1 + r)365/n

– 1

כאשר
”r = [1 + i/m]m(n/365)

– 1
מיום 15.6.1993
כללים תשנ"ג-1993
ק"ת תשנ"ג מס' 5527
מיום 15.6.1993 עמ' 889
החלפת הגדרת

s
,

a

ב"כ המבקשים טוען כי דוגמאות אלו ממחישות רק חישוב של ריבית דריבית ועל כן אינן רלוונטיות לעניננו. אך זו בדיוק הגדרת הריבית המתואמת, שמביאה בחשבון את הריבית דריבית בהתאם למועדי תשלום הריבית, ומכאן חשיבותה.

ראוי להציב מכנה משותף אחיד לנוסחאות ולחישובים, ובאמצעותו להגיע למסקנות: נוסחת הריבית היא בדיוק נוסחת הריבית שבה השתמש מר רווה מטעם המבקשים בבואו להסביר מדוע המשיבים אינם מנהלים נכונה את חישוב הריבית. כאשר הוראות הבנקאות מגדירות את הריבית המתואמת, וכיצד תחושב, יש לערוך את החישוב על בסיס הוראות אלו. התעלמות המבקשים והמומחה מטעמם מהגדרה מפורשת זו או אף קריאה שרואה בה בלתי רלוונטית - משמיטה את הקרקע מתחת לטיעון המבקשים בכללו.

חשיבותה הרבה של הריבית המתואמת, כפי שהוגדרה בתוספת 1 הנ"ל, הודגמה יפה בסיכומי ב"כ המשיב 1, שאביאם כאן כלשונם:
"117. משברור לנו, כי הריבית הנומינלית אינה

אלא פירוט הסכום הנומינלי של תשלומי הריבית על פני השנה, הרי שברור כי לווה אחד יכול לשלם ריבית של 6% נומינלית בתשלום אחד, לווה אחר בתשלום רבעוני ולווה שלישי בתשלום חודשי. כל אחד מן הלווים האלה ישלם סכום נומינלי של 6%. השוני בין הלווים השונים יתבטא בריבית המתואמת. אין כאן כל "אבסורד", אלא הגדרה ברורה של המונחים הכלכליים. בהתאם, ההסכמים של אותם לווים יהיו שונים במובן זה שלכל אחד תרשם ריבית נומינלית של 6%, אך בצידה ירשם לכל לווה מועדי פרעון שונים, ושיעור ריבית מתואמת שונה".

ראוי להדגיש:


הצבת המשתנים של הדוגמא בנוסחת הריבית המתואמת מביאה לריבית מתואמת בשעור של 6.17%, ממש כפי שהמשיבים מחשבים ומסבירים:
הריבית על הלוואה בת 100,000 ₪ בריבית שנתית של 6% - אם תשולם חדשית היא 500 ₪ בחודש ובסה"כ
6,000 ₪ בשנה, ואם תיצבר לסוף השנה תעמוד על 6,170 ₪, סכום שכולל את מרכיב הריבית דריבית.

(ד)
אותו אופן חישוב עצמו עולה מחוזר בנק ישראל 42/16 מיום 25.12.1993. אמנם ב"כ המבקשים מציין, בצדק, כי מילותיה של המפקחת על הבנקים באותה עת היו "הבנקים נוהגים להציג כ"ריבית תעריפית אחוז מסויים לשנה...", אך ברי מהוראות החוזר כי המפקחת מסכימה לאופן חישוב זה, אף מבהירה את נוסחת הריבית השנתית התעריפית והמתואמת כפי שהיא גם בהוראות הבנקאות שנסקרו לעיל.

11.
תכנית שאפתנית להביא לתיקון אופן חישוב הריבית במוסדות הפיננסיים כולם צריכה להבהיר באמצעים המקובלים בעולם המשפט, לרבות חוות דעת מומחה, ולרבות סימוכין מדעיים, כי הפרקטיקה הנוהגת, הנשענת על תאוריות כלכליות, מנוגדת לדין ושגויה. המבקשים לא עמדו בדרישה זו. הראיתי לעיל כי החישוב כדרך המשיבים עולה בקנה אחד עם הנוסחאות שבכללי הבנקאות (גילוי נאות ומסירת מסמכים). המבקשים רק טענו שאינו מתאים לענייננו. להלן אתייחס לבסיס הכלכלי-חשבוני שהוצג.

12.
המבקשים נסמכים על חוות דעתו של מר ניר רווה, הנדסאי תעשיה וניהול, שהיה בעבר יועץ כלכלי לחברות שונות, לרבות בנושא מקורות מימון ועלויות מימון, ובהווה עוסק ביעוץ כלכלי להסדרי חוב ועסקאות נדל"ן במגזר החקלאי, ובהכנת חוו"ד כלכליות לצרכים משפטיים בענפי הביטוח והבנקאות.
בחוות דעתו קבע מר רווה את נוסחת הריבית:
in=v[(1+r)n-1]
, כאשר
v
הוא סכום ההלוואה,
r
הוא

שיעור הריבית לתקופת הריבית,
-n
תקופת החישוב מבוטאת ביחידות של תקופת הריבית, ו-
in
הוא הריבית בסוף התקופה
n
. חישוב הריבית בדוגמא באופן זה מביא לריבית חדשית של 0.487% לעומת חישוב המשיבים המביא לריבית בשיעור 0.5%. את התוצאה שקבלו המבקשים ניתן לקבל מהוצאת שורש פשוטה מן הריבית, 12%.
מר פרלמן סבור כי נוסחה זו
היא נוסחת הריבית המתואמת, כשהיא מוכפלת בסכום ההלוואה (עמ' 29 בחוות דעתו שצורפה לתגובת המשיב 2).

לגרסת מר רווה, חישוב ריבית דריבית שגוי מיסודו. כדבריו: "... לשיטה קלוקלת זו, הריבית התקופתית אמורה להשתלם מראש, בשיעורים תקופתיים שווים, במהלך תקופת הריבית. בהתעלם מהעובדה שדווקא תשלום הריבית, במהלך תקופת הריבית מונע את הצטברותה לריבית התקופתית" (עמ' 14 בחוות דעתו בתביעה נגד בנק מזרחי טפחות. ההדגשות במקור – א"ש).
ריבית דריבית היא מקרה פרטי של נוסחת הריבית, והיא תחושב כך:
in=v[(1+r/m) n*m
-1]
, כאשר
m
הוא מספר צבירות הריבית בתקופת הריבית.
לדברי המומחה, הצבת הנתונים שבדוגמא בנוסחה שגויה זו מביאה לריבית חדשית בת 500 ₪, כחישוב הבנקים, ובשל הטעות המובנית, נגבית לפי חישובי המומחה "13.24 ₪ ריבית דריבית ביתר" (עמ' 15 בחוות דעתו).
מר פרלמן סבור כי בנוסחה זו משתמש מר רווה בריבית נומינלית, שאכן אמורה להביא לחישוב של 500 ₪, ואין בו מרכיב של ריבית דריבית.


לנוכח הדברים שאביא לעיל, החלטתי לדחות את חוות הדעת של מר רווה.

13.
איש מן הצדדים לא הפנה להגדרת ריבית מתואמת בדין, למעט בכללים שלעיל.
הבנקים סבורים כי הגדרתה: "הסכום המשוערך של החיובים התקופתיים שאירעו במהלך השנה ביחס ליתרת ההלוואה", ובמלים אחרות "הריבית אשר הייתה מתקבלת אילו החיובים התקופתיים לא היו משולמים בכל חודש, אלא נצברים לסוף השנה וצוברים ריבית בגין תקופות העיכוב בתשלומים" (סעיפים 39, 40 בחוו"ד פרלמן. ההדגשות במקור).

ב"כ המבקשים טענו כי הריבית המתואמת היא "הביטוי באחוזים, ביחס לקרן ההלוואה, של סך כל הסכומים שמשולמים ע"י הלווה בפועל בגין חיובי הריבית" (סעיף 14 בתשובה לתשובות המשיבים לבקשת האישור – ההדגשות במקור).
נקל להבחין בהבדל: בעוד שהבנקים מחשבים את הריבית המתואמת לפי החיובים התקופתיים שאינם משולמים אלא נצברים לסוף השנה, המבקשים סבורים שמדובר בתשלום בפועל בכל תקופות הריבית גם יחד.

עובדתית טענו הבנקים כי אינם מחייבים בריבית אלא לפי השיעור הנומינלי השנתי בחלוקה לפי תקופות הריבית. בהכרח גביה כזו אינה עונה על הגדרת ריבית דריבית, משום שהריבית הקודמת שולמה.
המבקשים אינם טוענים אחרת, אלא שבחישוב אותה ריבית עצמה, מגולמת כבר הריבית דריבית.

14.
בפרק "הגדרות כלכליות" בחוו"ד מר רווה הוגדרה "ריבית דריבית מראש" כ"ריבית דריבית המחויבת מראש, כתוצאה מחישוב הריבית כמכפלה פשוטה או בשיטת הריבית דריבית, בגין תקופות קצרות מתקופת הריבית". רק בחקירתו הסביר מר רווה כי אין מדובר במושג במקובל, ולמעשה המציא אותו (עמ' 16 שורה 22; עמ' 17 שורה 17). לצערי אין הבהרה כזו בחוות הדעת, מראש.
יתרה מזו, ההגדרה עצמה מניחה את המבוקש, מה שקשה לקבל כהגדרה מדעית.
ועל כולם, הגדרת "ריבית דריבית מראש" עולה בקנה אחד עם חישוב המשיבים ובנק ישראל את הריבית הנומינלית דוקא. יתכן שאילו היה מר רווה קורא לילד בשמו, מסקנותיו היו שונות.

15.
זאת ועוד, מר רווה קבע בחוות דעתו כי המונחים "ריבית תעריפית" (או נומינלית) ו"ריבית מתואמת" אינם הולמים את הגדרת הריבית, "אינם מתואמים עם כלום, הם מחושבים מתוצאה ומותאמים לה" (עמ' 21 בחוות הדעת), ונמנע מלהגדיר או להתיחס להגדרת ריבית מתואמת. ב"כ המבקשים דוקא הבהירו מהי הגדרת הריבית המתואמת, לדעתם (סעיף 14 בתשובה לבקשת האישור). הגדרה זו אינה עולה בקנה אחד עם הגדרת מר פרלמן, והספרות, כפי שאבהיר להלן.

16.
ב"כ המשיבים הציגו למר רווה ספרות כלכלית שתומכת בתפיסתם, אך הוא סבר שהאמור בהם מוטעה (מש/4 - עמודים אחדים מספר הלימוד של פרופ' אלי טלמור ורו"ח איתי שרוני, יסודות המימון (עמ' 18 שורות 8-19). כמו כן הציגו את הדוגמא הרלוונטית לחישוב כטענתם בספרו של ד"ר אברהם וינרוט, ריבית, עמ' 305 שאלה א(1) (מש/8), ומר רווה טען כי לא ניתן לבחון אם תוצאת התרגיל נכונה, בהעדר נתונים (עמ' 21 שורות 1-14). בנוסף הוצגו ספרו של משה בן-חורין, יסודות המימון והניהול הפיננסי, מהדורה ראשונה, עמ' 126 (מש/9); ספרם של

stephen a. ross,
randolph w westerfield, and jeffrey jaffe, corporate finance, 9th ed.4.3-4.17
– (מש/12); ספרם של
jonathan berk, peter demarzo, corporate finance, 2nd ed. 5.1
(מש/13);


ספרם של
richard a. brealey, stewart c. myers, franklin allen, principles of corporate finance global edition, 10th ed. p/ 63-64
(מש/14); ספר לימוד שהוציא מיכאל תבור, ניהול פיננסי – מימון, מהדורה 5 מורחבת, עמ' 51-55, ותרגילים לחזרה בעמ' 68-71 (מש/15). למעשה, מר רווה הודה כי לא בחן ספרות כלכלית רלוונטית לשם מתן חוות הדעת (עמ' 17 שורה 14), ו"לא פתחתי ספר במימון" (עמ'22 שורה 30). ההסבר שנתן לכך הוא שאין מדובר בתאוריות כלכליות, כי אם בפרשנות מתמטית של החוק (עמ' 23 שורה 6).

ב"כ המבקשים התמודדו עם מובאות אלו כך: ביחס לספרי הלימוד בכלכלה ומימון, וגם ביחס לפרסומי החשב הכללי טענו כי אין בהם בחינה עמוקה של הנושא, אלא רק תיאור כיצד נוהגים הבנקים בפועל. גם טענת מר פרלמן כי הבנק האמריקאי
bank of america
והבנק הבריטי
hsbc
נוהגים באותו אופן נותרה ללא תשובה ממשית, פרט לאמירה הנכונה, כמובן, כי לא הונחה תשתית עובדתית של הדין וההסכמים של אותם בנקים. אכן, אלא שאם מדובר בחישוב כלכלי נכון, נדמה שאין צורך בהשוואה החוקית הנדרשת.

17.
מהשוואת אופן הצבת הנתונים בנוסחאות בשתי חוות הדעת ניתן לראות כי מר רווה הציב בנוסחאותיו את שיעור הריבית המתואם במקום את שיעור הריבית הנומינלי.
אם כן, אילו הציב את הנתונים המקובלים באותן נוסחאות ממש, כלומר את הריבית הנומינלית בנוסחת הריבית – היה מקבל אותה תוצאה שלפיה פועלים הבנקים.
לשאלה מדוע כעקרון יש להציב את הריבית המתואמת במקום הריבית הנומינלית לא קבלתי תשובה ברורה מן המומחה.

18.
המומחה מטעם המשיבות, מר פרלמן, נחקר ארוכות בנסיון להראות את האבסורד הנטען בגישתו. ב"כ המבקשים התעכב למשל על דוגמא חוזרת, שהיא חישוב שונה של הריבית בהלוואות לטווח הארוך, נאמן לגישתו של מר רווה, שנדרשת הצבה דומה של נתונים בנוסחאות הריבית לתקופה קצרה או ארוכה. בחישוב הרגיל לפי נוסחת הריבית, חישוב הריבית לתקופה ארוכה משנה יפחית את הריבית האפקטיבית (מתואמת) שתשולם על ההלוואה לעומת תקופות קצרות יותר. זו אכן תוצאה בלתי סבירה. אך מר פרלמן הסביר כי החישוב שמבוסס על ריבית תעריפית (נומינלית) נכון לתקופת ההלוואה, כגון שנה בדוגמא. אין להציב בנוסחת הריבית אותה ריבית כאשר מדובר בתקופה שעולה על שנה. או במלותיו "מרגע שאתה חוצה את קו השנה אתה משנה את הכללים. לעלות משנה למעלה זה לא כמו לרדת משנה למטה. הריבית התעריפית הנומינלית קבועה בתעריפים שנתיים. אם אתה רוצה להרחיק את עצמך עד עשר שנים תיקח ריבית עשר שנתית" (עמ' 43 שורות 28-31).

19.
בהמשך הבהיר את שהובהר לכל אורך הדרך: אין מדובר במתמטיקה לשמה, אלא במתמטיקה של ההלוואות שהגיונן כלכלי, והנתונים שבהם הן ניתנות (ריבית ומועדי תשלומה) הם משתנים רלבנטיים מאוד. על כן, יש להניח שהבנק לא יציע הלוואה שתנאיה גרועים במידה בלתי סבירה לבנק (כגון שהריבית פוחתת עם חלוף הזמן).
זו גם התשובה לטענתם החוזרת של ב"כ המבקשים, שלפיה לא יתכן שאופן חישוב הריבית על הלוואה יהיה שונה מאשר אופן חישוב הריבית על פקדון. נדמה שגם לצורך טענה זו יש צורך בהרבה יותר מאשר להציג את עצם השוני: הרי יתכן שהשוני רלוונטי. לא נתקבל הסבר מניח את הדעת לשוויון הנדרש.

20.
מר פרלמן הדגיש כי מר רווה השתמש בנוסחה שהיא נוסחת הריבית המתואמת כלומר שהתוצאה כוללת ריבית דריבית אם התשלומים לא שולמו. אם כן שולמו – אין ריבית דריבית (עמ' 49 שורות 24-28).
אכן, מסקנת הפרק העוסק בחישוב הריבית בנוסחת הריבית דריבית בחוות דעתו של מר רווה היא: "לו הייתה כוונה לחייב לפי 0.5% לחודש, שיעור הריבית היה מוגדר בהתאם: 0.5% לחודש או 6.168% לשנה. מרגע ששיעור הריבית נקבע על 6% לשנה, הגדלת השיעור החודשי, מ-0.487% ל- 0.5% גורמת בהכרח לחיוב ריבית דריבית מראש, כמתחייב מהתאמת שיעור הריבית לחיוב. מעצם הגדרת שיטת החישוב, המגדילה את שיעור הריבית כדי לחייב ריבית דריבית מראש".

21.
ב"כ המבקשים התגולל על המומחה מטעם הבנקים, מר פרלמן, שאם יוצבו הנתונים הראויים בנוסחה שהציב לקביעת הריבית, תתקבל תוצאה שכוללת ריבית דריבית (סעיפים 17-23 בסיכומי המבקשים). אלא שמראש, הנוסחה שהציב מר פרלמן בסעיף 29 המצוטט בסיכומים היא של ריבית דריבית. על כן מסקנת ב"כ המבקשים בסעיף 24 בסכומיו, כי "חישוב מעוות מביא לתוצאה מעוותת" אינה מובנת.

22.
המחלוקת נובעת מהבדלי מינוח. כיוון שהמבקשים לא הוכיחו כי המינוח שנקטו בו הוא המינוח הנכון והראוי, ואילו המשיבים נסמכו על הוראות החוק והמאסדר – אני קובעת כי המינוח הנכון הוא כדברי המאסדר, ואין מקום למסקנה הנובעת מהצבת מינוח אחר בנוסחת הריבית.

23.
פרט לעמדתו הברורה של המפקח על הבנקים בתשובתו לשאלות שהפנו אליו הצדדים בתיק זה עצמו, ניתן לראות חישוב לפי שיטת המשיבים גם באתר בנק ישראל, בדף שצורף נספח 2 לתשובת המשיב 2; ובאתר החשב הכללי, שממנו ניתן ללמוד כי ריבית החשב הכללי וריבית בגין איחור בהעברת כספים מהמערכת הבנקאית מחושבת באותה שיטה של חלוקת הריבית השנתית ל- 012 לשם מציאת הריבית החדשית (מש/18).
תשובת המבקשים לכל אלו היא, כי המלך הוא ערום או שבוי בקונספציה, ומשום כך אין ללמוד מן האמור. כאמור, אין די באמירה הכללית. צריך היה לנסות ולשכנע באמצעים אקדמיים מקובלים.

ועל כולם, ניסיון רציני לתיקון מושגי יסוד בעולם הכלכלה צריך להתבסס על חוות דעת תאורטיות ומעשיות שיצדיקו את השימוש שעושים המבקשים בנתונים. בכל הכבוד, העובדה ששיטה מסוימת מתקבלת יותר על דעתם של המבקשים אין בה כדי להקנות לה משקל יתר, אלא אם כן ניתן לרדת לעומק השיטה, ולהבין בכללי רוחב כי עולה היא על חברותיה ונכונה מהן. לכך נדרש עומק אקדמי רב מזה שהוצג בחוות דעתו של מר רווה.

24.
לפני סיום

:
הצדדים הסכימו כי בחוזי ההלוואה מצוינים מפורשות שני שיעורי הריבית, הנומינלית והמתואמת, וכך גם מצורפת לחוזי ההלוואה טבלת תשלומים שמחשבת את התשלומים עפ"י הריבית המתואמת. מר רווה אמנם מתייחס לכך בפרק 4.2 (עמ' 30) בחוות הדעת המתייחסת לבנק מזרחי טפחות, אך למרות שהוא מצטט מן ההסכם כי הריבית היא "בשיעור של 4.55% (4.65% מתואמת)", הוא סבור כי עצם העובדה שנזכרו שני התעריפים מלמדת את הקורא על כך שרק הנתון הראשון הוא הנתון החשוב.
אם כן, אין מחלוקת ממשית בין הצדדים, כי המשיבים עמדו בחובות הגילוי: בהסכמים עם הלווים ציינו הן את הריבית הנומינלית, הן את הריבית האפקטיבית. כמו כן צורפו להסכמים גם לוחות סילוקין המפרטים את הסכומים החדשיים שנדרשו הלווים לשלם. בכך עמדו הבנקים בדרישת כללים 15 ו-21 בכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), תשנ"ב-1992.


25.
הואיל וסברתי כי המבקשים אינם אוחזים בעילת תביעה ראויה, אין מקום לבחון את התאמת בקשת האישור לדרישות סעיף 8 בחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006.

26.
המסקנה היא שהבקשה לאישור תובענה ייצוגית נדחית.
בהתחשב בכך שלכתחילה עילת התביעה לא היתה ברורה, וסיכוייה פחתו עם תשובת המפקח על הבנקים, וגם לאחר עדות המומחה מר רווה – תישא כל קבוצת מבקשים,
ביחד ולחוד, בתשלום הוצאות הבנק הרלוונטי לבקשתה, בסכום כולל של 30,000 ₪.


ניתן היום,
א' אלול תשע"ה
, 16 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.









תצ בית משפט מחוזי 14631-09/11 פרנסיסקו שור, סנדרה וולדמן שור, אמירה ברנשטיין ואח' נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, בנק הפועלים בע"מ (פורסם ב-ֽ 16/08/2015)